אשכול פסוקים שמתפרשים ע"פ לע"ז

[במבי]

מצאנו פסוקים רבים שמפרש"י התנ"ך מפרשים אותם ע"פ לע"ז 

ויחד יתרו - 

כותב רש"י - וישמח יתרו, זהו פשוטו.

לכאורה זה ע"פ לע"ז שהרי התרגום במקום כותב "וחדי יתרו" שפירושו וישמח יתרו. אך עדיין א"ל שזהו גם ע"פ העברי משורש המלה חדווה, וכפסוק והיתה אדמת יהודה לחגא, ומפרש שם רש"י לשון שבר והטיית המילה "חגא" נמצאת בפסוק "יונתי בחגוי הסלע" וא"כ גם את המילה חדווה כשמתמשים איתה כפועל זהו "ויחד"


וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. (בראשית כה-כ)

מפרש רש"י - פדן, שדה בערבית. (ומעיר החזקוני, "ויברח יעקב שדה אדם")

כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל-חוֹמַת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ, אֲנָךְ. (עמוס ז-ז)

מפרש רש"י - אנך בדיל בערבית.

תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ, תֵּלְדוּ קַשׁ; רוּחֲכֶם, אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם. (ישעיה לג-יא)

מפרש האבן עזרא - חשש, מוץ בערבית.

בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ, לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ; חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת, עַל-כֵּן לֹא חָלִית. (ישעיה נז-י)

מפרש רש"י - חיה, צורך בערבית.

וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים--כִּי לַיהוָה, חָטָאוּ; וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים. (צפניה א-יז)

מפרש רש"י - לחם, בשר בערבית
(ועפ"ז מובן אולי מדוע האשה מכונה לחם, שהרי היא ג"כ בשר)

כִּי-כֹה אָמַר ה', אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד, וְאַל-תָּנֹד לָהֶם:  כִּי-אָסַפְתִּי אֶת-שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה, נְאֻם-ה'--אֶת-הַחֶסֶד, וְאֶת-הָרַחֲמִים. (ירמיה טז-ה)

מפרש הרד"ק בשם אביו - מרזח, לשון הרמת קול בערבית.

מִי-פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה, וְדֶרֶךְ, לַחֲזִיז קֹלוֹת. (איוב לח-כה)

מפרש רש"י - שיטפא, שערה בערבית.
 

[במבי]

יש ברשותי הגדה של פסח עם "תרגום שרח ערבי"

ואת הפסוק בהלל "אני עבדך בן אמתך" מתרגם "אנא עבדך אבן גארייתך"
ואם זהו התרגום לאמה בערבית אולי להגר שפחת אברהם קראו הגר ע"ש "אמה" וכן הפסוק בשמות ג-כג "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" אולי גרת ביתה הכוונה "שפחתה" שהרי רש"י במקום כותב "הגרה עמה בבית" (השאלה מי גר אצל מי)

את הפסוק "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" מתרגם "ובנו קריאת מכאנזן לפרעה אלא פיום ואלא עין אל שמס"
וא"כ רעמסס פירושו "עין השמש" (שהרי מג'דל שמס בחרמון ג"כ פירושו מגדל השמש)

בנשמת "והמפענח נעלמים" מתרגם וכאשיף אל מכפייאת. וא"כ המילה מכשף משמעותה מפענח.

[במבי]

זהו לא פסוק אבל אולי רעיון מעניין

את המילים "ורופא חולים" מתרגם "ומעאפי אל אמראץ"
ואולי זוהי הגדרתו של עם הארץ, בתור חולה.
שהרי את הרשע אנו מכנים כמת שהרי רשעים בחייהם קרואים מתים ואולי עמי ארצות הם חולים כפירוש מילה זו בערבית.

[במבי]

הר' פאפו בעל הפלא יועץ שואל באחד מספריו מדוע מברכים הכהנים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה" היכן רמוז שצריך לברך באהבה?
ומתרץ שכתוב בתורה "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" וכותב ש"אמור" בצרפתית ובספרדית פירושו "אהבה" ולכן מברכים כך !

[במבי]

רש"י כותב על הפסוק והיה לכם לזרא - בשם ר' משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב זרא (במדבר יא-כ)

פרי עץ הדר - הגדל על כל מים הידור - הידרו זה מים ביוונית

אמר ר' יהושע: הרואה טי"ת בחלומו — סימן יפה לו. (ב"ק נה.) וצ"ב מדוע נחשוב שלא כך?

