ה' ו' ז' תמוז יא"צ 30,000 קדושי אומן הי"ד

ברסלבר (ליטאי לשעבר)

משתמש ותיק
פותח הנושא
מאתר שער ברסלב

בימים ה', ו', ו-ז' תמוז חל יום ההילולא של 30,000 קדושי אומן, שנרצחו על קידוש ה' בשנת תקכ"ח, ארבע שנים לפני לידת רבינו, בפרעות ההיידמאקים על ידי המורדים האוקראינים שבראשם עמד גאנטא,, בעת שכבש את העיר אומן. רק יהודים בודדים נותרו בחיים, בראשם עמד ר' דוד חזן. הם הסתתרו במערה ומשיצא גאנטא מהעיר יצאו ר' דוד ואנשיו. 30,000 מתים הם ספרו, וקברום בבית החיים העתיק של העיר אומן. לאחר המעשה כתב ר' דוד חזן גם את "קינת אומן" המפורסמת, אותה נהגו לומר באומן בימים אלה בציבור עד לחיסול הקהילה היהודית על ידי הקומוניסטים והנאצים ימ"ש.


בימים ה', ו', ו-ז' תמוז חל יום ההילולא של 30,000 קדושי אומן, שנרצחו על קידוש ה' בשנת תקכ"ח, ארבע שנים לפני לידת רבינו, בפרעות ההיידמאקים על ידי המורדים האוקראינים שבראשם עמד גאנטא,, בעת שכבש את העיר אומן.

רק 11 יהודים נותרו בחיים, בראשם עמד ר' דוד חזן והם הסתתרו במערה. ומשיצא גאנטא מהעיר (לעיר שדה לבן, שם הפסיד בקרב ונלקח בשבי) יצאו ר' דוד ואנשיו ואספו את המתים.

30,000 מתים הם ספרו, וקברום בבית החיים העתיק של העיר אומן.

לאחר המעשה כתב ר' דוד חזן גם את "קינת אומן" המפורסמת, אותה נהגו לומר באומן בימים אלה בציבור עד לחיסול הקהילה היהודית על ידי הקומוניסטים והנאצים ימ"ש.



וַיְקוֹנֵן דָוִד אֶת הַקִינָה הַזֹאת עַל עַם הַשֵׁם וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶׁנָפְלוּ בְּחָרֶב, בְּכִי נְהִי מִסְפֵּד שֶׁבֶר הַיְהוּדִים, זִכָּרוֹן לְדוֹרוֹת הַיָמִים הַבָּאִים, וּמִי הָאִישׁ הַיָרֵא וְרַךְ הַלֵבָב יְקוֹנֵן מַר וְדִמְעוֹתָיו עַל לְחָיָיו, בִּפְרַט בְּיוֹם הַיָארְצַייט.

תְּחִלַּת נְפִילָה הָיָה פֹּה אוּמַאן, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, חֲמִשָּׁה יָמִים בְּתַמּוּז הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד, הַמְּקֻבָּצִים מִכְּפָרִים וְעַיָּירוֹת חוֹנִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה סְבִיבוֹת הָעִיר, כַּמָּה וְכַמָּה מֵאוֹת אֲנָשִׁים נָשִׁים וְטַף, לֹא נִשְׁאַר פַּרְסָה וּלְעֵת עֶרֶב הֻבְקְעָה הָעִיר וַיַּכּוּ הַיְהוּדִים מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתוֹ יוֹם שְׁלִישִׁי שִׁשָּׁה יָמִים בְּחֹדֶשׁ הַנַּ"ל וְעוֹד יָדָם נְטוּיָה בְּיוֹם הָרְבִיעִי בְּחֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ כָּל יוֹם הָרְבִיעִי, בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הָהֲרוּגִים עֶרֶךְ שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם וְיִנְקֹם דָּמָם הַשָּׁפוּךְ בְּיָמֵינוּ לְעֵינֵינוּ, וּלְרַחֵם עַל פְּלֵטָתֵנוּ וּמַהֵר וְיָחִישׁ לְגָאֳלֵנוּ עַל יְדֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ וְתִבְנֶה בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן וְאָמֵן.



אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, שׁוֹמֵעַ לְשַׁוְעַת עֲגוּמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, בְּצֵל אֵל שׁוֹכֵן מְעוֹנָה.

בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, אֶת נִשְׁמַת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה אַנְשֵׁי הַשֵּׁם הַגִּבּוֹרִים, עַם הַשֵּׁם קְהָלָהּ קְדוֹשָׁה פֹּה אוּמַאן אֲשֶׁר נָפְלוּ בִּידֵי זֵדִים הָאֲרוּרִים, הַגְּדֹלִים עִם הַקְּטַנִּים זְקֵנִים עִם נְעָרִים.

גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל יְרֵאִים וּשְׁלֵמִים גּוֹדְרִים גֶּדֶר וְעוֹמְדִים בַּפֶּרֶץ, נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם מִשּׁוֹכֵן שְׁמֵי עֶרֶץ, אוֹי וַאֲבוֹי שֹׁד וָשֶׁבֶר כִּלְיוֹן וָחֶרֶץ, נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אֶרֶץ.

דָּמֹעַ תִּדְמַע עֵינֵינוּ, אוֹי לָנוּ עַל גֹּדֶל שִׁבְרֵנוּ, הֲלוֹא לְמִשְׁמַע אֹזֶן דָּאֲבָה נַפְשֵׁנוּ, כַּצֹּאן לָטֶבַח נֶחְשַׁבְנוּ הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ.

הִסְכִּימוּ יַחַד זְקֵנִים וּקְטַנִּים, לְקַבֵּל דִּין שׁוֹכֵן מְעוֹנִים, מֵהֶם נִדְקָרוּ בְּכִידוֹנִים, מֵהֶם נִשְׁחֲטוּ בַּחֲלִפוֹת וְסַכִּינִים, וְנָגְעוּ דְּמֵי אָבוֹת וּבָנִים, שׁוֹמֵעַ זֹּאת יִבְכֶּה וְיַרְבֶּה נֶהִי וְקִינִים.

וַי וַי צָוְחוּ כוּלָּם בְּקוֹל מָרָה, בִּרְאוֹתָם יַחַד כִּי נִגְזְרָה גְּזֵרָה, נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת הַקְּדוֹשָׁה בִּמְהֵרָה, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים בְּלֵב נִדְכֶּה וְנִשְׁבָּרָה, כִּי רָאוּ גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ בְּלֵב אַכְזָרָה.

זֹאת בְּשָׁמְעִי יֶחֱרַד לִבִּי בְּחַלְחָלָה, גְּנוּחֵי גָּנַח וִילוּלֵי יְלָלָה, עַל כִּי עָרַב לֵב הַפּוֹחֲזִים לָגֶשֶׁת לִפְגֹעַ בְּעַם הַקָּדוֹשׁ שָׁם בְּבֵית הַתְּפִלָּה, סִדְרוּ לְפָנָיו אַעֲרָכָה גְּדוֹלָה, בֵּית הַשֵׁם מָלֵא חֲלָלִים נוֹפְלִים לִפְנֵי בְּנֵי עַוְלָה, יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה לְמָעְלָה,

חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל כָּל הַקֹּדֶשׁ נֵזֶר וַעֲטָרָה, עוֹמְדִים צְפוּפִים בְּטַלִיתָם מְעֻטָּפִים בְּהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ וְהָעֲזָרָה, מַחֲזִיקִים בְּסִפְרֵי תּוֹרַת הַּשֵׁם וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ לַאֲחֵיהֶם בְּאֵימָה יְתֵרָה, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיף וּלְהָמִיר דַּת אֱלֹהֵינוּ בְּצִוּוּי וּבְמוֹרָא, וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה וּמָסְרוּ נַפְשָׁם לָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא, בְּסִפְרֵיהֶם נִכְרָכִים וְלִטְבֹּחַ נִמְשָׁכִים מַר צָוְחוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַשֵׁם אֱלֹהֵינוּ וְיָצְאתָה נִשְׁמָתָם בְּאֶחָד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, הֵן אֶרְאֶלִים צָעֲקוּ מָרָה.

