זאת תורת האדם - כללים בנפש האדם - האשכול המרכזי

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
נדיב לב אמר:
אני חייב לומר לפותח האשכול שהיוזמה שלו מבורכת. ולדעתי לא חובר עד כה ספר בסגנון זה ואולי ביום מן הימים תזכו להיות מהראשונים

ואם בקשת להוסיף דוגמאות. אכתוב את שעולה בדעתי כעת. על הגמרא שבת פז אדם כי ימות באהל לחד דרשא אף בעומד על ערש דוי מחויב בלימוד התורה. ומכאן למדים שכוחות הנפש של האדם לא עוזבים אותו עד רגע מותו

שמעתי פעם סיפור על אשה שהיתה דבובה לחברתה ולפני מותה קראה לה והיא היתה בטוחה שרוצה להשלים איתה והחולה אמרה לה תתכופפי אלי אני רוצה לומר לך משהו וכש"חברתה" התכופפה, החולה נתנה לה ביס באוזן ונפטרה מיד לבית עולמה. (ע"פ הרב חיים ניסן הרשברג זצ"ל שהשבוע היה חודש לפטירתו, והיה גאון עולם ומגדולי תלמידי הרב וולבה)

ואולי אפשר לקשר הזאת לליל הסדר שגם רואים זאת אצל פרעה שגם חטף את המכות וגם אכל את הדגים המסריחים וגם שילם 100 זהובים.

(ובעיקר בג' המכות הראשונות לפני שה' הקשה ליבו ויכל עוד לשחרר את העם)
 

ינקל

משתמש רשום
במבי אמר:
צפיה שלא מתקיימת גורמת עצב.

ומקרא מלא במשלי יג יב :
תּוֹחֶ֣לֶת מְ֭מֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵ֑ב.
ובברכות נה. כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב.
 

ינקל

משתמש רשום
במבי אמר:
צפיה שלא מתקיימת גורמת עצב.
ומקרא מלא במשלי יג יב
"תּוֹחֶ֣לֶת מְ֭מֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵ֑ב".
כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב. ברכות נה.
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
רעת העצבות

אבות ג יג שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה
וביכין שלא אמר עצבות וכובד ראש סיג לערוה כי העצבות מידה גרועה היא מאוד

וראה שבת ל: קרבן פסול שהוקרב בשוגג מפני תקנת המזבח שלא יהיו כהנים עצבים
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יעקב שלם אמר:
רעת העצבות

אבות ג יג שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה
וביכין שלא אמר עצבות וכובד ראש סיג לערוה כי העצבות מידה גרועה היא מאוד

וראה שבת ל: קרבן פסול שהוקרב בשוגג מפני תקנת המזבח שלא יהיו כהנים עצבים

מה ראוי להוסיף את דברי הס"ח ששורש התפילה הוא שמחת הלב בהקב"ה ! ומשמע שהדרך להדבק בהקב"ה שכותב:

"שורש התפילה שמחת הלב בהקב"ה שנאמר התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה', ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו, למלאת לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה (ספר חסידים - יח)

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14561&st=&pgnum=17

(ופעם ניסיתי לעשות שאלון קצר ולשאול אברכים יראים ושלמים מה הוא הוא "שורש התפילה" אחד אמר יראת שמיים השני אמר דבייקוס אף אחד (כמובן) לא ענה או לא חלם לענות תשובה כמו הס"ח !)

וצ"ל שאינו סותר כלל את האמור במשנתינו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש !

וא"כ העצבות היא עפ"ז היא פסולה בהחלט.