אך א"ל שכידוע "טויט" זה מת באידיש (וכן DEAD באנגלית) והיינו חושבים שזה סימן רע, קמ"ל שלא.

הן יראת ה' היא חכמה, הן זהו אחד (באידיש "איין" וגם באנגלית - ONE)
(ואפשר לדרוש ששניים זה כבר טט ("טט באפריקי שתיים" וכבר הזכרתי שזה "מוות" כלומר אם מתרחקים מהאחד שזה יראת ה' כבר מתקרבים ל...)

[במבי]

חז"ל דורשים טטפת טט בכתפי ובאפריקי שתים.

(וב"מתיבתא" מביא שם במקום שבכל שפה לועזית יש נקודה קדושה שמחייה אותה)

[מתחזק]

מצאנו פסוקים רבים שמפרש"י התנ"ך מפרשים אותם ע"פ לע"ז 

ויחד יתרו - 

כותב רש"י - וישמח יתרו, זהו פשוטו.

לכאורה זה ע"פ לע"ז שהרי התרגום במקום כותב "וחדי יתרו" שפירושו וישמח יתרו. אך עדיין א"ל שזהו גם ע"פ העברי משורש המלה חדווה, וכפסוק והיתה אדמת יהודה לחגא, ומפרש שם רש"י לשון שבר והטיית המילה "חגא" נמצאת בפסוק "יונתי בחגוי הסלע" וא"כ גם את המילה חדווה כשמתמשים איתה כפועל זהו "ויחד"


וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. (בראשית כה-כ)

מפרש רש"י - פדן, שדה בערבית. (ומעיר החזקוני, "ויברח יעקב שדה אדם")

כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל-חוֹמַת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ, אֲנָךְ. (עמוס ז-ז)

מפרש רש"י - אנך בדיל בערבית.

תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ, תֵּלְדוּ קַשׁ; רוּחֲכֶם, אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם. (ישעיה לג-יא)

מפרש האבן עזרא - חשש, מוץ בערבית.

בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ, לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ; חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת, עַל-כֵּן לֹא חָלִית. (ישעיה נז-י)

מפרש רש"י - חיה, צורך בערבית.

וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים--כִּי לַיהוָה, חָטָאוּ; וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים. (צפניה א-יז)

מפרש רש"י - לחם, בשר בערבית
(ועפ"ז מובן אולי מדוע האשה מכונה לחם, שהרי היא ג"כ בשר)

כִּי-כֹה אָמַר ה', אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד, וְאַל-תָּנֹד לָהֶם:  כִּי-אָסַפְתִּי אֶת-שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה, נְאֻם-ה'--אֶת-הַחֶסֶד, וְאֶת-הָרַחֲמִים. (ירמיה טז-ה)

מפרש הרד"ק בשם אביו - מרזח, לשון הרמת קול בערבית.

מִי-פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה, וְדֶרֶךְ, לַחֲזִיז קֹלוֹת. (איוב לח-כה)

מפרש רש"י - שיטפא, שערה בערבית.
 

לא הבנתי מה כל האריכות, כיון שחדווה הוא לשון הקודש כמבואר בפסוק עוז וחדוה במקומו, אם כן הוא לשון הקודש.
לא הבנתי מה כוונתו להוכיח מלשון חגא וחגוי הסלע, מה זה קשור לענינינו?

[במבי]

 

לא הבנתי מה כל האריכות, כיון שחדווה הוא לשון הקודש כמבואר בפסוק עוז וחדוה במקומו, אם כן הוא לשון הקודש.
לא הבנתי מה כוונתו להוכיח מלשון חגא וחגוי הסלע, מה זה קשור לענינינו?

צודק, הארכתי שלא לצורך.

אך התכוונתי שכמו שבחגא אין את האות ו' שבחגוי, ב"ויחד" אין את האות ו' שב"חדווה" 
אך טעיתי שהרי המילה חדווה היא הפועל עצמו לעומת המילה חגא שהיא הפועל.