טוֹרְפִים כִּזְאֵבִים בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר מְחַזְּרִים, שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין דְגוֹרִים דְגוֹרִים, בְּעִרְבּוּבְיָא עִם פָּרִיצִים אֲדוֹנִים וְשָׂרִים, עַד אֲשֶׁר מָלְאוּ הָעִיר פֶּה אֶל פֶּה טְבוּחִים וּמְדֻקָּרִים, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ עַד כִּי יָצָאוּ חוּץ לָעִיר כַּמַּיִם הַנִּגָּרִים, וּלְיָמִים נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים, וְצִוָּה הַשַּׂר לַבּוֹעֲרִים בָּעָם לְהַשְׁלִיכָם חוּץ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה נִשְׁמָטִים וְנִגְזָרִים, יֵעָזֵבוּ יַחַד לְעַיִט הָרִים וְלִבְהֵמַת הָאָרֶץ וְחַיּוֹת יְעָרִים.

יוֹם הַהוּא חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים, בְּהִקָּבֵץ עַם שְׂרִידֵי חָרֶב מִכָּל פִּנָּה וְעַבָרִים, וּמָצְאוּ וְהִנֵּה הַבִּקְעָה מְלֵאָה עֲצָמוֹת וְכַמָּה אֲלָפִים רָאשֵׁי הַגֻּלְגֹּלֶת מְנוּקָרִים, לֹא מָצְאוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם כִּי אִם רָאשֵׁי אֵבָרִים, וַיִּצְבְּרוּ אוֹתָם חֳמָרִים חֳמָרִים, וַתִּקְרְבוּ הָעֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצָמוֹ יַחַד כֻּלָּם בְּקֶבֶר אֶחָד נִקְבָּרִים, הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפַּק יוֹצֵר הָרִים.

כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלוֹהַּ, עַד מָתַי תִּהְיֶה כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ, לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ תּוֹדִיעַ, אֵל נְקָמוֹת הַשֵׁם אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.

לָמָּה אֱלֹהִים לָנֶצַח זְנַחְתָּנוּ, עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ, רְאֵה צֹאן הָהַרוּגָה וּנְקוֹם נִקְמָתֵנוּ, הַבִּיטָה נָא וּרְאֵה וְאַל תֶּחֱרַשׁ לְדִמְעוֹתֵינוּ, אַל תַּעְלֵם אָזְנֶיךָ לְרַוְחָתֵנוּ וּלְשַוְעָתֵינוּ.

מַלְאֲכֵי מַעְלָה יִבְכָּיוּן עַל דַּאֲבוֹנַי, אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאוֹבַי וִיגוֹנַי, בְּהַעֲלוֹתִי עַל לִבִּי יְבַהֲלוּנִי רַעְיוֹנַי, כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר נָפְלוּ לְפָנַי, עַד מָתַי רְשָׁעִים, אֲדֹנָי,

נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת וּבָנוֹת הַיְקָרוֹת הָעַנּוּגִים וְהָרַכִּים, הֶרוֹתֵיהֶם בָּקְעוּ מִבֵּין רַגְלֵיהֶם שִׁלְיָא וְלָדוֹת מַפְרִיחִים, בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת הַיָּפוֹת עֲרוּמִים מֻטָּלִים וּמֻשְׁלָכִים, הַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם בְּפִי הַכְּלָבִים נִמְשָׁכִים, לְעֵינֵיהֶם יוּבָלוּ לָטֶבַח כִּטְלָאִים וּגְדָיִים יוֹנְקִים וְעוֹלְלֵי טִפּוּחִים, עַל חֵיק אִמּוֹתָם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים וּנְקוּרֵי מוֹחִים, יֵרָצוּ לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַשֵׁם רֵיחַ נִיחוֹחִים.

