ברכות ז: מיום שברא הקב"ה את עולמו

[אוריאל]

מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה'.
לכאורה יש לעיין, דמשמע שמעולם קודם לכן לא הודה אדם להקב"ה, וזה היאך ייתכן, וכי ייתכן דאברהם אבינו מעולם לא הודה להקב"ה על כל החסד אשר עשה אתו, וכן שאר אבותינו? ומצינו שבנו מזבחות להקב"ה לאחר הניסים שעשה עמהם.
וכן הלא אמרו בברכות לד. אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והלך לו. עיין בית אלקים להמבי"ט שער התפילה פ"ב דלהכי צריך תמיד לסדר הודאה בסוף על חלקו. ומסתמא מצד הסברא היה לאברהם אבינו לקיים דבר זה, וכבר אמרו עליו שהיה מקיים אפילו עירובי תבשילין, וא"כ כיון שמצינו הרבה לאברהם אבינו שהתפלל, לכאו' היה מסדר בסוף הודאה על חלקו.
ועל הפסוק ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' קל עולם, דרשו חז"ל שהיה מלמד את הבריות לברך להקב"ה אחר המזון, והלא כל אלו הברכות שלאחר המזון, הודאה נינהו, ואיך אמרו שלא היה אדם שהודה להקב"ה [כי לכאורה דחוק שדוקא במילה "הודאה" כיונו, דמאי נפקא מינה].

וחשבתי שאולי יש מקום לפרש, שהמעלה העליונה היא כאשר אדם זוכה לנס ולישועת ה', שיראה להפיק מזה לקח ומוסר לעתיד לבא. שבכל צרה וצוקה תמיד יזכור וישים לנגד עיניו שישועת ה' כהרף עין, וישים מבטחו בה' שיושיענו כמו בעבר [ויש להרחיב בזה].

ומעתה י"ל דודאי גם האבות הקדושים הודו להשי"ת, אבל לאה היתה הראשונה שעשתה משהו שיזכיר לה כל העת את ההודיה, על ידי שאת השם של בנה הרביעי קראה לדורות בשם יהודה.

אשמח לחוו"ד חו"ר הפורום.

[נדיב לב]

במימרה בשם רשב"י המתיחסת ללאה בזה הלשון: –"מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה". מה פשר עולמו המוזכר במאמר? ולא עולם, וביותר יש לשאול אחרי שבמאמר הקודם שם, שהוא גם כן מן רשב"י -מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקרא וכו'. נוקט לשון עולם.
ופשר חילוק הלשונות כתב בזה הגאון בן יהוידע ביאור נפלא וזת"ד: -אצל לאה נקט עולמו להודעינו לפי דרכו טעם למעלת ההודאה שנשתבחה בה לאה, מפני כי המודה להשם יתברך על הטובה שהגיעה לו הרי זה יש לו אמונה בשגחה, שלא הולך אחר דעות נפסדים המכחישין בהשגחה ותולין הכל בטבע, וידוע כי האמונה בהשגחה היא עיקר גדול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, ובזה הדיבור ששינה ואמר את עולמו רמז ענין ההשגחה, כי המכחישים אומרים אין זה עולמו של הקב"ה דאין משגיח בו אלא מסרו למערכת הכוכבים ומזלות לשלוט בו עכ"ל.
דהיינו לאה שקוראת לבנה הרביעי, יהודה, מדגישה בזה את "אמונת ההשגחה", וזה בא כתוספת על גילוי האמונה של אברהם, שבאה בעיקר על עצם בריאת העולם שנעשית בידי הבורא, ולאה מדגישה מלבד עצם הבריאה בידי הקב"ה, השגחתו על העולם הוא באופן קבוע גם אחרי מעשה הבריאה, וזה המהות של שם יהודה, המילה יהודה הלקוחה ממנו, מורה על האיש הישראלי המאמין בהשגחת הבורא בעולמו, שלא כשאר האומות הכופרים בהשגחה אף שמודים בעצם הבריאה.

ובזה גם מיושבת הערתך הצודקת

[בן של רב]

יפה מאוד.
קושייתך כאבה גם לי ותירצתי ע"פ הגר"י הוטנר שלכאורה יש שני סוגים בהודאה
א. מודה באשמה, מודה על האמת, מודה במקצת וכו'.
ב. מודים אנחנו לך = תודה.

