נטילת ידים תוך ד' אמות למיטה

אמונת אומן

משתמש ותיק
ליקוט קצר ציטוט דעות האחרונים בענין נט''י מיד

ב"ח – כ' בס' תולעת יעקב דבזוהר איתא ההולך ד"א בלא נט"י שחרית חייב מיתה. ותמה למה לא כ' כן ב"י ומסיק דמשום מוטב יהיו שוגגין וראל יהי מזידין.

מג"א – כ' ב"ח בשם ת"י כל ההולך ד"א בלא נט"י שחרית חייב מיתה,

שו"ע הרב – מהדו"ת- אך בזוהר החמירו מאדשלא לברך וללמוד ולא לילך ד"א בלא נט"י, והמהלך ד"א חייב מיתהכי בהשראת טומאה זו על ידיו חילל קדושת ד'

מחצה"ש – מביא דברי הב"ח ומוסיף את דברי הא"ר שאולי מקילין בגלל כלוא ביתא כד"א והדחייה, ומה שמביא מדמשק אליעזר שאפשר בזה"ז אין רוח רעה כ"כ וכו' ומסיק שיקר"ש יחמיר ע"ע.

פמ"ג – מסיק מדברי המג"א שצריך לעשות צרכיו קודם נט"י ומקשה עליו מדברי התו"י שאסור לילך ד"א בלא נט"י וצ"ע.

של"ה – מיד כשניעור משנתו יטול ידיו אף שנשאר מושכב

באר היטיב הביא דברי הב"ח כלשונן, ומוטב יהיו שוגגין וכו'

ברכי יוסף – דבזוהר שלפנינו ליתא ובזוהר כת"י איתא, וחלוק ע"ד האומרים שבזה"ז ליתא

שערי תשובה – כנ"ל , ובשו"ת שבות יעקב שאין נזהרים וכו' וסמכו עלך הרשב"א דכולא ביתא כד"א ופשוט שאין לסמוך ע"ז כי אם בשעת הדחק

סדר היום – יטול ידיו תחילה... אפילו ללכת ד"א, הלכך כל ישראלי ירא"ש ובעל נפש צריך שיזמין אצל מראשותיו 2 כלים וכו

ראשית חכמה, - ההולך ד"א בלא נט"י חייב מיתה וה"ז כעובד ע"ז

ערוך השולחן – ובלא נטילה אסור לילך לעשות צרכיו אא'כ עושה סמוך למיטתו מפני שיש מחמירים עפירושלים/י הזוהר שאסור לילך ד"א וגם בגמרא משמע כן

חיי אדם – אסור לילך שלא לצורך גדול בלי נט"י

קיצור שולחן ערוך – ואסור לילך ד"א בלא נט"י אם לא לצורך גדול מאד

שלמת חיים – להגריח"ז – פשיטא שצריך לעורר במוסד שיתקנו לנערים שלא יזדקקו לילך ד"א בלא נט"י

עטרת זקנים – ההולך ד"א בלא נט"י חייב מיתה

כף החיים – מיד כשניעור יטול ידיו אם אינו רוצה לישון אף שנשאר מושכב – מביא החיוב מיתה ומבטל את דברי המתירים.

בית ברוך [להגר"ב זילבר] – אסור לילך וכו' דההולך ד"א וכו' חייב מיתה. [וכ' בפירוש שאם המים רחוקים ויש מי שיקרבם אליו ימתין עד שיביאום]

