כללי פסיקה - אשכול מרכזי

יהודה1

משתמש ותיק
אשכול זה מיועד לליקוט ציטוטים מלשונות הפוסקים הידועים בהלכות שונות, שניתן ללמוד מהם על דרך הפסיקה.
נא לא להיכנס לנושאים השנויים במחלוקת בימינו.
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
דוגמא ראשונה (שמצאתי כעת)
מ"ב סימן ד ס"ק א'
"ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לעניין נטילה, וכדלקמן בזה הסימן."
(כלומר כשנאמרו שני טעמים יש להחמיר כשניהם).
 

כלפי ליא

משתמש ותיק
אין בזה שום כלל, כל מקום לפי עניינו.

אין שום כלל כזה, שכשנאמרו שני טעמים יש להחמיר כשניהם, אלא שבענין נט"י שחרית ולתפילה, אנו מחמירים את שני הטעמים.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
כלפי ליא אמר:
אין בזה שום כלל, כל מקום לפי עניינו.

אין שום כלל כזה, שכשנאמרו שני טעמים יש להחמיר כשניהם, אלא שבענין נט"י שחרית ולתפילה, אנו מחמירים את שני הטעמים.
נכון מאד. וגם כל פוסק לפי דרכו. ואין דרכו של זה כשל זה. מכאן שלהסיק מדרך הכרעה אחת על חבירתה נועדה לכשלון מראש. אלא אם כן פותחים אשכול לכל פוסק ופוסק ומנסים לעקוב בדקדוק אחר כללים מצטברים שכתב וכאלה העולים בין השורות
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
כלפי ליא אמר:
אין בזה שום כלל, כל מקום לפי עניינו.

אין שום כלל כזה, שכשנאמרו שני טעמים יש להחמיר כשניהם, אלא שבענין נט"י שחרית ולתפילה, אנו מחמירים את שני הטעמים.
נכון אבל יש מקומות שמחמירים משני הטעמים. ולא נדרש תמיד לומר נכריע מה נכון יותר. וגם אפילו בדרבנן לא אומרים לקולא.
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
מאן דהו אמר:
נכון מאד. וגם כל פוסק לפי דרכו. ואין דרכו של זה כשל זה. מכאן שלהסיק מדרך הכרעה אחת על חבירתה נועדה לכשלון מראש. אלא אם כן פותחים אשכול לכל פוסק ופוסק ומנסים לעקוב בדקדוק אחר כללים מצטברים שכתב וכאלה העולים בין השורות
וזה מה שרציתי להראות.
שניתן למצוא כללים מתוך דברי הפוסקים ולראות עד כמה זה נראה לא עקבי.
לא צריך לכל פוסק ופוסק, מה הבעיה שכל הפוסקים במקום אחד?
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
וודאי שיש, אלא שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל ולא כל אחד יכול לשקול את כל הכללים.
אמנם פשוט שאפשר למצוא דברים מחודשים לפעמים.
 

כלפי ליא

משתמש ותיק
אין "כללי פסיקה".
יש הלכות, יחיד ורבים שבנוי על רוב, וספד"א וסד"ר שיש להם גדרים מאוד ברורים בהלכה.
זה לא משהו שנקרא "כללי פסיקה", כי אלו הם המצאה שאינה כתובה, ופשוט אין דבר כזה שנקרא "כללי פסיקה" זה פייק ניוז.
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
כלפי ליא אמר:
אין "כללי פסיקה".
יש הלכות, יחיד ורבים שבנוי על רוב, וספד"א וסד"ר שיש להם גדרים מאוד ברורים בהלכה.
זה לא משהו שנקרא "כללי פסיקה", כי אלו הם המצאה שאינה כתובה, ופשוט אין דבר כזה שנקרא "כללי פסיקה" זה פייק ניוז.
עיין בש"ך בסוף כללי ספק ספיקא שנראה שכללי סד"ר לא כל כך פשוטים. ברור שהם אמורים להיות מוגדרים ברור למי שיודע.
השם לא משנה כל כך. אחרי שראיתי שיש כאן תיוג "כללי פסיקה" השתמשתי בו. 
 
 

מאן דהו

משתמש ותיק
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA_%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%94
שיטת פסיקה של רב פוסק, היא מערכת הכללים שלפיה הוא מוציא את פסק ההלכה הסופי מתוך מקורות הפסיקה.
שיטת הפסיקה - אמורה להיות יציבה - ככל שמדובר באותו פוסק, אך עשויה להשתנות - מפוסק לפוסק.

תוכן עניינים
1 חשיבות הכרת שיטת הפסיקה של הפוסק
2 הבדלים בין שיטות פסיקה
3 שיטות פסיקה של חז"ל
4 שיטות פסיקה של הגאונים
5 שיטות פסיקה של הראשונים
5.1 רבי ישראל איסרלן
6 שיטות פסיקה של האחרונים
6.1 רבי יוסף חיים מבגדד (בן איש חי)
6.2 רבי יעקב חיים סופר
6.3 רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין
6.4 הגר"א
6.5 רבי משה סופר (חת"ם סופר)
6.6 רבי יוסף שאול נתנזון
6.7 הרב אברהם יצחק הכהן קוק
7 שיטות פסיקה של פוסקי זמננו
7.1 הרב בן ציון אבא שאול
7.2 הרב שלמה זלמן אויערבאך
7.3 הרב חיים קנייבסקי
7.4 הרב מרדכי אליהו
7.5 הרב עובדיה יוסף

חשיבות הכרת שיטת הפסיקה של הפוסק
הכרת שיטת הפסיקה של הפוסק, חיונית - בראש ובראשונה - בהקשר לדבריהם של יהושע בן פרחיה ושל רבן גמליאל (אבות א ו,טז): "עשה לך רב", ובהקשר לדברי רבי יוחנן (חגיגה טו ע"ב, מועד קטן יז ע"א): "אם דומה הרב למלאך ד', יבקשו תורה מפיהו": מדבריהם יוצא[דרושה הבהרה] אפוא, כי הרב הפוסק, נבחר על ידי תלמידיו-לעתיד - לא באופן שרירותי - אלא בעקבות התחקותם המוקדמת אחרי דרכו; בעוד שדרך זו של הרב מאופיינת - לא רק במידת יראת השמים שלו (שהיא כרגיל סוביקטיבית ונתונה להתרשמותו האישית הבלתי אמצעית של התלמיד-לעתיד) - אלא גם במקורות הפסיקה של הרב ובשיטת הפסיקה שלו(דרוש מקור), כאשר אלו האחרונים - יכולים להיבדק-מראש ע"י התלמיד-לעתיד (הבא לבחור את הרב) - אף מבלי שיצטרך לפגוש אישית את הרב, אלא למשל ע"י קריאה מוקדמת - של ספרי הרב או של תיאור אוביקטיבי חיצוני - על מנת לקבל מידע מוקדם אודות מקורות הפסיקה של הרב ואודות שיטת הפסיקה שלו, מה שיוכל לשפר משמעותית את איכות בחירת התלמיד ברב.