(אגב פעם כבר הזכרתי שמסתמא את חגי הגוים מכנים "חגאות" מלשון שבר)
 

[במבי]

בסוף מסכת סוכה רש"י מפרש שמרים בת בלגה שאמרה "לוקוס לוקוס" כוונתה "זאב" אך יש להוסיף שביוונית "לוקוס" זהו גם צבע "לבן"
(נגזרות מילה זו נמצאים ב "לווקן" אדם מלובן \ לקטוז - סוכר החלב \ לוקמיה (רח"ל) - התרבות התאים הלבנים בדם וכו')

וצ"ל שזהו גם כוונתה שהרי המשנה בתמיד ג-ז כותבת שהיו מלבינים את המזבח פעמיים בשנה וא"כ כאן מעין משחק מילים של מרת מרים (מרה מאד)
אך עדיין צריך לבאר מה הגנאי כאן ?
המהרש"א כותב שכינתה את המזבח כזאב מכיוון שמקריבים כבשים ע"ג
וכן י"ל מפני שהמזבח בחלקו של בנימין שע"ז יהודה היה מתאנח, ובנימין משול לזאב "בנימין זאב יטרף"
ועוד "סדר הדורות" ערך ג' אלפים קנג' ב"זכריה" מביא את האגדה הידועה שהניקה זאבה את רומוס ורומולוס ומביא שם שי"א שהכוונה לפרוצה שמכנים אותה זאבית בלשונם,

ועפ"ז מובן מאד מדוע חכמינו התייחסו כלל אליה שהיה בדיבורה הרבה ארס עם עומק !


ועוד תוספת קטנה - הרומאים אז היו מכנים את בית השימוש ג"כ במילה לוקוס !!!
שזה בצורה מכובדת פירוש המילה "מקום" בשפתם (בלשונינו לוקשיין LOCATION)

[יוסף ה']

מצאנו פסוקים רבים שמפרש"י התנ"ך מפרשים אותם ע"פ לע"ז 

ויחד יתרו - 

כותב רש"י - וישמח יתרו, זהו פשוטו.

לכאורה זה ע"פ לע"ז שהרי התרגום במקום כותב "וחדי יתרו" שפירושו וישמח יתרו. אך עדיין א"ל שזהו גם ע"פ העברי משורש המלה חדווה, וכפסוק והיתה אדמת יהודה לחגא, ומפרש שם רש"י לשון שבר והטיית המילה "חגא" נמצאת בפסוק "יונתי בחגוי הסלע" וא"כ גם את המילה חדווה כשמתמשים איתה כפועל זהו "ויחד"


וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. (בראשית כה-כ)

מפרש רש"י - פדן, שדה בערבית. (ומעיר החזקוני, "ויברח יעקב שדה אדם")

כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל-חוֹמַת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ, אֲנָךְ. (עמוס ז-ז)

מפרש רש"י - אנך בדיל בערבית.

תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ, תֵּלְדוּ קַשׁ; רוּחֲכֶם, אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם. (ישעיה לג-יא)

מפרש האבן עזרא - חשש, מוץ בערבית.

בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ, לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ; חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת, עַל-כֵּן לֹא חָלִית. (ישעיה נז-י)

מפרש רש"י - חיה, צורך בערבית.

וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים--כִּי לַיהוָה, חָטָאוּ; וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים. (צפניה א-יז)

מפרש רש"י - לחם, בשר בערבית
(ועפ"ז מובן אולי מדוע האשה מכונה לחם, שהרי היא ג"כ בשר)

כִּי-כֹה אָמַר ה', אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד, וְאַל-תָּנֹד לָהֶם:  כִּי-אָסַפְתִּי אֶת-שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה, נְאֻם-ה'--אֶת-הַחֶסֶד, וְאֶת-הָרַחֲמִים. (ירמיה טז-ה)

מפרש הרד"ק בשם אביו - מרזח, לשון הרמת קול בערבית.

מִי-פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה, וְדֶרֶךְ, לַחֲזִיז קֹלוֹת. (איוב לח-כה)

מפרש רש"י - שיטפא, שערה בערבית.

כל המילים שבערבית, אין זה מילה בערבית בתורה, אלא מילה בלשון הקודש, ורק שניתן להוכיח מערבית על משמעותה, היות והם שפות אחיות. וק"ל.

בזכרוני שבגמ' מגילה (?) מובא רק "יגר סהדותא", אא"כ הגמ' רצתה לומר רק ארמית.
נא לתקן אותי, אין גמ' לפני.

[במבי]

מצאנו פסוקים רבים שמפרש"י התנ"ך מפרשים אותם ע"פ לע"ז 

ויחד יתרו - 

כותב רש"י - וישמח יתרו, זהו פשוטו.

