האם מותר לטייל בחוץ לארץ

איש ווילנא

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
שאר לעמו אמר:
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=8&t=3723&p=72259#p72259

אשקלון: ירו' שביעית פ"ו ה"א.

איסור לחו"ל מצד שאין לו אלוקַ זה איסור חמור. ומצד טומ' אה"ע כבר אמרנו בהפניה דלעיל שנפסק להלכה שזו חסידות.

אייזה הפנייה 
בקשר לאשקלון עינתי בירושלמי שטיהרו לאשקלון. והנה בטעמא דמילתא יש בזה שני דרכים [לפום ריהטא כך ראיתי בחזו"א] או שטיהרו כל מקום שכיבשו עולי מצרים ואם כן הרי גם מעכו והלאה טהור ואף על פי כן אסור לצאת לשם הוא הדין שאסור לצאת לאשקלון
והחזון איש כתב שהטעם שטיהרו לאשקלון הוא משום שמובלעת בתחום ולפי זה אולי יתכנו דבריך אבל מכל מקום זה התר רק לאשקלון ולא מאשקלון והלאה
בהיות שאיני בתוך הענינים מקווה שאין לי טעות 

ולגבי ההתר השני שכתבת כבר הגבתי בתגובה הקודמת שכל ההתרים שנאמרו בזה על ידי המהרי"ט ריטב"א ומג"א אינם התרים רק לכיבוש עולי מצרים אלא גם לחו"ל כך שהמוחה בנוסעים לחו"ל לנופש והוא עצמו נוסע מעבר לעכו עושה תרתי דסתרי וגרוע מכך 
 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
ערבת ענינים שונים זב"ז.

1. לשון הגמ' דגיטין 'משום דאסור לצאת מא"י לחו"ל', נקטי' להלכתא שזו ממידת חסידות, ולכן מותר לצאת משום מצווה קצת אפי לחו"ל ממש. ולאדם חשוב לא.
2. לצאת מארץ עו"ב לעו"מ אפי' שלא לצורך מצווה הוא רק ממידת חסידות (ולכן אין ראיה מלשון הגמ' דגיטין 'אסור'), והיינו טעמא משום דא"י היא ומצוה מדאו' ליושב בה גם בזמן הזה, אלא שחז"ל גזרו בה טומ' אה"ע כדי שלא יצאו לגור בה וימעטו מחיוב המצוות שבארץ עו"ב (חלתה טמאה, ואין ביעור או ספיחין בשביעית, וגם דרגת חיובה פחות), וגם קדושתה פחותה בגלל קדו' המצוות.
אמנם לכהן אסור כי הוא נטמא במטו"מ מדרבנן.

לא יודע איפה החזו"א שציינת. החזו"א לא מתכווח עם חז"ל. תוספתא מפורשת בפי"ח דאהלות שבאשקלון לא גזרו טומאה משום שהיא מובלעת. וירושלמי מפורש בפ"ו דשביעית ה"א דבכל ארץ פלשתים עד נחל מצרים נמי לא גזרו משום שהוא נווה הרע, ולא חששו שמא יצאו אליה.
אך את ארץ עולי מצרים טמאו כמו הרבה מעשים מפורשים בירושלמי, כגון רבי זירא שהלך לחמי פחל וחשש שיצא מא"י אף שהיא מנחלת גד. ומשמעות הש"ס דילן בחגיגה כה. (ויש מהראשונים דכתבו שלא גזרו טומ' אה"ע על ארץ עו"מ, אכן זה תימה רבא מהני מעשים, וארץ הכותים שהיא נחלת מנשה תוכיח).
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
ערבת ענינים שונים זב"ז.

1. לשון הגמ' דגיטין 'משום דאסור לצאת מא"י לחו"ל', נקטי' להלכתא שזו ממידת חסידות, ולכן מותר לצאת משום מצווה קצת אפי לחו"ל ממש. ולאדם חשוב לא.
2. לצאת מארץ עו"ב לעו"מ אפי' שלא לצורך מצווה הוא רק ממידת חסידות (ולכן אין ראיה מלשון הגמ' דגיטין 'אסור'), והיינו טעמא משום דא"י היא ומצוה מדאו' ליושב בה גם בזמן הזה, אלא שחז"ל גזרו בה טומ' אה"ע כדי שלא יצאו לגור בה וימעטו מחיוב המצוות שבארץ עו"ב (חלתה טמאה, ואין ביעור או ספיחין בשביעית, וגם דרגת חיובה פחות), וגם קדושתה פחותה בגלל קדו' המצוות.

