על מה בדיוק ממעטין בשמחה? 5 אפשרויות עם הבדלים משמעותיים מאוד ביניהם.

בן של רב

משתמש ותיק
יש לנו כעת 9 ימים שאסור לשמוח.

המינימום של המינימום לפני הכל הוא - שלפחות השכל יבין ויהיה מודע קצת יותר מהו בדיוק המשהו החשוב הזה שיש בכוחו לגרום לנו עד כדי כך - שנסכים להפסיד את השמחה הטבעית של החיים!

אני רק מתחיל מקופיא וסומך עליכם שתעיינו ותשפרו ותשכללו את כל הענין של תשעת הימים.

בתשעה באב היו 5 אסונות כמבואר בסוף מסכת תענית.

1. ביהמ"ק הראשון נחרב.
זה אומר שאנו מצטערים על העדר השלמות כיום בכל עניני ג' עברות
כי הם הם שורש החורבן ובגללם איננו יכולים לבנות עדיין.
ואף שמאז חזרו לבית שני - זה לא זה כידוע שלא היתה שכינה וכו'.

2. נחרב בית שני על שנאת חינם.
ומצד זה האבלות בימינו היא על כך שאנשים ונשים וחוגים וסוגים
עדיין מתקוטטים וכולנו מפסידים מזה שפע אינסופי.

3. נחרשה העיר, האם זה היינו הך עם חרש טורנוסרופוס את ההיכל?
מה הנקודה בדיוק? איבוד התקוה? ההשפלה? משהו אחר?

4. נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ.
נו, אז מה? אנחנו כבר כאן וגם שלמה המלך היה כאן.
מה בדיוק חסר כאן ועכשיו ממה שפעם היו כאלו שלא נכנסו?

5. נלכדה ביתר.
האם זה על שפעם פעם פעם מתו הרבה יהודים?
(שבכל מקרה לא היו חיים עד היום)
או אולי המשבר של האכזבה מהמשיחיות של בר כוזיבא?
אבל מה נוגע כאן ועכשיו?

כל עזרה תתקבל בברכה.
 

שניאור

משתמש ותיק
נחרשה עיר אני לא יודע בדיוק, אולי זה שאיבדנו את ירושלים.
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ הוא שורש החורבן, כמבואר בספה"ק שאילו הם נכנסו לארץ היה אז התיקון השלם ולא היה חורבן וצרות בכלל.
נלכדה ביתר הוא חורבן התורה, הבקשה המפורסמת של רבן יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה" נמשכה עד חורבן ביתר, כי בחורבן ביתר נחרבה ארץ יהודה, ואז ברחו הסנהדרין לגליל (לאושא ושפרעם וכו'), ומה שמצינו בגמ' שעת השמד הכוונה היא על זמן חורבן ביתר, כי אז גזרו אדריאנוס שחיק טמיא וחביריו את כל הגזירות.
ויש אומרים שכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא גם נהרגו בזמן חורבן ביתר, עכ"פ זה ברור שאחרי חורבן ביתר היה העולם שמם מתורה, כי מרכז התורה היה בארץ יהודה עד אז.
 

שרביה

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
יש לנו כעת 9 ימים שאסור לשמוח.
אסור לשמוח?????????????
היכן כתוב כך??????
כתוב ממעטין בשמחה.
ויש לכך כללים איך למעט ואף להיות מיצר ודואג וכו'\
אבל אסור לשמוח???????????
 

שרביה

משתמש ותיק
וקודם כל לפני כל הפלפולים והשכל וההבנות
צריך לנסות לעורר בנו הצער על זה שנחרב בית המקדש עוד לפני הג' עבירות חמורות
ביתו של הקב"ה נחרב
שמשם יצא אורה לכל העולם
ורק בגלל שאין לנו אותו ולא הכרנו את זה אנחנו מחפשים איך לעורר בנו צער וזה מראה מה המצב שלנו כמו התולעת שבחזרת שחושבת שזה הירק המתוק ביותר.
מה עם גלות השכינה
איך יכול להיות שהעם הנבחר בני בכורי ישראל אהבת אתכם אמר ה' וכו' וכו' שולטים עליו אומות העולם מאז ועד היום
לכן צריך גם להתבונן בכל מאורעות היהודים בגלות
שכל זה נגרם מההסתר פנים וגלות השכינה וכו'.
ודי בכך לעבור על השל"ה הק' בשבועות שמביא את מה שהיה עם הבית יוסף בליל שבועות כדי לעורר בנו הצער
והעיקר הוא שאחרי הכל כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו.
וככתוב 'בפשעיכם שולחה אמכם' וכמו שמביא שם השל"ה הק' שבעוונותיכם אני מתגוללת בעפר וכו' וכו'
כך עם התמימות הפשוטה והטהורה שבלב כל יהודי וכך היה בכל הדורות ובגלל זה הצטערו ואף בכו גדולי ישראל בכל הדורות את זה צריך לעורר ועל זה צריך להצטער וגם על הרוגי ביתר וכו' כנ"ל
ואחרי הכל הרי זה טוב מאוד ומעולה להמשיך להתעורר בכל מיני דרכים אבל לא לשכוח העיקר והאמת הפשוטה
כאיל נחרב בימיו תחשוב שאתה היית שם בחורבן האם היית מצטער בגלל כל מיני סיבות כאלו ואחרות
או בגלל שבת משוש ליבנו וכו', או איכה ישבה בדד העיר רבתי עם
ובגלל זה צריך ללמוד נביאים ירמיה ישעיה תרי עשר וכדו'לראות הלשונות שם ולחיות אותם להחזיר אלינו התמימות והטהרה
ואפשר עוד הרבה להאריך אבל הרעיון מובן ופשוט רק צריך לעורר אותו ולהרחיבו
וכמובן אפשר להוסיף עליו גם רעיונות וכדו' ועל מצב הדור בכל מיני עניינים.
 