לכאורה זה ע"פ לע"ז שהרי התרגום במקום כותב "וחדי יתרו" שפירושו וישמח יתרו. אך עדיין א"ל שזהו גם ע"פ העברי משורש המלה חדווה, וכפסוק והיתה אדמת יהודה לחגא, ומפרש שם רש"י לשון שבר והטיית המילה "חגא" נמצאת בפסוק "יונתי בחגוי הסלע" וא"כ גם את המילה חדווה כשמתמשים איתה כפועל זהו "ויחד"


וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. (בראשית כה-כ)

מפרש רש"י - פדן, שדה בערבית. (ומעיר החזקוני, "ויברח יעקב שדה אדם")

כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל-חוֹמַת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ, אֲנָךְ. (עמוס ז-ז)

מפרש רש"י - אנך בדיל בערבית.

תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ, תֵּלְדוּ קַשׁ; רוּחֲכֶם, אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם. (ישעיה לג-יא)

מפרש האבן עזרא - חשש, מוץ בערבית.

בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ, לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ; חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת, עַל-כֵּן לֹא חָלִית. (ישעיה נז-י)

מפרש רש"י - חיה, צורך בערבית.

וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים--כִּי לַיהוָה, חָטָאוּ; וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים. (צפניה א-יז)

מפרש רש"י - לחם, בשר בערבית
(ועפ"ז מובן אולי מדוע האשה מכונה לחם, שהרי היא ג"כ בשר)

כִּי-כֹה אָמַר ה', אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד, וְאַל-תָּנֹד לָהֶם:  כִּי-אָסַפְתִּי אֶת-שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה, נְאֻם-ה'--אֶת-הַחֶסֶד, וְאֶת-הָרַחֲמִים. (ירמיה טז-ה)

מפרש הרד"ק בשם אביו - מרזח, לשון הרמת קול בערבית.

מִי-פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה, וְדֶרֶךְ, לַחֲזִיז קֹלוֹת. (איוב לח-כה)

מפרש רש"י - שיטפא, שערה בערבית.

כל המילים שבערבית, אין זה מילה בערבית בתורה, אלא מילה בלשון הקודש, ורק שניתן להוכיח מערבית על משמעותה, היות והם שפות אחיות. וק"ל.

בזכרוני שבגמ' מגילה (?) מובא רק "יגר סהדותא", אא"כ הגמ' רצתה לומר רק ארמית.
נא לתקן אותי, אין גמ' לפני.

מה תאמר על "פדן"?

איזו משמעות יש לזה בעברית?
 

[במבי]

ידועה השאלה אודות בתיה שקראה למשה כך כי "מן המים משיתיהו" וכי היא ידעה עברית ?

כותב המלבי"ם שם במקום בשם פילון האלכסדרוני ש"מוי" זה מים במצרית ו"שה" זה להוציא !

[יוסף ה']

מצאנו פסוקים רבים שמפרש"י התנ"ך מפרשים אותם ע"פ לע"ז 

ויחד יתרו - 

כותב רש"י - וישמח יתרו, זהו פשוטו.

לכאורה זה ע"פ לע"ז שהרי התרגום במקום כותב "וחדי יתרו" שפירושו וישמח יתרו. אך עדיין א"ל שזהו גם ע"פ העברי משורש המלה חדווה, וכפסוק והיתה אדמת יהודה לחגא, ומפרש שם רש"י לשון שבר והטיית המילה "חגא" נמצאת בפסוק "יונתי בחגוי הסלע" וא"כ גם את המילה חדווה כשמתמשים איתה כפועל זהו "ויחד"


וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. (בראשית כה-כ)

מפרש רש"י - פדן, שדה בערבית. (ומעיר החזקוני, "ויברח יעקב שדה אדם")

כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל-חוֹמַת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ, אֲנָךְ. (עמוס ז-ז)

מפרש רש"י - אנך בדיל בערבית.

תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ, תֵּלְדוּ קַשׁ; רוּחֲכֶם, אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם. (ישעיה לג-יא)

מפרש האבן עזרא - חשש, מוץ בערבית.

בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ, לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ; חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת, עַל-כֵּן לֹא חָלִית. (ישעיה נז-י)

מפרש רש"י - חיה, צורך בערבית.

וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים--כִּי לַיהוָה, חָטָאוּ; וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים. (צפניה א-יז)

מפרש רש"י - לחם, בשר בערבית
(ועפ"ז מובן אולי מדוע האשה מכונה לחם, שהרי היא ג"כ בשר)

כִּי-כֹה אָמַר ה', אַל-תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל-תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד, וְאַל-תָּנֹד לָהֶם:  כִּי-אָסַפְתִּי אֶת-שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה, נְאֻם-ה'--אֶת-הַחֶסֶד, וְאֶת-הָרַחֲמִים. (ירמיה טז-ה)

מפרש הרד"ק בשם אביו - מרזח, לשון הרמת קול בערבית.

