דרוש וורט יפה על פרשת קדושים

רוצה לדעת

משתמש ותיק
הארה
שבחינת שבת ובחינת מקדש - דמיון להם. הדברים ידועים בספרים,
ואביא מה שמצאתי בזה מהפרשה דידן. [יתכן וראיתי זה]
האב"ע בפר' קדושים עה"פ "את שבתתי תשמורו ומקדשי תראו" וז"ל: את שבתתי תשמרו - בעבור המת שאין אבל בשבת. וטעם ומקדשי תיראו - על הכהן הגדול שלא יהיה כשאר האבלים וכן אזהרה על כל אנשי המקדש, עכ"ל. מבואר שכמו שאין אבלות בשבת כמו"כ במקדש ליכא אבילות,
ועי' לשון האב"ע סו"פ בהר: והנה הזכיר היום הנבחר כי הוא נבחר לעבודת השם כאשר פירשתי וגם הזכיר המקום הנבחר, עכ"ל.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
ונתתי את פני באיש וכו' וברש"י אתפנה מכל עסקי וכו'. מבו' כאן עונש על המעביר בנו למולך שהקב"ה "מתפנה" כביכול מ"כל עסקיו" להעניש האיש ההוא. דבר מבהיל.
והוא היפך מידת אברהם שכל ההבטחות באו לו "כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו'".
והנה אם אמרו זה על המעביר למולך יש לנו ללמוד על כל מעמיד בנו על דרך לא טוב שהוא שייך במקצת לעונש זה, ודו"ק בזה.
ויש לנו ללמוד מכאן, כי הנה מרובה מידה טובה וכו' וא"כ המעמיד בנו על דרך טוב, כמה שכר יהא לו שהקב"ה כביכול יתפנה מכל עסקיו ליתן לו שכר ע"ז.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
רמב"ן ריש הפרשה שבא לבאר לפרוש מתענוגות וכו' והנה דרשו חז"ל יכול כמוני וכו', וצ"ב מה שייך בזה להידמות לקב"ה.
ונראה שהנה עיקר השגתנו בבורא ית' אינה בעצמותו ח"ו וכל ידיעותינו בו שהוא טוב ומטיב ואינו עומד כביכול לעצמו. וה"נ צריך להיות בדומה לו ע"י שלא יעמוד האדם לעצמו ויבטל את ה"אני" שבו כגדר עבד שאין לו שום רשות ושום רצון עצמי, ודו"ק. ועי' בהקדמת השע"י כדברים הנ"ל. וביאר שלכן הוא לשון קדושה שמיחוד ומופרש להקדש, וכן בקידושין שהיא מיוחדת ומופרשת מכו"ע לבעלה.
וע"ע בחובה"ל שער הפרישות שכתב שבין אדם לחבירו הוא שייך לפרישות, ומבואר היטב להנ"ל. וז"ל בשער הפרישות פ"ה "אבל דרך הפרישות הראויה לנו בהתחברותינו עם בני אדם, מהם - הסברת פנים והראות השמחה בפגיעתם, עם הכניעה והשפלות ולשון רכה ורוח נמוכה לכולם. ומהם - הרחמים והחנינה והחמלה עליהם, עם הסרת הטורח מעליהם וזכרם בטוב ועשות חסד עמהם, ושלא נקווה ליהנות מהם, ושנתייאש מאשר בידיהם. ומהם - עזרתם בתקנת תורתם ועולמם והורותם הדרך אשר ירצהו האלהים, ומהם - שנסבול קושי דבריהם ושנשפוך שיחנו לפני האלהים ולא לפניהם, והימנע ממושבות המאכל והמשתה והשחוק, עם השמירה מכל מה שיביא להמרות האל בחברתם, ויוצא (ולצאת) מגבול הצניעות ומסורת המוסר והדומה לזה". היינו שהפרוש אינו חי לעצמו אלא חי "לתועלת הכלל" וכמש"נ.
 