אמת מארץ תצמח

משתמש ותיק
תגובה לדברי מבקש אמת באשכול זה שננעל
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?p=83348#p83439
מבקש אמת אמר:
המנ"ח כנראה כתב זאת רק מצד מצוות בנין ביהמ"ק, אבל לא דק שהרי אין אפשרות לבנות ביהמ"ק בלא אפר פרה אדומה, וכל הנידון באחרונים היה על הקרבת קרבן פסח על המזבח שטומאה דחויה בציבור, אבל לקיום מצות בנין ביהמ"ק לא מצאנו שטומאה דחויה.
עירובין (ק"ה ע"א) תוספתא (כלים ב"ק פ"א), רמב"ם (הלכות ביה"ב פ"ז הלכה כ"ג)
הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לוים אין לוים נכנסים ישראלים מצוה בטהורים אין טהורים נכנסים טמאין מצוה בתמימין אין תמימין נכנסין בעלי מומין.

2.עוד שם באשכול :
לגבי עבודה בטומאה בזה"ז, אי בעינן ציץ על מצח כה"ג.
ונאמר שם שלר"י דטומאה הותרה בטומאת ציבור לא בעינן כלל ציץ לרצויי וכל הריצוי הוא רק בטומאת התהום, ולר"ש דטומאה דחויה יש צורך בריצוי לטומאה בציבור אבל מרצה גם בלי שיהיה על מצחו.
יש דעות שלמ"ד טומאה דחויה היינו רק בקרבן יחיד כפרו של כהן גדול שנחשב קרבן יחיד, אבל שאר קרבנות ציבור טומאה הותרה.
הוסיפו תוס' שגם אם נשבר הציץ ואין ציץ כלל שירצה לכולי עלמא אין זה מעכב את העבודה, אלא שאם יש לו אחרת טהורה אומרים לו הבא אחרת תחתיה.
ובנוסח שונה בר"י קורוקוס שמדמה זאת לתענית חלום בשבת שאף על פי שעושה ברשות צריך תענית לתעניתו על שביטל עונג שבת, אבל גם בלי ציץ לא מעכב את העבודה.
הרמב"ם פסק שטומאה דחויה בציבור ופסק מאידך רק על מצחו מרצה ושואלים שהרי הגמ' אומרת שזה לא יתכן שהרי כהן גדול מקריב בטומאה גם ביה"כ בלי ציץ(וכן פסק הרמב"ם), ומיישבים החזו"א והליקוטי הלכות וכן פשט הר"י קורקוס, כדברי תוס' שציץ אינו מעכב.

ושם כתב https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?p=83348#p83391
מבקש אמת אמר:
עיינתי שוב, ונוכחתי לראות שאכן טעיתי ומבואר בתוס' שאין ריצוי מעכב אפילו בנשבר הציץ. אמנם בפסחים נתקשו מסוגיא דהתם דמבואר שריצוי מעכב, וכן הקשה בגבורת ארי ביומא, ומכח זה הסיק דלא כדבריהם ביומא. גם רש"י והמאירי בפסחים כתבו להדיא דריצוי ציץ מעכב, וצ"ע על התוס' ביומא.
מאירי כתב שיוה"כ לא אפשר ולכן מקריבים גם בלא ציץ, ובפשטות נראה שכוונתו לדברי התוס' ששלא מעכב ולכן כשאי אפשר אז מה הוה לן למעבד, (שגם ביו"כ אילו יש כהן משוח מלחמה או כה"ג שעבר הוא יכול ללבוש ציץ שהרי עובד בשמונה בגדים, אלא שאם אין כזה אז עושים עבודה בכל זאת, ויכול ללבוש אף ציץ לבד, כגמ' הקם להם בציץ שבין עיניך).
אמנם בגבורת ארי ביומא כתב שלמ"ד טומאה דחויה ציץ מעכב (אף שמרצה מעצמו גם בלי לבישה), ובחשבונו שם שעל טומאת הגוף דטמא מת לא בעינן ריצוי ציץ ורק על טומאת בשר בעינן ריצוי ציץ ומקשה ומקשה היכי משכחת לה טמא מת דמרצה בלא ציץ הרי מטמא הבשר בנגיעתו, ומתרץ שהוא כמו בשחט בקרומית של קנה שהבשר לא נטמא (וכותב כמו שהזכרתי לעיל ושם חסר).
ובשוחט טמא לא שייכא כלל לדחיית טומאה שהרי גם בכולם טהורים מפורש בגמ' ששחיטת טמא מת כשרה, אלא כוונתו ששייך לעשות עבודה בלי שהבשר יטמא. (ואפשר שכוונתו שחיבת הקודש מכשרת לטומאה הוא רק דרבנן, והלל"מ שמשקין דבי מדבחיא דכיין, ומדאורייתא אינו נטמא ואינו מכשיר כדברי הרמב"ם, ובלא נגע בעוד משקין).

לסיכום: לפוסקים שטומאה הותרה בציבור אין כלל עניין בציץ לרצות.
לפוסקים שטומאה דחוייה היינו רק בקרבן יחיד כפר כהן גדול של יום כיפור וכן במנחת חביתין של כהן גדול, ובקרבן ציבור הותרה, אם כן לקרבנות ציבור אין עניין בציץ כלל.
לפוסקים שטומאה דחויה גם בקרבנות ציבור יש עניין בציץ אולם
א. בגמ' מבואר שלמ"ד זה די שיש ציץ קיים ולא בעינן לבישת הציץ (אמנם ברמב"ם פסק שמרצה רק על מצח הכהן).
ב. לא מעכב את העבודה ואף שבעינן ריצוי אינו אלא כתענית חלום בשבת שאף על פי שעושה ברשות צריך תענית לתעניתו. (התוס', הר"י קורקוס וכן דעת הרמב"ם ע"פ הר"י קורקוס החזו"א והליקוטי הלכות)
ג. הגבורת ארי (היחיד שחולק להדיא על התוס' בסעיף קודם) סובר שציץ מעכב את העבודה אם נטמא הבשר, אבל בטואמה דחויה בציבור אפשר לדעתו שטמא מת יעשה עבודה בלא שיטמא הבשר.