מִי-פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה, וְדֶרֶךְ, לַחֲזִיז קֹלוֹת. (איוב לח-כה)

מפרש רש"י - שיטפא, שערה בערבית.

כל המילים שבערבית, אין זה מילה בערבית בתורה, אלא מילה בלשון הקודש, ורק שניתן להוכיח מערבית על משמעותה, היות והם שפות אחיות. וק"ל.

בזכרוני שבגמ' מגילה (?) מובא רק "יגר סהדותא", אא"כ הגמ' רצתה לומר רק ארמית.
נא לתקן אותי, אין גמ' לפני.

מה תאמר על "פדן"?

איזו משמעות יש לזה בעברית?

אכן לפני הערבית לא הייתה ידועה לנו משמעות. באה הערבית וגילתה לנו. באותה מידה אם היינו מוצאים מילה במואבית/ארמית/שומרית/כנענית/צידונית/וכו', זה היה עוזר לנו להבין את המילה בלשון הקודש, בלי להכריז עליה כמילה בלע"ז.
אבל אם היינו מוצאים מילה בלטינית/גרמנית/אנגלית וכו', רוב הסיכויים שזו מילה שלא בלשון הקודש.

רק אני רוצה לציין, שלא באתי לסתור את דבריך, אלא להבהיר אותם.

[במבי]

"אמר רבי אסי: אין מודדין אלא בחבל של אפסקימא. מאי אפסקימא? אמר רבי אבא: נרגילא. מאי נרגילא? אמר רבי יעקב: דיקלא דחד נברא. (עירובין, נח ע"א)

לפני כשנה בלומדי את הסוגיא הנ"ל סקרן אותי לדעת מהו פסקימא ונרגילה, לאחר חיפוש קל מצאתי https://www.hamichlol.org.il/%D7%A7%D7% ... 7%95%D7%A1

שכותב:

דֶּקֶל הקוֹקוֹס (שם מדעי: Cocos nucifera), או נרגילא בעברית, אליה חדר מפרסית, הוא עץ השייך למשפחת הדקליים, והוא המין היחיד מהסוג "קוֹקוֹס" וכו'

וכותב בהמשך:

מסיבי דקל הקוקוס ניתן לייצר חבלים, מחצלות, מברשות ואף סירות קלועות.

כך שייתכן שהכוונה למדידה מחבל מעץ קוקוס.

(וכן הערוך כותב "נרגילה" - אגוז)

ויפה אם מנצלים את מרחבי הרשת לברר ענינים שבקדושה שפעם לא היה אפשר לבררם בקלות יתירה כהיום.

 

[במבי]

הגמ' בכתובות קה. כותבת:

כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא וכו'

כותב רש"י בחריקאי - במקומי חריקאי אומר אני שהוא לשון פגום כמו קרנים חרוקות דשחיטת חולין (נט:) כלו' שאני מסתלק ונפגם מקומי.

וא"ל הסבר נוסף ע"פ ביאור המילה בערבית

"שכונה" בערבית אומרים "חרא"  =  حَارَة

כך שא"ל ש"בחריקאי" הכוונה "בשכונתי", ובתוך תחביר הכוונה אכן במקומי.

[עניין]

בלק כב ה 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה', בזוה"ק שם המקום נקרא פתורה מלשון ארמי של שולחן.

פְּתוֹרָה: שְׁמָא דְּאַתְרָא הֲוָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כג) מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. אֲמַאי אִקְרֵי הָכִי. בְּגִין דִּכְתִּיב, (ישעיה סה) הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן. וּפָתוֹרָא הֲוָה מְסַדֵּר תַּמָּן כָּל יוֹמָא. דְּהָכִי הוּא תִּקּוּנָא דְּסִטְרִין בִּישִׁין, מְסַדְּרִין קַמַּיְיהוּ פְּתוֹרָא בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָיא, וְעַבְדִּין חַרְשִׁין, וּמְקַטְרִין לְקַמֵּי פְּתוֹרָא, וּמִתְכַּנְשִׁין תַּמָּן כָּל רוּחִין מִסְאֲבִין, וְאוֹדְעִין לוֹן מַה דְּאִינּוּן בָּעָאן. וְכָל חַרְשִׁין וְקוֹסְמִין דְּעָלְמָא עַל הַהוּא פְּתוֹרָא הֲווֹ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי שְׁמָא דְּאַתְרָא הַהוּא פְּתוֹרָא. דְּהָכִי קוֹרִין בְּאֲרַם נַהֲרַיִם לַשֻׁלְחָן פְּתוֹרָא. 