סִפְרֵי תּוֹרוֹת הַטְּהוֹרִים וְהַקְּדוֹשִׁים קָרְעוּ וְגָזְרוּ לִגְזָרִים בְּבִזָּה וּבְיוּשִׁים, כַּמָּה וְכַמָּה מֵאוֹת קְצוּצֵי תְּפִלִּין סָבִיב לַמָּקוֹם הַקְּדֻשָּׁה נִזְרָקִים וְנִדְרָסִים, רְאֵה הַשֵׁם וְהַבִּיטָה חֶרְפַּת תּוֹרָתֵנוּ הַנְּתוּנָה בְּסִינַי בְּלַהֲבַת אִישִׁים.

עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָּה, אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה, בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי אֲבֵדַת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם בְּנֵי עֲלִיָּה, וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

פַּלְגֵי מַיִם יֵרְדוּ וְעֵינֵינוּ מְקַלְּחִים וְנוֹבְעִים. תִּכָּתֵב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן מִסְפֵּד מַר קוֹבְעִים, עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה צֹאן קָדָשִׁים כַּמָּה יְלָדִים לִפְנֵי הַצַּר מַכִּירִים הַפּוֹחֲזִים וְיוֹדְעִים, וּמִשְׁתַּטְּחִים וּמִתְחַנְּנִים לִפְנֵיהֶם וְחַיֵּיהֶם בְּפִיהֶם תּוֹבְעִים, וְהֵמָּה נֶהֶפְכוּ לְאַכְזָר חוֹטְפִים הַיְלָדִים וְזוֹרְקִים אוֹתָם כְּלַפֵּי מַעְלָה וְרָאשֵׁיהֶם נִבְקָעִים, וַיַּז נִצְחָם עַל לְבוּשִׁים נִגְאָלִים וּבְדָמָם נִטְבָּעִים, רִשּׁוּמָם נִיכָּרוּ עַל כּוֹתְלֵי הַהֵיכָל אֲשֶׁר הָיוּ מִדָּמָם צְבוּעִים, דּוֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זְכוֹר עִם עֲקֵדַת יִצְחָק וְהַדָּמִים מוֹדִיעִים,

צָרוֹת זוֹ לְזוֹ תּוֹכְפוֹת וְחוֹבְרוֹת, יַד הַשֵׁם נָגְעָה גַם בִּקְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ טוּטִיוֹב – הַלְטֶה – בַּלְטֶה – טוּטְשִׁין – פַּאוֹלוֹוִיטְשְׁ – רַשְׁקוֹב – מַרְקוּפְּקֶי, פִּתְאוֹם יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכּוֹרֵת, וְאַף בִּשְׁאַר קְהִלּוֹת קְדוֹשׁוֹת וּכְפָרִים לֹא יָדַעְתִּי סְפוֹרוֹת, וּבִזְמַן קָרוֹב הוֹסִיף הַשֵׁם יָגוֹן עַל יְגוֹנִי, בְּעִיר "לִיסְנְקֶא" וּבִכְּפָר "מֶעדְנִיטְשְׁקִי" מְקֻבָּצִים נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עַל מִצְוַת בְּרִית מִילָה מִכְּפָרִים וְעַיָּירוֹת, נָפְלוּ הַפּוֹחֲזִים עֲלֵיהֶם וְנֶהֶרְגוּ הֵמָּה וּנְשֵׁיהֶם וְטַפָּם בְּמִיתוֹת אַכְזָרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת וַחֲמוּרוֹת, הַעַל אֵלֶּה לֹא תִּפְקֹד יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת.

קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם כֹּל עוֹבְרֵי אוֹרַח מֵעָרִים הָרְחוֹקוֹת מוֹלִיכֵי הַסְּחוֹרוֹת, וּמִדַּלַּת הָעָם מְבַקְשִׁים אֹכֶל לְנַפְשָׁם הַמַּחְזִירִים בְּעַיָרוֹת, פִּתְאוֹם נִקְנְסָה עֲלֵיהֶם מִיתוֹת קָשׁוֹת וּמָרוֹת, בְּכָל מְדִינַת אוּקְרַיְנָא מְטֻעָנֵי חֶרֶב מֻשְׁלָכִים, בַּשָּׂדוֹת בְּשִׂיחִים וּבַמְּעָרוֹת, וְאַף בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים מִתְגּוֹלְלִים בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלּוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם קְבוּרוֹת, וְנִשְׁאֲרוּ בְּנֵיהֶם יְתוֹמִים וּנְשֵׁיהֶם עֲגוּנוֹת צְרוּרוֹת, וַיִּקְרָא הַשֵׁם צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד לְדוֹרוֹת.

רַחֵם נָא עַל פְּלֵיטַת צֹאן עַמֶּךָ, כִּי הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם עָלֶיךָ, מַלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ, וְתֹאמַר לַמַּלְאָךְ הֶרֶף יָדֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

שׁוֹמְרֵי יְרוּשָׁלַיִם הַמֻּפְקָדִים עַל הַחוֹמוֹת, הַמַּזְכִּירִים אֶת הַשֵׁם אַל יִּהְיוּ לָכֶם דּוֹמוֹת, תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ מִלְּהַזְכִּיר אוֹתָם הַנְּשָׁמוֹת, כִּי שְׁקוּלָה מִיתָתָם לִשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ לְדַמּוֹת, וְלָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים הַמַּסְתִּיר נְשָׁמוֹת.

תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפֶיךָ לְעוֹלָמִים, נִשְׁמָתָם בִּצְרוֹר הַחַיִּים יִהְיוּ צְרוּרִים וַחֲתוּמִים, יַעֲלוּ לְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד עַתִּיק יוֹמִין בַּנְּעִימִים, יָנוּחוּ יַעַמְדוּ לְקֵץ הַיָּמִין בֵּין יְשָׁרִים וּתְמִימִים, אָמֵן וְאָמֵן.


 

ברסלבר (ליטאי לשעבר)

משתמש ותיק
פותח הנושא
הסיפור המלא, מאתר שער ברסלב:

העיר אומן, שוכנת על אם הדרך בין קייב בירת אוקראינה, לבין אודסה, עיר הנמל המרכזית שבים השחור. מעצם מיקומה, הייתה אומן מאז ומתמיד עיר מרכזית וחשובה באוקראינה, צבאית וכלכלית.

התקופה עליה אנו מדברים (חציה השני של המאה ה-18), הייתה תקופת מרידות, בה מרדו האוקראינים בשלטון הפולני, בנסיונם להשיג עצמאות. היהודים, שנתפשו כשכבה עירונית המייצגת ומוגנת ע"י השלטון הכובש, היו, כמו תמיד, הקרבנות הראשונים בכל מרידה.

בשנת תק"ך, 1760, מרדו ההיידמאקים בשלטון הפולני. בעברם באומן, הרגו המורדים אלפים מיהודיה והחריבו את רובה. שנה לאחר מכן, בנה הרוזן פוטוצקי, מושל האזור, את העיר מחדש ופיתחה. אז הוא החל גם בבנייתו של גן סופיא המפורסם.

לא שנים רבות חלפו, ובשנת תקכ"ח, 1768, מרדו ההיידמאקים שוב. שוב החלה מסכת של פרעות ופוגרומים להשתולל ברחבי אוקראינה, יהודי אזור קייב, במיוחד, עברו שרשרת של פוגרומים נוראיים. יהודי אזור אומן נמלטו אליה, בהיותה עיר מבצר, בתקווה למצוא בה מקלט.