אך באמת כ' שזה אינו כי כל הודאה על ההטבה היא בעצם אמירה שלא חייבים לי וקיבלתי בחינם מה שלא מגיע לי.

וכ' הגר"ש וולבה שלכן רואים שילד שמקבל משהו - היה מעדיף לברוח ולא לומר תודה כי הוא עדיין לא למד לדבר מהשפה ולחוץ ומבחינתו 'תודה' היא אכן הכרת חובה = חובת תשלום של הכרת הטוב ובזה אינו חפץ.

ממילא זה אור חדש על דבריך
לאה שבקשה לקבוע לנצח את הרגשת החובה סידרה לעצמה תזכורת מיוחדת לכל פעם שתרווה נחת מהתינוק שלה - ועד זיבולא בתרייתא.

אבל עדיין העיקר חסר:
הילד הלזה רק הוא באמת הראשון שהתאים לזה כי הוא בעצם היה של רחל ולאה קבלה אותו בהפתעה גמורה (רש"י שם)
ולכן הוא הילד הראשון בעולם שיש בו שיא של הרגשת תודה = הודאה על האמת שזו מתנת חינם!

[רוצה לדעת]

עיי"ש בכת"ס שכאן היה הודאה על דבר שנעשה בדרכי הטבע.
וי"ל שכאן היה הודאה באופן של "פרסום הנס" וע"ד דברי כבודו, והיינו שבקריאת השם זה סיפור הנס ל"כל העולם" ולא רק הודאה לעצמה.

[אסף]

אחר הדברים הנפלאים שהעלו כאן, יש להוסיף מש"כ בספר דעת שלמה - מאמרי מתן תורה להר"ש ולבה ז"ל, שהעמיד את הנושאים של הכרת הטוב והודאה כשנים העומדים זה על גב זה.
ובקצרה - אברהם אבינו הוא הראשון שקרא להקב"ה אדון (שם בגמ'), שהוא הראשון "שסילק את החלודה של כפיית הטוב מהעולם להכיר בבורא, שמרדו בו עד אז". אברהם אבינו הכיר והודה במציאות האמיתית של בורא שברא ומשגיח על הביראה וחייבים להתנהג אליו בהתאם - זאת הכרת טובה בסיסית של אברהם אבינו שהפסיק את ההתעלמות האנושית מהמציאות של בעל הבירה.

לאה חידשה שכאשר מקבלים יותר מהמגיע (כמפורש ברש"י שהובא כאן, וביתר אריכות בחי' אגדות להרשב"א על אתר) - רואים את יד ה' המכוונת אותנו בכל דרכינו להיטיב לנו, ומתוך כך מגיבים בתגובה חיובית בקום ועשה. זאת ההודאה.

הוי אומר - מניעת כפיית הטובה היא תנועת ההתכנסות של היראה, וההודאה היא תנועת ההתפשטות של האהבה.

ולכן נאמר במדרש "לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה וכו'"

[אסף]

יש בנותן טעם להביא וארט נפלא של הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל (הובא בספר על הודאה להרב טרביס) -

במדר"ר מבואר מהיכן ידעה לאה שקבלה יותר מחלקה - "לפי שהיו אמהות סבורות שזו מעמדת שלשה וזו מעמדת שלשה וכיון שילדה לאה בן ד' אמרה הפעם אודה את ה'".

מונחת כאן התבוננותה של לאה אמנו - כאשר לאה ראתה שבאו לחלקה ד' בנים, הבינה מתוך כך שלא כל האמהות תזכינה לחלקן, שהרי מעתה תהיה אחת שתקבל שני בנים בלבד מחמת יתרונה של לאה. ומתוך זה הבינה שאף חלקה בג' בנים הראשונים לא היה מובטח לה כלל, ועל זה באה והודתה הודאה שלימה.

דרגה זו היא הודאה על עצם המציאות שלנו, שכלפי הבורא אינה מוכרחת כלל, והיא חסד גמור שבראנו ומנהלנו אל שלימותינו ודבקותינו בו ית'.

"שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו" (רמב"ן)