[במבי]

בלק כב ה 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה', בזוה"ק שם המקום נקרא פתורה מלשון ארמי של שולחן.

פְּתוֹרָה: שְׁמָא דְּאַתְרָא הֲוָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כג) מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. אֲמַאי אִקְרֵי הָכִי. בְּגִין דִּכְתִּיב, (ישעיה סה) הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן. וּפָתוֹרָא הֲוָה מְסַדֵּר תַּמָּן כָּל יוֹמָא. דְּהָכִי הוּא תִּקּוּנָא דְּסִטְרִין בִּישִׁין, מְסַדְּרִין קַמַּיְיהוּ פְּתוֹרָא בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָיא, וְעַבְדִּין חַרְשִׁין, וּמְקַטְרִין לְקַמֵּי פְּתוֹרָא, וּמִתְכַּנְשִׁין תַּמָּן כָּל רוּחִין מִסְאֲבִין, וְאוֹדְעִין לוֹן מַה דְּאִינּוּן בָּעָאן. וְכָל חַרְשִׁין וְקוֹסְמִין דְּעָלְמָא עַל הַהוּא פְּתוֹרָא הֲווֹ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי שְׁמָא דְּאַתְרָא הַהוּא פְּתוֹרָא. דְּהָכִי קוֹרִין בְּאֲרַם נַהֲרַיִם לַשֻׁלְחָן פְּתוֹרָא. 

מעניין, כי זכור לי שיש גמרא שאומרת שהשתנה שם השולחן מ"פתורתא" ל"פתורא" ולפי הזוהר משמע שפתורה היה שמו גם לשעבר

אשמח אם יאמתו את דברי.
 

[עניין]

בלק כב ה 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה', בזוה"ק שם המקום נקרא פתורה מלשון ארמי של שולחן.

פְּתוֹרָה: שְׁמָא דְּאַתְרָא הֲוָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כג) מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. אֲמַאי אִקְרֵי הָכִי. בְּגִין דִּכְתִּיב, (ישעיה סה) הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן. וּפָתוֹרָא הֲוָה מְסַדֵּר תַּמָּן כָּל יוֹמָא. דְּהָכִי הוּא תִּקּוּנָא דְּסִטְרִין בִּישִׁין, מְסַדְּרִין קַמַּיְיהוּ פְּתוֹרָא בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָיא, וְעַבְדִּין חַרְשִׁין, וּמְקַטְרִין לְקַמֵּי פְּתוֹרָא, וּמִתְכַּנְשִׁין תַּמָּן כָּל רוּחִין מִסְאֲבִין, וְאוֹדְעִין לוֹן מַה דְּאִינּוּן בָּעָאן. וְכָל חַרְשִׁין וְקוֹסְמִין דְּעָלְמָא עַל הַהוּא פְּתוֹרָא הֲווֹ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי שְׁמָא דְּאַתְרָא הַהוּא פְּתוֹרָא. דְּהָכִי קוֹרִין בְּאֲרַם נַהֲרַיִם לַשֻׁלְחָן פְּתוֹרָא. 

מעניין, כי זכור לי שיש גמרא שאומרת שהשתנה שם השולחן מ"פתורתא" ל"פתורא" ולפי הזוהר משמע שפתורה היה שמו גם לשעבר

אשמח אם יאמתו את דברי.

שבת לו.  פתורה. מתחילה היו קורין לגדול פתורה ולקטנה פתורתא ועכשיו נשתנו רש"י
 

[במבי]

בלק כב ה 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה', בזוה"ק שם המקום נקרא פתורה מלשון ארמי של שולחן.