לא יודע איפה החזו"א שציינת. החזו"א לא מתכווח עם חז"ל. תוספתא מפורשת בפי"ח דאהלות שבאשקלון לא גזרו טומאה משום שהיא מובלעת. וירושלמי מפורש בפ"ו דשביעית ה"א דבכל ארץ פלשתים עד נחל מצרים נמי לא גזרו משום שהוא נווה הרע, ולא חששו שמא יצאו אליה.
אך את ארץ עולי מצרים טמאו כמו הרבה מעשים מפורשים בירושלמי ומשמעות הש"ס דילן (ויש מהראשונים דכתבו שלא גזרו טומ' אה"ע על ארץ עו"מ, אכן זה תימה רבא מהני מעשים, וארץ הכותים תוכיח, בחגיגה כה.).
לא הבנתי על מה אתה בונה את ההנחה הזו שלצאת לעכו הוא רק ממידת חסידות. אולי רק הבאת ראיה שאין ראיה מהגמ' בגיטין  אבל מניין לך שכך נקטינן לדינא שהוא רק ממידת חסידות שאין לזה מקור כלל מכל דברי האחרונים 

מה שכתבת על הירושלמי אדרבה וזו ראיה לדברי שבעלמא גזרו טומאה על כיבוש עולי מצרים והוא כמו חו"ל ורק על אשקלון לא גזרו. והחזון איש באמת כותב כמו שהבאת מהתוספתא שהטעם הוא משום שהוא מובלע וזה כל אריכות דבריו שם להוכיח שבעלמא גזרו טומאה על כיבוש עולי מצרים 

אני רק כתבתי שכפי שהבנתי ממך אתה טוען שדברי הירושלמי הם דין כללי ועל זה כתבתי שמכל מקום אם כן יהא ראיה שאסור לצאת גם למקום שאין בו טומאה וישר כוחך על המקור בתוספתא וכמדומה שגם החזו"א מציין לזה

סוף סוף אין כאן התר ברור לצאת לעכו חוץ מלחדש מסברא בעלמא שהוא רק מידת חסידות 
 
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
שאר לעמו אמר:
ערבת ענינים שונים זב"ז.

1. לשון הגמ' דגיטין 'משום דאסור לצאת מא"י לחו"ל', נקטי' להלכתא שזו ממידת חסידות, ולכן מותר לצאת משום מצווה קצת אפי לחו"ל ממש. ולאדם חשוב לא.
2. לצאת מארץ עו"ב לעו"מ אפי' שלא לצורך מצווה הוא רק ממידת חסידות (ולכן אין ראיה מלשון הגמ' דגיטין 'אסור'), והיינו טעמא משום דא"י היא ומצוה מדאו' ליושב בה גם בזמן הזה, אלא שחז"ל גזרו בה טומ' אה"ע כדי שלא יצאו לגור בה וימעטו מחיוב המצוות שבארץ עו"ב (חלתה טמאה, ואין ביעור או ספיחין בשביעית, וגם דרגת חיובה פחות), וגם קדושתה פחותה בגלל קדו' המצוות.

לא יודע איפה החזו"א שציינת. החזו"א לא מתכווח עם חז"ל. תוספתא מפורשת בפי"ח דאהלות שבאשקלון לא גזרו טומאה משום שהיא מובלעת. וירושלמי מפורש בפ"ו דשביעית ה"א דבכל ארץ פלשתים עד נחל מצרים נמי לא גזרו משום שהוא נווה הרע, ולא חששו שמא יצאו אליה.
אך את ארץ עולי מצרים טמאו כמו הרבה מעשים מפורשים בירושלמי ומשמעות הש"ס דילן (ויש מהראשונים דכתבו שלא גזרו טומ' אה"ע על ארץ עו"מ, אכן זה תימה רבא מהני מעשים, וארץ הכותים תוכיח, בחגיגה כה.).
לא הבנתי על מה אתה בונה את ההנחה הזו שלצאת לעכו הוא רק ממידת חסידות. אולי רק הבאת ראיה שאין ראיה מהגמ' בגיטין  אבל מניין לך שכך נקטינן לדינא שהוא רק ממידת חסידות שאין לזה מקור כלל מכל דברי האחרונים 

