סמך על הרוב ואכל חתיכה והתברר שהיתה חֵלב, האם מביא קרבן

בן אהרון

משתמש ותיק
מה הדין כאשר נתערבה חתיכת איסור חד בתרי וסמך על הרוב ואכל ואח''כ התברר שאכל של איסור, האם צריך להביא חטאת או נחשב אנוס?
וע' בשבועות יז, ב דבא על אשתו סמוך לוסתה ונמצאת טמאה לרבא חייב בקרבן, וע''ש ברשב''א דס''ל דדין פרישה בשעת הוסת הוי דרבנן ומ''מ חייב בקרבן.
אמנם דברי הרשב''א  קצת תמוהים לחייב בקרבן על מעשה שמותר לכתחלה. ועוד יש לע' האם יסבור הרשב''א בנדו''ד גבי רוב שחייב בקרבן?
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
בריש פרק החולץ, על הא דתנן 'הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצָאת מְעֻבֶּרֶת - יוֹצִיא וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן', כתבו התוס' וז"ל:
בְּחוֹלֵץ תּוֹךְ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים אַיְרֵי, דְּאִי לְאַחַר שְׁלשָׁה, אַמַּאי חַיָּב קָרְבָּן, כֵּיוָן דְּרֹב נָשִׁים עֻבָּרָן נִכָּר לִשְׁלִישׁ, וְזוֹ הוֹאִיל וְלֹא הֻכַּר עֻבָּרָהּ מַאי הֲוָה לֵהּ לְמֶעְבַּד.
הרי שהסומך על הרוב ונתבדה – פטור מן הקרבן.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
מאידך גיסא, דעת תוספות בפסחים עג שהשוחט קרבן בשבת ונמצא טריפה אינו פטור אלא לדעת ר"מ שטעה בדבר מצווה ולא עשה מצווה - פטור , אבל לר"ש חייב .
ומפורש בדבריהם שאין בו פטור אונס, וזאת אף שרוב בהמות אינם טריפות .

אמנם דעת רש"י שם במתני' עא : שפטור משום אונס וכדעת תוס' ביבמות הנ"ל .
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
האחד בא לגור אמר:
מאידך גיסא, דעת תוספות בפסחים עג שהשוחט קרבן בשבת ונמצא טריפה אינו פטור אלא לדעת ר"מ שטעה בדבר מצווה ולא עשה מצווה - פטור , אבל לר"ש חייב .
ומפורש בדבריהם שאין בו פטור אונס, וזאת אף שרוב בהמות אינם טריפות .

אמנם דעת רש"י שם במתני' עא : שפטור משום אונס וכדעת תוס' ביבמות הנ"ל .

כמו''כ מצאתי היום בגמ' ביצה כה, א
מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ: שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר קוֹדֶם הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ.

וברש''י  פ' וז''ל אורח ארעא - ולא משום איסור טרפה.
ובתוס' נחלק וז''ל וי"ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך:
ולכאו' שם סמך ארובא דרוב בהמות אינן טריפות.
 