וכמובן לכל כלל יש יוצא מן הכלל כולל הכלל הזה...
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
כותב התוס' בריש ב"ב דאם נפל הכותל ברשות אחד מהשותפים הוא אינו נאמן לטעון שהוא בנה את כל הכותל והאבנים שלו, דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין, שהיה עושה עמו. (ד"ה לפיכך)

---- רואים מכאן שטבע הוא שאין האנשים פראיירים !
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
המשנה בכלאיים (פ"ה מ"ו) כותבת הרואה ירק בכרם, ואמר כשאגיע לשם אלקטנו, הוסיף מאתים מותר. לכשאחזור אלקטנו הוסיף מאתים אסור.
כותב הברטנורא מאחר שאינו מתעצל בכלאיים, והתפארת ישראל מוסיף ותורה הקפידה רק בדניחא ליה

--- משמע שעסוקים בדבר אין דרך להפסיק ולעשות דבר אחר ! (וזה לא נקרא התעצלות אי ההליכה ללקט את הירק בכרם אלא כך דרך האדם, ומשמע שכך אפשר לנהוג אף לכתחילה)

ואולי אפשר לקשר לצד מהצדדים לשאלה ששאלתי על איטר השורך שרוכיו?
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=8&t=5689
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ר' פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויים, פגע ביה בגינאי  נהרא א"ל גנאי חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל (הנהר) אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אין עושה (שמא לא יתנו לך בפדיון - רש"י), אני ודאי עושה. ענה לו אם אי אתה חולק לי גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק לו וגם לאדם שהלך איתו שנשא חיטים לפסח, והוא ההוא טייעא דלוויה בהדייהו א"ל חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא "כך עושים לבני לוויה"? . חלק ליה. (חולין ז.)


------ רואים מכאן את החיוב לנהוג בנימוס האנושי.

כמו ששמעתי פעם מר' אריה לייב שפירא שליט"א שעמון ומואב נענשו על דבר אשר לא קידמו אותנו בלחם ומים. ואף שזה לא משבע מצוות בני נח כלל!
אלא רואים שיש את מצוות ההיגיון. ואם האדם אין נוהג ע"פ השכל ייענש על כך !!!
 

באמונתו יחיה

משתמש ותיק
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נא עמוד ב
ופליגא דרבא, דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפי' היא אומרת, הניחו לו, שאלמלא (לא) נזקק לה היא שוכרתו - מותרת, מ"ט? יצר אלבשה. 
 

yosf

משתמש ותיק
במבי אמר:
צפיה שלא מתקיימת גורמת עצב.

הגמ' בביצה כותבת שאם אין אדם בודק ומייחד גוזליו לאכילה מערב יו"ט וסומך שימצא גוזלים יפים ביו"ט, וביו"ט יחפשם ולא ימצאם אתי לאמנועי משמחת יו"ט, מכיוון שייתכן שלא ימצא שמנים אלא רק כחושים (דף י:)
-- משמע שכגודל הצפיה כך גודל האכזבה אך אם הוא מברר את המציאות האמיתית, כלל לא יתאכזב אח"כ (אף שישאר עם הכחושים)
לא עברתי על הכל, יתכן שכבר נכתב...
כבר כתבו המפרשים דבר זה על הפסוק תוחלת ממושכה מחלת לב
דרך אגב היום המדענים אומרים שמי שרוצה לזכור דברים ומפחד שישכח מחר יחשוב בהם לפני השינה [ואז המוח ממשיך וכו']
לכאורה זה נרמז בדבר דוד מלכנו בתהילים אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך [פרק סג פסוק ז]
 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
עיר של יחיד ונעשית רבים מערבין את כולה, ושל רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה (עירובין נט.)
כותב רש"י - של רבים שנעשית של יחיד - רבותא אשמועי' דאע"ג דנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ותחלתה של רבים דדילמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובה כולה ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור ואע"ג דאין בה רה"ר גמורה שלא תשתכח תורת רה"ר וההוא שיור הוי היכרא דטעמא משום עירוב הוא.

ויש להעיר שאף עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין אותה אף דשל רבים היא ולא אומרים שמא תשתכח תורת ר"ה
אלא צ"ל הכל הולך כפי תחילת הקמת העיר.

