טעמי המצוות

[ינון]

בהרבה מצוות ניתן להבין את טעמם כגון שנתנו לצרף את הבריות וכו'. אך במנחות אינני מצליח להבין את התועלת שיש כביכול בקמיצה ובתנופה בהקטרה וכו'. מה התועלת שבזה שצוונו הבורא יתעלה בדקדוקי מצוה זו?

[מאן דהו]

בהרבה מצוות ניתן להבין את טעמם כגון שנתנו לצרף את הבריות וכו'. אך במנחות אינני מצליח להבין את התועלת שיש כביכול בקמיצה ובתנופה בהקטרה וכו'. מה התועלת שבזה שצוונו הבורא יתעלה בדקדוקי מצוה זו?

אם יש טעם מהו לצרף?
עצם קיום המצוות גם בלי להבין הוא הצירוף האמיתי!

[ינון]

במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?

[יהודה1]

לא הבנתי למה כתבת "אך במנחות" וכי בכל המצוות מובן? אם כן תביא למה בקרבנות בהמה בשחיטה ובעוף במליקה. ובאמת הרבה מטעמי המצוות מובנים רק על פי תורת הסוד ולא דורשים בהם ברבים.

[ינון]

לא הבנתי למה כתבת "אך במנחות" וכי בכל המצוות מובן? אם כן תביא למה בקרבנות בהמה בשחיטה ובעוף במליקה. ובאמת הרבה מטעמי המצוות מובנים רק על פי תורת הסוד ולא דורשים בהם ברבים.

שאני התם דיראה עצמו כאילו הוא קרב ונשחט. ואה''נ האם אין במנחות טעם ע''פ הפשט

[יהודה1]

אבל למה בעוף דווקא מליקה (ולא כמו בחולין ששחיטה מן הצואר). היה ראוי יותר לשאול את השאלה כך: בשלמא בהמה ועוף זה כדי שישים על לבו שהיה ראוי להיות במקומו אבל מנחה מה עניינה.
ועל זה לכאורה התשובה היא כמו שכתוב ברש"י שמנחה היא קרבן של עני ועל ידי זה נחשב לו כאילו מקריב את נפשו. וכמובן חייבים לתת מזה משהו למזבח, שעל ידי זה נחשב שמקריב. אם היה רק נותן לכוהן לאכול אין זו אלא מתנה לאדם.
העניין של הקרבה על המזבח נידון בראשונים ונראה לי שלדעת הרמב"ן הוא מסודות התורה ורק הרמב"ם במורה נבוכים טעם שאני לא זוכר בבירור ואני חושש להביאו בלא דיוק.

[ינון]

כתבת בטוטו''ד. אלא שעדיין צריכא לי לדכוותך מה טעם התנופות (בכל הקרבנות והלויים). ואגב שחושבני שמצורע עשיר גם מביא סולת

[מאן דהו]

במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?

מה ההבדל בין דקדוקי שחיטה בצואר ולא בעורף לבין דקדוקי קמיצה?
דון מינה ואוקי באתרה!..

[ינון]

מה ההבדל בין דקדוקי שחיטה בצואר ולא בעורף לבין דקדוקי קמיצה?
[/quote]

לכאורה משום צעב''ח. וצעב''ח משום פגם הנפש

[מאן דהו]

במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?

מה ההבדל בין דקדוקי שחיטה בצואר ולא בעורף לבין דקדוקי קמיצה?
דון מינה ואוקי באתרה!..

לכאורה משום צעב''ח. וצעב''ח משום פגם הנפש

@ינון אתה נסתר מהמדרש שהבאת.. שכתב בטעם השחיטה לצרף!

במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?