דהיינו בפשטות ההלכה שאין עיכוב ציץ שכן יוצא דעת רוב הפוסקים ומכמה טעמים, ואף אם נחשוש לדעת הגבורת ארי ונחשוש לשיטה דבעינן על מצח אהרן, גם אז יוצא שבטומאה דחויה בציבור יש צורה שאפשר לעשות עבודה גם בלי ציץ.
ובלא"ה אי בדברי הרשות בהלכות שבת החמורות לא מצינו שמחמירים אתך כל צירופי השיטות כל שכן שבמצוות אין פטור משום שאדם רוצה להחמיר את כל השיטות היחידאות.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
אמת מארץ תצמח אמר:
תגובה לדברי מבקש אמת באשכול זה שננעל
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?p=83348#p83439
מבקש אמת אמר:
המנ"ח כנראה כתב זאת רק מצד מצוות בנין ביהמ"ק, אבל לא דק שהרי אין אפשרות לבנות ביהמ"ק בלא אפר פרה אדומה, וכל הנידון באחרונים היה על הקרבת קרבן פסח על המזבח שטומאה דחויה בציבור, אבל לקיום מצות בנין ביהמ"ק לא מצאנו שטומאה דחויה.
עירובין (ק"ה ע"א) תוספתא (כלים ב"ק פ"א), רמב"ם (הלכות ביה"ב פ"ז הלכה כ"ג)
הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לוים אין לוים נכנסים ישראלים מצוה בטהורים אין טהורים נכנסים טמאין מצוה בתמימין אין תמימין נכנסין בעלי מומין.

2.עוד שם באשכול :
לגבי עבודה בטומאה בזה"ז, אי בעינן ציץ על מצח כה"ג.
ונאמר שם שלר"י דטומאה הותרה בטומאת ציבור לא בעינן כלל ציץ לרצויי וכל הריצוי הוא רק בטומאת התהום, ולר"ש דטומאה דחויה יש צורך בריצוי לטומאה בציבור אבל מרצה גם בלי שיהיה על מצחו.
יש דעות שלמ"ד טומאה דחויה היינו רק בקרבן יחיד כפרו של כהן גדול שנחשב קרבן יחיד, אבל שאר קרבנות ציבור טומאה הותרה.
הוסיפו תוס' שגם אם נשבר הציץ ואין ציץ כלל שירצה לכולי עלמא אין זה מעכב את העבודה, אלא שאם יש לו אחרת טהורה אומרים לו הבא אחרת תחתיה.
ובנוסח שונה בר"י קורוקוס שמדמה זאת לתענית חלום בשבת שאף על פי שעושה ברשות צריך תענית לתעניתו על שביטל עונג שבת, אבל גם בלי ציץ לא מעכב את העבודה.
הרמב"ם פסק שטומאה דחויה בציבור ופסק מאידך רק על מצחו מרצה ושואלים שהרי הגמ' אומרת שזה לא יתכן שהרי כהן גדול מקריב בטומאה גם ביה"כ בלי ציץ(וכן פסק הרמב"ם), ומיישבים החזו"א והליקוטי הלכות וכן פשט הר"י קורקוס, כדברי תוס' שציץ אינו מעכב.

ושם כתב https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?p=83348#p83391
מבקש אמת אמר:
עיינתי שוב, ונוכחתי לראות שאכן טעיתי ומבואר בתוס' שאין ריצוי מעכב אפילו בנשבר הציץ. אמנם בפסחים נתקשו מסוגיא דהתם דמבואר שריצוי מעכב, וכן הקשה בגבורת ארי ביומא, ומכח זה הסיק דלא כדבריהם ביומא. גם רש"י והמאירי בפסחים כתבו להדיא דריצוי ציץ מעכב, וצ"ע על התוס' ביומא.
מאירי כתב שיוה"כ לא אפשר ולכן מקריבים גם בלא ציץ, ובפשטות נראה שכוונתו לדברי התוס' ששלא מעכב ולכן כשאי אפשר אז מה הוה לן למעבד, (שגם ביו"כ אילו יש כהן משוח מלחמה או כה"ג שעבר הוא יכול ללבוש ציץ שהרי עובד בשמונה בגדים, אלא שאם אין כזה אז עושים עבודה בכל זאת, ויכול ללבוש אף ציץ לבד, כגמ' הקם להם בציץ שבין עיניך).
אמנם בגבורת ארי ביומא כתב שלמ"ד טומאה דחויה ציץ מעכב (אף שמרצה מעצמו גם בלי לבישה), ובחשבונו שם שעל טומאת הגוף דטמא מת לא בעינן ריצוי ציץ ורק על טומאת בשר בעינן ריצוי ציץ ומקשה ומקשה היכי משכחת לה טמא מת דמרצה בלא ציץ הרי מטמא הבשר בנגיעתו, ומתרץ שהוא כמו בשחט בקרומית של קנה שהבשר לא נטמא (וכותב כמו שהזכרתי לעיל ושם חסר).
ובשוחט טמא לא שייכא כלל לדחיית טומאה שהרי גם בכולם טהורים מפורש בגמ' ששחיטת טמא מת כשרה, אלא כוונתו ששייך לעשות עבודה בלי שהבשר יטמא. (ואפשר שכוונתו שחיבת הקודש מכשרת לטומאה הוא רק דרבנן, והלל"מ שמשקין דבי מדבחיא דכיין, ומדאורייתא אינו נטמא ואינו מכשיר כדברי הרמב"ם, ובלא נגע בעוד משקין).