מה שכתבת על הירושלמי אדרבה וזו ראיה לדברי שבעלמא גזרו טומאה על כיבוש עולי מצרים והוא כמו חו"ל ורק על אשקלון לא גזרו. והחזון איש באמת כותב כמו שהבאת מהתוספתא שהטעם הוא משום שהוא מובלע וזה כל אריכות דבריו שם להוכיח שבעלמא גזרו טומאה על כיבוש עולי מצרים 

אני רק כתבתי שכפי שהבנתי ממך אתה טוען שדברי הירושלמי הם דין כללי ועל זה כתבתי שמכל מקום אם כן יהא ראיה שאסור לצאת גם למקום שאין בו טומאה וישר כוחך על המקור בתוספתא וכמדומה שגם החזו"א מציין לזה

סוף סוף אין כאן התר ברור לצאת לעכו חוץ מלחדש מסברא בעלמא שהוא רק מידת חסידות 
בקשר למה שציינת שיש ראשונים שכתבו שלא גזרו טומאה על כיבוש עולי מצרים אבל זה תמוה אשמח אם תוכל לציין לי מי הם הראשונים 
יתכן והדבר נוגע למחלוקת הכללית בין הרמב"ם לחבריו הייכן הם המקומות שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל ואולי יתיישב על דעת הרמב"ם אשמח אם תציין לי. 
 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
אתה רוצה לקבוע (לפי דברי) שהיות והלשון 'אסור' נאמר הן על עכו והן על חו"ל, אזי שניהם הוא אותה 'מידת חסידות' שלא לצאת.
ואני אומר שמהיכי תיתי: ארץ עולי מצרים היא ארץ ישראל, ולא עליה אמרו בכתובות שכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק. שהרי מי שדר שם פשיטא דיש לו אלוק.
ואמנם רבנן לא יצאו ממידת חסידות אף לארץ עולי בבל, שמידת חסידות אין לה סוף, והיות וגזרו עליה טומאה לא יצאו אליה, אבל אם לאו מידת חסידות ל"ש בה איסור שהרי ארץ ישראל היא במעלתה, אף שעולי בבל במעלה טפי.
והרי גם עד שלא גזרו טומאת אה"ע (180 -80 שנה קודם החורבן' שבת טו.) לחו"ל אסור לצאת לפי שאין לו אלוק, ואילו לארץ עולי מצרים מותר לצאת לכתחילה (כמו לאשקלון שר"פ בן יאיר ירד לקנות בה פירות). כך שמה גזרו טומאה הוא רצון חז"ל כדי לא יצאו לדור בה, אבל לא מצאנו שגזרו בה איסור יציאה או דירה. ואמנם מעלה טפי לגור בא"י, שהחיוב בה בדרגה גבוהה יותר ויש יותר חיוב מצוות, ולכן יש דין כפיה, אבל לא שמענו על איסור יציאה.
ואכן כך מורים ובאים. ומ"מ פרשתי הנימוק היטב לענ"ד.

אין קשר בין הראשונים שציינתי למש"כ אתה.