דורדיא

משתמש ותיק
"ואהבת לרעך כמוך" (יט יח)
חז"ל דרשו על פסוק זה "זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט ד) השאלה היא כיצד אפשר לדרוש מכל אדם בישראל שיקיים מצווה זו של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא מדרגה גבוהה ונעלה כל כך,

אלא האדם עצמו אינו אוהב את עצמו במדה שווה
למשל: אדם מטבעו שומר על שתי ידיו, יותר מזה על ידו הימנית אך באם צפויה סכנה של מכה בעין הוא בין רגע מסתיר את העין אפילו בידו הימנית
וכאשר בעקבות מחלה ממארת ר"ל צפויה סכנה לחייו מוכן לוותר גם על העין ובלבד להישאר בחיים,
כאן הוסיף אבא ואמר ישנם איברים בגופו של האדם כאשר אתה נוגע בהם עליך לרחוץ את ידיך אבל עליך לשמור גם עליהם לא פחות
ועתה קל להבין את הציווי העליון "ואהבת לרעך כמוך"
שכולם כל אדם בישראל חייב לאהוב את רעהו באותה מידה שהוא אוהב את עצמו
כלומר את האחד כידו הימנית, את השני כבבת עינו
וישנם גם כאלה אנשים משנגעת בהם עליך לרחוץ את ידיך אך אינך פטור מלאהוב גם אותם........


(האדמו"ר רבי אברהם מלוצק – גליון בית אברהם ליומא דהילולא ע"ו)
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
במצות כיבוד אב,
הנה אי' בגמ' שאין לתינוק דעת לומר אבא עד שיטעום טעם חיטה. ובגמ' בסוכה סמכו לזה הפס' יוסיף דעת יוסיף מכאוב.
כמדומה שיש כאן מוסר השכל שה"דעת" הראשונה שיש לאדם הוא לומר "אבא"
כלומר שההבנה הבסיסית בחיים זה שיש מהלך של "אבא"
והפוך בה דכולה בה!
 

דורדיא

משתמש ותיק
אגב, הרב @מלמד להועיל
אם בדרשות או ווארטים לשולחן שבת חיפשת
כלך לך אצל הספר הנפלא "והגדת" להגאון הצדיק ר' יענקלה גלינסקי זצ"ל
ותרווה נחת..
 

יהודי של פעם

משתמש רגיל
ידועה שאלת האבן עזרא [יתרו] איך אפשר לצוות על לא תחמוד והרי הלב חומד בטבע
והוא ביאר ע"פ משל לבן כפר שאינו חומד את בת המלך, [ובסלבודקא אמרו משל לבן מלך שאינו חומד בת כפר!!]
וכך אם אדם חי בביטחון שמה שלא שלו לא מגיע לו לא יחמוד,
וברמב"ן בפרשה יש תשובה אחרת:
שמביא בתחית הפרשה את המדרש שקדושים נאמר בהקהל לפי שיש בו את עשרת הדברות
ומפרט כל הדברות היכן הם כגון זכור-את שבתותי תשמורו, לא תגנב-לא תגנובו,
והיכן נמצא לא תחמוד? אומר המדרש ואהבת לרעך כמוך,
והפירוש הפשוט שאם אוהב את רעהו כמותו מסיר ממילא את החמדה
דמאי אולמיה האי מהאי הרי אוהבו כגופו.
 

בן ישיבה

משתמש ותיק
בפרשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וביון העוף הטמא לטהור,
למה התורה לגבי בהמה הקדימה טהור לטמא ואילו לגבי עוף הקדימה טמא לטהור,
וביאר בזה הרב מבריסק, ע"פ ד' הרמב"ם דבכלל מצוה זו היא לדעת את סימני הטהרה להבדיל בין הטהור ובין הטמא,
ולפ"ז בי' הרב מבריסק דגבי בהמה טהורה שנאמרו סימני טהרה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היא הטהורה ולפ"ז מי שאין לו סימני טהרה הוא בכלל טמאה, ולכן הקדימה התורה את הטהורה לפני הטמאה,
אבל גבי עוף הרי לא נאמרו סימני טהרה אלא סימני טומאה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היה טמאה ולפ"ז נדע מה היא טהורה, לכן הקדימה התורה את הטמאה לפני הטהורה,