---------- והווה כמו המציאות שאנו יודעים שאדם שהכירו אותו כשהוא היה קטן תמיד שאר קטן בעינינו אף שכעת גדול הוא 
 
 

מאן דהו

משתמש ותיק
ומאידך נאמר בחז"ל בוצין בוצין מקטפתיה ידיע -הדלעת ניכרת בתחילת גידולה. כמובן שאין זה סותר ליסוד המענין שכתבת
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הגמ' בערכין יט: כותבת שבנזקין גברא זילא הוא (ומדובר בנחתכה ידו ומעריכין את הנזק) ומשא"כ בערכין שהוא גברא שביחא. ומסביר רש"י שבנזקין הוא גברא זילא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין כמה היה יפה קודם לכן וכמה כעת אין נישומת אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל.

---- ומדהים כמה חשוב משפיע רושם מראה האדם על רואיו !

(וכן בסוף פרק שישי בערכין שהעבד אם תלקח לו כסות בשלשים דינר עולה שוויו למנה)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
טבע האדם שמשווה בין שני דברים -

ראיה א'

הגמ' בכתובות יב: כותבת שב"ד של כהנים תיקנו לבתולה בת כהן 400 זוז ולאלמנה מנה, כיוון דחזו דקא מזלזלי בהו (באלמנות) תקנו להם 200

הזלזול לשיטת רש"י שקלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת.
ותוס' מביא בשם ר"י שמקצת בנ"א היו נמנעים מלנושאם שהיו קלות בעיניהם שאין להן כתובה אלא רבע ממה שיש לבתולה.

--------- רואים שדרך בנ"א להשוות זה לעומת זה שהרי זה האפשרות היחידה לאמוד דבר.

וכן מסופר על ר"ע שבעניו שלח לו ה' את אליהו שיבקש ממנו תבן מכיוון שאשתו צריכה ללדת. אמר ר"ע לאשתו, תראי ! יש אנשים שאפי' תבן אין להם.
ושואלים בעלי המוסר, וכי מפני שלאדם השני רע זה עושה לי טוב ?! ומתרצים שאם אצל השני רע יותר סימן שאצלך המצב עדיין בחסד !! (שוב רואים את ה"הלוך יילך" של האנשים)

 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ראיה ב'

תרומת מעשר בין של דמאי ובין של ודאי חייבים עליה מיתה וחומש (קרן + חומש) ומן הדין היה שאין היו מתחייבים בחומש על תרומת מעשר של דמאי אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה ! (ומשמע שאף את הקרן לא היו משלמים שהרי רואים ששונה ממעשר ודאי, ולכן השוו בין דמאי לוודאי) (רמב"ם תרומות י-ד)


---- שוב רואים, שוני יוצר שימת לב, ואז הסקת מסקנה לגבי זילות תרומת מעשר של דמאי
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ראיה ג'

מי שהיה נשוי ד' נשים ומת, הראשונה קודמת בגביה לשניה וכן שניה לשלישית ושלישית לרביעית.
והאשה הראשונה נשבעת לשניה שלא גבתה משל בעלה, וכן שניה נשבעת לשלישית ושלישית לרביעית,

אך הרביעית מעיקר הדין לא צריכה להשבע (שהרי אין חמישית) אך בכל אופן משביעים אותה, כי אם תהיה שונה מהאחרות ולא תשבע, חיישינן שמא לא תטפל בשדה שקיבלה ותכסיף אותה. (כתובות צג:)

------ רואים שכל עוד אין האדם מרגיש בשוני בינו לזולת אין סיבה שידקדק יותר לבדוק את האמת הקיימת.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ראיה ד'

הגמ' בתמורה כותבת שהמקדיש בעל מום לוקה, ושואלת והרי דיקלא בעלמא הוא, ומתרצת דיקלא לאו זילא מילתא מין עצים הוא אך בעל מום מעיקרא זילא מילתא  כיון דשביק תמים וקדיש בעל מומים. (דף ז')


--------- שוב, השוואת הבעל מום לחבירו התמים יוצרת את הזילותא.



ראיה ה'

מתבן שבין ב' חצירות (המפריד בין ב' החצירות) לא יתן בידו לתוך קופתו ויאכל (דלמא שקיל טובא וממעט גובהה מעשרה טפחים) ומקשה הגמ' והתניא בית שבין ב' חצירות מילאהו תבן, זה נותן לתוך קופתו ואוכל וזה נותן לתוך קופתו ואוכל. וא"כ מה ההבדל בין הבית שמותר לבין החצר שאסורה באכילה?, אמרי בית כיון דאיכא תקרה כי מפחית מינכרה ליה מילתא וכותב ע"ז רש"י שגג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחת מעשרה רמי אנפשיה (עירובין עט.)