רשום אצלי:
ודעת תוס' חולין קד. ותוס' הרא"ש שם, וכ"כ רבינו ברוך בספר התרומה הקדמה להלכ' חלה, שתחום עו"מ אינו כאה"ע ואינו מטמאת, אבל טמאוה לחלה כיון דאינן יכולים לשמר פירותיהם בטהרה משום שסמוכה לאה"ע. וכ"ה באו"ז הלכ' חלה סי' רנא. ופירשו למתני' בחלה דכיון שארץ עו"מ סמוכה לחו"ל וקשה ליזהר שם בטומאה לכן גזרו על חלתה שתישרף, ומשמ' שהיא עצמה אינה טמאה כחו"ל. [ויש לעיין בדבריהם שהרי גם בתחום עו"מ יש מקומות הסמוכים לאה"ע, וכמו דשם לא חששו ה"נ שלא יחששו בארץ עו"מ הסמוכה לחו"ל].
אבל הרא"ש בפירושו למתני' חלה כתב באיפוך וכהרמב"ם, שארץ עו"מ היא ארץ טמאה כי לא כבשוה עו"ב ולכן חלתה נשרפת. וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה ש"ד. וכ"כ הריטב"א ריש גיטין. ופירש"י חגיגה כה. ד"ה רצועה. והמפרשים במשנה חלה ובירו' נקטו הכי. ועי' דר"א פ"ה מבכורים ציון ההלכה אות קח, קט, שהביא עוד דעות ראשונים כשני הצדדים, עוכ"ש לברר שעיקר מש"כ הרא"ש הוא בפירושו למתני' וישב דבריו בתוס'. ובמה שהביא מהגר"א בבאור הירו' פ"ו שביעי' ה"ד, לא מצאתי מה מצא בו, אלא מצד שמותר להוציא שמן שרפה עד אמנה, אלא שזו לדע' ר"ש, וזו תהיה מח' התנאים אי ארץ עו"מ חשיב חו"ל או א"י. אבל סתם מתני' נקטה לא כר"ש.
ומ"מ כאמור חז"ל מלאים שטמאו ארץ עולי מצרים. ושדוקא כהנים נזהרו בזה (אולי אחר החורבן, שכל ישראל בלא"ה אין להם קדשים וטהרות למקדש)! ואין לי דרך ליישב הצד שלא גזרו טומאה על עו"מ.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
אתה רוצה לקבוע (לפי דברי) שהיות והלשון 'אסור' נאמר הן על עכו והן על חו"ל, אזי שניהם הוא אותה 'מידת חסידות' שלא לצאת.
ואני אומר שמהיכי תיתי: ארץ עולי מצרים היא ארץ ישראל, ולא עליה אמרו בכתובות שכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק. שהרי מי שדר שם פשיטא דיש לו אלוק.
ואמנם רבנן לא יצאו ממידת חסידות אף לארץ עולי בבל, שמידת חסידות אין לה סוף, והיות וגזרו עליה טומאה לא יצאו אליה, אבל אם לאו מידת חסידות ל"ש בה איסור שהרי ארץ ישראל היא במעלתה, אף שעולי בבל במעלה טפי.
והרי גם עד שלא גזרו טומאת אה"ע (180 -80 שנה קודם החורבן' שבת טו.) לחו"ל אסור לצאת לפי שאין לו אלוק, ואילו לארץ עולי מצרים מותר לצאת לכתחילה (כמו לאשקלון שר"פ בן יאיר ירד לקנות בה פירות). כך שמה גזרו טומאה הוא רצון חז"ל כדי לא יצאו לדור בה, אבל לא מצאנו שגזרו בה איסור!

אין קשר בין הראשונים שציינתי למש"כ אתה.