בן עמינדב

משתמש ותיק
עיין בנודע ביהודה אהע"ז צ"ו שהאריך לבאר זה (איני זוכר כעת אם במהדו"ק או מהדו"ת)
ונראה שברובא דליתא קמן יהיה פטור כי זו ההנהגה שהנהיגה תורה לסמוך על הרוב ועל החזקה (ולכן יהיה פטור בבא על אשתו שלא בשעת וסתה כיוון שסמך על החזקה) וברובא דאיתא קמן יש לומר יתר על כן שהאיסור נהפך להתר ולכן יש המתירים לבשל כל ג' החתיכות ולאכלם יחד מן התורה ויש המתירים עכ"פ בזה אחר זה (עיין יו"ד סי' ק"ט)
ומה שכתבו לעיל בדעת הרשב"א י"ל דעדיפא מיניה שמעינן להכס"מ בסופ"ה מהל' שגגות שכתב דלדעת הרמב"ם שצריך לבדוק קודם תשמיש יהיה חייב אם לא בדק, ויתר על כן שאפי' אשה שיש לה וסת קבוע שאינה חייבת לבדוק אלא רק הצנועות בודקות מ"מ כיוון שהיה יכול לנהוג כצנועות חייבים.
ומשמע שכל מקום שיש חובת בירור מדאורייתא או מדרבנן או אפי' ממדת חסידות וצניעות יהיה נחשב לשוגג ולא לאונס
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
מה הדין כאשר נתערבה חתיכת איסור חד בתרי וסמך על הרוב ואכל ואח''כ התברר שאכל של איסור, האם צריך להביא חטאת או נחשב אנוס?
וע' בשבועות יז, ב דבא על אשתו סמוך לוסתה ונמצאת טמאה לרבא חייב בקרבן, וע''ש ברשב''א דס''ל דדין פרישה בשעת הוסת הוי דרבנן ומ''מ חייב בקרבן.
אמנם דברי הרשב''א  קצת תמוהים לחייב בקרבן על מעשה שמותר לכתחלה. ועוד יש לע' האם יסבור הרשב''א בנדו''ד גבי רוב שחייב בקרבן?
לא זה ולא זה ,האיסור בטל ואין כלל איסור ממילא לא אכל איסור ,אלא שמצד החפצה של החלב תחת שם שומן אולי יש טומאה ונזק כלשהו.

לגבי אונס יש תרי גוונא אונס :
א. שהמעשה מתייחס אליו לגמרי , ואינו אשם כלל כמקיים הוראה של בית הגדול ליחיד , או תינוק שנשבה גמור שצריכים להביא קורבן והאשמה אינה תנאי לו.
ב. שהמעשה לא מתייחס אליו כגון שביצע הוראה של אחר תחת איום הריגה שהביצוע אומנם בידיו אבל הדעת והרצון של האחר .
 

ברוךווייס

משתמש ותיק
אם אני לא טועה שמעתי לפני כ20 שנה בשיעור מהגר"א גורביץ ראש ישיבת גיטסהעד שבנודע ביהודה כתוב לחלק בין רוב לחזקה ( כמו שהביאו לעיל מהתוס בריש החולץ) והנימוק אם אני לא טועה שגם הרוב מודה שיש מיעוט ולכן אם התגלה שבאותו מקרה כהמיעוט זה כלל לא סתירה לרוב אבל בחזקה אינו כן (הזכרון מעורפל אבל זה לדעתי תורף הדברים)
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
אמנם דברי הרשב''א  קצת תמוהים לחייב בקרבן על מעשה שמותר לכתחלה.
קושייתך מתאים אכן לשיטת הרשב"א בעצמו, במחלוקת הידועה בבין הרמב"ם להרשב"א אם הדין שספק דאורייתא לחומרא הוא דאורייתא או מדרבנן, שהרשב"א כותב להוכיח כשיטתו מדיני אשם תלוי. לפי הנאמר בתורה, מי שעשה מעשה שהיה ספק האם יש בו איסור כרת (כגון שאכל חתיכה שלא ידוע האם היא חלב או שומן) מתחייב בקרבן אשם תלוי כאשר מתברר לבסוף שאכן עבר על האיסור, והרי שכאשר האדם עשה את המעשה היה דינו כספק דאורייתא, והרי מהתורה הוא מתחייב לבסוף בקרבן, וע"כ שהחיוב להחמיר בספק דאורייתא הוא מהתורה, שהרי לא יתכן שיתחייב קרבן על דבר שהיה מותר מן התורה לעשותו.
משא"כ לדעת הרמב"ם, צ"ל דע"כ ס"ל שקושיא זו לא אלימה כל כך, אלא שאיה"נ גם אם מדינא היה מותר לעשותו, ולא היה צריך לחשוש לאיסור, מ"מ יתכן שיהיה חייב קרבן.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
בן עמינדב אמר:
ומה שכתבו לעיל בדעת הרשב"א י"ל דעדיפא מיניה שמעינן להכס"מ בסופ"ה מהל' שגגות שכתב דלדעת הרמב"ם שצריך לבדוק קודם תשמיש יהיה חייב אם לא בדק, ויתר על כן שאפי' אשה שיש לה וסת קבוע שאינה חייבת לבדוק אלא רק הצנועות בודקות מ"מ כיוון שהיה יכול לנהוג כצנועות חייבים.
ומשמע שכל מקום שיש חובת בירור מדאורייתא או מדרבנן או אפי' ממדת חסידות וצניעות יהיה נחשב לשוגג ולא לאונס

