כל הפסוקים הנאמרים אצל ריבית, אין משמעותם אלא שלא יקבל המלוה הריבית מן הלווה עצמו; שכן כתיב גבי מלוה "את כספך לא תתן לו בנשך" – "לו" משמע ללווה. וכן גבי לווה כתיב "לאחיך לא תשיך" וגומר – משמע לא הזהירתו אלא מלתת למלוה עצמו.
אבל ריבית שאינו בא מיד לווה ליד מלוה – לא אסרתו התורה. לפיכך מותר לאדם לומר לחבֵרו "הילך זוז והלוה עשרה דינרין לפלוני"; והוא שלא יחזור ויקחנו מהלווה. וגם לא יאמר הלווה למלוה "אני לא אתן לך, אבל פלוני יתן לך בשבילי", אף על פי שאותו פלוני יתננו מכיסו והוא לא יחזירנו לו, מכל מקום נראה כשלוחו.
ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלווה לאותו פלוני שיתן למלוה בשביל שילוהו; רק אם הוא מעצמו בלי ידיעת הלווה יאמר לחבֵרו "אני אתן לך זוז ותלוה עשר דינרין לפלוני" – אז הוא מותר. ויש מתירין אפילו אם יפייסנו הלווה ליתן למלוה בשבילו, דכיון דזה משלו הוא נותן ואין הלווה משלם לו, מה לי פייסו מה לי לא פייסו? והיאך נעשה שלוחו אם משלו הוא נותן? אלא וודאי אפילו הכי שרי.
ויש מקילין עוד ואומרים שמותר לישראל לומר לחבֵרו ישראל "לך ולווה לי מעות מפלוני ישראל בריבית", ומותר לתת אחר כך הריבית לזה השליח להביאו לו; משום שלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה, והשליח אינו עושה שום איסור דהאי ריבית לאו דידיה הוא. ואי משום ששלוחו של אדם כמותו – אין שליח לדבר עבירה. כלומר: שאינו נקרא שלוחו, דלא ילפינן מן התורה ששלוחו של אדם כמותו אלא בדבר היתר, אבל בדבר האיסור אינו נעשה שלוחו ומותר. וסיימו דבריהם ואמרו: אבל אין לפרסם הדבר בפני עמי הארץ, שלא יבואו להקל בעיקר הריבית. ועוד אמרו: ואף על גב שיש מפקפקין ואוסרין, יש לסמוך על זה בשעת הצורך.
ומכל מקום אם הלווה קבל המעות בעצמו מיד המלוה, רק שולח לו הריבית על ידי שליח – זה וודאי אסור; דהוי כמו בא מיד לווה ליד מלוה, כיון שקבל הקרן מידו. וכן אם שליח המלוה הלווה ללווה בריבית, אף על פי שהלווהו שלא מדעת משלחו, ועשה השטר על שם המלוה – כאילו הלווה לו המלוה עצמו ואסור, דהשטר עביד ליה עיקר ההלוואה. והרי הוא נכתב על שם המלוה, וגם הריבית יבוא לידו, והוי ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה. כך כתבו בשם רש"י, וגם מורי מורינו הרב משה איסרליס ז"ל מביאו בהגהותיו בשולחן ערוך.
ותמהני מאוד על מורי ז"ל אחרי ראותו דברי רבינו בית יוסף, שכתב על זה וזה לשונו: "והוי יודע שאין דעת שום אחד מהפוסקים שווה לדעת רש"י בזה." והוכיח כן מדברי הפוסקים, ומדברי רבינו בעל הטורים ז"ל. וסיים בדבריו שלא התיר רש"י דבר זה מעולם, אלא איזה תלמיד טועה כתבו ותלה עצמו באילן גדול. עד כאן לשונו.
על כן תמהתי על מורי ז"ל: איך פה קדוש יאמר כן? ולמה יקל מורי בזה להתיר על ידי שליח? כי היה נראה לי דאיסור גמור הוא מדאורייתא ממה נפשך: דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה אינו אלא משום "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?", כלומר: ואין למשלח עבירה במעשה זה, שהיה לו לשליח להשמט ושלא לעשותו. ולכך פטור המשלח. אבל חייב השליח, דהא מכל מקום נעשית העבירה; כגון האומר לשלוחו "צא ואכול חזיר" וכהאי גוונא, והלך השליח ואכל – אין המשלח נענש משום "דברי התלמיד ודברי הרב" כו' כשידע השליח. ואם לא ידע השליח, ואכל בלא הידיעה – הרי עבר המשלח על לאו ד"לפני עור לא תתן מכשול", וממה נפשך במזיד נעבדה העבירה.