------ ראיה נוספת שהאדם פועל ע"פ השוואה.
וכן עלול לפעול ללא גבולות שהרי בהמה רק קלי קלי אכלה, ועל האדם יש חשש שימעט במשך הפתח ביותר מ10 טפחים.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
מגרד האדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו ואם בשביל ליפות אסור (שבת נ:)
וכותב שם תוס' ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם, שרי דאין לך צער גדול מזה !

---- כידוע האדם הוא יצור חברותי וברגע שמחסורו קשור לחברה זהו הצער הגדול ביותר !
 

שניאור

משתמש ותיק
במבי אמר:
וא"כ העצבות היא עפ"ז היא פסולה בהחלט.

וכמובן לכל כלל יש יוצא מן הכלל כולל הכלל הזה...
לא מסכים בשום פנים ואופן אין שום יוצא מן הכלל בזה, עצבות אסורה בהחלט בכל מקרה, אא"כ אתה מתבלבל עם אבילות וצער.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ואם זה פסול באופן גורף מדוע מצאנו לשון זו?
(אני מסכים שעצבות שוברת והורסת ולא בונה, אך השאלה צריכה להישאל)

ספר בראשית - פרק ו׳ - פסוק ו׳:
{ו} וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃

ספר בראשית - פרק ל״ד - פסוק ז׳:
{ז} וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃

ספר שמואל א - פרק כ׳ - פסוק ל״ד:
{לד} וַיָּ֧קָם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בָּחֳרִי־אָ֑ף וְלֹא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו׃

ספר שמואל ב - פרק י״ט - פסוק ג׳:
{ג} וַתְּהִ֨י הַתְּשֻׁעָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא לְאֵ֖בֶל לְכָל־הָעָ֑ם כִּֽי־שָׁמַ֣ע הָעָ֗ם בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר נֶעֱצַ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־בְּנֽוֹ׃

ספר דברי הימים א - פרק ד׳ - פסוק ט׳:
{ט} וַיְהִ֣י יַעְבֵּ֔ץ נִכְבָּ֖ד מֵאֶחָ֑יו וְאִמּ֗וֹ קָרְאָ֨ה שְׁמ֤וֹ יַעְבֵּץ֙ לֵאמֹ֔ר כִּ֥י יָלַ֖דְתִּי בְּעֹֽצֶב׃
 

שניאור

משתמש ותיק
יש עצב וזה שברון לב וצער ואבילות, ויש את מה שאנו קוראים עצבות שזה משהו אחר, כמו שמפורסם שהשבור בלבו חושב אני עדיין לא ראוי לשום דבר, ומי שהוא בעצבות חושב שהכל מגיע לו ואם הוא לא מקבל הוא ברוגז.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הנאת האדם שצריכים לעזרתו וייעוצו

ראיה א'

אלעזר הכהן הורה דבר הלכה במקום משה (הלכות גיעול) ונענש ע"ז לירד מגדולתי שפסקו לו מקמי הכי לעמוד לענות תשובות ליהושע, ועונשו היה שלא מצאנו שנצרך יהושע לישאל ממנו כלום. (עירובין סד.)

------ רואים כמה חשוב לאדם שצריכים לייעוצו והדרכתו.

ראיה ב'

מספר הירושלמי שחד ברנש חוי סלעיה לר' לעזר אמר ליה, טבא היא? ויפסילת. (מסביר הפ"מ - שאדם הראה לר' כלעזר סלע שנתנו לו ושאלו האם היא טובה, וא"ל טובה היא אך באמת הסלע הייתה פסולה) וקנסה מן הדא "המראה דינר לשולחני ונמצא רע חיב לשלם מפני שהוא נושא שכר" (ב"ק צט:) וכי ר"א נושא שכר? ר' יעקב בר אחא בשם ר' אבונה המחזיק בו כנושא שכר (פני משה - כלומר בשביל ההיא דסומכין עליו נושא שכר הוא) (ירושלמי כלאיים ז-ג)