לסיכום: לפוסקים שטומאה הותרה בציבור אין כלל עניין בציץ לרצות.
לפוסקים שטומאה דחוייה היינו רק בקרבן יחיד כפר כהן גדול של יום כיפור וכן במנחת חביתין של כהן גדול, ובקרבן ציבור הותרה, אם כן לקרבנות ציבור אין עניין בציץ כלל.
לפוסקים שטומאה דחויה גם בקרבנות ציבור יש עניין בציץ אולם
א. בגמ' מבואר שלמ"ד זה די שיש ציץ קיים ולא בעינן לבישת הציץ (אמנם ברמב"ם פסק שמרצה רק על מצח הכהן).
ב. לא מעכב את העבודה ואף שבעינן ריצוי אינו אלא כתענית חלום בשבת שאף על פי שעושה ברשות צריך תענית לתעניתו. (התוס', הר"י קורקוס וכן דעת הרמב"ם ע"פ הר"י קורקוס החזו"א והליקוטי הלכות)
ג. הגבורת ארי (היחיד שחולק להדיא על התוס' בסעיף קודם) סובר שציץ מעכב את העבודה אם נטמא הבשר, אבל בטואמה דחויה בציבור אפשר לדעתו שטמא מת יעשה עבודה בלא שיטמא הבשר.

דהיינו בפשטות ההלכה שאין עיכוב ציץ שכן יוצא דעת רוב הפוסקים ומכמה טעמים, ואף אם נחשוש לדעת הגבורת ארי ונחשוש לשיטה דבעינן על מצח אהרן, גם אז יוצא שבטומאה דחויה בציבור יש צורה שאפשר לעשות עבודה גם בלי ציץ.
ובלא"ה אי בדברי הרשות בהלכות שבת החמורות לא מצינו שמחמירים אתך כל צירופי השיטות כל שכן שבמצוות אין פטור משום שאדם רוצה להחמיר את כל השיטות היחידאות.

1. יעויין בתשובת מנחת יצחק ח"ו סי' קלג שדן בארוכה בנושא זה, ומביא כמה אחרונים שדנו בענין, ומסקנתו שאין להוכיח מברייתא דעירובין שבנין ביהמ"ק דוחה טומאה, חדא משום דבעינן ריצוי ציץ, ועוד שיש לחלק בין היכא שהבנין עומד על מכונו והתיקון נעשה בקדושה להיכא שאין בנין כלל (ומציין למש"כ האלשיך דמה"ט אין בנין ביהמ"ק דוחה שבת אף שהקרבת הקרבנות דוחה שבת, משום שאין הקדושה דומה כשכבר יש השראת השכינה לקודם לכן, ולפי"ז נמצא לכאורה שתיקון המזבח להקרבה דוחה שבת, ובאמת הביא כן בשם שו"ת מהרי"א הלוי ע"ש).

2. לא ברור מה הרמב"ם סובר ואיך הבין מהר"י קורקוס בדבריו, הוא כתב שקושיית רבי יהודה אינה מוכרחת, ואפשר לפרשה בכמה אופנים: או מהטעם שכתבו התוס' שריצוי ציץ אינו מעכב היכא דלא אפשר כמו שכתבת, או משום שדווקא טומאת בשר בעינן על מצחו אבל על טומאת הציבור לא בעינן על מצחו (אור שמח), או משום דדווקא בטומאת יחיד בעינן על מצחו אבל לא בטומאת ציבור (מרכבת המשנה), או משום שריצוי ציץ אינו מעכב היכא שהציץ קיים אבל בנשבר הציץ מעכב.

3. המאירי כתב שביוה"כ יש מחלוקת האם מרצה כיון שלא אפשר או לא, אבל היכא שאפשר אלא שאין לנו ציץ וכהן גדול בודאי אינו מרצה. ויעויין רש"י בפסחים שם שכתב "ואי לאו משום דציץ מרצה אטומאה לא הוו מיתכשרי", ומפורש שהקרבן פסול בלא ריצוי ציץ. גם התוס' בפסחים נתקשו בסתירת הגמ' שם, ולא תירצו.

לסיכום נמצא שיש מחלוקת ראשונים האם בטומאת ציבור ציץ מעכב, לדעת התוס' ביומא אינו מעכב, לדעת הרמב"ם לא ברור ותלוי בפירושי האחרונים בדעתו, לדעת התוס' בפסחים יש בזה סתירה ולא יישבוה, ולדעת רש"י ומאירי וגבורת ארי מעכב. וממילא מאחר ולא הוברר לנו האם אפשר להקריב בטומאה בלא ריצוי ציץ ממילא מספק יש לחשוש לאיסורי כריתות של ביאת מקדש והקרבה בטומאה (אין זה קולא אלא חומרא, אין אנו פוטרים עצמנו ממצווה אלא חוששים לכמה איסורי כריתות).

