בנציון אמר:
מלמד להועיל אמר:
מישהו שאל אותי היום בבית כנסת, אנשים מקפידים לומר על צדיק שהוא "נפטר", ואילו על אחרים שהם "מתו"
מה המקור לדבר הזה, הרי בתורה תמיד כתוב לשון מיתה בצדיקים
צדיקים במיתתם קרויים חיים [והוא בכלל מה שכתב הרב @הפקדתי שומרים].
יש"כ. האמת שהמאמר המלא נכתב בפטירת מרן הגראי"ל זצ"ל, וחברנו את הגמ' תענית ה. עם פטירת מרן והכל נסוב סביב מימרת חז"ל ברכות יח. צדיקים וכו'. ואני מעתיקו.
"מרן הגראי"ל לא מת הוא נפטר..כשם שבפרשתנו יעקב אבינו לא מת..
וקודם שיתהה הקורא על ההשוואה בין הדברים נציע מיד את דברי חז"ל בתלמוד "יעקב אבינו לא מת" (ר' יצחק בשם ר"י תענית ה:) ובמהרש"א שם פירש "אם שלא מת בנפש, כשאר צדיקים אבל בגוף היה מת", (ועיין שהסביר מה חידוש בזה).
זאת אומרת: כל צדיק אחר מיתתו, הגוף מת, אבל הנפש קיימת, היא נפטרת מעולם הזה לעולם הבא, משאירה מכתב פיטורין לעולם הזה ו'משדרגת' עצמה לעולם שכולו טוב, ועדיין, יש לה אחיזה מסוימת בעולם הזה, (כמו שהביא הרמב"ן בפרשתנו את העובדא ברבי שהיה נגלה לבני משפחתו אחרי מותו בדמות גופו ממש)..
יש אדם מת ויש אדם נפטר, מה אפוא עושה את ההבדל בין שניהם?..
האדם עצמו!.. נפרט עוד..
בן תמותה ששובק חיים קרוי בפי העולם "מת", כמו גם חפץ שלא זז ולא פועל אומרים 'זה מת'.. למה מת, כי הוא פשוט לא משמש ליעוד שבו, לתכלית מה שנוצר. כך גם אצל האדם. בן אנוש שכל חייו התעסק בדברים גשמיים, אחרי ששובק חיים הוא התנתק כעת מעולמו, עולם הגשם, שבו התעסק וראה תכלית הכל, אם כן עתה ששבק חיים והתנתק מ'הגשם', מהביזנע'ס, מהכסף, 'קריירה', אוכל, וכל עניני החומר, גופו הנרקב כבר לא משמש לתכליתו, אז הוא פשוט מת..
לעומתו, אדם צדיק שכל חייו היה עסוק בלטפח את 'הרוח' וחי חיים רוחניים, גם אם רגליו דרכו בארץ, אבל ראשו שכן בין שרפי מעלה, אם כן אפוא כשהוא שובק חיים הוא לא 'מת', בסך הכל הוא נפטר מכאן לשם, החלק הגשמי שבו מתחבר לחלק הרוחני שלו, לשם כיון את מגמתו, גם כשהיה בעולם החומר, והרי גופו שמת, אין בו מעכב וחסרון לקיום התכלית כי מימים ימימה היעד שראה לנגד עיניו הוא חיי הרוח, ונפשו שנפרדת מהגוף לאחר מיתתו, עולה ומתאחדת עם שורשה העליון...
אם כך כשם שיעקב לא מת, כך גדול בישראל או כל צדיק שנפטר לא מת, אלא נפטר ממקום זה למקום אחר...