יסוד ושורש העבודה – יזהר מאד להכין כלי עם מים סמוך למיטתו
 

יושב אהל

משתמש רגיל
שמעתי מיהודי בשם הרב רוזנטל מברסלב בני ברק, (לא זוכר את שמו הפרטי)
הוא סיפר לי שלמד בישיבת תפארת ציון, ובישיבה שם היה מחסור למקום שינה לבחורים ואז הציע החזו"א שיבואו לישון אצלו, והוא היה מהבחורים שזכה לישון אצל החזו"א, הוא לא הכין ליד המיטה מים לנט"י בבוקר כשקם הוא שם לב שמונח לו ליד המיטה מים מוכנים לנט"י, למחרת חזר הסיפור על עצמו, אז הוא שאל לחזו"א על כך, אז החזו"א ענה לו בתמיהה א ישיבה בחור שלא יקפיד על נט"י ליד המיטה, איך אפשר להצליח בתורה במצב כזה,
עוד הוא אמר לי הרב רוזנטל (אני לא זוכר אם מעצמו או גם מהחזו"א) שכתוב בשם האר"י הק' עה"פ יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך, שבשעת השינה כששורה רוח טומאה יש לא טובים שרוצים להדבק אל האדם יש אלף משמאל ורבבה מימין, וכשמניח רגליו על הארץ אז יש להם אחיזה בבן אדם רח"ל, אך כשנוטל ידיו קודם הורדת ידיו על הקרקע הרי שאז נתקיים יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך ואין להם יותר אחיזה
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
אמונת אומן אמר:
שאר לעמו אמר:
גם אם הסיפור מדויק כך, או מעט שונה, החזו"א הסכים עם זה. הרי הוא לא פטפט סתם.
סיפורי חסידים מסוג שהזכרת הניסיון מורה כי אין בהם יותר משמץ של אימון.
אם החזו''א הזכיר משהו בבדיחותא זה אומר שהוא הסכים עם זה?
הרב המספר המגיד מישרים רבי ברוך גריינימן מתפרח הינו יהודי תלמיד חכם וירא שמים.
את הסיפור הוא מספר בשם אביו הגאון רבי שמעריל זצ"ל, כסיפור הלכתי,
והנך חושב שהחזו"א התלוצץ? או שר' שמעריל לא היה נבון בשביל להבין זאת? ועוד סיפר זאת לבנו באופן מכשיל ?

אגב, תוכל לשאול את הרב המספר אם הסיפור הוא רק ליצנות, כפי שאתה מציע.
ואין סתירה בין זה לבין העובדה שהחזו"א הקפיד. יש מרחק רב בין קפידא לבין חייב מיתה.
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
זה ברור שהחזון איש ציטט סיפור חסידי, שבא לשקף את התמיהה על לשון חיוב מיתה. ר' ברוך שמע את זה בילדותו, ואי אפשר להסיק שום מסקנות הלכתיות מכזה סיפור.
כפי שמשתקף מההודעה דלעיל החזו''א התייחס בחומר מופלג לעניין של נט"י מייד,ולמאי נפ''מ אם זה חיוב מיתה או לא? יש איזה בית דין שמחפש להוציא להורג את מי שאינו מקפיד?
גם המ"ב ציטט את הזוהר הקדוש שהחמיר בעונשו ביותר, בלי לכתוב בפירוש את המילים חיוב מיתה, ועדיין התייחס לזה באותה מידה של חומרה.
מעניין לציין שהמ''ב הרי רוב תורתו מהח''א תלמיד הגר"א, ואם יש אמת בשמועה על הגרף וכו' מסתבר שהיינו צריכים לראות השפעה כלשהי בח''א ובמ''ב, אבל לא רואים כך אלא להיפך.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
אמונת אומן אמר:
זה ברור שהחזון איש ציטט סיפור חסידי, שבא לשקף את התמיהה על לשון חיוב מיתה. ר' ברוך שמע את זה בילדותו, ואי אפשר להסיק שום מסקנות הלכתיות מכזה סיפור.
כפי שמשתקף מההודעה דלעיל החזו''א התייחס בחומר מופלג לעניין של נט"י מייד,ולמאי נפ''מ אם זה חיוב מיתה או לא? יש איזה בית דין שמחפש להוציא להורג את מי שאינו מקפיד?
גם המ"ב ציטט את הזוהר הקדוש שהחמיר בעונשו ביותר, בלי לכתוב בפירוש את המילים חיוב מיתה, ועדיין התייחס לזה באותה מידה של חומרה.
מעניין לציין שהמ''ב הרי רוב תורתו מהח''א תלמיד הגר"א, ואם יש אמת בשמועה על הגרף וכו' מסתבר שהיינו צריכים לראות השפעה כלשהי בח''א ובמ''ב, אבל לא רואים כך אלא להיפך.

אמונת אומן אתה מעלה כאן טענה חזקה. אז מה הפשט?
או שהחפץ חיים לא האמין לשמועה או שלא שמע או שלא הכריע על פי סיפורים. מה הנכון מביניהם?
 

