מלמד להועיל
משתמש ותיק
אני זקוק לוורט יפה שאפשר לומר בשולחן שבת, על פרשת השבוע פרשת קדושים
אולי זה בגלל מה שכתוב בגמרא שרובן נכשלים בגזל, לכן זה בלשון רבים, אבל בגניבת נפשות לאבן ישיבה אמר:בפרשתינו נאמר לא תגנובו,
והוא על גניבת ממון ואילו בעשרת הדברות נאמר לא תגנוב על גניבת נפשות,
ויל"ד למה כאן נאמר בל' יחיד וכאן בל' רבים,
זה תימא כי הרמב"ן בעצמו כותב שא"א לאהוב את חבירו כגופו (לשון הרמב"ן: ואהבת לרעך כמוך - הפלגה!!) וכל המצוה היא רק לעשות לחבירו מעשים כאילו הוא אוהב אותו יותר מגופו וא"כ לגבי איסור לא תחמוד שאנו באים לתרץ את הקושיא של האבן עזרא אי אפשר לומר שע"י ואהבת לרעך כמוך תסור החמדה.יהודי של פעם אמר:ידועה שאלת האבן עזרא [יתרו] איך אפשר לצוות על לא תחמוד והרי הלב חומד בטבע
והוא ביאר ע"פ משל לבן כפר שאינו חומד את בת המלך, [ובסלבודקא אמרו משל לבן מלך שאינו חומד בת כפר!!]
וכך אם אדם חי בביטחון שמה שלא שלו לא מגיע לו לא יחמוד,
וברמב"ן בפרשה יש תשובה אחרת:
שמביא בתחית הפרשה את המדרש שקדושים נאמר בהקהל לפי שיש בו את עשרת הדברות
ומפרט כל הדברות היכן הם כגון זכור-את שבתותי תשמורו, לא תגנב-לא תגנובו,
והיכן נמצא לא תחמוד? אומר המדרש ואהבת לרעך כמוך,
והפירוש הפשוט [highlight=yellow]שאם אוהב את רעהו כמותו מסיר ממילא את החמדה[/highlight]
דמאי אולמיה האי מהאי הרי אוהבו כגופו.
לכאורה נראה שאין כוונת הרמב"ם שיש מצוה בעצם הידיעה של הסימני טהרה בלי שום צורך אכילה, אלא כוונת הר"מ שכאשר איש ישראל אוכל דבר מן חי בין אם זה דגים או עופות או חיה ובהמה צריך לדעת באיזה "היתר אכילה" הוא אוכל, בתורת מה הוא אוכל, בתורת חיה בהמה עוף דגים וכו', ואפילו במינים הטהורים עצמם יש מצוה להבדיל ולהורות בשחיטה שהיא שחיטה טובה ובין טריפה לכשרה (משמעות הפסוק סוף פרשת שמיני),בן ישיבה אמר:בפרשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וביון העוף הטמא לטהור,
למה התורה לגבי בהמה הקדימה טהור לטמא ואילו לגבי עוף הקדימה טמא לטהור,
וביאר בזה הרב מבריסק, ע"פ ד' הרמב"ם דבכלל מצוה זו היא לדעת את סימני הטהרה להבדיל בין הטהור ובין הטמא,
ולפ"ז בי' הרב מבריסק דגבי בהמה טהורה שנאמרו סימני טהרה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היא הטהורה ולפ"ז מי שאין לו סימני טהרה הוא בכלל טמאה, ולכן הקדימה התורה את הטהורה לפני הטמאה,
אבל גבי עוף הרי לא נאמרו סימני טהרה אלא סימני טומאה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היה טמאה ולפ"ז נדע מה היא טהורה, לכן הקדימה התורה את הטמאה לפני הטהורה,
ובי' בזה בנו רה"י הגרמ"ד הלוי, דהרי הסימני טומאה שנאמרו בעוף הוא רק מדרבנן, ובתורה לא נתבאר כלל סימנים בזה, אלא דהתורה מנתה את כל סוגי העופות הטמאים, ומה שלא נמנה בכלל זה הוא מן הטהורים, (אלא דלאחמ"כ העמידו חז"ל סימני טומאה), וע"כ יש לכל אחד לדעת ולהבחין מה היא הטמאים ולפ"ז נדע מה היא טהורים, לכן הקדימה התורה בעוף את הטמא לפני הטהור,
[highlight=yellow]ודן בזה הגרמ"ד הלוי האם לפי דברי הרמב"ם דבכלל המצוה הוא דיש לדעת הסימנים, האם לגבי עוף לאחר שחז"ל מנו בזה סימני טומאה, האם סגי בזה שיידע את הסימני טומאה, או דצריך שיידע ויכיר בכל סוגי ומיני העופות הטמאים, ונשאר בצ"ע[/highlight]
בדרך הלצה אמרי אינשי: התם הפניה היא לנקלה, הכא הפניה היא לנכבד, ומשום כך פונים אליו בלשון כבוד: לא תגנובו!בן ישיבה אמר:בפרשתנו נאמר לא תגנובו, והוא על גניבת ממון, ואילו בעשרת הדברות נאמר לא תגנוב על גניבת נפשות; ויל"ד למה כאן נאמר בל' יחיד וכאן בל' רבים?