אכן כך מבאר מהתוס' ביצה גבי הפשט דאינו חיוב מעיקר הדין
 

בר נש

משתמש ותיק
הח''ס מסביר ש
בן אהרון אמר:
שלא היה לו למהר כל כך
ראיתי שני הסברים:
היש''ש כותב בגלל מידת ד''א
הח''ס כותב שמא תמצא טריפה ונמצא שהוא אכל בשר טריפה. ומכיוון שראי היה לבדוק בתחילה, כשנמצאת טריפה חייב קרבן(נראה שהוא מפצל את האיסור מאת סיבת האיסור).
נ''מ תהיה בין שני ההסברים בנוגע לסירכות שלא נראות במבט ראשון, לפי היש''ש פטור מקרבן אם נמצאו כאלו ולפי הח''ס חייב קרבן.
 

מיכי

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
מה הדין כאשר נתערבה חתיכת איסור חד בתרי וסמך על הרוב ואכל ואח''כ התברר שאכל של איסור, האם צריך להביא חטאת או נחשב אנוס?
וע' בשבועות יז, ב דבא על אשתו סמוך לוסתה ונמצאת טמאה לרבא חייב בקרבן, וע''ש ברשב''א דס''ל דדין פרישה בשעת הוסת הוי דרבנן ומ''מ חייב בקרבן.
אמנם דברי הרשב''א  קצת תמוהים לחייב בקרבן על מעשה שמותר לכתחלה. ועוד יש לע' האם יסבור הרשב''א בנדו''ד גבי רוב שחייב בקרבן?

א. האם כוונתך באופן שבטל ברוב. או באופן שלא בטל אלא מדין הלך אחר הרוב. (באופן שזה לא בטל זה קבוע ואסור מדרבנן מדין קבוע שלא ניכר במקומו)
ב. מה כוונתך בדברי הרשב״א שמותר לכתחילה ? הרי וסתות דרבנן לכל הפחות
 
 

מיכי

משתמש ותיק
ברוךווייס אמר:
אם אני לא טועה שמעתי לפני כ20 שנה בשיעור מהגר"א גורביץ ראש ישיבת גיטסהעד שבנודע ביהודה כתוב לחלק בין רוב לחזקה ( כמו שהביאו לעיל מהתוס בריש החולץ) והנימוק אם אני לא טועה שגם הרוב מודה שיש מיעוט ולכן אם התגלה שבאותו מקרה כהמיעוט זה כלל לא סתירה לרוב אבל בחזקה אינו כן (הזכרון מעורפל אבל זה לדעתי תורף הדברים)

נדמה לי שמחלק בין רוב לעדים
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
מיכי אמר:
בן אהרון אמר:
מה הדין כאשר נתערבה חתיכת איסור חד בתרי וסמך על הרוב ואכל ואח''כ התברר שאכל של איסור, האם צריך להביא חטאת או נחשב אנוס?
וע' בשבועות יז, ב דבא על אשתו סמוך לוסתה ונמצאת טמאה לרבא חייב בקרבן, וע''ש ברשב''א דס''ל דדין פרישה בשעת הוסת הוי דרבנן ומ''מ חייב בקרבן.
אמנם דברי הרשב''א  קצת תמוהים לחייב בקרבן על מעשה שמותר לכתחלה. ועוד יש לע' האם יסבור הרשב''א בנדו''ד גבי רוב שחייב בקרבן?

א. האם כוונתך באופן שבטל ברוב. או באופן שלא בטל אלא מדין הלך אחר הרוב. (באופן שזה לא בטל זה קבוע ואסור מדרבנן מדין קבוע שלא ניכר במקומו)
ב. מה כוונתך בדברי הרשב״א שמותר לכתחילה ? הרי וסתות דרבנן לכל הפחות
כתבתי את ההודעה לפני קרוב ל3 שנשנים.
​​​​​א.היום הייתי שואל על מקרה חתיכה שפירשה מתערובת ט' חנויות וכו'.
ב. וסתות דרבנן אבל מ''מ מבחינת התורה אין חובת זהירות בכה''ג והוי היתר גמור מה''ת.