הבדלים בין שיטות פסיקה
השאלות המרכזיות, אשר - בסוגית הכרעתן - מתגלים הבדלים מעשיים בין שיטות הפסיקה, הן:

שאלת המקורות (הכתובים) של הפסיקה: למשל, מהי - בעיני הפוסק - מידת תוקפו וסמכותו של פסק קודם, אשר נתגלה רק לאחרונה בכתבי יד של גאונים או של ראשונים - ואשר לא היה לנגד עיני האחרונים; והאם - כאשר לא עולה ביד הפוסק להכריע את הדין מדברי הפוסקים הקודמים - מרשה לעצמו הפוסק (כדרכם של הגאונים ושל הראשונים) לפסוק מהתלמוד לבדו (בבלי או אף ירושלמי), והאם אף ממקורות הלכתיים אחרים של חז"ל (תוספתא, מדרשי הלכה), והאם אף מתוך ה"אגדתא"; והאם - כאשר לא עולה ביד הפוסק להכריע את הדין מדברי חז"ל ומספרי הפוסקים - מרשה לעצמו הפוסק (כדרכם של חז"ל) לפסוק מהחומש (בין ישירות, ובין למשל ע"י מידות שהתורה נדרשת בהן - כגון ע"י קל וחומר וכדומה).
שאלת ההיררכיה בפסיקה: מהי ההיררכיה שבה נוקט הפוסק בהעדפת פסיקות סותרות שמהדוֹרוֹת הקודמים (למשל יש לשאול: איך ראוי לפסוק כשיש סתירה בין שולחן ערוך למשנה ברורה, או בין רמב"ם לתלמוד, וכל כיוצא בזה).
שאלת הפרשנות למקורות שעליהם מבוססת הפסיקה: עד כמה נוטה הפוסק להתחשב בַּכְּלל: "אין להוציא דברים מידי פשוטם" - לעומת מידת ההתחשבות בכלל ההפוך: "טוב לסבול דוחק הלשון מלסבול דוחק הענין"; ועד כמה נוטה הפוסק להעדיף לפרש - הלכות פסוקות קדומות (כגון תלמודיות) - לפי "הפירוש הפשוט" (ה"פשט" שנראה בעיני פוסק זה), במקום לפרש אותן לפי "הפירוש המקובל" והידוע (כפי שהתפרש ע"י הפוסקים הקודמים).
שאלת איבחון המציאות: עד כמה נוטה הפוסק להטיל - את מלאכת קביעת הנתונים העובדתיים (שאליהם מתייחסת הפסיקה) - על מומחים בלתי תלויים (שאינם בהכרח פוסקי הלכה), במקום לסמוך על התרשמותו הבלתי אמצעית (לפי הכתוב: "לכל מראה עיני הכהן", ולפי הכלל התלמודי: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות").
שאלת השיקולים הרלוונטיים - שאינם חלק מהמקורות (הכתובים) של הפסיקה, דהיינו: האם - פרט למקורות הכתובים של הפסיקה (ולנתונים העובדתיים שאליהם מתייחסת הפסיקה), ניתן להתחשב גם בשיקולים נוספים - בלתי כתובים - על מנת להגיע מהם אל פסק ההלכה הסופי; או שמא ראוי להחשיב - כל שיקול בלתי כתוב כזה - כבלתי רלוונטי לפסיקה, שתהיה אפוא חייבת להתבסס אך ורק על מקורות כתובים (ועל הנתונים העובדתיים שאליהם מתייחסת הפסיקה): למשל, עד כמה - אם בכלל - משתמש הפוסק בסברות למדניות או בשיקולים קבליים או ב"נבואה" (עצמית או מפי "מגיד" או מִבַּת-קול וכדומה) או ב"השקפה" (של "דעת-תורה") או בצורך "לגדור-פרץ" (למשל ע"י הטלת גזירות מחודשות) או במנהג או בשיקולים חברתיים או מוסריים או בשיקולי דרך ארץ (אשר "קדמה לתורה") או בשיקולים חוץ-הילכתיים כִּכְלל, תוך כדי ההגעה לפסק הסופי; והאם כל שימוש כזה - אם הוא בכלל נעשה - מותנה בכך שהפוסק לא מצליח להכריע את הדין בדרך סטנדרטית; והאם הוא רשאי להתחשב בעצם עובדת היותו מסופק איך לפסוק - כדי שיוכל לפסוק לפי כללי הספיקות.
שאלת דרך ההסק: האם הדרך שבאמצעותה מגיע הפוסק - מתוך מקורות הפסיקה - לפסק הסופי, נשענת בעיקר על: דדוקציה (כלומר: על הוצאת דבר מתוך דבר - כדי להגיע מן הכללים הישנים אל הפרט המחודש), או בעיקר על: אינדוקציה (כלומר: על דימוי פרט מחודש לפרטים ישנים, או על דימוי של פרטים ישנים - זה לזה - כדי להגיע מהם אל הכלל המחודש), או שמא על "פילפול".
ועוד שאלות כיוצא באלו.

שיטות פסיקה של חז"ל
בתקופת התנאים, שיטות הפסיקה נבדלו - בראש ובראשונה - בדרך פרשנות הכתובים, ובמיוחד: ביחס למידות שהתורה נדרשת בהן; למשל: לא הרי שיטת הפסיקה של רבי עקיבא - שמבוססת על שבע מידות שהתורה נדרשת בהן, כהרי שיטת הפסיקה של רבי ישמעאל - שמבוססת על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, כהרי שיטת הפסיקה של רבי יוסי הגלילי - שמבוססת על ל"ו מידות שהתורה נדרשת בהן.

מאידך: לא הרי שיטת הפסיקה של חז"ל, כהרי שיטת הפסיקה של אלו שבאו בעקבות חז"ל. זו של חז"ל, מבוססת בעיקר על מידות שהתורה נדרשת בהן, על אסמכתאות מהכתובים, על סברות תלמודיות, על אוקימתות במשניות ובברייתות, ועל כללי הכרעת מחלוקות שבין תנאים; בעוד אשר שיטת הפסיקה של הפוסקים המאוחרים יותר, נזקקת למשל להכרעת מחלוקות שבין פוסקי דורות קודמים, וכדומה.

שיטות פסיקה של הגאונים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

שיטות פסיקה של הראשונים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

רבי ישראל איסרלן
פסיקתו היא המשך של שיטת הפסיקה האשכנזית. המקורות העיקריים עליהם הוא מתבסס הם ראשוני אשכנז (תוספות, רא"ש ומרדכי), והוא כמעט שלא מכיר את פסקי חכמי ספרד (למעט הרמב"ם), מפני שלא הכירם.

שיטות פסיקה של האחרונים
רבי יוסף חיים מבגדד (בן איש חי)
בניגוד לשיטה המקובלת לפסיקת הלכה, שהתבססה בעיקר על השולחן ערוך והאחרונים, ועל פי תורת הנגלה, פסק הבן איש חי גם מתוך תורת הנסתר, הקבלה, ושילב בפסקיו מפסקי האר"י ורבי שלום שרעבי.

רבי יעקב חיים סופר
משלב בפסקיו, לצד פסיקת הספרדים על פי השולחן ערוך גם את פסקי המקובלים- האר"י והרש"ש, והיה הראשון שכתב פירוש על השולחן ערוך בדרך זו (כף החיים).