ובי' בזה בנו רה"י הגרמ"ד הלוי, דהרי הסימני טומאה שנאמרו בעוף הוא רק מדרבנן, ובתורה לא נתבאר כלל סימנים בזה, אלא דהתורה מנתה את כל סוגי העופות הטמאים, ומה שלא נמנה בכלל זה הוא מן הטהורים, (אלא דלאחמ"כ העמידו חז"ל סימני טומאה), וע"כ יש לכל אחד לדעת ולהבחין מה היא הטמאים ולפ"ז נדע מה היא טהורים, לכן הקדימה התורה בעוף את הטמא לפני הטהור,

ודן בזה הגרמ"ד הלוי האם לפי דברי הרמב"ם דבכלל המצוה הוא דיש לדעת הסימנים, האם לגבי עוף לאחר שחז"ל מנו בזה סימני טומאה, האם סגי בזה שיידע את הסימני טומאה, או דצריך שיידע ויכיר בכל סוגי ומיני העופות הטמאים, ונשאר בצ"ע
 

בן ישיבה

משתמש ותיק
בפרשתינו נאמר לא תגנובו,
והוא על גניבת ממון ואילו בעשרת הדברות נאמר לא תגנוב על גניבת נפשות,
ויל"ד למה כאן נאמר בל' יחיד וכאן בל' רבים,

זכורני בזה (איני זוכר ממי) שכ' לבאר דבעשרת הדברות הרי נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר - כאיש אחד בלב אחד, הרי שכל ישראל נחשבו כאחד לכן נאמר בל' יחיד,

עוד זכורני בזה (איני זוכר ממי) דבגניבת ממון אי' דאף הגונב מן הגנב אסור, אף שלוקח חזרה את שלו, (ונחלקו בגמ' איך יוכל לקחת בחזרה את שלו אבל דרך גניבה לכו"ע אסור), לפ"ז בגניבת ממון נאמר בל' רבים דקאי גם על הגנב וגם על הנגנב
 

מלמד להועיל

משתמש ותיק
פותח הנושא
בן ישיבה אמר:
בפרשתינו נאמר לא תגנובו,
והוא על גניבת ממון ואילו בעשרת הדברות נאמר לא תגנוב על גניבת נפשות,
ויל"ד למה כאן נאמר בל' יחיד וכאן בל' רבים,
אולי זה בגלל מה שכתוב בגמרא שרובן נכשלים בגזל, לכן זה בלשון רבים, אבל בגניבת נפשות לא
 

יצחק

משתמש ותיק
יהודי של פעם אמר:
ידועה שאלת האבן עזרא [יתרו] איך אפשר לצוות על לא תחמוד והרי הלב חומד בטבע
והוא ביאר ע"פ משל לבן כפר שאינו חומד את בת המלך, [ובסלבודקא אמרו משל לבן מלך שאינו חומד בת כפר!!]
וכך אם אדם חי בביטחון שמה שלא שלו לא מגיע לו לא יחמוד,
וברמב"ן בפרשה יש תשובה אחרת:
שמביא בתחית הפרשה את המדרש שקדושים נאמר בהקהל לפי שיש בו את עשרת הדברות
ומפרט כל הדברות היכן הם כגון זכור-את שבתותי תשמורו, לא תגנב-לא תגנובו,
והיכן נמצא לא תחמוד? אומר המדרש ואהבת לרעך כמוך,
והפירוש הפשוט [highlight=yellow]שאם אוהב את רעהו כמותו מסיר ממילא את החמדה[/highlight]
דמאי אולמיה האי מהאי הרי אוהבו כגופו.
זה תימא כי הרמב"ן בעצמו כותב שא"א לאהוב את חבירו כגופו (לשון הרמב"ן: ואהבת לרעך כמוך - הפלגה!!) וכל המצוה היא רק לעשות לחבירו מעשים כאילו הוא אוהב אותו יותר מגופו וא"כ לגבי איסור לא תחמוד שאנו באים לתרץ את הקושיא של האבן עזרא אי אפשר לומר שע"י ואהבת לרעך כמוך תסור החמדה.
 