פְּתוֹרָה: שְׁמָא דְּאַתְרָא הֲוָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כג) מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. אֲמַאי אִקְרֵי הָכִי. בְּגִין דִּכְתִּיב, (ישעיה סה) הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן. וּפָתוֹרָא הֲוָה מְסַדֵּר תַּמָּן כָּל יוֹמָא. דְּהָכִי הוּא תִּקּוּנָא דְּסִטְרִין בִּישִׁין, מְסַדְּרִין קַמַּיְיהוּ פְּתוֹרָא בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָיא, וְעַבְדִּין חַרְשִׁין, וּמְקַטְרִין לְקַמֵּי פְּתוֹרָא, וּמִתְכַּנְשִׁין תַּמָּן כָּל רוּחִין מִסְאֲבִין, וְאוֹדְעִין לוֹן מַה דְּאִינּוּן בָּעָאן. וְכָל חַרְשִׁין וְקוֹסְמִין דְּעָלְמָא עַל הַהוּא פְּתוֹרָא הֲווֹ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי שְׁמָא דְּאַתְרָא הַהוּא פְּתוֹרָא. דְּהָכִי קוֹרִין בְּאֲרַם נַהֲרַיִם לַשֻׁלְחָן פְּתוֹרָא. 

מעניין, כי זכור לי שיש גמרא שאומרת שהשתנה שם השולחן מ"פתורתא" ל"פתורא" ולפי הזוהר משמע שפתורה היה שמו גם לשעבר

אשמח אם יאמתו את דברי.

שבת לו.  פתורה. מתחילה היו קורין לגדול פתורה ולקטנה פתורתא ועכשיו נשתנו רש"י

כלומר היה שולחן ונשאר שולחן הנפק"מ רק בגודל.

[עניין]

ר"ה כו. ["במשוך קרן היובל"] מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא דתניא אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא.
ועיי"ש בהמשך הגמ' עוד דברים.

[אבר כיונה]

במאור עינים (פרשת נח) כותב: "אף שנתבלבלו כל הלשונות מכל מקום נשאר בכל הלשונות דבר מה מלשון הקודש איזה תיבות הכתובים בתורה, ומהן הוא חיותן, עד שיש צורך לעולם באומות, וכמאמר רז"ל ט"ט בכתפי שתים פ"ת באפריקי שתים. ולכן גלו ישראל בין האומות כדי שיבררו אותיות הקדושים אותיות התורה שנתערבו ביניהם..."
 

[במבי]

שיתה ה' מורה להם - בלשון יווני קורין לשטות "מורה" והתפלל דוד "הכנס בהם את השטות" (מדרש שוחר טוב תהילים ט')

[אבר כיונה]

ראב"ע בראשית לט, כא: בית הסֹהר - לא נדע אם הוא לשון הקודש או לשון מצרים, בעבור שפירש אחריו ואמר מה הוא, כמו 'האחשתרנים' שהוא לשון פרס ופירש שהם 'בני הרמכים'. עכ"ל.

[במבי]

מעניין לראות מילים בשפה האכדית (בבלית) שניתן עפ"ז להבין מילים בלשונינו

(מועתק מהמכלול)
מאחר שאכדית הייתה שפה בינלאומית היא השפיעה על העברית ותרמה לה מספר רב של מילים, בהן ניתן למצוא את המילה היכל שהגיעה לעברית משומרית (E-GAL) דרך האכדית ((m)ekallu), סולם (באכדית simmiltu - "כבש מדרגות"), שמות החודשים העבריים תשרי (tišritu - "התחלה"), מרחשון (מצירוף המילים הבבלי "warh šman" - "חודש/ירח שמיני"), ניסן (nisano - "ניצן"), אלול (Ululu או Elulu - "קציר") וכן מילים רבות נוספות.

(והמילה "אלומה" שמשמעותה אוסף שיבולים שנקצר כנראה קשורה להנ"ל)


מאחר שגם העברית וגם האכדית הן שפות שמיות ניתן למצוא מילים דומות בשתי השפות בלא השפעת אחת על השנייה (למשל: bītum - בית, ummum - אמא, abum - אבא, tanurum - תנור וכן פעלים: akālum - לאכול, alākum - ללכת, wašābum - לשבת ועוד).

[יחי]

מצאנו פסוקים רבים שמפרש"י התנ"ך מפרשים אותם ע"פ לע"ז 

ויחד יתרו - 

כותב רש"י - וישמח יתרו, זהו פשוטו.

לכאורה זה ע"פ לע"ז שהרי התרגום במקום כותב "וחדי יתרו" שפירושו וישמח יתרו. אך עדיין א"ל שזהו גם ע"פ העברי משורש המלה חדווה, וכפסוק והיתה אדמת יהודה לחגא, ומפרש שם רש"י לשון שבר והטיית המילה "חגא" נמצאת בפסוק "יונתי בחגוי הסלע" וא"כ גם את המילה חדווה כשמתמשים איתה כפועל זהו "ויחד"

לא הבנתי מה כל האריכות, כיון שחדווה הוא לשון הקודש כמבואר בפסוק עוז וחדוה במקומו, אם כן הוא לשון הקודש.
לא הבנתי מה כוונתו להוכיח מלשון חגא וחגוי הסלע, מה זה קשור לענינינו?