[ינון]

היא גופא. ע''י שיעדן אדם את עצמו בדרכיו כגון שישחט ולא יערוף, מצטרפת (מזדככת) נפשו בכך, שאינו נעשה אכזרי

[יהודה1]

כתבת בטוטו''ד. אלא שעדיין צריכא לי לדכוותך מה טעם התנופות (בכל הקרבנות והלויים). ואגב שחושבני שמצורע עשיר גם מביא סולת

טעם התנופות קשור למשהו אחר. בכל אופן יש כלל ידוע שבהרבה דברים בגלל טעם שקיים בהם נקבע הלכה שאין לשנותה אפילו כשהטעם לא קיים ולא דרשינן טעמא דקרא.

[מאן דהו]

במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?

מה ההבדל בין דקדוקי שחיטה בצואר ולא בעורף לבין דקדוקי קמיצה?
דון מינה ואוקי באתרה!..

לכאורה משום צעב''ח. וצעב''ח משום פגם הנפש

@ינון אתה נסתר מהמדרש שהבאת.. שכתב בטעם השחיטה לצרף!

במדרש תנחומא שמיני ח מובא דוגמאות של 'לצרף' כגון זה ששוחטים מהצואר ולא עורפים בקופיץ. וכן אכילת טהורות ולא נבלות. וא''כ דל מינה ואוקי באתרה. אבל גבי פרטי הקמיצה וכו' איך נעשה בזה צירוף, זה משהו רוחני כזה?

היא גופא. ע''י שיעדן אדם את עצמו בדרכיו כגון שישחט ולא יערוף, מצטרפת (מזדככת) נפשו בכך, שאינו נעשה אכזרי

לשון התנחומא
מֹשֶׁה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיַּזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל עַל הַטְּהֹרוֹת וְעַל הַטְּמֵאוֹת, אַתָּה תָּמֵהַּ שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵן, שֶׁכָּתוּב, וְזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹּאכְלוּ, שֶׁאָמַר לוֹ: הַזְהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דְּבָרִים טְמֵאִים. שֶׁלֹּא יַטְעֶךָ יִצְרְךָ לוֹמַר, שֶׁכָּל דְּבָרִים טוֹבִים אָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מַה שֶּׁאָסַרְתִּי לְךָ, הִתַּרְתִּי לְךָ כְּנֶגְדוֹ. כֵּיצַד, אָסַרְתִּי לְךָ דַּם נִדָּה, הִתַּרְתִּי לְךָ דַּם בְּתוּלִים. אָסַרְתִּי לְךָ אֶת הַדָּם, הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַכָּבֵד שֶׁכֻּלּוֹ דָּם. אָסַרְתִּי לְךָ אֶת הַחֲזִיר, הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַדָּג שֶׁשְּׁמוֹ שִׁבּוּטָא, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לַחֲזִיר. אָסַרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת אִישׁ, הִתַּרְתִּי לְךָ גְּרוּשַׁת אִישׁ. אָסַרְתִּי לְךָ נָכְרִית, הִתַּרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר. אָסַרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת אָח, הִתַּרְתִּי לְךָ יְבָמָה לְאַחַר מִיתָתוֹ בְּלֹא בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה, ה). אָסַרְתִּי לְךָ כִּלְאַיִם, הִתַּרְתִּי לְךָ סָדִין בְּצִיצִית. אָסַרְתִּי לְךָ חֲלֵב בְּהֵמָה, הִתַּרְתִּי לְךָ חֲלֵב חַיָּה. אָמַר רַבִּי בִּיסְנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא, כָּל מַה שֶּׁאָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּבְּהֵמָה, הִתִּיר בַּחַיָּה. וְכָל מַה שֶּׁאָסַר בַּחַיָּה, הִתִּיר בָּעוֹף. וְאֶת שֶׁאָסַר בָּעוֹף, הִתִּיר בַּדָּג. כֵּיצַד, אָסַר חֵלֶב בַּבְּהֵמָה, הִתִּיר חֵלֶב חַיָּה. אָסַר גִּיד הַנָּשֶׁה בַּחַיָּה, וְהִתִּיר אוֹתָהּ בָּעוֹף. אָסַר בָּעוֹף הַדָּם, הִתִּיר אוֹתוֹ בַּדָּג. וְכָל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן שָׂכָר טוֹב לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמְּשַׁמְּרִין אֶת הַמִּצְוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ (תהלים יח, לא), שֶׁכָּל דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּמִימוֹת הֵן. וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֵּין שֶׁשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וְאוֹכֵל אוֹ אִם נוֹחֵר וְאוֹכֵל. כְּלוּם אַתָּה מוֹעִילוֹ אוֹ כְּלוּם אַתָּה מַזִּיקוֹ. אוֹ מָה אִכְפַּת לוֹ, בֵּין אוֹכֵל טְהוֹרוֹת לְאוֹכֵל נְבֵלוֹת. אָמַר שְׁלֹמֹה, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ וְגוֹ' (משלי ט, יב). הָא לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת וְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא). לָמָּה, שֶׁיְּהֵא מָגֵן עָלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ (תהלים יח, לא). הֱוֵי אוֹמֵר, זֹאת הַחַיָּה וְגוֹ'.