 
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
בר נש אמר:
הח''ס מסביר ש
בן אהרון אמר:
שלא היה לו למהר כל כך
ראיתי שני הסברים:
היש''ש כותב בגלל מידת ד''א
הח''ס כותב שמא תמצא טריפה ונמצא שהוא אכל בשר טריפה. ומכיוון שראי היה לבדוק בתחילה, כשנמצאת טריפה חייב קרבן(נראה שהוא מפצל את האיסור מאת סיבת האיסור).
נ''מ תהיה בין שני ההסברים בנוגע לסירכות שלא נראות במבט ראשון, לפי היש''ש פטור מקרבן אם נמצאו כאלו ולפי הח''ס חייב קרבן.
ליש''ש יוצא חידוש גדול שחובת זהירות מדין מסויים ואפ' דר''א בלבד יגרור חיוב על איסור אחר כגון טריפה.
( זכור לי דרשת קבל''ש בה הדרשן קשר הנ''ל לחידוש הבה''ל פ' וישלח גבי דינה בת יעקב, ששכם התחייב משום בת יעקב כיון שגם לסתם אשה ג''כ אסור, והמעשה הידוע עם הבה''ל בפונדק)
 
 

מיכי

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
מיכי אמר:
בן אהרון אמר:
מה הדין כאשר נתערבה חתיכת איסור חד בתרי וסמך על הרוב ואכל ואח''כ התברר שאכל של איסור, האם צריך להביא חטאת או נחשב אנוס?
וע' בשבועות יז, ב דבא על אשתו סמוך לוסתה ונמצאת טמאה לרבא חייב בקרבן, וע''ש ברשב''א דס''ל דדין פרישה בשעת הוסת הוי דרבנן ומ''מ חייב בקרבן.
אמנם דברי הרשב''א  קצת תמוהים לחייב בקרבן על מעשה שמותר לכתחלה. ועוד יש לע' האם יסבור הרשב''א בנדו''ד גבי רוב שחייב בקרבן?

א. האם כוונתך באופן שבטל ברוב. או באופן שלא בטל אלא מדין הלך אחר הרוב. (באופן שזה לא בטל זה קבוע ואסור מדרבנן מדין קבוע שלא ניכר במקומו)
ב. מה כוונתך בדברי הרשב״א שמותר לכתחילה ? הרי וסתות דרבנן לכל הפחות
כתבתי את ההודעה לפני קרוב ל3 שנשנים.
​​​​​א.היום הייתי שואל על מקרה חתיכה שפירשה מתערובת ט' חנויות וכו'.
ב. וסתות דרבנן אבל מ''מ מבחינת התורה אין חובת זהירות בכה''ג והוי היתר גמור מה''ת.
אבל זה ברור שכל מה שחייב חטאת זה רק לאחר שחכמים אסרו, (למשל ביוצא לדרך לדברי המתירים לא יהיה חייב חטאת)
ואחרי שאסרו יש מקום להבין דלא חשיב אונס אף מהתורה כיוון דמהתורה חייב לשמוע להם
(זה קצת דומה לנידון אי קניין דרבנן מהני לדאורייתא ) 
 
 

בר נש

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
בר נש אמר:
הח''ס מסביר ש
בן אהרון אמר:
שלא היה לו למהר כל כך
ראיתי שני הסברים:
היש''ש כותב בגלל מידת ד''א
הח''ס כותב שמא תמצא טריפה ונמצא שהוא אכל בשר טריפה. ומכיוון שראי היה לבדוק בתחילה, כשנמצאת טריפה חייב קרבן(נראה שהוא מפצל את האיסור מאת סיבת האיסור).
נ''מ תהיה בין שני ההסברים בנוגע לסירכות שלא נראות במבט ראשון, לפי היש''ש פטור מקרבן אם נמצאו כאלו ולפי הח''ס חייב קרבן.
ליש''ש יוצא חידוש גדול שחובת זהירות מדין מסויים ואפ' דר''א בלבד יגרור חיוב על איסור אחר כגון טריפה.
( זכור לי דרשת קבל''ש בה הדרשן קשר הנ''ל לחידוש הבה''ל פ' וישלח גבי דינה בת יעקב, ששכם התחייב משום בת יעקב כיון שגם לסתם אשה ג''כ אסור, והמעשה הידוע עם הבה''ל בפונדק)

