מנהג העמידה לזכר מת הוא מנהג הגיוני ומכובד מאוד, אין לי מושג למה פשוט לחברים שעם ישראל לא היה מחדש מנהג זה מעצמו (מכיון שהנושא מוצג כתרבות מול תרבות ממילא נוצרת התחושה שמול הקדיש והמשניות שלנו החילוניות מעמידה טקסים חילופיים, אבל עצם המושג כשלעצמו אין בו סתירה לשום רעיון יהודי. אפשר גם להועיל לנשמות המתים וגם לכבד את זכרם, והדממת מהלך החיים בפרהסיא הוא כבוד גדול, והחולק על כך אינו מן הישוב). אכן כפי שנכתב פה אחת מישיבות מועצגד"ת בעבר נפתחה בעמידה לזכר החברים שנסתלקו מאז הישיבה האחרונה.
אם יש משהו יותר בעייתי, הוא הצפירה המלווה את הדומיה, שהיא למעשה גלגול של פעמוני הכנסיה שנהגו לצלצל בהם לאות אבל, והצפירה היא תחליף מודרני. ובזה אכן יש ריח של ע"ז, אבל לא פשוט כלל שמום כך תיאסר העמידה בצפירה.
עיקר החינוך שלא לעמוד הוא שאין אנו מקבלים תכתיבים ומנהגים ע"י חופשיים בדעותיהם, ואין הם פרנסי הציבור אצלינו וקובעי הדיעה והנוהג, ולכן כמובן שהדיון אינו להנהיג דקה דומיה בתתי"ם, אלא למי שנמצא בפרהסיא הציבורית שאין לו להיות מההולכים בין העומדים, ואין בזה סרך חשש ע"ז. וכן מקובל להורות למעשה.