4. מלבד כל הנ"ל הנני מסופק האם בכלל כל הנידון שייך לעניננו, מאחר ובשלמא כשאירע אונס ורוב הציבור נטמאו אפשר לדחות את הטומאה ולהקריב כרגיל, אבל להתנהל באופן שכל עבודת ביהמ"ק והקרבנות יהיה בקביעות בטומאה לא מסתבר כלל שיהיה מותר, וגם ציץ לא יועיל לזה. וכעין ראיה לזה מש"כ בהגהות חכמת שלמה סי' תרעא דמה"ט הוצרכו החשמונאים לנס פך השמן ולא השתמשו בשמן טמא משום דאין מחנכין את העבודה בטומאה, וכן מובא בשדי חמד (חנוכה אות א') בשם המראה יחזקאל עפ"י הדעת זקנים מבעלי התוס', וגם אם נאמר לא כן (כמשמעות התוס' בתענית יז,ב, אך אינו מוכרח משום שאם בית העתיד יבנה בידי שמים הרי א"צ חינוך) מ"מ זה אינו אלא לגבי חינוך באופן חד פעמי, אבל לעבוד בביהמ"ק בקביעות בטומאה לא מסתבר כלל שיותר.
 

יוספזון

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
יש לנו כעת 9 ימים שאסור לשמוח.

המינימום של המינימום לפני הכל הוא - שלפחות השכל יבין ויהיה מודע קצת יותר מהו בדיוק המשהו החשוב הזה שיש בכוחו לגרום לנו עד כדי כך - שנסכים להפסיד את השמחה הטבעית של החיים!

אני רק מתחיל מקופיא וסומך עליכם שתעיינו ותשפרו ותשכללו את כל הענין של תשעת הימים.

בתשעה באב היו 5 אסונות כמבואר בסוף מסכת תענית.

1. ביהמ"ק הראשון נחרב.
זה אומר שאנו מצטערים על העדר השלמות כיום בכל עניני ג' עברות
כי הם הם שורש החורבן ובגללם איננו יכולים לבנות עדיין.
ואף שמאז חזרו לבית שני - זה לא זה כידוע שלא היתה שכינה וכו'.

2. נחרב בית שני על שנאת חינם.
ומצד זה האבלות בימינו היא על כך שאנשים ונשים וחוגים וסוגים
עדיין מתקוטטים וכולנו מפסידים מזה שפע אינסופי.

3. נחרשה העיר, האם זה היינו הך עם חרש טורנוסרופוס את ההיכל?
מה הנקודה בדיוק? איבוד התקוה? ההשפלה? משהו אחר?

4. נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ.
נו, אז מה? אנחנו כבר כאן וגם שלמה המלך היה כאן.
מה בדיוק חסר כאן ועכשיו ממה שפעם היו כאלו שלא נכנסו?

5. נלכדה ביתר.
האם זה על שפעם פעם פעם מתו הרבה יהודים?
(שבכל מקרה לא היו חיים עד היום)
או אולי המשבר של האכזבה מהמשיחיות של בר כוזיבא?
אבל מה נוגע כאן ועכשיו?

כל עזרה תתקבל בברכה.
ממש כופר בעיקר רח"ל.
איך אתה מעז לדבר על 'אבילות' כאשר זכינו ל'קיבוץ גליות'? 
כאשר הר הבית בידינו, ואפשר לבנות בית המקדש ולהקריב קרבנות?
 
 

ייעוץ תורני

משתמש ותיק
שניאור אמר:
נחרשה עיר אני לא יודע בדיוק, אולי זה שאיבדנו את ירושלים.
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ הוא שורש החורבן, כמבואר בספה"ק שאילו הם נכנסו לארץ היה אז התיקון השלם ולא היה חורבן וצרות בכלל.
נלכדה ביתר הוא חורבן התורה, הבקשה המפורסמת של רבן יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה" נמשכה עד חורבן ביתר, כי בחורבן ביתר נחרבה ארץ יהודה, ואז ברחו הסנהדרין לגליל (לאושא ושפרעם וכו'), ומה שמצינו בגמ' שעת השמד הכוונה היא על זמן חורבן ביתר, כי אז גזרו אדריאנוס שחיק טמיא וחביריו את כל הגזירות.
ויש אומרים שכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא גם נהרגו בזמן חורבן ביתר, עכ"פ זה ברור שאחרי חורבן ביתר היה העולם שמם מתורה, כי מרכז התורה היה בארץ יהודה עד אז.
ברמב"ם כתוב לא כך על ביתר אלא ההריגה של הרבים ובר כוזיבא וכו'.

אגב: בחו"ל לא היו ישיבות? למשל בבבל.
ובעצם גם בארץ רבי עקיבא העמיד אח"כ תלמידים אחרים בדרום.
וגם כלפי 24000 הראשונים כבר יש לנו את ימי הספירה.

[ובסוגריים: בל נשכח שיש גם הטוב והמטיב על אנשי ביתר] .
 

אמת מארץ תצמח

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
1. הדברים שכתבת בשם המנחת יצחק תמוהים ונוגדים את הראשונים והגמ' שהרי מנחת העומר די במזבח וכדברי התוס' בסוכה ומתבאר שם שאין בניין המזבח דוחה יום טוב.
גם בלשון כתוב לבנות וכתוב לתקן ואינם אותו דבר וגם בירושלמי שאם קדושה ראשונה קדושה לעתיד לבוא רואים את המקדש כאילו הוא בנוי ואם כן הכל הוא תיקון.
גם הרעיון ששיך בזה ריצוי ציץ הוא מופרך שהרי רק על טומאת בשר יש ריצוי ציץ כדרשת הגמרא ולא על טומאת גברי . ואיזה בשר יש בבנייה.
גם דבריך שאין הקרבה כשהכל בטומאה תמוהים מאוד, והוא מנוגד לתוס' בנזיר שמקשה למה הכהנים ימנעו מיין שמא יבנה המקדש הרי הם טמאים מתים ומתרץ שיקריבו קרבנות ציבור שדוחים את הטומאה הרי תחילת המקדש יהיה על כל פנים בטומאה והכל יהיה בטומאה ויקי זמן עד שיגדלו תינוקות טהורים שכשרים להזות אפר פרה.
ובתחילת בית שני מבואר בתוספתא פרה פרק ב שדעת חכמים היא שלא היו טהורים וגדלו תינוקות טהורים דבר שלוקח לפחות יג שנים ואף על פי כן מבואר בפסוק שמיד כשבאו בנות המזבח והקריבו קרבנות דהיינו מייד אחר נב שנה שלא היה אף אחד בארץ ישראל. דהיינו שבנו והקריבו קרבנות בטומאה.