רשום אצלי:
ודעת תוס' חולין קד. ותוס' הרא"ש שם, וכ"כ רבינו ברוך בספר התרומה הקדמה להלכ' חלה, שתחום עו"מ אינו כאה"ע ואינו מטמאת, אבל טמאוה לחלה כיון דאינן יכולים לשמר פירותיהם בטהרה משום שסמוכה לאה"ע. וכ"ה באו"ז הלכ' חלה סי' רנא. ופירשו למתני' בחלה דכיון שארץ עו"מ סמוכה לחו"ל וקשה ליזהר שם בטומאה לכן גזרו על חלתה שתישרף, ומשמ' שהיא עצמה אינה טמאה כחו"ל. [ויש לעיין בדבריהם שהרי גם בתחום עו"מ יש מקומות הסמוכים לאה"ע, וכמו דשם לא חששו ה"נ שלא יחששו בארץ עו"מ הסמוכה לחו"ל].
אבל הרא"ש בפירושו למתני' חלה כתב באיפוך וכהרמב"ם, שארץ עו"מ היא ארץ טמאה כי לא כבשוה עו"ב ולכן חלתה נשרפת. וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה ש"ד. וכ"כ הריטב"א ריש גיטין. ופירש"י חגיגה כה. ד"ה רצועה. והמפרשים במשנה חלה ובירו' נקטו הכי. ועי' דר"א פ"ה מבכורים ציון ההלכה אות קח, קט, שהביא עוד דעות ראשונים כשני הצדדים, עוכ"ש לברר שעיקר מש"כ הרא"ש הוא בפירושו למתני' וישב דבריו בתוס'. ובמה שהביא מהגר"א בבאור הירו' פ"ו שביעי' ה"ד, לא מצאתי מה מצא בו, אלא מצד שמותר להוציא שמן שרפה עד אמנה, אלא שזו לדע' ר"ש, וזו תהיה מח' התנאים אי ארץ עו"מ חשיב חו"ל או א"י. אבל סתם מתני' נקטה לא כר"ש.
ומ"מ כאמור חז"ל מלאים שטמאו ארץ עולי מצרים. ודוקא כהנים נזהרו בזה (אולי אחר החורבן שכל ישראל בלא"ה אין להם קדשים וטהרות למקדש)! ואין לי דרך ליישב הצד שלא גזרו טומאה על עו"מ.
ישר כוחך אבל בכל זאת לא אדע בזה מקור ברור לחלק בזה. [אמנם אתה צודק שיש כאן דבר לא מובן מצד אחד חשוב לחז"ל שיהא שוב בכיבוש עולי מצרים ואפילו בסוריא כדאיתא בגיטין דף ח ב והאריך בזה הכפתור ופרח מצד שני אסור לצאת משם ומה האידאל מצד חז"ל. אמנם הוא קשה גם לשיטתך וצ"ע בזה] אמנם אתה שואל שאלה טובה מהא דמשמע מכמה מקומות שרק על הכהנים יש להחמיר בזה ועוד אתיישב בזה

בקשר לשיטות שהבאת שלא גזרו טומאה על כיבוש עולי מצרים והתקשת מהרבה מקומות אמנם אין בי מידת הבקיאות ועל כן לא אדע כל המקומות אמנם בקשר לתוספתא שמשמע שלולי אשקלון הייתה מובלעת הרי אשקלון הייתה טמאה. לדעת הרמב"ם שהבאת הרי יש ליישב שהרי הרמב"ם עצמו סובר בפ"א מתרומות שמאשקלון והלאה לא כבשו גם עולי מצרים ואם כן אתי שפיר בפשיטות [ולדעת הרמב"ם כל דבריך להתיר לצאת לשם הוא רק מצד שהוא הארץ המובטחת] 


 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
היכן יש בחז"ל שחפצו שתתיישב ארץ עולי מצרים או סוריא? אמנם גזרו בה כל המצוות חוץ בכמה בודדות - כדי שלא יצאו לדור שם, או כדי שלא יחליפו ארץ ישראל בא"י ויקלו גם בארץ עולי בבל, אבל לא שחפצו שישבו שם. אדרבא, זו הסיבה שגזרו בה איסור טומאת ארץ העמים.
ומה שאמרו כותבין עליה אונו אפילו בשבת (שבות ע"י נכרי) כי סו"ס היא א"י, ואליבא דמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש.
מאידך מעולם רבנן לא אסרו לצאת לשם, אם לא מצד חסידות (ומ"מ זו אחר שגזרו עליה טומאה).

דעת הרמב"ם בענין גבולי עו"מ כמשנה בגיטין מוקשה. והאחרונים ניסו לפרשו בכה או בכה. והיריעה ארוכה. אבל א"א להסביר עי"ז.
אשקלון לא גזרו משום שהיא מובלעת. ועל כל ארץ פלשתים משום שהוא נווה הרע ומסתמא גם אשקלון היתה בכלל. ומה שהפרידו את שני המקומות מטעמים אחרים, אין בזכרוני כעת.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
היכן יש בחז"ל שחפצו שתתיישב ארץ עולי מצרים או סוריא? אמנם גזרו בה כל המצוות חוץ בכמה בודדות - כדי שלא יצאו לדור שם, או כדי שלא יחליפו ארץ ישראל בא"י ויקלו גם בארץ עולי בבל, אבל לא שחפצו שישבו שם. אדרבא, זו הסיבה שגזרו בה איסור טומאת ארץ העמים.
ומה שאמרו כותבין עליה אונו אפילו בשבת (שבות ע"י נכרי) כי סו"ס היא א"י, ואליבא דמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש.
מאידך מעולם רבנן לא אסרו לצאת לשם, אם לא מצד חסידות (ומ"מ זו אחר שגזרו עליה טומאה).