יצחק

משתמש ותיק
בן ישיבה אמר:
בפרשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וביון העוף הטמא לטהור,
למה התורה לגבי בהמה הקדימה טהור לטמא ואילו לגבי עוף הקדימה טמא לטהור,
וביאר בזה הרב מבריסק, ע"פ ד' הרמב"ם דבכלל מצוה זו היא לדעת את סימני הטהרה להבדיל בין הטהור ובין הטמא,
ולפ"ז בי' הרב מבריסק דגבי בהמה טהורה שנאמרו סימני טהרה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היא הטהורה ולפ"ז מי שאין לו סימני טהרה הוא בכלל טמאה, ולכן הקדימה התורה את הטהורה לפני הטמאה,
אבל גבי עוף הרי לא נאמרו סימני טהרה אלא סימני טומאה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היה טמאה ולפ"ז נדע מה היא טהורה, לכן הקדימה התורה את הטמאה לפני הטהורה,

ובי' בזה בנו רה"י הגרמ"ד הלוי, דהרי הסימני טומאה שנאמרו בעוף הוא רק מדרבנן, ובתורה לא נתבאר כלל סימנים בזה, אלא דהתורה מנתה את כל סוגי העופות הטמאים, ומה שלא נמנה בכלל זה הוא מן הטהורים, (אלא דלאחמ"כ העמידו חז"ל סימני טומאה), וע"כ יש לכל אחד לדעת ולהבחין מה היא הטמאים ולפ"ז נדע מה היא טהורים, לכן הקדימה התורה בעוף את הטמא לפני הטהור,

[highlight=yellow]ודן בזה הגרמ"ד הלוי האם לפי דברי הרמב"ם דבכלל המצוה הוא דיש לדעת הסימנים, האם לגבי עוף לאחר שחז"ל מנו בזה סימני טומאה, האם סגי בזה שיידע את הסימני טומאה, או דצריך שיידע ויכיר בכל סוגי ומיני העופות הטמאים, ונשאר בצ"ע[/highlight]
לכאורה נראה שאין כוונת הרמב"ם שיש מצוה בעצם הידיעה של הסימני טהרה בלי שום צורך אכילה, אלא כוונת הר"מ שכאשר איש ישראל אוכל דבר מן חי בין אם זה דגים או עופות או חיה ובהמה צריך לדעת באיזה "היתר אכילה" הוא אוכל, בתורת מה הוא אוכל, בתורת חיה בהמה עוף דגים וכו', ואפילו במינים הטהורים עצמם יש מצוה להבדיל ולהורות בשחיטה שהיא שחיטה טובה ובין טריפה לכשרה (משמעות הפסוק סוף פרשת שמיני),
כלומר יש דין כללי שכל אכילה מן החי צריכה "הוראה", לכן נראה פשוט שאין מצוה להכיר את כל העופות הטמאים כי סוף סוף חז"ל דרשו לנו דרשות להכיר סימנים בעופות ושפיר מתקיים הדין הוראה בסימנים שהם מדברי סופרים ואי"צ דוקא הוראה בסימנים של דברי תורה. (ובכמה מקומות דנים שיהיה מספיק דברי סופרים גם לדברי תור, (ובשבת ראיתי דוגמא לזה בבית שמואל סימן קע"ז סק"ג)
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
בן ישיבה אמר:
בפרשתנו נאמר לא תגנובו, והוא על גניבת ממון, ואילו בעשרת הדברות נאמר לא תגנוב על גניבת נפשות; ויל"ד למה כאן נאמר בל' יחיד וכאן בל' רבים?
בדרך הלצה אמרי אינשי: התם הפניה היא לנקלה, הכא הפניה היא לנכבד, ומשום כך פונים אליו בלשון כבוד: לא תגנובו!
 