---- שוב רואים את סיפוקו של האדם אם הוא מנחה אחרים (ושימו לב, תמיד ששואלים אנשים ברחוב איך מגיעים לרחוב פלוני הם שמחים להראות !)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אנחנו בני אדם ולא רובוטים

בריש סוכה כתוב שהיקף העיגול שקוטרו אמה הוא ג' אמות, וכבר מעירים שמבחינה מתימטית היקף העיגול הוא 3.14 ואינו 3 וא"כ מדוע התורה מלמדת אותנו מים של שלמה שקוטר 10 מקיף אותו 30?
אך מבחינה מתימטית גם 3.14 אינו מדויק שהרי אין סוף למספר ה"פאי". (.....3.1415926535897932)
וא"כ התורה אומרת לנו שהיקף העיגול הוא 3 שזהו מספר עגול ונכון ומבחינה אנושית נח להשתמש איתו, וכן דרך האדם לעגל (עיינו תפארת ישראל ריש ערכין) שהרי אנו לא רובוטים.


(אמנם כל מקרה ונידון גשמי וגם הלכתי לגופו, שהרי יש מקרים שכן מדייקים, לדוג' ששואלים אותי לגבהו של פלוני ובמקום 1.80 אני אומר 2.00 מטר זה לא מקובל, ושמשהו קורא לי ואני עונה לו "דקה" אני לא מתכוון 60 שניות אלא עוד מעט, ומבחינה הלכתית מצאנו שאין צורך לחפש פגמים באתרוג עם זכוכית מגדלת אלא צריך להחזיקו ביד, ולהתבונן בו ממרחק ראיה, אך מה שתלוי בזמנים כגון כניסת שבת הוא כהרף עין)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ערך חפץ נמדד לפי צורכו 

ר"י אומר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה, ס"ת מפני שאין לו דמים (כל חפציך...) בהמה ומרגלית מפני שרוצה לזווגן (לצרף לשני שאצלו) ר"י בן בתירא אומר הסוס והטיטוס (מגן) והסייף במלחמה אין להם אונאה (ב"מ נח:)

----- לפעמים שווי של דבר נמדד לפי צורך האדם בו, כבקבוק מים במדבר שהאדם מוכן לשלם עבורו כל הון שבעולם. 
(או מציאת מוצץ לתינוק שמעיר אותך מהשינה באמצע הלילה...)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
כחו של הזַמְרִיר (ג'ינגל)

עבדי אכיש מלך גת כשרואים את דוד המלך מזהים אותו באמירה "הלא לזה יענו במחולות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (ש"א כא-יב)
ועוד הרבה לאחר מכן שדוד שמר על אכיש מלך גת והפלישיתם ראו אותו אמרו לאכיש "הלא זה דוד אשר יענו לו במחולות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (שם כט-ה)


--------- רואים שלא רק היום היה מודעות לכוחו של הג'ינגל שמשתמשים בו כיום בעיקר לפרסומות ולתשדירי בחירות.

אגב א"ל שמה שהפריע מאד לשאול זמר זה, מכיוון שמובא במדרש שהיה נותן לבנות ישראל נדוניה וא"כ זה חסרון בהכרת הטוב שלהן אליו.

 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
מוגבלות החומר

הגמ' כותבת שבעת שמשה רבינו רצה להודיע לעם ישראל על מתן תורה ואמירת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ועם קדוש" לא אמר להם ביום הראשון לחניה משום חולשא דאורחא (שבת פו:)

----- רואים שאנו בשר ודם קרוצי חומר, ואף לדבר הגדול ביותר שקיים והוא מתן תורה, צריך יישוב הדעת להודיע אליו.
(וזהו דרך ארץ קדמה לתורה כפשוטו)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
מניעת קביעת עוגן

מביאה הגמ' שרב מניומי היה לפני אמימר בדין ובעלי הדין אמרו שאילו היה להם כסף היו פורעים את החוב לאחותם בעלת הדין השניה ואמימר ששמע זאת לא סתר דבריהם, וסימן שדין זה נכון (שאפשר לסלק בזוזי במקום לקבל עישור נכסים) 
וכותב ע"ז תוס' מכאן היה רגיל ר"ת שהיה יושב בדין ואחד מבעלי הדין מגזם לחבירו ואומר, כך וכך תתחייב לי בדין, היה רגיל ר"ת לומר שקר אתה דובר (כתובות סט.)