בנוסף לכך נוטה כף החיים בפסיקותיו בדרך כלל לחומרא או מחפש פתרונות שונים מתוך כוונה לצאת ידי חובת כל השיטות.

רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין
מסתמך הרבה על המנהגים- בעיקר מנהגי ליטא, והוא מרבה לבסס אותם. דרכו להקל גם כאשר בכך לא יוצאים ידי חובת כל הדעות, וביחוד כאשר המנהג להקל.

הגר"א
שיטתו בפסיקת ההלכה היתה מקורית מאוד, ופעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד גם נגד הראשונים והשלחן ערוך או המנהג המקובל. הוא מתבסס גם על תיקוני טעויות וחילופי גרסאות (אותם ביצע לרוב על פי בקיאותו).

רבי משה סופר (חת"ם סופר)
הוא התנגד לשימוש בפלפול לפסיקת הלכה, מכיוון שהנטיה לפלפול עלולה להטות את הלומד מהעניין העיקרי. כמו כן, התנגד לפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם הפשט לענייני הלכה[1]. בפסיקתו הסתייע גם באימוץ השיטות המדעיות של בחינת מקורות שאינם תורניים.
התנגד לפסיקת הלכה על פי האגדה[2] או הקבלה, וכן לחדשנות הלכתית ושינוי מן המקובל בעולם ההלכה ("חדש אסור מן התורה"[3]).

רבי יוסף שאול נתנזון
בפסיקתו השתמש גם במקורות שאינם הלכתים, ופעמים רבות הסתייע בראיות מן התנ"ך[4].

הרב אברהם יצחק הכהן קוק
פסיקתו נחשבת שמרנית ומחמירה (מלבד כמה פסקים מקלים כגון היתר שימוש בשמן שומשומין בפסח, הסתמכות על היתר מכירה בשמיטה ועוד), והוא מחשיב מאד את השמירה על המנהגים.

עם זאת, ברבים מפסקיו ניכרת חדשנות הלכתית. ישנם הטוענים[5] שפסיקותיו של הרב קוק קשורות להיותו איש הגות חדשן. במקומות רבים הוא סומך את פסקיו על ענייני אגדה, הגות וקבלה. מאידך יש השוללים זאת מכל וכל, ומבססים את טענותיהם על הנימוקים המופיעים בתשובותיו[6].

שיטות פסיקה של פוסקי זמננו
הרב בן ציון אבא שאול
פסיקתו מייצגת באופן מובהק את הגישה המעדיפה "הלכה אחרונה" על פני "הלכה ראשונה"; למשל: מעדיף את פסיקת שולחן ערוך - על פני פסיקת ראשונים שקדמו לשולחן ערוך, במקום לטעון (כפי שלמשל טוען הרב עובדיה יוסף) ש"אילו מחברי שולחן ערוך היו יודעים שכך פסקו ראשונים - היו מחברי שולחן ערוך חוזרים בהם"; מעדיף פסיקה שבבית יוסף - אפילו אם לא נזכרה בשולחן ערוך - על פני פסיקת ראשונים אשר מוזכרת בבית יוסף ואשר כנגדה נפסק בבית יוסף, במקום לטעון (כפי שלמשל טוען הרב עובדיה יוסף) ש"אילו מחבר שולחן ערוך היה מתכוון לחלוק על פסיקת הראשונים - שאותה ציין בבית יוסף ושכנגדה פָּסַק שם - אז היה פוסק נגדה גם בשולחן ערוך"; מעדיף (שלא כמו הרב עובדיה יוסף) מנהג מאוחר, על פני פסיקה שקדמה למנהג - אפילו אם היא נפסקה בשולחן ערוך.

הרב שלמה זלמן אויערבאך
בולטים בתשובותיו השיקולים הערכיים והאנושיים. הסברא הישרה מהווה אצלו מקור מרכזי להכרעה, והמונח 'נראה' חוזר אצלו הרבה. הוא מדגיש את הצורך להבחין בין שורת הדין ובין גזרות, ופעמים רבות נוטה להקל בדין מפני שכיום אין לגזור גזרות חדשות. בכמה מקרים הוא מסיק מסקנות חדשניות ביותר, אך במקרים מסוימים הוא מדגיש שאין כוונתו לפסוק למעשה אלא אם כן יסכימו איתו גדולי הפוסקים.

הרב חיים קנייבסקי
בפסיקתו מופגנת בקיאות מפליגה - לא רק בהלכה הפסוקה (שולחן-ערוך רמב"ם וכדו') - אלא בכל ספרות חז"ל: כולל תלמוד ירושלמי ומדרשים. באופן יחודי (ושלא כדעת הרב יוסף שלום אלישיב(דרוש מקור)), הוא מרשה להכריע את הדין - גם בלבדית מתוך מדרשי הלכה של חז"ל(דרוש מקור) - כשלא עולה בידו להכריע מתוך ההלכה הפסוקה (דהיינו כאשר הפסיקה שאותה הוא מסיק מתוך מדרשי חז"ל אינה מתנגשת עם הפסיקה של רמב"ם ושל שולחן ערוך).

הרב מרדכי אליהו
מתחשב בשיקולים קבליים - בנוסף על השיקולים ההילכתיים הקלאסיים של "בעלי הפשט"; וּבִפְרָט: מעדיף את פיסקיהם של רבי יצחק לוריא (האר"י), של רבי יוסף חיים (ה"בן איש חי") ושל רבי יעקב חיים סופר ("כף החיים") - על פני פיסקי שולחן ערוך[7]. נחשב בציבור הכללי כפוסק "מחמיר", יחסית לפוסקי דורו.

הרב עובדיה יוסף
מוחה כנגד אלו, אשר מתחשבים רק בדברי הפוסקים הראשונים, ואשר מתעלמים מטענותיהם של פוסקים אחרונים; כִּכְלל, בפסיקתו מופגנת בקיאות מפליגה בכל סיפרות הפסיקה לדורותיה, תוך השתדלות מירבית להתיחס לכלל דברי הפוסקים - כולל האחרונים ואחרוני-האחרונים, שבפסיקותיהם (ככל שלא נדחו על ידיו) הוא משתמש בעיקר כ"סניף" וכתוספת - לאישוש מסקנותיו שלו - שאותן הוא משתית בעיקר על פסיקת שולחן ערוך[8], זאת לאור דרכו הכללית שאותה ניסח בשתי אימרות-כנף שלו: "לכו [בני-ספרד ותימן] אל יוסף [קארו] - אשר יאמר לכם תעשו" (כפאראפראזה על בראשית מא נה), "ובני ישראל [שבאשכנז] - יוצאים ביד רמ"א" (כפאראפראזה על שמות יד ח); בִּפְרָט, מעדיף (שלא כמו הרב מרדכי אליהו) את פיסקי שולחן ערוך (ואת שיטת פסיקת שולחן ערוך כפי שפורטה בהקדמת שולחן ערוך) - אפילו על פני פיסקיהם של רבי יצחק לוריא (האר"י) ושל המקובלים (אם כי לא על פני פיסקי הזוהר, זאת עקב דברי מחבר שולחן ערוך עצמו בבית יוסף), ומעדיף (שלא כמו הרב בן ציון אבא שאול) את פיסקי שולחן ערוך - על פני מנהג המאוחר לשולחן ערוך (אם כי לא על פני מנהג המוקדם לשולחן ערוך; זאת עקב גילוי דעת של מחבר שולחן ערוך עצמו). חורג מפיסקי מחברי שולחן ערוך רק באותם תנאים נדירים ומוגדרים, שצויינו - על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי - בתור כאלו המצדיקים חריגה כזו; למשל: משתמש (שלא כמו הרב בן ציון אבא שאול) בַּכּלל: "אילו מחברי שולחן ערוך היו יודעים שכך פסקו ראשונים - היו מחברי שולחן ערוך חוזרים בהם", וּבַכּלל: "אילו מחבר שולחן ערוך היה מתכוון לחלוק על פסיקת הראשונים - שאותה ציין בבית יוסף ושכנגדה פָּסַק שם - היה פוסק נגדה גם בשולחן ערוך".

