יניחו בפתח או קמץ - מה הכלל בזה?

נצבים וילך

משתמש ותיק
כ' הלבוש או"ח כה ז וז"ל, וצריך לומר "להניח" בקמ״ץ תחת הה״א ולא בפת״ח תחת הה״א כו' חילוק רב יש ביניהן בין קמ״ץ לפת״ח במשמעות, וכמעט שני הפכים הם. כי כשהוא בקמ״ץ, הוא מבניין נחי העי״ן ושרשו נ.ו.ח שהיא לשון מנוחה ונחת, כמו "ותנח התיבה" וגו׳, "וינח בכל גבול מצרים" וגו׳, וכן "להניח ברכה אל ביתך" פירושו תנוח הברכה בביתך. אבל כשהוא בפת״ח הוא מנחי הפ״א יו״ד, ושרשו י.נ.ח, שהוא לשון הנחה ועזיבה, כמו "ויניחהו מחוץ לעיר" וגו׳, "אחיכם האחד הניחו אתי" וגו׳, "לא יניחו ממנו עד בקר" ודומיהם. לפיכך אם היה אומר "להניח" בפת״ח, היה משמעותו הפך הכוונה, רוצה לומר שיניח ויעזוב את המצוה וילך לו ולא יקיימנה. לכך יאמר "להניח" בקמ״ץ, שמשמעותו שציווה לנו שנעשה להם מקום שיניחו שם על זרועו או על ראשו.
האם אכן כך הוא בכל מקום שכתוב בפתח הוא לשון הנחה ועזיבה? ומה הפירוש ביחזקאל מ מב וְיַנִּיחוּ אֶת הַכֵּלִים?
 

אבימי

משתמש ותיק
ציינתי למקום שדיברו על הענין. לא בדקתי אם התייחסו לשאלה פרטית זו.

מזכרון ישן וע"פ השערה יש לחפש:
מור וקציעה ליעב"ץ [מצויין בלוח ארש, ולא מצאתי שם מאומה עתה]
הספרים שנספחו ללוח ארש להנ"ל בהוצאת ר"ד יצחקי (ע"פ מפתח המלים בסוף הספר)
ארצות החיים למלבים
סידור עבודת ישראל
 

נצבים וילך

משתמש ותיק
פותח הנושא
האם הפס' ביחזקאל מ מב וְיַנִּיחוּ אֶת הַכֵּלִים רוצה לומר לפי דעת הלבוש שיניח ויעזוב את הכלים? אם לא, מדוע מנוקד בפתח
 

לבי במערב

משתמש ותיק
נצבים וילך אמר:
האם הפס' ביחזקאל מ מב וְיַנִּיחוּ אֶת הַכֵּלִים רוצה לומר לפי דעת הלבוש שיניח ויעזוב את הכלים?
כ"ה בפירוש רבנו מנחם בן שמעון שם: "וְאַרְבָּעָה֩ . . וְיַנִּ֤יחוּ. פירושו, ויעזבו".
ואין סיבה לחדש ששאר המפרשים יחלקו בזה.
 

מאן דכתב

משתמש ותיק
נצבים וילך אמר:
האם הפס' ביחזקאל מ מב וְיַנִּיחוּ אֶת הַכֵּלִים רוצה לומר לפי דעת הלבוש שיניח ויעזוב את הכלים?
דווקא בפסוק הזה זה מאד מובן, כי אין עניין בעצם זה שהכלים יהיו מונחים שם, אלא עיקר הכוונה היא שלא ישתמשו בהם לתשמישים אחרים.
ואם כן המשמעות של עזיבה בהחלט מתאימה.

 
ואפשר לראות כעין זה שני פרקים אחר כך בצורה יותר ברורה.

 
פרק מ"ב פסוק י"ד:

וְשָׁ֞ם יַנִּ֧יחוּ בִגְדֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־יְשָׁרְת֥וּ בָהֶ֖ן כִּֽי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֑נָּה וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְקָרְב֖וּ אֶל־אֲשֶׁ֥ר לָעָֽם׃

שזה ממש כתוב מפורש, שהנקודה היא לעזוב מלהשתמש בבגדים מחוץ למסגרת העבודה.

 
וגם בפסוק אחד קודם, אפשר להבין בקלות.

 
פסוק י"ג:

שָׁ֞ם יַנִּ֣יחוּ׀ קָדְשֵׁ֣י הַקֳּדָשִׁ֗ים וְהַמִּנְחָה֙ וְהַחַטָּ֣את וְהָאָשָׁ֔ם כִּ֥י הַמָּק֖וֹם קָדֹֽשׁ:

גם כאן זה צריך להתפרש שיעזבו מידם את הקדשים, בכדי שלא להוציא אותם מחוץ למחיצתם.