דעת הרמב"ם בענין גבולי עו"מ כמשנה בגיטין מוקשה. והאחרונים ניסו לפרשו בכה או בכה. והיריעה ארוכה. אבל א"א להסביר עי"ז.
אשקלון לא גזרו משום שהיא מובלעת. ועל כל ארץ פלשתים משום שהוא נווה הרע ומסתמא גם אשקלון היתה בכלל. ומה שהפרידו את שני המקומות מטעמים אחרים, אין בזכרוני כעת.
בשביל מה התירו לקנות בית אפילו בשבת בסוריא הרי זה בשביל שיתחזק הישוב שם של היהודים ואם האידאל שכולם הצטמצמו בתוך גבולות עולי בבל בשביל מה לנו כל זה [וזה אפילו לא מהארץ המובטחת] 
את הרמב"ם עצמו וודאי ניתן להסביר על ידי זה 

 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
מה שייך סוריא לענין גבולות ארץ עולי מצרים של הרמב"ם.
ועכ"פ נגעת בנקודה מענינת, שהרי אם בסוריא מותר לכתוב אונו למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ומשו"ה גם האידנא הכי הלכתא,
א"כ לכאו' כ"ש בארץ עולי מצרים מותר לכתוב אונו אפי' בשבת (שהרי גם סוריא לא נכבשה בקדושה שניה, ואינה עדיפא על ארץ עולי מצרים. ואף דיש מן האחרונים שהעידו סוריא על דינא (הגר"ח הלוי) זהו חידוש, ועכ"פ זה רק למ"ד לאו שמיה כבוש).

וראה מג"א מג"א או"ח ש"ו שק"כ. וראה כס"מ פ"ו הי"א משבת.
ולענ"ד הביאור הוא שמי שאין ביכולתו לגור בארץ עולי בבל, אבל יד ביכולתו לגור בארץ עולי מרים או אפי' בסוריא, שפיר יש מקום לומר שכותבים אונו אפילו בשבת.
ואינני בסוגיא די הצורך.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
מה שייך סוריא לענין גבולות ארץ עולי מצרים של הרמב"ם.
ועכ"פ נגעת בנקודה מענינת, שהרי אם בסוריא מותר לכתוב אונו למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ומשו"ה גם האידנא הכי הלכתא,
א"כ לכאו' כ"ש בארץ עולי מצרים מותר לכתוב אונו אפי' בשבת (שהרי גם סוריא לא נכבשה בקדושה שניה, ואינה עדיפא על ארץ עולי מצרים. ואף דיש מן האחרונים שהעידו סוריא על דינא (הגר"ח הלוי) זהו חידוש, ועכ"פ זה רק למ"ד לאו שמיה כבוש).

וראה מג"א מג"א או"ח ש"ו שק"כ. וראה כס"מ פ"ו הי"א משבת.
ולענ"ד הביאור הוא שמי שאין ביכולתו לגור בארץ עולי בבל, אבל יד ביכולתו לגור בארץ עולי מרים או אפי' בסוריא, שפיר יש מקום לומר שכותבים אונו אפילו בשבת.
ואינני בסוגיא די הצורך.
לא קשרתי בין הדברים רק מה שכתבי זה אחר זה הטעה אותך ולא קשרתי בין שני הענינים 