בתנחומא מבואר שאין זה ענין לבעלי חיים וגם לא לאדם אלא לצרף שיקבלו שכר

[ינון]

.

כתבת ''תנחומא מבואר שאין זה ענין לבעלי חיים וגם לו לאדם אלא לצרף שיקבלו שכר''.

אה''נ אך שכר אינו פירוש שמקבלים שכר כתמורה. אלא הקירבה הרחנית להשי''ת היא השכר וככל שאדם קרוב אליו נחשב שמקבל שכר יותר. והקרבה אליו נגזרת מכח היות האדם קדוש ומזוכך בנשמתו,

[מאן דהו]

לשון התנחומא
מֹשֶׁה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיַּזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל עַל הַטְּהֹרוֹת וְעַל הַטְּמֵאוֹת, אַתָּה תָּמֵהַּ שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵן, שֶׁכָּתוּב, וְזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹּאכְלוּ, שֶׁאָמַר לוֹ: הַזְהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דְּבָרִים טְמֵאִים. שֶׁלֹּא יַטְעֶךָ יִצְרְךָ לוֹמַר, שֶׁכָּל דְּבָרִים טוֹבִים אָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מַה שֶּׁאָסַרְתִּי לְךָ, הִתַּרְתִּי לְךָ כְּנֶגְדוֹ. כֵּיצַד, אָסַרְתִּי לְךָ דַּם נִדָּה, הִתַּרְתִּי לְךָ דַּם בְּתוּלִים. אָסַרְתִּי לְךָ אֶת הַדָּם, הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַכָּבֵד שֶׁכֻּלּוֹ דָּם. אָסַרְתִּי לְךָ אֶת הַחֲזִיר, הִתַּרְתִּי לְךָ אֶת הַדָּג שֶׁשְּׁמוֹ שִׁבּוּטָא, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לַחֲזִיר. אָסַרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת אִישׁ, הִתַּרְתִּי לְךָ גְּרוּשַׁת אִישׁ. אָסַרְתִּי לְךָ נָכְרִית, הִתַּרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר. אָסַרְתִּי לְךָ אֵשֶׁת אָח, הִתַּרְתִּי לְךָ יְבָמָה לְאַחַר מִיתָתוֹ בְּלֹא בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה, ה). אָסַרְתִּי לְךָ כִּלְאַיִם, הִתַּרְתִּי לְךָ סָדִין בְּצִיצִית. אָסַרְתִּי לְךָ חֲלֵב בְּהֵמָה, הִתַּרְתִּי לְךָ חֲלֵב חַיָּה. אָמַר רַבִּי בִּיסְנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא, כָּל מַה שֶּׁאָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּבְּהֵמָה, הִתִּיר בַּחַיָּה. וְכָל מַה שֶּׁאָסַר בַּחַיָּה, הִתִּיר בָּעוֹף. וְאֶת שֶׁאָסַר בָּעוֹף, הִתִּיר בַּדָּג. כֵּיצַד, אָסַר חֵלֶב בַּבְּהֵמָה, הִתִּיר חֵלֶב חַיָּה. אָסַר גִּיד הַנָּשֶׁה בַּחַיָּה, וְהִתִּיר אוֹתָהּ בָּעוֹף. אָסַר בָּעוֹף הַדָּם, הִתִּיר אוֹתוֹ בַּדָּג. וְכָל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן שָׂכָר טוֹב לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמְּשַׁמְּרִין אֶת הַמִּצְוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ (תהלים יח, לא), שֶׁכָּל דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּמִימוֹת הֵן. וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֵּין שֶׁשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וְאוֹכֵל אוֹ אִם נוֹחֵר וְאוֹכֵל. כְּלוּם אַתָּה מוֹעִילוֹ אוֹ כְּלוּם אַתָּה מַזִּיקוֹ. אוֹ מָה אִכְפַּת לוֹ, בֵּין אוֹכֵל טְהוֹרוֹת לְאוֹכֵל נְבֵלוֹת. אָמַר שְׁלֹמֹה, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ וְגוֹ' (משלי ט, יב). הָא לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת וְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא). לָמָּה, שֶׁיְּהֵא מָגֵן עָלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ (תהלים יח, לא). הֱוֵי אוֹמֵר, זֹאת הַחַיָּה וְגוֹ'.