כִּכְלל, מערכת "כללי הפסיקה" אצלו - מפותחת ביותר; במיוחד, דומיננטי אצלו מאד (שלא כמו אצל מרבית פוסקי דורו) - השימוש ב"כללי הספיקות" (כדי להיפטר מהצורך לנקוט בגישה הנגדית - הנאלצת "לצאת ידי חובת כל השיטות"), ובראשם הכללים: "ספק אחד בדאוריתא - לחומרא (מדאוריתא - במצוות עשה, ומדרבנן - באיסורי לא תעשה)"; "ספק ספיקא להקל (בדאוריתא וכל שכן בדרבנן) - לקולא"; "ספק ספיקא להחמיר (וכל שכן ספק אחד) בדרבנן - לקולא"; "ספק ברכות - לקולא, אפילו נגד פסק שולחן ערוך"; "כשמסתפקים איך להכריע מחלוקת שבדיני קידושין וגיטין, יש לנקוט כדעת הפוסקים המחמירים נגד שולחן ערוך"; ועוד.

מתנגד לפסיקה המתבססת על "פילפול". תומך - בראש ובראשונה - בפסיקה דדוקטיבית, או אף אינדוקטיבית - ובלבד שתתבסס על "דימוי דבר לדבר לפי סברה ישרה" [להוציא "סברת-כרס" שרירותית או דחוקה או מפולפלת].

נחשב בציבור הכללי כפוסק "מקל", יחסית לפוסקי דורו. נחשב בקרב תלמידיו כמייצג מובהק של הגישה השוללת כל התחשבות בשיקולים חוץ-הילכתיים, בין לקולא בין לחומרא.
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
עכשיו אני מבין מה כלפי ליא רצה.
זה לא מספיק כלל כדי לסמוך על זה. יש לראות לפי מה שכתבו הפוסקים עצמם בספריהם, אם כתבו כללים ממש או מה שנקרא "כללי אצבע". ועל כאלה דברים התכוונתי.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
https://www.hamichlol.org.il/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%AA_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94
ספרות ההלכה
לאורך הדורות חוברו ספרים העוסקים בבירור ההלכה מתוך המקורות התלמודיים במצבי החיים המתחדשים, בעריכות מגוונות, ולצרכים שונים. חיבורים אלה מכונים בכללם ספרות ההלכה. פסיקת ההלכה עוברת דרך ספרות ההלכה.

ישנן שלוש קטגוריות עיקריות בתוך ספרות ההלכה[11]:

ספרי פירושים וחידושים- ספרים שנכתבו כפירוש והרחבה על הנאמר בתלמוד מתוך ניתוח, הבנה והעמקה על מנת לסייע בבירור הדין בסוגיה. חלק מהספרים הללו כדוגמת הרי"ף והרא"ש שילבו בתוכם פסקי הלכה ולכן ניתן לראות בהם גם ספרי הלכה. ספרי הפירושים כדוגמת רש"י ורבינו חננאל התמקדו בעיקר בפרוש הנאמר במשנה ובתלמודים על מנת להקל על לימודם. ספרות החידושים כדוגמת בעלי התוספות משתמשת בכלי הלמדנות המובאים בסוגיות שונות בתלמוד על מנת ליישב סתירות וקושיות המופיעות בו ולהגיע להכרעה הלכתית[12].
ספרי הלכה- ספרים אלו כתובים על מנת לפרט את ההכרעה ההלכתית בכל מקרה על סדר התלמוד, או על סדר ענייני, או בהתבסס על סדר סימני וסעיפי השולחן ערוך או חיבור אחר המשמש כאינדקס לצורך התמצאות במקורות הרלוונטיים. לעתים ההכרעה מובאת בקיצור, בלשון פשוטה, לדוגמה במשנה תורה, ארבעה טורים, שולחן ערוך, ולעתים לאחר פירוט השקלא וטריא התלמודית, כדוגמת הרי"ף, או דרך פירוט מספר מקרים ודעות ביחס לנושא, לדוג' משנה ברורה וערוך השולחן. ספרי קיצורים והלכות בשפה בהירה - כדוגמת קיצור שולחן ערוך, ילקוט יוסף ופניני הלכה. ספרים אלו מסכמים את ההלכות הפסוקות הנובעות מספר הלכה מסוים או מכלל ספרי ההלכה המקובלים העוסקים בנושא. הדגש אינו על השתלשלות הדינים אלא על השלכותיהם המעשיות ובהתאם לכך סדר ההלכות עשוי להיות שונה מסדרן בספרי ההלכה. הספרים מסוג זה נכתבים לתפוצה עממית רחבה, בהתמקדות במקרים הנוגעים למעשה מול השמטת מקרים פחות מצויים, ובשפה קולחת בהירה ומובנת. סדר ההלכות עשוי להיות שונה מסדרן בספרי ההלכה הקלאסיים, אך לרוב הן מלווים בהפניות למקורות, ולעתים בהרחבות בהערות שוליים.
שו"ת (שאלות ותשובות) -סוג נוסף של ספרי הלכה המבוסס על מקרים שהובאו בפני הפוסקים. המחבר מציג את המקרה, דן בצדדים שלו על פי ההלכה עד לפסק הסופי. לדוגמה: "נודע ביהודה". בדרך כלל שאלות הנשאלות בשו"ת הינן שאלות אמיתיות הנוגעות למעשה, אולם לעתים מדובר בשאלות תאורטיות. לעתים הפוסק בתשובתו מקיף את הנושא מכל צדדיו, אולם רוב התשובות מסתפקות בהתייחסות ספציפית למקרה בו עוסקת השאלה. ספרים מסוג זה מיועדים בדרך כלל לרבנים ולמבקשים להעמיק, ולא לתפוצה עממית כללית[13].
פסיקת ההלכה במקרי מחלוקת
ישנם מספר עקרונות המדריכים מי שנתקל במחלוקת פוסקים כיצד לנהוג.