איש מזרע אהרן

משתמש ותיק
אמונת אומן אמר:
איש מזרע אהרן אמר:
https://tablet.otzar.org/he/book/book.php?book=619626&width=-17&scroll=0&udid=15593025458218202&pagenu
​​​m=33
חסום, יש אפשרות להעלות או לצטט? 1.png
 

קבצים מצורפים

  • 4.png
    4.png
    137.8 KB · צפיות: 80
  • 3.png
    3.png
    135.1 KB · צפיות: 80
  • 2.png
    2.png
    136.8 KB · צפיות: 80

שלומי טויסיג

משתמש ותיק
ענף א'
המקור והטעמים למצות נטילת ידים בבוקר בדברי חז"ל ראשונים גם אחרונים

א) איתא במס' ברכות (דף ס' ע"ב): "כי משי ידיה, לימא, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים", ע"כ וע"ש. ויש לדון מה הטעם למצות 'נטילת ידים' שחרית, ונחלקו בטעם בזה הראשונים.

ב) ונקדים למה שמצינו במס' שבת שאמרו לטעם החיוב לנטילת ידים שחרית, והכי שנינו שם (קח ע"ב): "תניא נמי הכי, אמר רבי מונא משום רבי יהודה, טובה טיפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים ערבית, מכל קילורין שבעולם. הוא היה אומר: יד לעין תיקצץ, יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחסודה תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי טבעת תיקצץ, יד לגיגית תיקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. תניא, רבי נתן אומר, בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים, ע"כ. וראה בפירוש רש"י 'ומקפדת בנטילתו', וז"ל: "לנוטלה יפה עד שישפוך מים יפה שלש פעמים על ידיו", עכ"ל.

ג) ומבואר מדברי הגמ' ומפירוש רש"י, שעל האדם מוטלת כל יום בבוקר רוח טומאה, וכדי להסיר אותה, צריך ליטל ג"פ במים. ויש לדון ולבאר בדברי הגמ' מה טעם הנטילה שהיא משום רוח רעה, ועל מה נתקנה נטילת שחרית ומדוע מברכים עליה.
ד) ויש להאיר שהרמב"ם בספרו יד החזקה לא פסק דברי הגמ' במס' שבת, ורק הזכיר הגמ' בברכות שם, וז"ל הרמב"ם (פ"ז מהל' תפילה ה"ד): "כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים", עכ"ל.