ואולי אין זה אלא אמתלאה ועיקר ההתנגדות היא משום ההשקפה וכל השאר אינו אלא דחייה בקש בעלמא.
2.הר"י קרוקוס הכוונה היתה  לר"י קורקוס שכותב שריצוי ציץ הוא כמו המתענה תענית חלום בשבת שחייב בתענית לתעניתו. שההקרבה כשרה מצד עצמה אלא שהציץ הוא כפרה על עבודה זו כמו תענית לתעניתו.
3  התירוץ שהבאת על הרמבם שרק בטומאת בשר בעינן ציץ כך כתוב אמנםבגמ' אבל אין בזה שום קשר לתירוץ כלשהו על הרמב"ם שהרי ביום כיפור מקריבים בטומאת בשר בלי ציץ שירצה.
ואפילו לפי הגבורת ארי הנ"ל הרי לשיטתו לא צריך ללבוש את הציץ כדי שירצה ולא שייך שיטתו לשיטת הרמב"ם. מה גם שמבאר ששייך הקרבה גם בלי ציץ כלל אפילו למאן דאמר טומאה דחויה בציבור.

4. אין צד לומר שיש שני צורות ריצוי בציץ אלא או שפשט הפסוק שמרצה כשנמצא על מצח כהן גדול או שפשט הפסוק שמרצה בעצם קיומו  ובזה נחלקו בפירוש הפסוק רבי יהודה ורבי שמעון.
 5 . אם טומאה דחויה בציבור ובעינן ציץ
אומרים תוס' קל וחומר, מה אם בטומאת הגוף החמורה יותר שהיא בכרת והציץ לא מרצה עליה ולמרות זאת העבודה כשרה. אז על אחת כמה וכמה טומאת בשר הקלה שהעבודה כשרה והציץ מרצה עליה שתהיה העבודה כשרה במקרה שהציץ לא ריצה.
מתרץ תוספות שאף שזה לא מעכב נפק"מ שלא מביא אחרת תחתיה.
 שאחרי שציץ מרצה על טומאת הבשר אז  הקורבן נחשב כבשר קרבן טהור.
המאירי סבור שכשאי אפשר אז זה דומה לטומאת הגוף שאי אפשר לרצות אותה אבל אם אפשר  שהציץ ירצה ולא עושים זאת, זה דומה למצב שיכולים להקריב בטהרה  ומקריבים בטומאה.
ואף שגם ביום כיפור אפשר שיהיה ציץ אם יש להם כהן גדול משוח מלחמה או כהן גדול שעבר, ואז ציץ ירצה, אבל כשאין להם כהן גדול כזה נחשב שאי אפשר.

6. הגבורת ארי חולק ואומר שדרשת הגמרא שאין הציץ מרצה על טומאת המקריבין אין הכוונה שלא מועיל ריצוי הציץ. אלא אדרבה להיפך שיש ריצוי ברוב טמאים טומאת מת גם בלי ציץ כאילו יש ציץ, ומקשה מה שייך לומר כזה דבר שיש ריצוי הרי בלאו הכי הקרבן נטמא מהמקריבין שנטמאו ממת. ומסביר שהפסוק בר לומר במקרה שהטמאים עובדים ולא מטמאים את הבשר וזה שייך וכמו שמצינן ששיך בשחיטה (שהיא לא עבודה).
עכשיו לפי איזו שיטה לא יהיה אפשר להקריב. אם טומאה הותרה לא בעינן ציץ. אם דחויה לא בעינן כהן גדול.
ואף אם כדברי  הרמב"ם שפסק את שניהם שבעינן על מצח כהן גדול וגם טומאה דחויה.
הרי כתב תוס' שזה לא מעכב וכן הר"י קורקוס מטעם אחר.
וכן לדברי המאירי זה מעכב רק אם יעלו בפועל להקריב עם ציץ שנחשב שיכלו בטהרה אבל אם אי אפשר  כמו ביום כיפור בזמן שאין משוח מלחמה או כהן גדול שעבר אז נחשב שאי אפשר ולא צריך ציץ. אף שהיה אפשר לעשות זאת קודם. וכל שכן אם באמת אי אפשר בזמן הזה.
ואפילו לפי הגבורת ארי אפשר לעשות עבודה בטומאת מקריבים גם בלי ריצוי ציץ.
ובלאו הכי הרי כל הבעיה היא לשיטת הרמב"ם ושיטה זו בהכרח חולקת על הגבורת ארי שהרי אם כן יקשה איך מקריבים ביום כיפור בטומאת בשר.
ומימילא לא מצינו שיטה אף לא שיטת יחיד שלא ניתן להקריב בזמן הזה
ומימילא פשוט כדברי החתם סופר (יו"ד קל"ו) שיש להקריב ואין צורך בכהן גדול ע"ש.
(כל זה מלבד מה שיתכן שהתברר שאלת האבנים בחושן וסרה המניעה בכהן גדול שכתובה בחתם סופר הנ"ל )
ולכן לטעון שאם נוכל להקריב נמנע מכך חלילה אין זה חומרא באיסורי כרת אלא קולא באיסורי כרת אלא קולא באיסורי כרת שקרבן פסח בכרת.
 