למי שמסוגל לכך - הכרעה מכוח ראיות.[14]
"עשה לך רב" - הספרדים ובמיוחד רבי יוסף קארו, הרבו לפסוק כדעת הרמב"ם, ואלו האשכנזים ובראשם הרמ"א פוסקים בדרך כלל כדעת חכמי אשכנז המוקדמים, כדוגמת: התוספות, המרדכי, הרא"ש, הטור, והמהרי"ל. על עיקרון זה מתבססים מחלוקות רבות בין השולחן ערוך לרמ"א. בעבר, עיקרון זה הוביל לפסיקה כמנהג המקום. בימינו, לעתים קרובות היחיד בוחר לעצמו את רבו.
"יחיד ורבים הלכה כרבים", כלומר במקרה וישנה מחלוקת בין חכם יחיד לחכמים רבים, בדרך כלל נפסקת הלכה כרבים. כמו כן ישנם תחומים מסוימים בהלכה בהם נפסקת הלכה לעתים כדעת היחיד כנגד הרבים (לדוגמה בהלכות אבלות), וכן לעתים מסתמכים על דעת יחיד בשעת הדחק, או במקרים בהם מעורבים שיקולים נוספים להיתר.
גדוּלה בחכמה או שפסקיו התקבלו יותר.
העדפת דעת חכמים מתקופות בעלות סמכות מיוחדת.
מאידך 'הלכה כבתראי' - ישנם מקרים של מחלוקת בין פוסקים מאותה סוג תקופה, שבהם מעדיפים את הפוסק האחרון דווקא. לדוגמה, מקובל בהלכה שבמחלוקות בתוך תקופת האמוראים, הלכה כאחרונים.[15]
בדין תורה הולכים אחר המחמיר, בדברי חכמים אחר המיקל.
עדיפות הישן על החדש
עקרון יסוד בפסיקת הלכה הוא להימנע לחלוק על פסיקת הלכה שניתנה בתקופה קדומה. למשל, אמוראים נמנעים מלחלוק על תנאים, ראשונים אינם יכולים לחלוק על אמוראים, ואחרונים אינם רגילים לחלוק על ראשונים. רבות מהקושיות בגמרא מבוססות על כלל זה, כאשר מקשים על אמורא ממשנה או מברייתא.

שתי סיבות לכלל זה:

עניין ירידת הדורות. כלומר, הדורות הקודמים נחשבו לגדולים יותר בחכמתם, בין אם מצד עצמם ובין אם מצד מצבו הכללי של עם ישראל באותה תקופה, שאפשר בירורים הלכתיים מעמיקים. לכן על האחרונים לבטל את דעתם.
בסופה של כל תקופה, עם ישראל קיבל על עצמו שלא לחלוק על חכמי אותו התקופה: בסוף תקופת התנאים - בחתימת המשנה, בסוף תקופת האמוראים - בחתימת התלמוד, בסוף תקופת הראשונים - בשולחן ערוך.
עיקרון לכאורה הפוך - אם כי לאו דווקא סותר - לעיקרון הקודם, מרחיב במידת מה את הכלל התלמודי (המוזכר בפרק הקודם): הלכתא כבתראי, וקובע כי יש לפסוק את ההלכה לפי דעת החכמים האחרונים - גם כשנראה שהם לכאורה חלוקים על הראשונים; זאת לאור העובדה שחכמים בדורות מאוחרים מוסמכים להעניק לפסק ההלכה הקודם להם - פרשנות מסייגת, המצמצמת אותו דווקא למקרים מסוימים, ולא לכל המקרים. צמצום כזה - המתרחש במקרים רבים - נקרא 'אוקימתא', והוא נפוץ במיוחד בגמרא כלפי מקורות תנאיים כדוגמת המשנה והברייתות.[16]

עובדות מדעיות ופסיקת הלכה
רבים דנו כיצד יש להתייחס לעניינים מדעיים המופיעים בתלמוד ובראשונים כגון רפואה ואסטרונומיה, המתבססים על הנחות מדעיות שהוכחו כשגויות; האם ניתן לדחות את דברי חז"ל ולשנות את ההלכה בעניינים אלו. דוגמאות מפורסמות הן המחלוקות על הריגת כינה בשבת (במסכת שבת[17] נאמר שכינה נוצרת מזיעה ולא בוקעת מביצה, ולכן מותר להורגה בשבת), וכן היחס בין כדור הארץ לשמש (הרמב"ם סבר שכדור הארץ נמצא במרכז היקום והשמש וכוכבי הלכת נעים סביבו[18]).

בין אלו שדנו, הרב משה שמואל גלזנר שסבר שלאחר שנכתבה התורה שבעל פה כבר אין אפשרות לחלוק על הנאמר בה, גם אם אנו יודעים שהדברים מוטעים ולא מתאימים למדע המצוי כיום. הרב אריה כרמל כותב[19] בשם רבו הרב אליהו דסלר שלחכמים הייתה מסורת על פרטי ההלכה והם ניסו להתאים בין הידע המדעי שהיה מצוי בידם להלכות שהם הכירו. לכן, השינוי בידע המדעי אינו גורם לשינוי בהלכות, אלא מצריך הבנה חדשה של טעמיהם.
 

yosf

משתמש ותיק
יהודה1 אמר:
וודאי שיש, אלא שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל ולא כל אחד יכול לשקול את כל הכללים.
אמנם פשוט שאפשר למצוא דברים מחודשים לפעמים.

הכלל הוא- לכל כלל יש יוצא מהכלל וגם לזה הכלל
[כמדומה בשם הקדמונים, והוא בכלל מכלל הזהירות וכו' ודו"ק]
 

מאן דהו

משתמש ותיק
ברור שיש משקל לכל פוסק. במשנה ברורה מבחינים במשקל הגדול שנותן למגן אברהם לגר"א לרבי עקיבא איגר ועוד. ובכלל מעדיף את דרך הפסיקה הפשוטה על זו המהפכנית התלויה ביסודות מחודשים וכנראה מטעם זה בדרך כלל הכרעותיו על פי הנושאי הכלים וכמעט ולא התיחס לספרי השותי"ם. גם לא לחתם סופר נודע ביהודה ועוד שותי"ם חשובים. [מלבד רבי עקיבא איגר שמזכירו המון פעמים או מצד המשקל הרב לדבריו או מצד שחיבר גליון על השו"ע] ממה שקצת שמתי לב
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
מתוך הקדמת חפץ חיים:
ואל יפלא בעיני הקורא, כיון שכל הספר הזה הוא מיסד על עקרי ההלכה, למה אני מביא בכמה מקומות ראיות מספר שערי תשובה לרבנו יונה, שהוא מכלל ספרי מוסר, כי באמת נראה לעינים להמתבונן היטב במאמריו הקדושים בכמה מקומות, ששמר ודקדק את דבריו שלא יצא מגדר הדין, ובפרט בדיני לשון הרע שלו, בכל ענין וענין שכתב יש על זה מקור מן הש"ס, וכאשר נבאר, אם ירצה השם, בפנים הספר, אך הוא קצר מאד, ולא הביא את המקורות כדרכן של ראשונים, ובכל זאת על פי הרב לא סמכתי עליו לבד, רק במקום שנשמע מדבריו איזה קולא (וכן כהאי גונא משאר ספרי מוסר), אבל לחומרא כמעט רבו ככלו הבאתי עוד איזה ראיות, כאשר יראה המעין בפנים.
(יש לדון אם במקום שאין עוד ראיה אלא משע"ת יש לסמוך עליו להלכה, ונראה דעת הח"ח נוטה שכן אלא שבא לחזק)
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
ש"ך יו"ד ק"ס אות כ"ב
י"א כו' העט"ז האריך מאד לחלוק ע"ז וכלל דבריו אחרי שהב"י כ' שכל הפוסקים הם נגד זה ושלא אמרו רש"י מעולם ואיזה תלמיד טועה כתבו בשמו והביא ראיות ברורות איך יקל הרב בדין זה והטיח דברים הרבה וסוף דבריו "ואי איישר חילי אצוה למחקו מכל הספרים כו'" עכ"ל