הכא נמי נימא ממה נפשך נעבדה עבירה במזיד: אם ידע השליח דריבית הוא – הרי הוא גורם לבטל הלאוין דנשך וד"לא תשיך", והרי כאילו אכל החזיר, דהא מכל מקום נעבדה העבירה. ואי לא ידע השליח מן הריבית בשעה שהביאו, אף על גב שלא בא מיד הלווה ליד מלוה, מכל מקום הא עבר המשלח משום "לפני עור" וגומר.
באמת אומר אני אם היתה כן דעת התורה במה שלא אסרה אלא ריבית הבא מיד לווה ליד מלוה, להתיר הריבית באופן זה, היה כחוכא ואיטלולא בעיני ההמון; וטוב היה שלא לאסור הריבית כלל מלאוסרו ולהתירו בכי האי גוונא, שכל אחד מישראל יכול לעבור עליו בכל עת ושלא לקיים לאו דריבית כלל. ולמה לה לכותבו? אטו דנתינת הריבית בעלמא לבדו מיד לווה ליד מלוה אסרה תורה, ושזה הוא האיסור אף על פי שיבוא לו החסרון כיס מצד אחר ללווה וההנאה למלוה חלילה, דהא לא אסרה הריבית אלא משום "וחי אחיך עמך"? ואי הותר באופן זה איך יתקיים "וחי אחיך עמך"? כל אחד הלווה או המלוה יעשו כן לעולם וילוו בריבית, וכי קשה למצוא שליח ישראל?
ואף על פי שסיימו בה בשם רש"י, ואסור לפרסם בפני עמי הארץ, התורה לא צוותה להעלימו אם היה זה ההיתר מן התורה. והתורה בפומבי ניתנה לכל ישראל, לקטנים ולגדולים לחכמים ולעמי הארץ. ומה שהתירה התורה ריבית שאינו בא מיד לווה ליד מלוה – לא זו הדרך ולא זו העיר, כי לא התירה התורה אלא באופן שבאותו ריבית יתקיים גם כן "וחי אחיך עמך", ועל הצדדין שכתבנו שהנותנו אין לו מעות להלוותו, וכוונתו הוא להתחסד עם הלווה שיהיו לו מעות להחיותו, ויש בזה גמילות חסדים ללווה שמקיים בו גם כן "וחי אחיך עמך". אבל בכי האי גוונא שיאמרו – חס וחלילה.
על כן אני אומר באמת: אי בדינא דידי ואיישר חילי, הייתי מצוה ומחרים למוחקו בכל הספרים. כי ראיתי קלי הדעת ועמי הארץ במעשיהם שקורין אותו ומתירין אותו להם לכתחילה, והרי על ידי הדפוס נתפרסם לכל, ועברו גם על דברי רש"י לפי דעתם, ודיני הריבית בעיניהם כחוכא ואיטלולא. אוי להם ולמזלם, כי יתמוטטו מנכסיהם ורעה תהיה אחריתם! הנראה לעניות דעתי כתבתי.
והנני כמבאר דבריו של הבית יוסף ז"ל, שאמר כי איך יעלה על הדעת שרש"י התיר דבר זה על ידי שליח ישראל, שיש בו כמה איסורים משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?", ולאו ד"לפני עור לא תתן מכשול", וכמה לאוין שיתבארו בסמוך יעברו על ידי שליחות ישראל. ולקמן ב
סימן קס"ט כתב רבינו בעל הטורים, והעיד בשם רש"י גם הרא"ש וכל הפוסקים בשמו אפילו גבי שליח גוי, דלדעת רש"י שיש שליחות לגוי לחומרא הרי הוא שלוחו של הישראל ואסור. והיתר אין כאן לא משום "דברי הרב" כו' ולא משום "לפני עור" וכו'. ואפילו הכי העידו בשם רש"י שאסור, קל וחומר דהכא אסור. ואיך יעלה על הדעת שיתיר רש"י אפילו על ידי ישראל שיש בה כמה איסורים כמו שנתבאר בסמוך?
אלא וודאי צדקו דברי רבינו הבית יוסף שלא יצא זה מעולם מפי רש"י, ושום תלמיד טועה כתבו ותלה עצמו באילן גדול ונחנק. דוודאי בכגון זה שלוחו של אדם כמותו לרעתו ולחובתו, להאשימו בכל עונשים הנאמרים גבי ריבית. נראה לי.