כוונתי הייתה למה שכתבת שאין להשתמש עם הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א שאשקלון הוא כיבוש עולי מצרים ליישב דעות הראשונים שסוברים שכיבוש עולי מצרים אין בהם טומאת ארץ העמים מאשקלון משום שדברי הרמב"ם מוקשים [אני בלמדי סוגיא זו כמדומה שיתיישבו לי דברי הרמב"ם הייטב אשמח אם תפרט מה כל כך קשה בשיטת הרמב"ם] ועל זה אמרתי שעל כל פנים את דעת הרמב"ם שסובר שאין טומאת ארץ העמים בכיבוש עולי מצרים יש ליישב שהולך לשיטתו שסובר שאחרי אשקלון גם אין כיבוש עולי מצרים ולכן מן הדין היה שם טומאת ארץ העמים 

אשמח אם תפרט הקשיים על הרמב"ם שאין להם תשובה ברורה בעיניך [רבים מהקשיים על הרמב"ם מיישב באופן נפלא בספר מלבושי יום טוב והלכתי בדרכו] 


 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
זה לא יעלה ארוכה, כי בלא"ה הרמב"ם סובר שגזרו טומ' ארץ העמים על ארץ עולי מצרים.
ראה רמב"ם פ"א מתרו' הלכה ז' וח'. אך ראה מל"מ פי"א מטומ' מת ה"ו. ומוכרח הכי מהרמב"ם בסוף פי"א מטו' מת שהביא דין אשקלון כמובלעת.

קשה לי לעיין כעת בדעת הרמב"ם. המציאות הפשוטה לא כדבריו. היכן זה הר ההר. והרי כתוב שכבשו עד נחל מצרים (מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, ולהרמב"ם ולפי הפשטות זה נחל מצרים).
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
זה לא יעלה ארוכה, כי בלא"ה הרמב"ם סובר שגזרו טומ' ארץ העמים על ארץ עולי מצרים.
ראה רמב"ם פ"א מתרו' הלכה ז' וח'. אך ראה מל"מ פי"א מטומ' מת ה"ו. ומוכרח הכי מהרמב"ם בסוף פי"א מטו' מת שהביא דין אשקלון כמובלעת.

קשה לי לעיין כעת בדעת הרמב"ם. המציאות הפשוטה לא כדבריו. היכן זה הר ההר. והרי כתוב שכבשו עד נחל מצרים (מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, ולהרמב"ם ולפי הפשטות זה נחל מצרים).

הרמב"ם פירש את אשקלון כמובלעת משום שאשקלון לא כבשוהו עולי מצרים לדעת הרמב"ם 

בקשר למה שציינת על הכיבוש זה שאלה בסיסית על הרמב"ם. אבל ביאר כבר בספר מלבושי יו"ט דעת הרמב"ם שכל המקומות שכתוב ביהושע ושופטים שלא הורישו יושבי המקום אף שכבשוהו כיון שנשארו לגור שם הגויים בני המקום ורק נטלו מהם מיסים לא חשיב כיבוש לדעת הרמב"ם ולכן מאשקלון והלאה כיון שהמשיכו לגור שם הפלישתים לא חשיב כיבוש עולי מצרים ויש לי ראיות חזקות שזהו דעת הרמב"ם מאידך החולקים על הרמב"ם סוברים שגם זה נחשב לכיבוש 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
אבל הרי נקטי' שמעלי מיסין כמי שנתכבשו דמי.
ועוד דבפשוטו הערים שהעלו מס זה רק בתחילת ימי השופטים, אבל בהמשך כבשום, כגון בני יהודה את אשקלון ועזה, ובעיקר דוד ושלמה כבשו הכל אחר כך, (מלבד מה שעשו עם צור ברית או חלק מארץ פלשתים שהיתה כפופה לשלמה אבל ישבו בה הנכרים כדאיתא בקרא).

ובכלל אני מעלה תהייה חיצונית נוספת שבזמן חזקיהו המלך הפלשתים שלטו בכל רצועת החוף, ולא מלך ישראל, ממנסרת סנחריב הידועה (והוא בודאי מסל"ת בנקודה זו), ואז בטל הכיבוש שם. וא"כ מדוע א"י לגיטין לא תכלול רק את מה שנשאר מימות חזקיה ואילך (ככל שדע' הרמב"ם שתקנת בפונ"נ הוא מבית ראשון).
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
אבל הרי נקטי' שמעלי מיסין כמי שנתכבשו דמי.
ועוד דבפשוטו הערים שהעלו מס זה רק בתחילת ימי השופטים, אבל בהמשך כבשום, כגון בני יהודה את אשקלון ועזה, ובעיקר דוד ושלמה כבשו הכל אחר כך, (מלבד מה שעשו עם צור ברית או חלק מארץ פלשתים שהיתה כפופה לשלמה אבל ישבו בה הנכרים כדאיתא בקרא).