ושארי ליה מאריה שנעלם ממנו דברי הרב בד"מ שהשיג על הב"י בזה וזה לשונו "ואני אומר שראיות הב"י אינן ראיות כלל לדחות דברי רש"י והמרדכי דמ"ש הטור והפוסקים (והמחבר דסעיף י"ג) וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה הם לא דברו אלא כשהלוה בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור כמ"ש המרדכי גופיה דאם לוה בעצמו מהמלוה אלא ששולח הרבית עם שליח אסור גם מה שהביא ראיה מסי' קס"ט מדין רבית ע"י עובד כוכבים אינו ראיה כמ"ש לקמן בס"ד" עכ"ד וז"ל בסי' קס"ט "ודע דכל זה לא איירי אלא בישראל ששלח לעובד כוכבים דזהו אסור לרש"י דס"ל יש שליחות לעובד כוכבים ולא שייך לומר אין שליחות לדבר עבירה הואיל ואין העובד כוכבים עובר בשליחותו אי אין איסור לבני נח ברבית אבל אם ישארל שלח לישראל חבירו מותר לקבל הרבית מן השליח כמ"ש לקמן סי' קס"ט בשם המרדעי ורש"י דהואיל ואין שליח לדבר עבירה לא מקרי רבית הבא מלוה למלוה כמ"ש לעיל דלא כב"י שדחה דברי רש"י מהכא דל"ד להדדי כלל" עכ"ל וכל דברים אלו ברורים וראוים למי שאמרם (שוב מצאתי בספר מגדול דוד שהשיג ג"כ על העט"ז בזה)

ואני אוסיף דע"כ רש"י גופיה מחלק בזה שהרי משנה שלימה שנינו (משנה בבא מציעא ה י): "נתן בו עיניו ללות ממנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלוני זו היא רבית מוקדמת" אלמא דאפילו ע"י שליח אסור והיינו כשהלוה בעצמו לוקח המעות וכן מתרץ מהר"י כאן בביאוריו למרדכי למההי דסי' קס"ט אין ראיה כמ"ש הרב והכי אמרינן רפ"ק דמציעא דהיכא דהשליח אינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכ"פ המרדכי שם וכ"פ הרב בחו"מ ר"ס קפ"ב והלבוש שם

ומ"ש העט"ז אהא דאין מפרסמין את הדבר כו' שהרי התורה בפומבי נתנה כו' לאו מלתא היא דכה"ג אשכחן טובי שמן התורה מותר אלא שחז"ל צוו שלא לפרסם את הדבר בפני ע"ה שלא יבאו להקל ולזלזל יותר והכי אמרינן במנחות (מנחות צט ב): "א"ר יוחנן משום רשב"י אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה" ופירש"י שם "שלא יאמר בק"ש סגי ולא ירגיל בניו לת"ת" וכ"כ הסמ"ג והכי אמרינן לעיל סי' קכ"ד סכ"ד לענין מגע עובד כוכבים שלא בכונה וכן בכמה דוכתי וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש י"ז דדברי רש"י הלכה הם דם בתשובת בנימין זאב סימן שנ"ח קיים דברי רש"י אלא שמסיק מכל מקום אין לעשות כתשובת רש"י ואין לפרסם הדבר כדמסיים במרדכי עכ"ל והיינו מ"ש הרב לעת הצורך דאל"כ אין לעשות מעשה שלא לפרסם הדבר שוב ראיתי בב"ח סימן רכ"ט שגם הוא החזיק פסק הרב וכתב דהכי נקטינן.
אפשר לראות כמה נקודות ומסומנות בצהוב.
א. אפילו שהיה אפשר לטעון שזה לא רש"י (כמו שכתבו כדי לפקפק בזה) בכל זאת נותנים לו משקל (הראיות לא מספיקות לדחות דברי רש"י).
ב. יש משקל לראיות כדי לדחות, לא מכח כל ראיה אפשר לדחות כל דבר.
ג. יש דברים שמותרים על פי הלכה ואין לפרסמם גם לא מה שמפורש כך בגמרא.