עזרא ו,טז: חֲנֻכַּת בֵּית-אֱלָהָא דְנָה--בְּחֶדְוָה. ארמית.
וגם עז וחדוה במקומו הוא מאותו תקופה (אא"כ נימא שהוי לשון דוד בעצמו).
השורש חדה בהוראת שמח נמצא גם באוגריתית ובאכדית.
 

[יחי]

צריך לזכור שאם מתכוונים להקביל באמת בין התורה ללע"ז צריך יותר מ'מציאה' של מילים דומות. היינו להכיר בהיסטוריית הלשונות ומה קשור ומה דמיון.
אא"כ כוונתו ע"ד דרוש. או ע"ד מאור עיניים הנ"ל.

[במבי]

הגמרא בסנהדרין כותבת שיג' ווין נאמר על היין (דף ע.)
וא"ל שאולי לכן נקרא היין באידיש ובאנגלית וויין (wine)
(וכן וויין זה בכי באידיש ואיתא התם אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין)

[במבי]

שם העיר ירושלים נקרא ע"ש צירוף המילים "ירא" ו"שלם" - ירושלם.
וידוע שאומרים ירושלים, כי יש שנים. ירושלים של מטה כנגד ירושלים של מעלה.

נשאלת השאלה מדוע אומרים מצריים, וכי יש שנים?
וכששאלתי זאת את חברותתי הוא ענה לי בפשטות שזה ע"ש בנו של חם כמו שכתוב בפסוק בְּנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם פּ֥וּט וּכְנָֽעַן: (דברי הימים א פרק א פסוק ח)
אך שאלתי אותו א"כ מדוע בערבית אומרים "מציר"? ובדקתי באתר ספריא (SEFARIA) בתפסיר רס"ג והוא אכן מתרגם את הפסוק הנ"ל "ובנו חם אלחבשה ומצר ותפת וכנעאן"
וא"כ השאלה חוזרת, ולכאורה צ"ל שלעומת הקדושה יש את הטומאה ויש את מציר של מטה ומציר של מעלה.

[במבי]

שם העיר ירושלים נקרא ע"ש צירוף המילים "ירא" ו"שלם" - ירושלם.
וידוע שאומרים ירושלים, כי יש שנים. ירושלים של מטה כנגד ירושלים של מעלה.

נשאלת השאלה מדוע אומרים מצריים, וכי יש שנים?
וכששאלתי זאת את חברותתי הוא ענה לי בפשטות שזה ע"ש בנו של חם כמו שכתוב בפסוק בְּנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם פּ֥וּט וּכְנָֽעַן: (דברי הימים א פרק א פסוק ח)
אך שאלתי אותו א"כ מדוע בערבית אומרים "מציר"? ובדקתי באתר ספריא (SEFARIA) בתפסיר רס"ג והוא אכן מתרגם את הפסוק הנ"ל "ובנו חם אלחבשה ומצר ותפת וכנעאן"
וא"כ השאלה חוזרת, ולכאורה צ"ל שלעומת הקדושה יש את הטומאה ויש את מציר של מטה ומציר של מעלה.

וכן מעניין שאומרים מצרי ולא מצריימי (ולה שפחה מצרית/איש מצרי הצילנו)
 

[במבי]

בפסוק בריש יתרו "וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" תרגם יונתן וישמע וּשְׁמַע יִתְרוֹ אוֹנוֹס מִדְיָן חָמוּי דְמשֶׁה יַת כָּל מַאן דְּעָבִיד יְיָ לְמשֶׁה וּלְיִשְרָאֵל עַמֵּיהּ אֲרוּם אַפֵּיק יְיָ יַת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם וכבר שואלים המפרשים שאלה גדולה וקשה, שהרי אונוס זה חמור בלועזית (יוונית או לטינית אולי) ומדוע לקרוא כך ליתרו בכזה שם מבוזה?

והיום הסתכלתי בערוך ומביא שANAS זה ברווז וא"כ א"ל שזה כוונת הערוך וכן הגמ' בסוף ברכות כותבת שהרואה אווז בחלום זה סימן לחכמה ולהיות ראש ישיבה, ומי לנו חכם ומנהיג ישיבה כמשה? (והבא עליה הווה ראש ישיבה)

(והאווז הוא ממשפחת הברווזיים)