נכון (מרחוק אני רואה כי לשיטתו שהקרבן קשור יותר לסיבת האיסור מלעבירה על הוראת התורה)
קראתי את הבה''ל הנ''ל בבה''ל המגיהה של תוס הרא''ש מוהר''ק מביא אותו.
מאידך לפי הח''ס יוצא גם חידוש גדול שצריך לדאוג לא לאכול דבר שהתורה לא אסרה, והגם שהתירה ע''פ רוב, הסיבוכים (בירורים על היות הבהמה) האפשריים עדיין באחריות היהודי.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
מיכי אמר:
אבל זה ברור שכל מה שחייב חטאת זה רק לאחר שחכמים אסרו, (למשל ביוצא לדרך לדברי המתירים לא יהיה חייב חטאת)
ואחרי שאסרו יש מקום להבין דלא חשיב אונס אף מהתורה כיוון דמהתורה חייב לשמוע להם
(זה קצת דומה לנידון אי קניין דרבנן מהני לדאורייתא )
שומע...
זה דבר מאוד מעניין.
אבל איך תכלכל לפ''ז דברי התוס' בביצה דמשמע מדבריהם דליכא איסור שכתבו וז''ל
דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך:
עכ''ל.
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
בר נש אמר:
מאידך לפי הח''ס יוצא גם חידוש גדול שצריך לדאוג לא לאכול דבר שהתורה לא אסרה, והגם שהתירה ע''פ רוב, הסיבוכים (בירורים על היות הבהמה) האפשריים עדיין באחריות היהודי.

מסכים.
לדברי החת''ס אין ראיה לבה''ל משם , דלדבריו אין כאן ''ווארט'' של גלגול כל האיסורים על העבריין, אלא חשיב שוגג משום דסו''ס הגיע לידי איסור ומצד עצם שכיחות האיסור לכלל אונס לא הגיע. ולכן באופן אחר דעבר על איסור א' וכלפי הב' הוי אונס, אין לחייבו על הב' כלל.

ולסיכום נראה שיש כאן ב' נקודות מח' (נגררות א' מהב' בפ' דברי התוס')
א. בגדר אונס האם נמדד ע''פ צווי התורה או ע''פ מציאות שכיחות האיסור.
ב. באדם האנוס לגבי איסור מסויים האם שייך לגלגל עליו את החיוב משום שעצם המעשה היה בהנהגה לא ראויה.
חת''ס ס''ל א'. דאונס נמדד לפי השכיחות, ולכן אוכל קודם הפשט חשיב שוגג, וב'. ס''ל דהנהגה לא ראויה לא סגי ע''מ לחשבו אונס ולכן לא פירש דהשוגג משום דר''א.
יש''ש ס''ל א. דהעושה ע''פ התורה לעולם חשיב אונס וב'. לכן הוצרך לחדש דאם נהג בהנהגה לא ראויה אינו אנוס.
 

מיכי

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
מיכי אמר:
אבל זה ברור שכל מה שחייב חטאת זה רק לאחר שחכמים אסרו, (למשל ביוצא לדרך לדברי המתירים לא יהיה חייב חטאת)
ואחרי שאסרו יש מקום להבין דלא חשיב אונס אף מהתורה כיוון דמהתורה חייב לשמוע להם
(זה קצת דומה לנידון אי קניין דרבנן מהני לדאורייתא )
שומע...
זה דבר מאוד מעניין.
אבל איך תכלכל לפ''ז דברי התוס' בביצה דמשמע מדבריהם דליכא איסור שכתבו וז''ל
דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא היה לו למהר כל כך:
עכ''ל.