איפוא המקור לדבריך המוחלטים שמעלי מיסין כמי שנתכבשו 

מש"כ שבימי דוד ושלמה הורישו גם את בני פלשתים צריך עיון מירמיה מז שמתנבא על חורבן הפלשתים ושם בפסוק ה מוזכרת עזה כעירם וכן בפסוק ז מוזכר אשקלון כעירם וצריך בדיקה בעוד נביאים 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
וסתמא דגמ' בחגיגה ג: ובחולין ו: דמעלי מיסין כמי שנתכבשו דמי. וראה חזו"א שביעית סקי"ט ד"ה שם ולא מבעלי סיסין

אמרתי שחלק מהפלשתים, שהרי כתוב בירו' הנ"ל שיהודה כבש את עזה ואת אשקלון, וראה שם בביאור הגר"א.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
וסתמא דגמ' בחגיגה ג: ובחולין ו: דמעלי מיסין כמי שנתכבשו דמי. וראה חזו"א שביעית סקי"ט ד"ה שם ולא מבעלי סיסין

אמרתי שחלק מהפלשתים, שהרי כתוב בירו' הנ"ל שיהודה כבש את עזה ואת אשקלון, וראה שם בביאור הגר"א.

מסכים עם הקושיא מחולין אם כי הקושיות הגדולות על הרמב"ם מכריחות לומר כן 

לגבי פלשתים סוף סוף לא כולו גם בימי דוד ושלמה [אמנם אתה צודק שמשמעות הירושלמי שם הוא שכיבוש של מעלי מיסין הוא גם כן כיבוש וצ"ב] 

לגבי מה שמשמע מדבריך למעלה שדעת הרמב"ם שתקנת בפני נכתב ובפני נחתם מבית ראשון אני לא כן אחשוב רק שמכל מקום התקנה הייתה לפי אותם הגבולות ואמנם צריך עיון מה טעם יתלו זה בזה

אגב איך אתה מפרש את כוונת המשנה הראשונה בגיטין אפילו מכפר לודים ללוד ואם לוד היא הלוד המוכרת לנו הרי שיש איזור קרוב ללוד שישבו שם גויים ומכאן סיוע לדברי הרמב"ם שהמקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל הוא על שפת הים 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
ר' נחום (שיעורי ר' נחום פרצוביץ) בריש גיטין מסביר כך בדעת הרמב"ם. ובפשוטו זו הדרך היחידה לבאר את הרמב"ם, שהרי הנקודה היא שיירות וב"ד מצויים.

כפר לודים זו מובלעת נכרית.
אעלה קובץ מו"מ במייל, שכתבתי לאחרונה, המדבר על ענינו של כפר לודים.

הצג קובץ מצורף כפר לודים הערה לירחון האוצר כט.pdf
 

סלקא דעתך

משתמש ותיק
הזכירו את המהרי"ט (אין לי על כתובות אבל מוזכר גם בקידושין לא) שמתיר כל יציאה שהיא שאינה להשתקע ולא שמע איסור לזה,

ולא ראיתי שהזכירו את השערי תשובה סי' תקס"ח ס"ק כ שהתיר לקברי צדיקים. וזיל בתר טעמא שלצורך מצוה כל שהוא מותר.
ושם התיר אף למי שיושב בירושלים! לצאת לקברי צדיקים בא"י אם דעתו לחזור.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
המהרי"ט ושלטי גבורים יחידים בזה.
אבל הוא ביאר את הגמ' שם כמידת חסידות. וזה לא סותר.

מצוה כלשהוא מותר, כן פסק המג"א והובא במ"ב הלכ' חוה"מ. רק הריטב"א הוסיף שת"ח ואדם חשוב לא ראוי להם לצאת אף למצוה קצת.
 
חלק עליון תַחתִית