 

שניאור

משתמש ותיק
ייעוץ תורני אמר:
אגב: בחו"ל לא היו ישיבות? למשל בבבל.
ובעצם גם בארץ רבי עקיבא העמיד אח"כ תלמידים אחרים בדרום.
וגם כלפי 24000 הראשונים כבר יש לנו את ימי הספירה.
לא ממש לא בזמן התנאים היה העולם שמם אחרי חורבן ביתר.
ורבי עקיבא החזיר לנו את התורה והעמיד תלמידים אחרים.
הספירה היא על התלמידים עצמם, אבל אין מכאן שום סתירה שאיבדנו את מרכז התורה וכל הקשר לארץ יהודה בחורבן ביתר.
[הטוב והמטיב זה על שלא הסריחו ועל שניתנו לקבורה, והיינו שגם בתוך החשכה הגדולה ראינו את יד ההשגחה]
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
בקשר להטוב והמיטיב על שהובילו לקבורה את הרוגי ביתר
באמת לכאורה יש לתמוה בזה שזה מה שמצאו סיבה לקבוע ברכה בברכת המזון יותר מכל הטובות שנעשו לכלל ישראל
וגם בהטוב והמטיב לא נזכר מילה אחת על הרוגי ביתר
וראיתי ביאור נכון בשם אחד המיוחד מגדולי התורה זצ"ל
שאין הכוונה שכל הברכה הוא הודאה על כך שהביאו לקבורה את הרוגי ביתר
אלא שחז"ל ראו להוסיף ברכה להודות על כל הטובות הנוספות שעושה הקב"ה לכלל ישראל [ואולי בעיקר על הטובות בגלות דומיא דהרוגי ביתר שהובלו לקבורה]
אלא שחז"ל לא מגיעים ביום אחד וקובעים ברכה
אלא שבעקבות שקרה אירוע משמעותי של הובלת הרוגי ביתר לקבורה. זה מתאים לקבוע אז ברכה שבעקבות המאורע קובעים ברכה נוספת ומחוייבת לברכת המזון. אבל לא שכל הברכה היא על הרוגי ביתר [ואפשר להגיד את זה בעוד סגנונות]
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שניאור אמר:
ייעוץ תורני אמר:
אגב: בחו"ל לא היו ישיבות? למשל בבבל.
ובעצם גם בארץ רבי עקיבא העמיד אח"כ תלמידים אחרים בדרום.
וגם כלפי 24000 הראשונים כבר יש לנו את ימי הספירה.
לא ממש לא בזמן התנאים היה העולם שמם אחרי חורבן ביתר.
ורבי עקיבא החזיר לנו את התורה והעמיד תלמידים אחרים.
הספירה היא על התלמידים עצמם, אבל אין מכאן שום סתירה שאיבדנו את מרכז התורה וכל הקשר לארץ יהודה בחורבן ביתר.
[הטוב והמטיב זה על שלא הסריחו ועל שניתנו לקבורה, והיינו שגם בתוך החשכה הגדולה ראינו את יד ההשגחה]
אכן צודקים דבריך הרב שניאור שליט"א שאחר חורבן ביתר נחרבה התורה בא"י שהיה זה שעת השמד 
והאריך בזה בספר דורות הראשונים על כך שלאחר חורבן ביתר נחרבה התורה לגמרי בא"י. וגם ר"ע הרי הרגו אותו באותו תקופה פחות או יותר וכל העשרה הרוגי מלכות או לפחות חלקם [זה מחלוקת ידועה] 
ויש תקופה שנקראת בגמ' שלפי שמד. שזהו שעת השמד שהיה אסור לשמור מצוות וללמוד תורה שהגמ' אומרת שזה התקופה הקשה ביותר לכלל ישראל [ובדרך כלל שהגמ' אומרת שעת השמד או הסכנה הכוונה לתקופה זו] 
וכל התנאים שהם רבי מאיר וכו' ברחו לבבל [וחזרו יותר מאוחר] 
ובספר בדורות הראשונים מביא לכל זה מקורות מדברי חז"ל בהרבה מקומות 

אמנם אחר כן השתקמה מחדש התורה בארץ ישראל 
ובימי רבי הרי מבואר שהיה אחת התקופות שהתורה הייתה במרום גדלותה ותורה וגדולה במקום אחד על ידי הקשר בין רבי למלכות רומי 

 
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
איש ווילנא אמר:
שניאור אמר:
ייעוץ תורני אמר:
אגב: בחו"ל לא היו ישיבות? למשל בבבל.
ובעצם גם בארץ רבי עקיבא העמיד אח"כ תלמידים אחרים בדרום.
וגם כלפי 24000 הראשונים כבר יש לנו את ימי הספירה.
לא ממש לא בזמן התנאים היה העולם שמם אחרי חורבן ביתר.
ורבי עקיבא החזיר לנו את התורה והעמיד תלמידים אחרים.
הספירה היא על התלמידים עצמם, אבל אין מכאן שום סתירה שאיבדנו את מרכז התורה וכל הקשר לארץ יהודה בחורבן ביתר.
[הטוב והמטיב זה על שלא הסריחו ועל שניתנו לקבורה, והיינו שגם בתוך החשכה הגדולה ראינו את יד ההשגחה]
אכן צודקים דבריך הרב שניאור שליט"א שאחר חורבן ביתר נחרבה התורה בא"י שהיה זה שעת השמד 
והאריך בזה בספר דורות הראשונים על כך שלאחר חורבן ביתר נחרבה התורה לגמרי בא"י. וגם ר"ע הרי הרגו אותו באותו תקופה פחות או יותר וכל העשרה הרוגי מלכות או לפחות חלקם [זה מחלוקת ידועה] 
ויש תקופה שנקראת בגמ' שלפי שמד. שזהו שעת השמד שהיה אסור לשמור מצוות וללמוד תורה שהגמ' אומרת שזה התקופה הקשה ביותר לכלל ישראל [ובדרך כלל שהגמ' אומרת שעת השמד או הסכנה הכוונה לתקופה זו] 
וכל התנאים שהם רבי מאיר וכו' ברחו לבבל [וחזרו יותר מאוחר] 
ובספר בדורות הראשונים מביא לכל זה מקורות מדברי חז"ל בהרבה מקומות 