א. באמת דעת הריטב״א בשבועות דלמ״ד וסתות דרבנן לא חייב חטאת
ב. באמת בדעת תוספות צריך ליישב מה דעתם בזה בפסחים עג ג״כ כתבו דחייה חטאת אע״פ שמותר ובימות לה כתבו דפטור מחטאת
אומנם ברשב״א חולין דף י הוכיח מהג״מ בביצה הנ״ל שאסור לאכול בלי בדיקת הריאה. ונראה שחולק על תוספות
 
 

חפר

משתמש ותיק
מיכי אמר:
בן אהרון אמר:
מיכי אמר:
א. האם כוונתך באופן שבטל ברוב. או באופן שלא בטל אלא מדין הלך אחר הרוב. (באופן שזה לא בטל זה קבוע ואסור מדרבנן מדין קבוע שלא ניכר במקומו)
ב. מה כוונתך בדברי הרשב״א שמותר לכתחילה ? הרי וסתות דרבנן לכל הפחות
כתבתי את ההודעה לפני קרוב ל3 שנשנים.
​​​​​א.היום הייתי שואל על מקרה חתיכה שפירשה מתערובת ט' חנויות וכו'.
ב. וסתות דרבנן אבל מ''מ מבחינת התורה אין חובת זהירות בכה''ג והוי היתר גמור מה''ת.
אבל זה ברור שכל מה שחייב חטאת זה רק לאחר שחכמים אסרו, (למשל ביוצא לדרך לדברי המתירים לא יהיה חייב חטאת)
ואחרי שאסרו יש מקום להבין דלא חשיב אונס אף מהתורה כיוון דמהתורה חייב לשמוע להם
(זה קצת דומה לנידון אי קניין דרבנן מהני לדאורייתא ) 
ניחא לדעת הרמב״ם שכל איסור דרבנן יש לאו דלא תסור, מה תאמר לדעת הרמב״ן
 
 

מיכי

משתמש ותיק
אולי יסבור כהריטב״א שבאמת לא חייב חטאת למ״ד וסתות דרבנן
ואולי יסבור שאיסור דרבנן מהני דלא חשיב אונס ועיין שב שמעתא א פרק ג
 

מיכי

משתמש ותיק
נתן הבבלי אמר:
ברא"ש כתוב שדבר שנתבטל ברוב נהפך להיתר, ועל אכילת היתר אין קרבן.

דברי הרא״ש הם בביטול ברוב וכאן הנידון כשאין ביטול  אלא דין הלך אחר הרוב
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
חפר אמר:
ניחא לדעת הרמב״ם שכל איסור דרבנן יש לאו דלא תסור, מה תאמר לדעת הרמב״ן
בכל אופן נצטרך לחדש לדעת התוס' ביצה דאפ' איסור משום דרך ארץ מהני לסלק טענת אונס, וא''כ כ''ש באיסור דרבנן אפ' שאין בו לא תסור.
 

מיכי

משתמש ותיק
בן אהרון אמר:
חפר אמר:
ניחא לדעת הרמב״ם שכל איסור דרבנן יש לאו דלא תסור, מה תאמר לדעת הרמב״ן
בכל אופן נצטרך לחדש לדעת התוס' ביצה דאפ' איסור משום דרך ארץ מהני לסלק טענת אונס, וא''כ כ''ש באיסור דרבנן אפ' שאין בו לא תסור.

ויעויין בקובץ שיעורים מה שכתב בזה
 

בן אהרון

משתמש ותיק
פותח הנושא
 
מיכי אמר:
אבל זה ברור שכל מה שחייב חטאת זה רק לאחר שחכמים אסרו, (למשל ביוצא לדרך לדברי המתירים לא יהיה חייב חטאת)
ואחרי שאסרו יש מקום להבין דלא חשיב אונס אף מהתורה כיוון דמהתורה חייב לשמוע להם
(זה קצת דומה לנידון אי קניין דרבנן מהני לדאורייתא )
דבר משעשע (לדעתי לפחות) שמצאתי תוכ''ד לימוד, ומורה ממש כדבריך:
הפמ''ג (יו''ד שפתי דעת כח, כז) כתב לפ' הא דספק טריפה פטור מכיסוי (להב''ח)
כיון דאשר יאכל ממעט שחיטה שאינה ראויה מה"ט ממעטינן ספק טריפה לא מיבעיא למ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה אסור א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפילו להר"מ ז"ל דמדרבנן אסור מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוה ד"ת מלאו דלא תסור כמו שאנו עתידין לבאר בס' שושנת העמקים א"כ ממועט מאשר יאכל.
 
חלק עליון תַחתִית