ההעמדה הקרובה ביותר לליבי בענין חומרות, היא ההעמדה של המסילת ישרים.
חומרות, אינם נעשים כדי לוודא שוודאי ודאי יצאת ידי חובה, כי אין ספק שמי שמתנהג על פי שורת הדין - יצא ידי חובתו.
חומרות שייך למערכת של 'חסידות'.
דהיינו - חומרות זה 'מדרגה' בשורת הדין, ולא 'וידוא' לקיום שורת הדין.
ולמשל, הענין לצאת ידי 'כל השיטות', זה לא בגלל שיש ספק אם כאשר עשית על פי ההלכה הרווחת אולי לא קיימת את דינך, כי אולי הצדק עם היחידים וכדו', וכאשר אתה עושה על פי כל השיטות אז 'ודאי ודאי' יצאת ידי חובה. כי אין ספק שכאשר עשית כמו דעה מסוימת בתורה שנפסקה להלכה, יצאת ידי חובה.
אולם הכלל הוא, שבתורה על כל הדעות נאמר אלו ואלו דא"ח, ויש מדרגות רבות זו למעלה מזו, והחסיד הוא זה שחי במדרגה גבוהה, ששם יש מקום לנהוג גם בדעות שלא נפסקו להלכה, או לחשוש גם לדברים שאין חיוב על פי הלכה לחשוש להם. וכענין 'נפשי לא מטומאה' לא לאכול ממה שהורה בה חכם וכדו', של יחזקאל הנביא, שאין זה ענין 'בהלכה', וזה לא נעשה כדי להוסיף עוד כמה אחוזים שהוא נהג כהוגן, אלא זה חיים במקום אחר ובגובה אחר שמחייב התנהגות אחרת.
[ולשבר את האוזן - האשכול הזה, לא שייך ל'הלכה ומנהג' אלא ל'בית המוסר'].
- -
ולכן, הדבר הנכון בעניינים אלו, שהמעשים של האדם ישקפו פחות או יותר את העולם הרוחני שהוא חי בו. וזה תלוי כמובן בהרבה גורמים, לאיזה משפחה נולדת, מה האופי שלך, מה הרמה הרוחנית שלך וכו' וכו'.
ואני אישית חונכתי, שניהוג של חומרה יהיה רק בתור כלי לעבודה.
דהיינו שאם התעסקתי עם משהו והגעתי לאיזה תוצאה בעבודה, 'לעגן' את זה באיזה הידור או חומרה באותו נושא שבו התקדמתי, ולא סתם לצרור חומרות מכל הבא ליד, אלא דוקא בדברים הקרובים ללבך ולאזור עבודתך, שכך החומרות 'מרחיבות' את החיים, ולא חלילה להפך, הופכות אותם לכלא סגור ומסוגר, וד"ל.