אמנם אחר כן השתקמה מחדש התורה בארץ ישראל 
ובימי רבי הרי מבואר שהיה אחת התקופות שהתורה הייתה במרום גדלותה ותורה וגדולה במקום אחד על ידי הקשר בין רבי למלכות רומי 

 

אז בחזרת התורה בימי רבי הוברר למפרע שהמסר הטמון בברכת "הטוב והמטיב" הוכיח את עצמו יפה יפה.

כי הברכה נתחדשה על המצב שנתחדש מהחורבן.
שאז הוכח לעין כל במשך 7 שני רצופות שגם כשאנו מתים (בחורבן הבית וכהגדרת הגר"א)
עדיין יש חיות אלוקית במידה מסויימת באומה כולה = "הטוב שלא הסריחו", כי רק חי לא מסריח...
וזה היה להם עדות על "במאור פניך נתת לנו חיים" גם בגלות.

"והמטיב" שניתנו לקבורה.
כי ממית ומחיה = ומצמיח ישועה, שהמיתה היא חיובית כמו שריקבון הצמח הוא חיובי,
כי עי"ז החיטה חוזרת לתחיה בגדול, גם שיוצאת בכמה לבושים, וגם בעצם ההכפלה/מאצ'ינג.
(גם זה מהגר"א)
ולכן מה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוכיח על מצב האומה שה' חפץ להחיותנו וגם כשהוא מעניש והורג ומגלה אותנו זה לטובתנו כדי לשקם אותנו ולבנותנו מחדש.

נ. ב.
זה קריטי לכל מי שרוצה להרגיש שייכות לברכת המזון
כך הוא יכול להבין שהברכה הזו שכל קיומה בא כתוצאה מההנאה והשביעה של האכילה היא בכלל לא סתירה לצרות האחרות.

למשל כל הצרות שהוזכרו ברחם נא.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
אפשר להשתכר ממתיקות הדברים [הייכן דברי הגר"א]

ובאמת יש לשים לב שברכת הטוב והמטיב נתקנה דווקא בגלות
והיינו משום ההודאה דווקא על הטובות המיוחדות של הגלות [וכמו שידוע לומר על נס פורים שיחודו במה שנעשה בגלות]
וכבר רמז לזה הרב שניאור שליט"א בהודעתו.
 

שניאור

משתמש ותיק
את הרעיון שכתבו "הרב" בן של "רב" והרב איש ווילנא שליט"א שמעתי לאחרונה מאיזה דרשן (הרב ישראל גולדוואסר), והאמת היא שאם לא ההבנה הזאת שהטוב והמטיב נתקן כדי להראות שגם בתוקף החושך יש לנו גילוי ההשגחה וכו', אין שום הסבר הגיוני למה תיקנו לברך כל יום מחדש על נס שנעשה לפני קרוב לאלפיים שנה, כי ברכה ראשונה בברכת המזון היא פשוט על האוכל, וברכה שנייה על מתנת הארץ שקיבלנו שתלויים בה הרבה גופי תורה והיא הארץ אשר עיני ה' אלקיך בה וכו', [ואף שבגלות אין לנו בפועל את הארץ הטובה מ"מ המתנה נשארת ודו"ק], וכן ברכה שלישית היא על ציון ובית המקדש שזה גם דבר יסודי לכלל ישראל שתלויים בו הרבה מצוות וכמעט רוב התורה עוסקת בזה, אבל ברכה רביעית אתמהה למה צירפו לברך עוד ברכה על איזה נס שנעשה לפני כך וכך שנים והצריכו להודות על הנס הזה כל יום, מה שלא עשו על נס פורים וחנוכה שהם היו נסי הצלה של כלל ישראל (ברוחניות או בגשמיות)?
אלא התשובה היא כנ"ל שבגלות הדבר היסודי שאנו צריכים לחזור עליו הוא שלא יטוש ה' את עמו, וגם בתוך החשכה רואים את גילוי ההשגחה, וגם שכלל ישראל לא נאבד גם אחרי הצרות הגדולות והנוראות שעברנו.
ולפ"ד אפשר לכוון בברכה זו גם על השיקום הנפלא שאנחנו עוברים היום אחרי השואה הנוראה.
 

שרביה

משתמש ותיק
י'שי אמר:
בן של רב אמר:
יש לנו כעת 9 ימים שאסור לשמוח.
אסור לשמוח?????????????
היכן כתוב כך??????
כתוב ממעטין בשמחה.
ויש לכך כללים איך למעט ואף להיות מיצר ודואג וכו'\
אבל אסור לשמוח???????????

לאחר החיפוש חוזרני בי בחלקית מדברי.
שכן מצינו לכמה פוסקים (ב"י, מג"א) שכתבו דממעטין הכוונה שאין שמחין כלל ומקורם מתוס' במגילה.
אמנם עיי' בערוך השולחן (סי' תקנא). וכן עוד במשך הדורות היו שפירשו זאת דרק ממעטין.
אלא שהשאלה מה באמת הכוונה אין שמחין כלל ועדיין לכאורה הכוונה על הגדרים שנתנו לכך.
וכמו שכתב הערוך השולחן וכי מי שנולד לו בן לא ישמח?
 
חלק עליון תַחתִית