 


 
אבל יש פסוקים שיצריכו יותר מאמץ כדי לבאר אותם.
ליקטתי לעצמי פסוקים שכוללים את השרשים האלה, ומתוך זה אעתיק בהודעה נפרדת רשימה של הפסוקים שלענ"ד צריכים ביאור, ותן לחכם ויחכם עוד.
 

מאן דכתב

משתמש ותיק
בפסוקים דלהלן, במושכל ראשון היה נראה שהמילה הנידונת צריכה להינקד באופן שמתאים למשמעות מנוחה/נתינה, ולמעשה הניקוד מתאים למשמעות של עזיבה (לכאורה).
את חלקם נראה לי שאפשר ליישב בקל, אבל יש כמה מקומות יותר קשים.

(אחד הפסוקים הוא מפרשת השבוע.
והאמת היא שיש בפרשתינו עוד פסוק, אבל יכול להיות ששם זה ענין שונה שלא שייך לכאן.)

 




 
בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק טו

וַיִּקַּ֛ח יְקֹוָ֥ק אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ:

 

שמות (פרשת בשלח) פרק טז פסוק לד

כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת:

 

במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק יט

וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה:

 

במדבר (פרשת חקת) פרק יט פסוק ט

וְאָסַ֣ף׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא:

 

דברים (פרשת כי תבוא) פרק כו פסוק ד

וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:

 

דברים (פרשת כי תבוא) פרק כו פסוק י

וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְקֹוָ֑ק וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:

 

יהושע פרק ד פסוק ג

וְצַוּ֣וּ אוֹתָם֘ לֵאמֹר֒ שְׂאֽוּ־לָכֶ֨ם מִזֶּ֜ה מִתּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֗ן מִמַּצַּב֙ רַגְלֵ֣י הַכֹּהֲנִ֔ים הָכִ֖ין שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֣ה אֲבָנִ֑ים וְהַעֲבַרְתֶּ֤ם אוֹתָם֙ עִמָּכֶ֔ם וְהִנַּחְתֶּ֣ם אוֹתָ֔ם בַּמָּל֕וֹן אֲשֶׁר־תָּלִ֥ינוּ ב֖וֹ הַלָּֽיְלָה:

 

יהושע פרק ד פסוק ח

וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֣ן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל֘ כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוֹשֻׁעַ֒ וַיִּשְׂא֡וּ שְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֨ה אֲבָנִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֗ן כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר ה'֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ לְמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֣י בְנֵֽי־ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲבִר֤וּם עִמָּם֙ אֶל־הַמָּל֔וֹן וַיַּנִּח֖וּם שָֽׁם:

 

מלכים א פרק ח פסוק ט

אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֗ק שְׁנֵי֙ לֻח֣וֹת הָאֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֥חַ שָׁ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת ה'֙ עִם־בְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

 

מלכים א פרק יג פסוק כט

וַיִּשָּׂ֨א הַנָּבִ֜יא אֶת־נִבְלַ֧ת אִישׁ־הָאֱלֹהִ֛ים וַיַּנִּחֵ֥הוּ אֶֽל־הַחֲמ֖וֹר וַיְשִׁיבֵ֑הוּ וַיָּבֹ֗א אֶל־עִיר֙ הַנָּבִ֣יא הַזָּקֵ֔ן לִסְפֹּ֖ד וּלְקָבְרֽוֹ:

 

מלכים ב פרק יז פסוק כט

וַיִּהְי֣וּ עֹשִׂ֔ים גּ֥וֹי גּ֖וֹי אֱלֹהָ֑יו וַיַּנִּ֣יחוּ׀ בְּבֵ֣ית הַבָּמ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרֹנִ֔ים גּ֥וֹי גּוֹי֙ בְּעָ֣רֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם יֹשְׁבִ֖ים שָֽׁם:

 

ישעיהו פרק יד פסוק א

כִּי֩ יְרַחֵ֨ם ה' אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וּבָחַ֥ר עוֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְהִנִּיחָ֖ם עַל־אַדְמָתָ֑ם וְנִלְוָ֤ה הַגֵּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנִסְפְּח֖וּ עַל־בֵּ֥ית יַעֲקֹֽב:

 

משלי פרק כט פסוק יז

יַסֵּ֣ר בִּ֭נְךָ וִֽינִיחֶ֑ךָ וְיִתֵּ֖ן מַעֲדַנִּ֣ים לְנַפְשֶֽׁךָ:
 
חלק עליון תַחתִית