אתה רוצה לקבוע (לפי דברי) שהיות והלשון 'אסור' נאמר הן על עכו והן על חו"ל, אזי שניהם הוא אותה 'מידת חסידות' שלא לצאת.
ואני אומר שמהיכי תיתי: ארץ עולי מצרים היא ארץ ישראל, ולא עליה אמרו בכתובות שכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק. שהרי מי שדר שם פשיטא דיש לו אלוק.
ואמנם רבנן לא יצאו ממידת חסידות אף לארץ עולי בבל, שמידת חסידות אין לה סוף, והיות וגזרו עליה טומאה לא יצאו אליה, אבל אם לאו מידת חסידות ל"ש בה איסור שהרי ארץ ישראל היא במעלתה, אף שעולי בבל במעלה טפי.
והרי גם עד שלא גזרו טומאת אה"ע (180 -80 שנה קודם החורבן' שבת טו.) לחו"ל אסור לצאת לפי שאין לו אלוק, ואילו לארץ עולי מצרים מותר לצאת לכתחילה (כמו לאשקלון שר"פ בן יאיר ירד לקנות בה פירות). כך שמה גזרו טומאה הוא רצון חז"ל כדי לא יצאו לדור בה, אבל לא מצאנו שגזרו בה איסור!
אין קשר בין הראשונים שציינתי למש"כ אתה.
רשום אצלי:
ודעת תוס' חולין קד. ותוס' הרא"ש שם, וכ"כ רבינו ברוך בספר התרומה הקדמה להלכ' חלה, שתחום עו"מ אינו כאה"ע ואינו מטמאת, אבל טמאוה לחלה כיון דאינן יכולים לשמר פירותיהם בטהרה משום שסמוכה לאה"ע. וכ"ה באו"ז הלכ' חלה סי' רנא. ופירשו למתני' בחלה דכיון שארץ עו"מ סמוכה לחו"ל וקשה ליזהר שם בטומאה לכן גזרו על חלתה שתישרף, ומשמ' שהיא עצמה אינה טמאה כחו"ל. [ויש לעיין בדבריהם שהרי גם בתחום עו"מ יש מקומות הסמוכים לאה"ע, וכמו דשם לא חששו ה"נ שלא יחששו בארץ עו"מ הסמוכה לחו"ל].
אבל הרא"ש בפירושו למתני' חלה כתב באיפוך וכהרמב"ם, שארץ עו"מ היא ארץ טמאה כי לא כבשוה עו"ב ולכן חלתה נשרפת. וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה ש"ד. וכ"כ הריטב"א ריש גיטין. ופירש"י חגיגה כה. ד"ה רצועה. והמפרשים במשנה חלה ובירו' נקטו הכי. ועי' דר"א פ"ה מבכורים ציון ההלכה אות קח, קט, שהביא עוד דעות ראשונים כשני הצדדים, עוכ"ש לברר שעיקר מש"כ הרא"ש הוא בפירושו למתני' וישב דבריו בתוס'. ובמה שהביא מהגר"א בבאור הירו' פ"ו שביעי' ה"ד, לא מצאתי מה מצא בו, אלא מצד שמותר להוציא שמן שרפה עד אמנה, אלא שזו לדע' ר"ש, וזו תהיה מח' התנאים אי ארץ עו"מ חשיב חו"ל או א"י. אבל סתם מתני' נקטה לא כר"ש.
ומ"מ כאמור חז"ל מלאים שטמאו ארץ עולי מצרים. ודוקא כהנים נזהרו בזה
(אולי אחר החורבן שכל ישראל בלא"ה אין להם קדשים וטהרות למקדש)! ואין לי דרך ליישב הצד שלא גזרו טומאה על עו"מ.