בן ישיבה

משתמש ותיק
יצחק אמר:
בן ישיבה אמר:
בפרשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וביון העוף הטמא לטהור,
למה התורה לגבי בהמה הקדימה טהור לטמא ואילו לגבי עוף הקדימה טמא לטהור,
וביאר בזה הרב מבריסק, ע"פ ד' הרמב"ם דבכלל מצוה זו היא לדעת את סימני הטהרה להבדיל בין הטהור ובין הטמא,
ולפ"ז בי' הרב מבריסק דגבי בהמה טהורה שנאמרו סימני טהרה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היא הטהורה ולפ"ז מי שאין לו סימני טהרה הוא בכלל טמאה, ולכן הקדימה התורה את הטהורה לפני הטמאה,
אבל גבי עוף הרי לא נאמרו סימני טהרה אלא סימני טומאה א"כ יש לדעת ולהבחין מה היה טמאה ולפ"ז נדע מה היא טהורה, לכן הקדימה התורה את הטמאה לפני הטהורה,

ובי' בזה בנו רה"י הגרמ"ד הלוי, דהרי הסימני טומאה שנאמרו בעוף הוא רק מדרבנן, ובתורה לא נתבאר כלל סימנים בזה, אלא דהתורה מנתה את כל סוגי העופות הטמאים, ומה שלא נמנה בכלל זה הוא מן הטהורים, (אלא דלאחמ"כ העמידו חז"ל סימני טומאה), וע"כ יש לכל אחד לדעת ולהבחין מה היא הטמאים ולפ"ז נדע מה היא טהורים, לכן הקדימה התורה בעוף את הטמא לפני הטהור,

[highlight=yellow]ודן בזה הגרמ"ד הלוי האם לפי דברי הרמב"ם דבכלל המצוה הוא דיש לדעת הסימנים, האם לגבי עוף לאחר שחז"ל מנו בזה סימני טומאה, האם סגי בזה שיידע את הסימני טומאה, או דצריך שיידע ויכיר בכל סוגי ומיני העופות הטמאים, ונשאר בצ"ע[/highlight]
לכאורה נראה שאין כוונת הרמב"ם שיש מצוה בעצם הידיעה של הסימני טהרה בלי שום צורך אכילה, אלא כוונת הר"מ שכאשר איש ישראל אוכל דבר מן חי בין אם זה דגים או עופות או חיה ובהמה צריך לדעת באיזה "היתר אכילה" הוא אוכל, בתורת מה הוא אוכל, בתורת חיה בהמה עוף דגים וכו', ואפילו במינים הטהורים עצמם יש מצוה להבדיל ולהורות בשחיטה שהיא שחיטה טובה ובין טריפה לכשרה (משמעות הפסוק סוף פרשת שמיני),
כלומר יש דין כללי שכל אכילה מן החי צריכה "הוראה", לכן נראה פשוט שאין מצוה להכיר את כל העופות הטמאים כי סוף סוף חז"ל דרשו לנו דרשות להכיר סימנים בעופות ושפיר מתקיים הדין הוראה בסימנים שהם מדברי סופרים ואי"צ דוקא הוראה בסימנים של דברי תורה. (ובכמה מקומות דנים שיהיה מספיק דברי סופרים גם לדברי תור, (ובשבת ראיתי דוגמא לזה בבית שמואל סימן קע"ז סק"ג)