ה) ומעתה נביא חבל של טעמים מהגמ' והזוה"ק, וכן מדברי הראשונים והאחרונים שהביאו לטעמים אלו ולעוד טעמים, ונבארם אחת לאחת בטוטו"ד, כפי שראיתי לבאר, וכפי שחנן ה' אותי.
טעם א':
משום רוח רעה
טעם זה מבואר בגמ' בשבת וכמובא באורחות חיים
א) והנה מצינו לטעם הראשון בגמ' בשבת (שם) שהטעם הוא משום רוח רעה השורה על הידים, ובקיצור הביא האורחות חיים (ח"א הלכות נטילת ידים אות ט') הטעם, וז"ל: "כל הדברים שצריכי נטילה שחרית קודם שיגע בהם בידיו אלו הן, יד לעין לחוטם ולפה ולאזן ולחסודא פי' רבדא דכוסילתא ולגיגית פי' של שכר לפי שמתחמץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פיליפוס, וכולהו מפני רוח רעה השורה על הידים", עכ"ל. והביאו הפמ"ג (א"א סי' ד אות א').
כמה פעמים צריך לערות מים להסיר הרוח רעה
ב) ועיין בטור (סי' ד) שכתב וז"ל: "וירחץ בנקיון כפיו ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים, וידקדק לערות עליהם שלשה פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה, ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ, ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם, ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידים", עכ"ל.
וכן פסק מרן השו"ע (בסי' ד' סעי' ב) וז"ל: "ידקדק לערות עליהן מים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן", עכ"ל.
טעם ב':
משום רוח טומאה
א) והנה מצינו בדברי הזוהר הקדוש כעין הטעם הנ"ל, אלא שמכיון שיש מקום לחלק בין הטעמים, הבאתי בנפרד לבאר הדברים, וכך איתא בזוה"ק (פר' וישב קפד ע"ב) וז"ל: "רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאֲמַר (תהלים כו, ו): אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה הָכָא, דְּהָא לֵית לָךְ בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּלָא טָעִים טַעְמָא דְמוֹתָא בְּלֵילְיָא, וְרוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עַל הַהוּא גוּפָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלְּקַת מִנֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, וְנָפְקַת מִנֵּיהּ. וְעַל דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא נָפְקַת וְאִסְתַּלְּקַת מִנִּיהּ, שַׁרְיָא רוּחָא מְסָאֲבָא עַל הַהוּא גוּפָא וְאִסְתָּאַב", ע"כ לשון הזוה"ק.
תרגום: רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךְ ה'. הַפָּסוּק הַזֶּה בֵּאֲרוּהוּ. אֲבָל בֹּא רְאֵה כָּאן אֶת סוֹד הַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי אֵין לְךְ אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵם אֶת טַעַם הַמָּוֶת בַּלַּיְלָה, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עַל אוֹתוֹ הַגּוּף, מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה מִסְתַּלֶּקֶת מִן הָאָדָם וְיוֹצֵאת מִמֶּנּוּ, וְעַל שֶׁהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה יוֹצֵאת וּמִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, שׁוֹרָה רוּחַ שֶׁל טֻמְאָה עַל אוֹתוֹ הַגּוּף וְנִטְמָא, ע"כ.
וראה בספר סדר היום (לר' משה מכיר), שהביא לדברי הזוהר הקדוש, ועוד כתב בארוכה בענין נטילת ידים על יד המיטה, ולחביבות הדברים העתיק לשונו.
וז"ל הסדר היום (כוונת נטילת ידים): "לאחר שלבש חלוקו וכסה עצמו, או שישן בחלוקו בקומו ממיטתו קודם שיגע במלבושיו, או בכל ענין ודבר, יטול ידיו תחילה להעביר ממנו רוח הטומאה השורה עליו בלילה, ואין ראוי להשתמש בו בשום דבר, ואפילו ללכת ד' אמות".
"הלכך כל ישראל ירא שמים ובעל נפש צריך שיזמין אצל מראשותיו שני כלים, אחד מלא מים ואחד ריקן, ויתן המלא בתוך הריקן מכוסה ונקי, המלא ברוך, והריקן ארור, ואם יהיה שבור ומאוס טוב ויפה, וכשהוא רוצה ליטול ידיו יקח הכלי של מים בימינו להמשיך עליו מימי החסד לטהר עצמו, ואח"כ יתננו לשמאל כי הוא השמש וראוי לשרת כדין לוי לכהן, וישפוך מן השמאל לימין ג' פעמים להעביר ממנו רוח הטומאה. ומניה וביה טפי עדיף, ואח"כ יתן הכלי ליד ימינו, והרי הוא טהור, וישפוך על השמאל ג' פעמים אחרים כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים שניהם כאחד טובים, וענין הזה כתוב בס' הזוהר [עי' לעיל].
והענין הוא, כי צריך האדם בכל דרכיו להכיר את בוראו ית', ולשוות ה' לנגדו תמיד, ולא יסיח דעתו ממנו אפי' כמלא נימא, וכשרוחץ ידיו בפרט בבקר, או בעוד לילה, צריך בכל ענין להתרחק ממנו, ולא ידבק בידו מאומה מן החרם. ולכן צריך לכוין בזאת הרחיצה ליקח אותו כלי של מים נקיים וטהורים, והוא רמז למים העליונים מימי החסד להמשיך אותם ולהתקדש בהם להעביר בהם הטומאה שעליו כי אין לו חלק וחבל בה", עכ"ל.
