ינון אמר:בהרבה מצוות ניתן להבין את טעמם כגון שנתנו לצרף את הבריות וכו'. אך במנחות אינני מצליח להבין את התועלת שיש כביכול בקמיצה ובתנופה בהקטרה וכו'. מה התועלת שבזה שצוונו הבורא יתעלה בדקדוקי מצוה זו?
יהודה1 אמר:לא הבנתי למה כתבת "אך במנחות" וכי בכל המצוות מובן? אם כן תביא למה בקרבנות בהמה בשחיטה ובעוף במליקה. ובאמת הרבה מטעמי המצוות מובנים רק על פי תורת הסוד ולא דורשים בהם ברבים.
ינון אמר:במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?
מאן דהו אמר:ינון אמר:במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?
מה ההבדל בין דקדוקי שחיטה בצואר ולא בעורף לבין דקדוקי קמיצה?
דון מינה ואוקי באתרה!..
@ינון אתה נסתר מהמדרש שהבאת.. שכתב בטעם השחיטה לצרף!ינון אמר:לכאורה משום צעב''ח. וצעב''ח משום פגם הנפש
ינון אמר:במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?
ינון אמר:כתבת בטוטו''ד. אלא שעדיין צריכא לי לדכוותך מה טעם התנופות (בכל הקרבנות והלויים). ואגב שחושבני שמצורע עשיר גם מביא סולת
מאן דהו אמר:מאן דהו אמר:ינון אמר:במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?
מה ההבדל בין דקדוקי שחיטה בצואר ולא בעורף לבין דקדוקי קמיצה?
דון מינה ואוקי באתרה!..
@ינון אתה נסתר מהמדרש שהבאת.. שכתב בטעם השחיטה לצרף!ינון אמר:לכאורה משום צעב''ח. וצעב''ח משום פגם הנפש
ינון אמר:במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?
ינון אמר:היא גופא. ע''י שיעדן אדם את עצמו בדרכיו כגון שישחט ולא יערוף, מצטרפת (מזדככת) נפשו בכך, שאינו נעשה אכזרי
מאן דהו אמר:ינון אמר:מאן דהו אמר:[/highlight]
לשון התנחומא
מֹשֶׁה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיַּזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל עַל הַטְּהֹרוֹת וְעַל הַטְּמֵאוֹת, אַתָּה תָּמֵהַּ שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵן, שֶׁכָּתוּב, וְזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹּאכְלוּ, שֶׁאָמַר לוֹ: הַזְהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דְּבָרִים טְמֵאִים. שֶׁלֹּא יַטְעֶךָ יִצְרְךָ לוֹמַר, שֶׁכָּל דְּבָרִים טוֹבִים אָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מַה שֶּׁאָסַרְתִּי לְךָ, הִתַּרְתִּי לְךָ כְּנֶגְדוֹ. כֵּיצַד, אָסַרְתִּי לְךָ דַּם נִדָּה, הִתַּרְתִּי לְךָ דַּם בְּתוּלִים. אָסַרְתִּי לְךָ אֶת הַדָּם, הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַכָּבֵד שֶׁכֻּלּוֹ דָּם. אָסַרְתִּי לְךָ אֶת הַחֲזִיר, הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַדָּג שֶׁשְּׁמוֹ שִׁבּוּטָא, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לַחֲזִיר. אָסַרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת אִישׁ, הִתַּרְתִּי לְךָ גְּרוּשַׁת אִישׁ. אָסַרְתִּי לְךָ נָכְרִית, הִתַּרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר. אָסַרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת אָח, הִתַּרְתִּי לְךָ יְבָמָה לְאַחַר מִיתָתוֹ בְּלֹא בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה, ה). אָסַרְתִּי לְךָ כִּלְאַיִם, הִתַּרְתִּי לְךָ סָדִין בְּצִיצִית. אָסַרְתִּי לְךָ חֲלֵב בְּהֵמָה, הִתַּרְתִּי לְךָ חֲלֵב חַיָּה. אָמַר רַבִּי בִּיסְנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא, כָּל מַה שֶּׁאָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּבְּהֵמָה, הִתִּיר בַּחַיָּה. וְכָל מַה שֶּׁאָסַר בַּחַיָּה, הִתִּיר בָּעוֹף. וְאֶת שֶׁאָסַר בָּעוֹף, הִתִּיר בַּדָּג. כֵּיצַד, אָסַר חֵלֶב בַּבְּהֵמָה, הִתִּיר חֵלֶב חַיָּה. אָסַר גִּיד הַנָּשֶׁה בַּחַיָּה, וְהִתִּיר אוֹתָהּ בָּעוֹף. אָסַר בָּעוֹף הַדָּם, הִתִּיר אוֹתוֹ בַּדָּג. וְכָל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן שָׂכָר טוֹב לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמְּשַׁמְּרִין אֶת הַמִּצְוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ (תהלים יח, לא), שֶׁכָּל דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּמִימוֹת הֵן. וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֵּין שֶׁשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וְאוֹכֵל אוֹ אִם נוֹחֵר וְאוֹכֵל. כְּלוּם אַתָּה מוֹעִילוֹ אוֹ כְּלוּם אַתָּה מַזִּיקוֹ. אוֹ מָה אִכְפַּת לוֹ, בֵּין אוֹכֵל טְהוֹרוֹת לְאוֹכֵל נְבֵלוֹת. אָמַר שְׁלֹמֹה, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ וְגוֹ' (משלי ט, יב). הָא לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת וְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא). לָמָּה, שֶׁיְּהֵא מָגֵן עָלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ (תהלים יח, לא). הֱוֵי אוֹמֵר, זֹאת הַחַיָּה וְגוֹ'.
בתנחומא מבואר שאין זה ענין לבעלי חיים וגם לו לאדם אלא לצרף שיקבלו שכרינון אמר:אה''נ אך שכר אינו פירוש שמקבלים שכר כתמורה. אלא הקירבה הרחנית להשי''ת היא השכר וככל שאדם קרוב אליו נחשב שמקבל שכר יותר. והקרבה אליו נגזרת מכח היות האדם קדוש ומזוכך בנשמתו,
ידידי הפלגת ממני והלאה..
כדבריך כתב הרמב"ן חומש דברים פרק כב פסוק ו: וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו עד כאןינון אמר:היא גופא. ע''י שיעדן אדם את עצמו בדרכיו כגון שישחט ולא יערוף, מצטרפת (מזדככת) נפשו בכך, שאינו נעשה אכזרי
ינון אמר:בהרבה מצוות ניתן להבין את טעמם כגון שנתנו לצרף את הבריות וכו'. אך במנחות אינני מצליח להבין את התועלת שיש כביכול בקמיצה ובתנופה בהקטרה וכו'. מה התועלת שבזה שצוונו הבורא יתעלה בדקדוקי מצוה זו?