אכן בזה העלית את הצדדים בו דן הגרמ"ד הלוי, כי בפשטות אכן נראה כדבריך, אלא דל' הרמב"ם בסהמ"צ הוא "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנא' והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין בעוף הטמא לטהור וכו' ע"כ" הרי שמלשון הרמב"ם שיש חיוב לידע הסימנים, אף באינו בא לאכול, וא"כ המצוה הוא מה שנאמר בתורה ובעופות שלא נאמרו סימנים אלא נמנו העופות הטמאים יש לידע את העופות הטמאים,
אמנם יעו' רמב"ם פ"א הט"ז מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנים אלו שנתנו חכמים, וכו', יעו"ש, והנה בהא גופא יל"ד אם בזה איירי הרמב"ם והביא פיתרון רק לגבי מי שבא לאכול עוף טהור, אך בזה גופא גם מבו' דמלכתחילה היה עליו להכיר במיני העופות הטמאים, אלא מי שאינו מכירן יש עצה של הסימנים שנתנו חכמים, אבל לגבי המצוות עשה שמנה בסהמ"צ דיש לידע הסימנים לגבי זה אי"ז עצה, או אפשר דפיתרון ועצה זו הוא אף לגבי המצות עשה,
ובזה גופא דן הגרמ"ד ובשעתו הביא ראיות לכאן ולכאן, וחבל שאיני זוכרן,
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
יצחק אמר:
לכאורה נראה שאין כוונת הרמב"ם שיש מצוה בעצם הידיעה של הסימני טהרה בלי שום צורך אכילה, אלא כוונת הר"מ שכאשר איש ישראל אוכל דבר מן חי בין אם זה דגים או עופות או חיה ובהמה צריך לדעת באיזה "היתר אכילה" הוא אוכל, בתורת מה הוא אוכל, בתורת חיה בהמה עוף דגים וכו', ואפילו במינים הטהורים עצמם יש מצוה להבדיל ולהורות בשחיטה שהיא שחיטה טובה ובין טריפה לכשרה (משמעות הפסוק סוף פרשת שמיני),
כלומר יש דין כללי שכל אכילה מן החי צריכה "הוראה", לכן נראה פשוט שאין מצוה להכיר את כל העופות הטמאים כי סוף סוף חז"ל דרשו לנו דרשות להכיר סימנים בעופות ושפיר מתקיים הדין הוראה בסימנים שהם מדברי סופרים ואי"צ דוקא הוראה בסימנים של דברי תורה. (ובכמה מקומות דנים שיהיה מספיק דברי סופרים גם לדברי תור, (ובשבת ראיתי דוגמא לזה בבית שמואל סימן קע"ז סק"ג)
לדעת המ"מ מאכ"א פ"א ה"א אין בכלל דין מיוחד על עצם ההכרה וההבדלה, וכל עיקרו של העשה לא בא אלא לאסור בעשה את הבע"ח האסורים בנוסף ללאו שיש בהם, וא"כ ודאי אין נפק"מ אם יודע איך להבדיל או לא, וכל עיקרו של העשה אינו אלא איסור אכילה .(אמנם כבר הקשו עליו שמלשון הרמב"ם בסה"מ לא משמע כן)
בן ישיבה אמר:
אכן בזה העלית את הצדדים בו דן הגרמ"ד הלוי, כי בפשטות אכן נראה כדבריך, אלא דל' הרמב"ם בסהמ"צ הוא "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנא' והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין בעוף הטמא לטהור וכו' ע"כ" הרי שמלשון הרמב"ם שיש חיוב לידע הסימנים, אף באינו בא לאכול, וא"כ המצוה הוא מה שנאמר בתורה ובעופות שלא נאמרו סימנים אלא נמנו העופות הטמאים יש לידע את העופות הטמאים,
אמנם יעו' רמב"ם פ"א הט"ז מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנים אלו שנתנו חכמים, וכו', יעו"ש, והנה בהא גופא יל"ד אם בזה איירי הרמב"ם והביא פיתרון רק לגבי מי שבא לאכול עוף טהור, אך בזה גופא גם מבו' דמלכתחילה היה עליו להכיר במיני העופות הטמאים, אלא מי שאינו מכירן יש עצה של הסימנים שנתנו חכמים, אבל לגבי המצוות עשה שמנה בסהמ"צ דיש לידע הסימנים לגבי זה אי"ז עצה, או אפשר דפיתרון ועצה זו הוא אף לגבי המצות עשה,
ובזה גופא דן הגרמ"ד ובשעתו הביא ראיות לכאן ולכאן, וחבל שאיני זוכרן,
הלשון שהבאת בהתחלה הוא לא מסה"מ אלא הוא במאכ"א ה"א, אבל בסה"מ הרמב"ם מחלק את בהמות וחיות ואת עופות ואת דגים ואת חגבים לארבע עשים נפרדים, וזה לשונו שם בעשה על עופות:
והמצוה הק"נ היא שצונו לבדוק בסימני העוף גם כן. והוא שיהיו קצת מינין ממנו לבד מותרין. וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אבל הגיעו בחקירה שאנחנו כשחפשנו כל המינין שנכתב איסורן מין אחר מין מצאנו בהם סגולות יכללו אותם והם סימני עוף טמא. והיותנו ג"כ מצווין לדון בעופות ולומר זה טמא וזה טהור הוא מצות עשה. ולשון ספרי (מדרש תנאים ממדרש הגדול ראה יד) כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה. הנה התבאר מה שרמזנו אליו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת חולין (נט א סא - סה א):
ןלכאורה בתחילת דבריו נראה שהמצווה היא ע"י בדיקת הסימנים וכמו שהמשיך שהגיעו הסימנים בחקירה וכו ' .
ומאידך בסוף הוא כותב שהמצווה היא לומר על העופות עצמם זה טהור וזה טמא .
ואפשר לבאר בדבריו שגדר המצוה בעוף שונה משאר בע"ח, דהיינו שבעוף המצוה היא עצם הזיהוי ע"פ העופות שהתורה אסרה לנו מה הם הסימנים, וע"י כך נדע להגדיר ולדון איזה עוף אסור ואיזה מותר וכמו שכתב שהגיעו בחקירה .
ומדויק היטב בלשונו שכתב "והייתנו מצווין לדון בעופות ולומר זה טמא וזה טהור הוא מצות עשה" בשונה משאר בע"ח שכתב שהמצווה היא לבדוק, דהיינו שכשהתורה מסרה סימנים מדויקים אז אין צורך כי אם לבדוק, אבל כשלא כתוב אלא מה אסור וע"י זה צריך להגדיר את הסימנים ע"ז כתב לדון בעופות.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ.​
יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ', שֶׁהֲרֵי דָבָר זֶה מָסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל עוֹשֵׂהוּ, שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא הוּא, וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ'.
.
אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.
לְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם נִמְשֶׁכֶת אַחַר הָרִבִּית וְקָשֶׁה לִפְרשׁ הֵימֶנּוּ, וּמוֹרֶה לְעַצְמוֹ הֶתֵּר בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלוֹ, הֻצְרַךְ לוֹמַר 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'. אוֹ הַתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּנָכְרִי כְּדֵי לְהַלְווֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, הֲרֵי זֶה דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'.
שאל הרבי רבי הרשלה נ"ע מקרעטשניף: ניחא רבית; אבל קימה מפני שׂיבה, שמצוה קלה היא, מה צורך יש לאיים על האדם שלא ישתמט מלקיימה?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: במה הכתוב מדבר? באדם שיושב לו נינוח על ספסל, והנה זקן חסר־מעש פוסע בקירוב מקום; אם יקדיש לו תשומת־לב – מי יודע כמה הדבר עלול לעלות לו? מוטב יעצים עיניו עד שהמטרד יחלוף מעל פניו. ועל כגון דא הזהירה התורה: ויראת מאלדיך.
 

בשלמא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
שאל הרבי רבי הרשלה נ"ע מקרעטשניף: ניחא רבית; אבל קימה מפני שׂיבה, שמצוה קלה היא, מה צורך יש לאיים על האדם שלא ישתמט מלקיימה?​
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: במה הכתוב מדבר? באדם שיושב לו נינוח על ספסל, והנה זקן חסר־מעש פוסע בקירוב מקום; אם יקדיש לו תשומת־לב – מי יודע כמה הדבר עלול לעלות לו? מוטב יעצים עיניו עד שהמטרד יחלוף מעל פניו. ועל כגון דא הזהירה התורה: ויראת מאלדיך.

מסתדר יפה יפה עם קושיית הגמ' אטו ברשיעי עסקינן
 

מ אלישע

משתמש ותיק
בסה"ק נועם אלימלך פרשת קדושים (לפני ד"ה ובקוצרכם את קציר ארצכם)
מופיע סיפור מיוחד. (נמצא כעין זה בספר מאירת עינים לרבי יצחק דמן עכו מתלמידי ביהמ"ד דהרמב"ן)

איני יודע מה צורת דברי התורה בליל שבת, ולכן איני יודע אם מתאים.
 
חלק עליון תַחתִית