והנה הרב אי"ש צדיק כתב בספרו 'בית עובד' (ליוורנו דף ד ע"ב, דיני נט"י שחרית אות א'), שהטעם שבידים נאחז הרוח רעה, לפי שהידים כנגד הזרועות עולם שמשם נאחזים כוחות הטומאה, ולכן ההולך ד' אמות בידים טמאות חייב מיתה, לפי שמביא אל אחר בידו, ועליו הכתוב אומר (איוב יב, ו): יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ, מי הם מרגיזי אל אותם המביאים אל אחר בידיהם, ולפיכך יתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ויתרחק מצד הטומאה כדי שישרה עליו רוח הקדושה, ע"כ.
טעם ג':
שידיו מטונפות וצריך לטהרם לתפילה
ומצינו בתשובת הרא"ש (כלל ד ס"א), שכתב בענין כל הנטילות שהם חובה, ואלה שצריך לברך ואלה שלא, וז"ל: "כללא דמילתא, אין לברך על נטילת ידים אלא במקום שמצינו שתקנוה חכמים ז"ל, כגון הנוטל ידיו לאכול. וגם תקנוה בבקר, כשקם ממטתו וידיו מטונפות, שמשמשות במקום הטנופות, ויש לו להתפלל, צריך ליטול, כדכתיב: ארחץ בנקיון כפי וגומר. ותקנו ברכה כיוצא בזה אם עשה צרכיו וקנח, או לקטנים ושפשף, ורוצה להתפלל, יטול ידיו ויברך ענ"י. אבל כל היום כשעושה צרכיו, או הטיל מים, אם רוצה ללמוד אינו צריך לברך על נטילת ידים, כי אם אשר יצר. ואם הוא נוטל ידיו כשרוצה להתפלל, אם לא עשה צרכיו אינו צריך לברך על נטילת ידים; שלא תקנוה אלא בבקר, כשידיו מטונפות, שמשמשות במקום הטנופת, ועשה צרכיו", עכ"ל.
וכעי"ז כתב הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כג) כתב וז"ל: "תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל וראוי היה לברך על נקיות ידים אלא על שם שתיקנו בנטילת ידים לאכילה לברך ענט"י לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא לכך תיקנו נמי לברך על נטילת ידים. ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים דחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפלה כדאמר לעיל (פ"ב טו ע"א) דכתיב ארחץ בנקיון כפי", עכ"ל.
עיין בשו"ת מהר"ם בר ברוך (סימן מ') שכתב כטעם הרא"ש בשם רב עמרם גאון, והביאו המלבי"ם בספרו ארצות החיים (ס"ד ארץ יהודה אות א'), יע"ש. ולטעם של הרא"ש הנ"ל גם לשאר התפילות יצטרך ליטול.
טעם ד':
בריה חדשה
והרשב"א בתשובה (ח"א סימן קצ"א) כתב טעם אחר וז"ל: "שאלת עוד למה תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית, שברכה זו לא נתקנה אלא על הפת בשעת סעודה. תשובה, איברא כך נהגו בכל מקום לברך בשחר על נטילת ידים, ומקפידים בה בכל תנאי הנטילה כבשעת סעודה" .
"ואני לא מצאתי בשום מקום דבר מבורר [ברור] שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית בכלי. דאי משום שיבתא ובת מלך די ברחיצה. ואי משום תפילה וקרית שמע די ברחיצה או בנקיון עפר וצרורות. וכדאמרינן מידי (תהלים כ"ו): ארחץ במים כתיב בנקיון כתיב בכל דבר דמנקה. וגרסינן בברכות (פ"ג דף כ"ב) רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא.
אלא שיש לי קצת דמדומי ראייה לחיוב הנטילה בכלי בשחר, ממה שאמרו בפרק כל הבשר (דף קו ע"ב): אמר רב נוטל ידיו שחרית ומתנה עליו כל היום, כלומר מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו לסעודה, ואילו לאכילה נטילה בכלי בעיא. ומדקאמר נוטל ידיו שחרית, לכאורה משמע דהכי קאמר באותה נטילה שנוטל אדם ידיו שחרית יכול להתנות שתעלה לו כל היום ואפילו לאכילה.
ועוד אמרו בפרק היה קורא (דף טו ע"ב): אמר רבי יוחנן הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע זו היא קבלת מלכות שמים שלימה, מדקאמר נוטל ידיו ולא קאמר רוחץ ידיו כמו שאמרו בערב רוחץ פניו ידיו ורגליו, משמע לכאורה שצריך בשחר ליטול ידיו בכלי.
ואם תשאל מאי שנא תפילת השחר מתפילת מנחה וערבית, יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג, כג): חדשים לבקרים רבה אמונתך, וכמו שבא להם ז"ל במדרש . וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר.
ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ומשכשך ידיו בתוך הכלי בין בשחר בין בשעת אכילה שפיר דמי. מדאמרינן בכיור (שמות ל, ): ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא בתוכו. שמע מינה הכא הוא דכתיב ממנו הא בעלמא אפילו בתוכו שפיר דמי. וכן נמי להטביל ידיו בנהר שפיר דמי. וכאן וכאן מברך על נטילת ידים וכמו שכתבתי למעלה", עכ"ל.
ועיין עוד בתשובות הגאונים (גאונים קדמונים סימן פ"ט), ובשו"ת רש"י (סימן רס"ז), ובשו"ת מהרי"ל (סימן כג), ועיין עוד בשו"ת רדב"ז (חלק ד סימן רצ"ג) [והבאתיו לקמן].