יצחק אמר:לכאורה נראה שאין כוונת הרמב"ם שיש מצוה בעצם הידיעה של הסימני טהרה בלי שום צורך אכילה, אלא כוונת הר"מ שכאשר איש ישראל אוכל דבר מן חי בין אם זה דגים או עופות או חיה ובהמה צריך לדעת באיזה "היתר אכילה" הוא אוכל, בתורת מה הוא אוכל, בתורת חיה בהמה עוף דגים וכו', ואפילו במינים הטהורים עצמם יש מצוה להבדיל ולהורות בשחיטה שהיא שחיטה טובה ובין טריפה לכשרה (משמעות הפסוק סוף פרשת שמיני),בן ישיבה אמר:בפרשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וביון העוף הטמא לטהור,
למה התורה לגבי בהמה הקדימה טהור לטמא ואילו לגבי עוף הקדימה טמא לטהור,
וביאר בזה הרב מבריסק, ע"פ ד' הרמב"ם דבכלל מצוה זו היא לדעת את סימני הטהרה להבדיל בין הטהור ובין הטמא,
ולפ"ז בי' הרב מבריסק דגבי בהמה טהורה שנאמרו סימני טהרה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היא הטהורה ולפ"ז מי שאין לו סימני טהרה הוא בכלל טמאה, ולכן הקדימה התורה את הטהורה לפני הטמאה,
אבל גבי עוף הרי לא נאמרו סימני טהרה אלא סימני טומאה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היה טמאה ולפ"ז נדע מה היא טהורה, לכן הקדימה התורה את הטמאה לפני הטהורה,
ובי' בזה בנו רה"י הגרמ"ד הלוי, דהרי הסימני טומאה שנאמרו בעוף הוא רק מדרבנן, ובתורה לא נתבאר כלל סימנים בזה, אלא דהתורה מנתה את כל סוגי העופות הטמאים, ומה שלא נמנה בכלל זה הוא מן הטהורים, (אלא דלאחמ"כ העמידו חז"ל סימני טומאה), וע"כ יש לכל אחד לדעת ולהבחין מה היא הטמאים ולפ"ז נדע מה היא טהורים, לכן הקדימה התורה בעוף את הטמא לפני הטהור,
[highlight=yellow]ודן בזה הגרמ"ד הלוי האם לפי דברי הרמב"ם דבכלל המצוה הוא דיש לדעת הסימנים, האם לגבי עוף לאחר שחז"ל מנו בזה סימני טומאה, האם סגי בזה שיידע את הסימני טומאה, או דצריך שיידע ויכיר בכל סוגי ומיני העופות הטמאים, ונשאר בצ"ע[/highlight]
כלומר יש דין כללי שכל אכילה מן החי צריכה "הוראה", לכן נראה פשוט שאין מצוה להכיר את כל העופות הטמאים כי סוף סוף חז"ל דרשו לנו דרשות להכיר סימנים בעופות ושפיר מתקיים הדין הוראה בסימנים שהם מדברי סופרים ואי"צ דוקא הוראה בסימנים של דברי תורה. (ובכמה מקומות דנים שיהיה מספיק דברי סופרים גם לדברי תור, (ובשבת ראיתי דוגמא לזה בבית שמואל סימן קע"ז סק"ג)
לדעת המ"מ מאכ"א פ"א ה"א אין בכלל דין מיוחד על עצם ההכרה וההבדלה, וכל עיקרו של העשה לא בא אלא לאסור בעשה את הבע"ח האסורים בנוסף ללאו שיש בהם, וא"כ ודאי אין נפק"מ אם יודע איך להבדיל או לא, וכל עיקרו של העשה אינו אלא איסור אכילה .(אמנם כבר הקשו עליו שמלשון הרמב"ם בסה"מ לא משמע כן)יצחק אמר:לכאורה נראה שאין כוונת הרמב"ם שיש מצוה בעצם הידיעה של הסימני טהרה בלי שום צורך אכילה, אלא כוונת הר"מ שכאשר איש ישראל אוכל דבר מן חי בין אם זה דגים או עופות או חיה ובהמה צריך לדעת באיזה "היתר אכילה" הוא אוכל, בתורת מה הוא אוכל, בתורת חיה בהמה עוף דגים וכו', ואפילו במינים הטהורים עצמם יש מצוה להבדיל ולהורות בשחיטה שהיא שחיטה טובה ובין טריפה לכשרה (משמעות הפסוק סוף פרשת שמיני),
כלומר יש דין כללי שכל אכילה מן החי צריכה "הוראה", לכן נראה פשוט שאין מצוה להכיר את כל העופות הטמאים כי סוף סוף חז"ל דרשו לנו דרשות להכיר סימנים בעופות ושפיר מתקיים הדין הוראה בסימנים שהם מדברי סופרים ואי"צ דוקא הוראה בסימנים של דברי תורה. (ובכמה מקומות דנים שיהיה מספיק דברי סופרים גם לדברי תור, (ובשבת ראיתי דוגמא לזה בבית שמואל סימן קע"ז סק"ג)