 
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
דעת הלבוש בעניין הנ"ל
לבוש עטרת זהב סימן ק"ס סעיף י"ג:
כל הפסוקים הנאמרים אצל ריבית, אין משמעותם אלא שלא יקבל המלוה הריבית מן הלווה עצמו; שכן כתיב גבי מלוה "את כספך לא תתן לו בנשך" – "לו" משמע ללווה. וכן גבי לווה כתיב "לאחיך לא תשיך" וגומר – משמע לא הזהירתו אלא מלתת למלוה עצמו.
 אבל ריבית שאינו בא מיד לווה ליד מלוה – לא אסרתו התורה. לפיכך מותר לאדם לומר לחבֵרו "הילך זוז והלוה עשרה דינרין לפלוני"; והוא שלא יחזור ויקחנו מהלווה. וגם לא יאמר הלווה למלוה "אני לא אתן לך, אבל פלוני יתן לך בשבילי", אף על פי שאותו פלוני יתננו מכיסו והוא לא יחזירנו לו, מכל מקום נראה כשלוחו.
 ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלווה לאותו פלוני שיתן למלוה בשביל שילוהו; רק אם הוא מעצמו בלי ידיעת הלווה יאמר לחבֵרו "אני אתן לך זוז ותלוה עשר דינרין לפלוני" – אז הוא מותר. ויש מתירין אפילו אם יפייסנו הלווה ליתן למלוה בשבילו, דכיון דזה משלו הוא נותן ואין הלווה משלם לו, מה לי פייסו מה לי לא פייסו? והיאך נעשה שלוחו אם משלו הוא נותן? אלא וודאי אפילו הכי שרי.
 ויש מקילין עוד ואומרים שמותר לישראל לומר לחבֵרו ישראל "לך ולווה לי מעות מפלוני ישראל בריבית", ומותר לתת אחר כך הריבית לזה השליח להביאו לו; משום שלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה, והשליח אינו עושה שום איסור דהאי ריבית לאו דידיה הוא. ואי משום ששלוחו של אדם כמותו – אין שליח לדבר עבירה. כלומר: שאינו נקרא שלוחו, דלא ילפינן מן התורה ששלוחו של אדם כמותו אלא בדבר היתר, אבל בדבר האיסור אינו נעשה שלוחו ומותר. וסיימו דבריהם ואמרו: אבל אין לפרסם הדבר בפני עמי הארץ, שלא יבואו להקל בעיקר הריבית. ועוד אמרו: ואף על גב שיש מפקפקין ואוסרין, יש לסמוך על זה בשעת הצורך.
 ומכל מקום אם הלווה קבל המעות בעצמו מיד המלוה, רק שולח לו הריבית על ידי שליח – זה וודאי אסור; דהוי כמו בא מיד לווה ליד מלוה, כיון שקבל הקרן מידו. וכן אם שליח המלוה הלווה ללווה בריבית, אף על פי שהלווהו שלא מדעת משלחו, ועשה השטר על שם המלוה – כאילו הלווה לו המלוה עצמו ואסור, דהשטר עביד ליה עיקר ההלוואה. והרי הוא נכתב על שם המלוה, וגם הריבית יבוא לידו, והוי ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה. כך כתבו בשם רש"י, וגם מורי מורינו הרב משה איסרליס ז"ל מביאו בהגהותיו בשולחן ערוך.
 ותמהני מאוד על מורי ז"ל אחרי ראותו דברי רבינו בית יוסף, שכתב על זה וזה לשונו: "והוי יודע שאין דעת שום אחד מהפוסקים שווה לדעת רש"י בזה." והוכיח כן מדברי הפוסקים, ומדברי רבינו בעל הטורים ז"ל. וסיים בדבריו שלא התיר רש"י דבר זה מעולם, אלא איזה תלמיד טועה כתבו ותלה עצמו באילן גדול. עד כאן לשונו.
 על כן תמהתי על מורי ז"ל: איך פה קדוש יאמר כן? ולמה יקל מורי בזה להתיר על ידי שליח? כי היה נראה לי דאיסור גמור הוא מדאורייתא ממה נפשך: דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה אינו אלא משום "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?", כלומר: ואין למשלח עבירה במעשה זה, שהיה לו לשליח להשמט ושלא לעשותו. ולכך פטור המשלח. אבל חייב השליח, דהא מכל מקום נעשית העבירה; כגון האומר לשלוחו "צא ואכול חזיר" וכהאי גוונא, והלך השליח ואכל – אין המשלח נענש משום "דברי התלמיד ודברי הרב" כו' כשידע השליח. ואם לא ידע השליח, ואכל בלא הידיעה – הרי עבר המשלח על לאו ד"לפני עור לא תתן מכשול", וממה נפשך במזיד נעבדה העבירה.
 הכא נמי נימא ממה נפשך נעבדה עבירה במזיד: אם ידע השליח דריבית הוא – הרי הוא גורם לבטל הלאוין דנשך וד"לא תשיך", והרי כאילו אכל החזיר, דהא מכל מקום נעבדה העבירה. ואי לא ידע השליח מן הריבית בשעה שהביאו, אף על גב שלא בא מיד הלווה ליד מלוה, מכל מקום הא עבר המשלח משום "לפני עור" וגומר.
 באמת אומר אני אם היתה כן דעת התורה במה שלא אסרה אלא ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה, להתיר הריבית באופן זה, היה כחוכא ואיטלולא בעיני ההמון; וטוב היה שלא לאסור הריבית כלל מלאוסרו ולהתירו בכי האי גוונא, שכל אחד מישראל יכול לעבור עליו בכל עת ושלא לקיים לאו דריבית כלל. ולמה לה לכותבו? אטו דנתינת הריבית בעלמא לבדו מיד לווה ליד מלוה אסרה תורה, ושזה הוא האיסור אף על פי שיבוא לו החסרון כיס מצד אחר ללווה וההנאה למלוה חלילה, דהא לא אסרה הריבית אלא משום "וחי אחיך עמך"? ואי הותר באופן זה איך יתקיים "וחי אחיך עמך"? כל אחד הלווה או המלוה יעשו כן לעולם וילוו בריבית, וכי קשה למצוא שליח ישראל?
 ואף על פי שסיימו בה בשם רש"י, ואסור לפרסם בפני עמי הארץ, התורה לא צוותה להעלימו אם היה זה ההיתר מן התורה. והתורה בפומבי ניתנה לכל ישראל, לקטנים ולגדולים לחכמים ולעמי הארץ. ומה שהתירה התורה ריבית שאינו בא מיד לווה ליד מלוה – לא זו הדרך ולא זו העיר, כי לא התירה התורה אלא באופן שבאותו ריבית יתקיים גם כן "וחי אחיך עמך", ועל הצדדין שכתבנו שהנותנו אין לו מעות להלוותו, וכוונתו הוא להתחסד עם הלווה שיהיו לו מעות להחיותו, ויש בזה גמילות חסדים ללווה שמקיים בו גם כן "וחי אחיך עמך". אבל בכי האי גוונא שיאמרו – חס וחלילה.
 על כן אני אומר באמת: אי בדינא דידי ואיישר חילי, הייתי מצוה ומחרים למוחקו בכל הספרים. כי ראיתי קלי הדעת ועמי הארץ במעשיהם שקורין אותו ומתירין אותו להם לכתחילה, והרי על ידי הדפוס נתפרסם לכל, ועברו גם על דברי רש"י לפי דעתם, ודיני הריבית בעיניהם כחוכא ואיטלולא. אוי להם ולמזלם, כי יתמוטטו מנכסיהם ורעה תהיה אחריתם! הנראה לעניות דעתי כתבתי.
 והנני כמבאר דבריו של הבית יוסף ז"ל, שאמר כי איך יעלה על הדעת שרש"י התיר דבר זה על ידי שליח ישראל, שיש בו כמה איסורים משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", ולאו ד"לפני עור לא תתן מכשול", וכמה לאוין שיתבארו בסמוך יעברו על ידי שליחות ישראל. ולקמן בסימן קס"ט כתב רבינו בעל הטורים, והעיד בשם רש"י גם הרא"ש וכל הפוסקים בשמו אפילו גבי שליח גוי, דלדעת רש"י שיש שליחות לגוי לחומרא הרי הוא שלוחו של הישראל ואסור. והיתר אין כאן לא משום "דברי הרב" כו' ולא משום "לפני עור" וכו'. ואפילו הכי העידו בשם רש"י שאסור, קל וחומר דהכא אסור. ואיך יעלה על הדעת שיתיר רש"י אפילו על ידי ישראל שיש בה כמה איסורים כמו שנתבאר בסמוך?
 אלא וודאי צדקו דברי רבינו הבית יוסף שלא יצא זה מעולם מפי רש"י, ושום תלמיד טועה כתבו ותלה עצמו באילן גדול ונחנק. דוודאי בכגון זה שלוחו של אדם כמותו לרעתו ולחובתו, להאשימו בכל עונשים הנאמרים גבי ריבית. נראה לי.
גם כאן אפשר לראות כמה נקודות:
א. לא מסתבר שהתורה תאסור דבר, אם כל אחד יכול להערים כדי להתיר, ונעשה כחוכא ואיטלולא.
ב. דבר שנכתב בדפוס נחשב כפירסום, ואם אסור לפרסם צריך גם למחוק מהספר.
 