-------- רואים מכאן כוחה של קביעת עובדה, וצורך מניעת קביעת עוגן אמירתי בזמנים מסוימים.
(שהרי לעיתים כשהנזק שעתיד לקרות הוא לא משמעותי עדיף לשתוק והשתיקה היא היסוד לשלימות של החיים בכלל ושל חיי המשפחה בפרט וכה רבו מאמרי חז"ל במעלת השתיקה אף במצבים מקוממים אך אין לשכוח שלעיתים יש צד שני למטבע)
 

שמעיה

משתמש ותיק
במבי אמר:
נדיב לב אמר:
אני חייב לומר לפותח האשכול שהיוזמה שלו מבורכת. ולדעתי לא חובר עד כה ספר בסגנון זה ואולי ביום מן הימים תזכו להיות מהראשונים

ואם בקשת להוסיף דוגמאות. אכתוב את שעולה בדעתי כעת. על הגמרא שבת פז אדם כי ימות באהל לחד דרשא אף בעומד על ערש דוי מחויב בלימוד התורה. ומכאן למדים שכוחות הנפש של האדם לא עוזבים אותו עד רגע מותו

שמעתי פעם סיפור על אשה שהיתה דבובה לחברתה ולפני מותה קראה לה והיא היתה בטוחה שרוצה להשלים איתה והחולה אמרה לה תתכופפי אלי אני רוצה לומר לך משהו וכש"חברתה" התכופפה, החולה נתנה לה ביס באוזן ונפטרה מיד לבית עולמה. (ע"פ הרב חיים ניסן הרשברג זצ"ל שהשבוע היה חודש לפטירתו, והיה גאון עולם ומגדולי תלמידי הרב וולבה)

ואולי אפשר לקשר הזאת לליל הסדר שגם רואים זאת אצל פרעה שגם חטף את המכות וגם אכל את הדגים המסריחים וגם שילם 100 זהובים.

(ובעיקר בג' המכות הראשונות לפני שה' הקשה ליבו ויכל עוד לשחרר את העם)
מסיפורי/משלי הבן איש חי. 
 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אדם קרוב אצל עצמו

כתוב במדרש א"ר אלכסנדרי עובדא בחד ארכון (שופט) דהווה דן חד ליסטים א"ל מה שמך א"ל אלכסנדרי ופניה לאלכסנדריה.
ומסביר מהר"י כהן - המליט השר את הליסטים למדינת אלכסנדריה שהיא שלו ונקריאת המדינה ע"ש השר שגם הוא שמו אלכסנדרי וכיון ששם הליסטים כשמו הצילו מדין מוות (מדרש שוחר טוב מזמור ד')


-------- אדם אוהב את עצמו, ואם יש משהו באחר שקשור אליו זה גורם לו לחבבו או לפחות להמנע מלהזיק לו (במידה מסוימת) ומסתמא אף ר' אלכסנדרי חיבב סיפור זה משום ששמו ג"כ אלכסנדרי...
(וכן איתא בעירובין ח: על ר' כהנא שהביא שמועה בשם כהנים רבים והוסיף  הואיל ושמעתתא דכהני היא אימא בה מילתא ומשמע אפי' שזה גרם לו להתאמץ ולחדש את החידוש בסוגיא)
 

אסף

משתמש ותיק
מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך או הרחקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ (פרשת ראה)
ופירש"י - "הקרובים אליך או הרחוקים - למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים".
טבע האדם לחשוב על דברים שרחוקים ומופלגים ממנו שהינם מיוחדים ומעולים והתעלומה מסעירה את דמיונו, ועל טבע זה מבוססת חכמת התעמולה והפרסומת.
 
חלק עליון תַחתִית