הלשון שהבאת בהתחלה הוא לא מסה"מ אלא הוא במאכ"א ה"א, אבל בסה"מ הרמב"ם מחלק את בהמות וחיות ואת עופות ואת דגים ואת חגבים לארבע עשים נפרדים, וזה לשונו שם בעשה על עופות:בן ישיבה אמר:אכן בזה העלית את הצדדים בו דן הגרמ"ד הלוי, כי בפשטות אכן נראה כדבריך, אלא דל' הרמב"ם בסהמ"צ הוא "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנא' והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין בעוף הטמא לטהור וכו' ע"כ" הרי שמלשון הרמב"ם שיש חיוב לידע הסימנים, אף באינו בא לאכול, וא"כ המצוה הוא מה שנאמר בתורה ובעופות שלא נאמרו סימנים אלא נמנו העופות הטמאים יש לידע את העופות הטמאים,
אמנם יעו' רמב"ם פ"א הט"ז מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנים אלו שנתנו חכמים, וכו', יעו"ש, והנה בהא גופא יל"ד אם בזה איירי הרמב"ם והביא פיתרון רק לגבי מי שבא לאכול עוף טהור, אך בזה גופא גם מבו' דמלכתחילה היה עליו להכיר במיני העופות הטמאים, אלא מי שאינו מכירן יש עצה של הסימנים שנתנו חכמים, אבל לגבי המצוות עשה שמנה בסהמ"צ דיש לידע הסימנים לגבי זה אי"ז עצה, או אפשר דפיתרון ועצה זו הוא אף לגבי המצות עשה,
ובזה גופא דן הגרמ"ד ובשעתו הביא ראיות לכאן ולכאן, וחבל שאיני זוכרן,
ןלכאורה בתחילת דבריו נראה שהמצווה היא ע"י בדיקת הסימנים וכמו שהמשיך שהגיעו הסימנים בחקירה וכו ' .והמצוה הק"נ היא שצונו לבדוק בסימני העוף גם כן. והוא שיהיו קצת מינין ממנו לבד מותרין. וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אבל הגיעו בחקירה שאנחנו כשחפשנו כל המינין שנכתב איסורן מין אחר מין מצאנו בהם סגולות יכללו אותם והם סימני עוף טמא. והיותנו ג"כ מצווין לדון בעופות ולומר זה טמא וזה טהור הוא מצות עשה. ולשון ספרי (מדרש תנאים ממדרש הגדול ראה יד) כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה. הנה התבאר מה שרמזנו אליו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת חולין (נט א סא - סה א):
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ.יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ', שֶׁהֲרֵי דָבָר זֶה מָסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל עוֹשֵׂהוּ, שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא הוּא, וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ'..
אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.לְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם נִמְשֶׁכֶת אַחַר הָרִבִּית וְקָשֶׁה לִפְרשׁ הֵימֶנּוּ, וּמוֹרֶה לְעַצְמוֹ הֶתֵּר בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלוֹ, הֻצְרַךְ לוֹמַר 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'. אוֹ הַתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּנָכְרִי כְּדֵי לְהַלְווֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, הֲרֵי זֶה דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'.
משה נפתלי אמר:שאל הרבי רבי הרשלה נ"ע מקרעטשניף: ניחא רבית; אבל קימה מפני שׂיבה, שמצוה קלה היא, מה צורך יש לאיים על האדם שלא ישתמט מלקיימה?הוא מותיב לה והוא מפרק לה: במה הכתוב מדבר? באדם שיושב לו נינוח על ספסל, והנה זקן חסר־מעש פוסע בקירוב מקום; אם יקדיש לו תשומת־לב – מי יודע כמה הדבר עלול לעלות לו? מוטב יעצים עיניו עד שהמטרד יחלוף מעל פניו. ועל כגון דא הזהירה התורה: ויראת מאלדיך.