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
בכל העניין של כללי הפסק יש בש"ך ביו"ד בתוך הלכות ת"ת

בספר פסקים ותשובות לחתן ספר פסקי תשובות יש מערכה מסודרת בכל כללי הפסק
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
קיצור בהנהגת הוראות איסור והיתר העולה מכל הש"ס והפוסקים אשר אסף הרב המחבר יזיי"א ורוחו הוא קבצם:

א חכם שאסר וחלה הוראתו ונתפשטה מותר לשאול לשני רק שיודיעוהו שאסר הראשון ואם מברר שהראשון טעה בדבר משנה או שטעה בשקול הדעת ועל דרך שנתבאר בח"מ סימן כ"ה יכול להתיר אבל אם אינו יכול לברר שטעה רק שיש לו קבלה להתיר או שהוא חולק עליו בשקול הדעת אפילו הראשון חוזר ומודה לדבריו אינו יכול להתיר ואם התירו אינו מותר דשויה חתיכה דאיסורא. ויש אומרים שאפילו השני גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו יכול להתיר ויש מתירים בגדול ממנו. ואם התיר הראשון יכול השני לאסור. ואם שניהם יושבים בבה"מ ולא חלה עדיין הוראת הראשון יכול השני להתיר. וכל זה באותו דבר עצמו אבל במעשה אחר יכול להורות היתר אם לא שהראשון אסרו משום חומרא או משום סייג וגדר:
ב שני ת"ח שחלוקים זה עם זה בטומאה וטהרה או באיסור והיתר אם הוא דבר תורה הלך אחר המחמיר אפילו הוא קטן ממנו בחכמה ובמנין פירוש שאין לו כל כך תלמידים כמו חבירו ואם הקטן הוא תלמידו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אף על פי שהוא מחמיר באיסור תורה ואם נתחכם התלמיד כרבו שוה הוא לו ואם הוא דבר דרבנן אם שניהם שוים שלא נודע איזה מהן גדול הלך אחר המיקל ואם אחד מהן גדול בחכמה או במנין והוא מיקל אפילו עשו מעשה להחמיר כדברי הקטן מהדרינן עובדא ואם הגדול מחמיר סומכין על הקטן בשעת הדחק ואם אחד מהן גדול בחכמה והשני במנין דהיינו שיש לו תלמידים הרבה אפילו אינם אומרים דעתם וכ"ש אם רוב תלמידים אומרים כמותו נקרא זה שגדול במנין גדול נגד חבירו. ואם אחד מהם גדול בשנים לא נקרא גדול בשביל זה וכן סומכים על התלמיד במקום הרב באיסור דרבנן אם הוא שעת הדחק וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אם עשה כיחיד להחמיר מהדרינן עובדא ואם הרבים מחמירים סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק:
ג ושעת הדחק היינו דוקא במקום הפסד מרובה או בהפסד מועט לעני בדבר חשוב או לעשיר לכבוד שבת ויום טוב או לכבוד אורחים. ובכל האיסורים חוץ מיין נסך אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין הפסד מרובה לא מיקרי הפסד מרובה אף על פי שמפסיד כל הריוח כיון שאין מפסיד בקרן:
ד וכל זה שכתבו היינו בסתם אבל אם תמצא לפעמים עוד צד היתר אחר הן מן הש"ס או שקול הדעת וכיוצא בזה יש לעשות כפי מה שיראה בעיניו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם הוא בר הכי שיודע להכריע ולהבין ולהורות. ומטעם זה אם תמצא באיזה מקומות בש"ס ופוסקים דברים הסותרים לכללם אלו הוא מפני שיש שם איזה צד או טעם אחר:
ה זה שתמצא בכמה מקומות בדברי המחבר והרב או שאר אחרונים שמביאים בתחילה סברא אחת בסתם ואחר כך יש מי שמתיר או יש מי שאוסר או יש מתירין או יש אוסרים או יש מי שחולק או יש חולקים הוא מפני שנראה להם עיקר כהסברא שכתבו בסתם והסברא האחרת היא טפלה בעיניהם ועל כן צריך עיון וישוב הדעת מפני מה היא טפלה אם מפני שהוא כקטן נגד גדול או תלמיד נגד הרב או יחיד במקום רבים ועל הדרכים שאמרנו ואם הוא דבר דרבנן יש לסמוך על הטפלה להתיר בשעת הדחק ואם היא טפלה מחמת שהיה בעיניהם בחזקת קטן נגד גדול כיון שאינו בבירור קטן נגד גדול לא מהדרינן עובדא אם עשה להחמיר באיסור דרבנן ואם הוא איסור תור' אין להורות כסברא הטפלה לא להחמיר ולא להקל אפי' בשעת הדחק ויש לבעל נפש להחמיר לעצמו באיסור תורה:
ו אם הרב והתלמיד מסכימים לדעת א' מונים להם שנים באיסור והיתר אפילו הוא צריך לסברת הרב ובשעה שמלמדו הרב הדין הוא סומך על פיו:
ז אם אין הרבים מסכימים מדעת א' אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו והם מסכימים לענין הדין אין לסמוך עליהם להתיר באיסור תורה ובאיסור דרבנן:
ח כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם הולכים אחר האחרונים. אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו עלספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריך לפסוק כהאחרונים שאפשר לא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמעי הוי הדרי בהו ויש חולקים שאין שומעים לאחרונים נגד גדולי הראשונים ויש להחמיר ומכל מקום אם האחרון מביא דברי הראשון וחולק עליו אם הוא מפורסם בכך שהוא ראוי לחלוק יכול לסמוך עליו וצריך להתישב בדבר מיהו אם יש ביד המורה להכריע יכול לפסוק כאיזה שירצה ומכל מקום אין לחלוק על הגאונים הקדמונים. ומקודם הרי"ף כבר פסקו דורות הגאונים:
ט כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואע"פ שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים. לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן.
י בית דין אחד בעיר אחת שנחלקו בדבר אסור להורות מקצתן כך ומקצתן כך משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ודבר זה גורם מחלוקת בישראל והתורה נעשית כשתי תורות וכן אסור לעשות כל כת וכת מהם כדבריו או לנהוג כן אף על פי שאין מורין כן להדיא אף על פי ששניהם שוים בחכמה ובמנין אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעת אחת ואם אי אפשר בכך אם הוא דבר תורה יעשו הכל כדברי המחמירים ואם הוא דבר דרבנן יעשו הכל כדברי המקילים ושתי בתי דינים בעיר אחת יכולים להורות אלו כך ואלו כך ודוקא בשני בתי דינים ידועים אבל אם אין ידועים שני בתי דינים בעיר אסור לנהוג מקצת העיר כך ומקצת העיר כך ואף על פי שעל ידי מחלוקת זה נעשו שני בתי דינים אסור מכל שכן שדבר זה מרבה מחלוקת ואם ב"ד א' גדול מחבירו דינן כשני ת"ח החולקים בדבר וא' מהן גדול מחבירו ועל דרך שנתבאר למעלה:
 

אוריאל

משתמש ותיק
ידוע דבכל גלילות ארץ ספרדים פוסקים כבעל כנסת הגדולה דהוי בתראה הגדול [רבי ישראל משקלאוו בס' פאת השולחן הל' ארץ ישראל פ"ב בית ישראל סקכ"ז].
 
חלק עליון תַחתִית