ענף ב'
איזה טעם להלכה
ולהלכה מדברי מרן השו"ע משמע שלא הכריע, וראיה לכך מזה שכתב בשו"ע (סימן ד' הל' י"ד והל' ט"ו), שיש להסתפק בשני דינים [יתבאר לקמן], מחמת המחלוקת בטעם הנטילה, והיינו שנקטינן כב' הטעמים לחומרא, וכמו שכתב הרמ"א שני הדינים ליטול בלא ברכה, וכ"כ במ"ב (ס"ד ס"ק א) בשם החיי אדם, שלהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לענין נטילה, וכדלקמן בזה הסימן, ואם לא בירך על נטילת ידים קודם התפלה שוב לא יברך אחר התפלה לכו"ע, עכ"ל.
מביא לדברי החתם סופר
ועיין לביאור של החת"ס על השו"ע שכתב ע"ד המג"א שהביא לדברי התועלת יעקב בשם הזוהר וז"ל: כבר צווחו קדמאי על זה, ועיין מהר"ם מלונזאנו בספר שתי ידות בדרך החיים (דף צ"ה ע"א) שהכחיש זה.
דן מדוע מרן הסתפק כמי לפסוק
והיה מקום לדון מדוע מרן לא פסק כדברי הרא"ש שהרי הוא אחד מעמודי הוראה ולמה הסתפק.
איזה טעם נקטינן להלכה
ומה שחשש מרן לדעת הרשב"א והרא"ש, הנה מרן בבית יוסף בתשובה בשו"ת אבקת רוכל (סימן קצה) כתב, שכל בני ספרד סומכים על הרא"ש בהוראתם. ובפרט בעניני איסור והיתר אחרי דבריו לא ישנו, ואין רשות לשום אדם לעשות מעשה נגד סברתו. והובא בברכי יוסף (חושן משפט סימן כה ס"ק כט). גם מרן בבית יוסף (סימן נא) כתב בשם המהרלנ"ח דבני ספרד החזיקו את הרא"ש לרבן. וגם לגבי הרשב"א נודע שהבית יוסף כתב עליו בכמה מקומות, שהוא עמוד העולם אשר באורו נראה אור. וראה בבית יוסף (יו"ד סימן ק"ה) "שהרשב"א הוא אורו של עולם", ובסימן קט"ו כתב עליו "עמוד העולם". ובסימן ק"י (ד"ה ומה שכתב רבינו ואיני) כתב עליו: מעיין המתגבר עמוד העולם אשר באורו נראה אור.
גם המהרשד"ם (ח"א סי' קעד) כתב בכמה תשובות שרבו מהר"י טייטצאק היה מחשיב סברת הרשב"א שקולה כנגד רוב הפוסקים, והובא בספר טהרת הבית (ח"א עמוד ר"נ).
וגם המאירי בברכות (נג ע"ב ד"ה ולענין), מכנה את הרשב"א "גדולי הדור". והרב המגיה של שו"ת הרדב"ז רבי יהודה זרחיה אזולאי (סימן ב' אלפים כה ב) כתב: וכבר ידוע מה שהעיד מרן ז"ל על הרשב"א שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים אחת, והרשב"א בכף השניה, הוא מכריע את כולם. ע"ש. עכ"ל.
 

שלומי טויסיג

משתמש ותיק
הנפק"מ בין הטעמים בקצרה
א. כשקם באמצע הלילה ודעתו להמשיך לישון האם צריך ליטול או לא.
ב. כשישן בבתי ידים (כפפות), ויודע בודאי שלא נגע במקומות המכוסים שבגופו.
ג. האם מברך אשרי יצר גם כשלא התפנה.
ד. כשקם באמצע הלילה ונטל ידיו כדין, האם צריך ליטול כשתזרח השמש.
ה. מי שהיה נעור כל הלילה.
ו. ישן בלילה שינת עראי.
ז. כששכח לברך בבוקר האם יכול ליטול ולברך באמצע היום.
ח. אשה שלא מתפללת תפילת שחרית אלא תפילת מנחה, האם בבוקר שנוטלת יכולה לברך על הנטילה.
ט. האם יכול להתלבש קודם שנטל, והאם יכול להקל בקור ללבוש הגרביים.
י. ישן ביום שנת קבע.
יא. האם צריך שדיני הנטילה בשחרית יהיו כדיני נטילת ידים לסעודה.
יב.
 
חלק עליון תַחתִית