מפולין נשלח איוון גאנטע – שהיה שונא יהודים מושבע – על מנת לדכא את המרידה. אולם, עד מהרה החליף גאנטע את נאמנותו, ובקיץ אותה שנה הצטרף גאנטע למורדים והיה למפקדם. שני הכוחות התאחדו כעת, כשאחת ממטרותיהם המרכזיות היא הריגת וחיסול היהודים בכל מקום שהם.

לא כל יהודי האזור הצליחו להכנס לאומן. לחלקם הגדול לא היה מקום בעיר, והם נותרו מחוצה לה. כאשר הגיע גאנטע, החלו היהודים שהיו מחוץ לעיר להלחם בו ולעמוד על נפשם, אולם הכוחות לא היו שווים. תוך זמן לא ארוך, לא נותר מהם עד אחד.

תורה של העיר הגיע.

כוחותיו של גאנטע פרצו העירה בחמת זעם, הורגים וטובחים כל יהודי שנקרה בדרכם. יהודי העיר נמלטו לבית הכנסת הגדול שבעיר, שהתמלא על גדותיו באלפי יהודים עטופי טליתות, זועקים לפני בוראם שיצילם – ומוכנים למסור נפשם על קדושת שמו ית'.

סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. בהוראתו של גאנטע נבנתה כמן חופה, שגובהה נמוך מגובה אדם, ולידה העמידו צלם, באופן שכל מי שיעבור תחת החופה יאלץ להתכופף קמעא – להשתחוות לצלם ח"ו.

והכרוז יצא: אל בית הכנסת, שם כאמור התרכזו יהודי אומן, והכריז שכל מי שרוצה להציל את חייו יצא ויעבור דרך החופה והיו לו חייו לשלל.

אותה שעה, נתקדש שמו הגדול ית'. מכל אלפי היהודים ששהו בבית הכנסת, אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים, לא נתפתה איש. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסרו נפשם על קדושת שמו, בחרו ליפול לידיהם צמאות הדם של הפורעים, אך לא לכרוע לצלם.

חוצפתם של היהודים (כך, אגב, תוארו הדברים גם בעיתון אוקראיני בתקופה האחרונה: 'חוצפתם של היהודים') העלתה את חמתם של הפורעים. כחיות טרף התפרצו הללו אל בית הכנסת, רצחו וטבחו ביהודיפ בכידונים, סכינים ושאר כלי משחית, בעוד נחלי דם זורמים כמים.

שלשה ימים השתוללו הפורעים: ה' ו' ו-ז' בתמוז, לא נחו ולא שקטו, עברו שוב ושוב על הררי הגופות, דקרו ושיסעו ויהי מספר ההרוגים, בעיר ומחוצה לה, שלושים אלף.

רק מתי מעט, בודדים ממש, מתושבי אומן, שהסתתרו במערה בקרבת העיר, ניצלו. רבי דוד חזן, איש צדיק וקדוש, וימו עוד יהודים מספר. היו אלה הניצולים היחידים מיהודי אומן וסביבתה. לאחר שתם מסע הרציחה, יצאו רבי דוד חזן ושאר המסתתרים ממחבואם, והחלו לאסוף את הגופות להביאם לקבורה. הגופות נערמו לכדי שני הרים גבוהים, שכוסו בעפר, והמה טמונים בבית החיים העתיק בעיר אומן (בית החיים בו נטמן לאחר כ-40 שנה רבי נחמן מברסלב).

לזכר הטבח האיום, כתב רבי דוד חזן את "קינת אומן", בה הוא מתאר את המעשה ומקונן על רבבות ההרוגים, ובה הוא כותב: "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתינו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקינו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן.
 
חלק עליון תַחתִית