בתנחומא מבואר שאין זה ענין לבעלי חיים וגם לו לאדם אלא לצרף שיקבלו שכר

אה''נ אך שכר אינו פירוש שמקבלים שכר כתמורה. אלא הקירבה הרחנית להשי''ת היא השכר וככל שאדם קרוב אליו נחשב שמקבל שכר יותר. והקרבה אליו נגזרת מכח היות האדם קדוש ומזוכך בנשמתו,

ידידי הפלגת ממני והלאה..

[מאן דהו]

היא גופא. ע''י שיעדן אדם את עצמו בדרכיו כגון שישחט ולא יערוף, מצטרפת (מזדככת) נפשו בכך, שאינו נעשה אכזרי

כדבריך כתב הרמב"ן חומש דברים פרק כב פסוק ו: וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו עד כאן

[איש ווילנא]

בהרבה מצוות ניתן להבין את טעמם כגון שנתנו לצרף את הבריות וכו'. אך במנחות אינני מצליח להבין את התועלת שיש כביכול בקמיצה ובתנופה בהקטרה וכו'. מה התועלת שבזה שצוונו הבורא יתעלה בדקדוקי מצוה זו?

כשהראשונים כותבים טעם למצוות בדרך כלל היינו טעם לכלל המצווה ולא לפרטים. 
אני חושב שאת הטעם של הפרטים צריך להבין מיניה וביה
וניקח למשל מנחה אחרי שאנו מבינים שחלקו צריך להיות גבוה הרי נקבע שיקח חלק לגבוה בקמיצתו [קמיצה לדעת הרמב"ם הוא עם כל האצבעות. ולפשטות הגמ' יש לחפש טעם] 
כמובן שהקטרה אינה צריכה טעם היא כמו כל הקרבנות 

אגב. נראה לפרש את החילוק בין קרבן למנחה. קרבן הוא עיקר אכילת המזבח ולכן יש גם עולות שכולם לגבוה 
מה שאין כן מנחה חוץ ממנחת כהן הרי אינו בא כליל 
והיינו משום שקמח אינו בעיקרו אכילתו של מזבח אלא שצריך ליתן ממנו רק אזכרה בעלמא לשתף את גבוה באכילת הדיוט 
החידוש של מנחה הוא לשתף את המזבח באוכל שלנו שהוא מאכל אדם