כתבתי את זה מחדש, והרי הוא לפניכם:
בגמרא תענית (ל ע"ב) שואלת הגמרא ביחס לשמחת ישראל ביום ט"ו באב: בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות; אלא חמשה עשר באב מאי היא?
בין הטעמים השונים מביאה הגמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. ובירושלמי בסגנון אחר: רב שמואל בר רבי יצחק ואמרין לה בשם ר' שמואל בר נחמן, שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה. דכתיב ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה אחר כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בנ"י, וכתיב וכל בת ירשת נחלה ממטות בנ"י וגו'. וכי איפשר לבת לירש שני מטות תיפתר שהיה אביה משבט אחר ואמה משבט אחר.
ויש להבין מה השמחה הגדולה בכך שהותרה בת יורשת נחלה שאין לה אחים - עניין נדיר, להינשא לבן שבט אחר. ומה יש כאן לשמוח בצורה מפורסמת כל כך יותר מעניינים אחרים שעליהם נקבעו מועדים במגילת תענית.
נראה, כי לכשנתבונן בתהליך שעל ידי כן נקבע האיסור מלכתחילה, נוכל להבין את השמחה שבהיתר.
בני מנשה באים למשה וטענתם בפיהם: את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל, ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנתיו. והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים, ונגרעה נחלתן מנחלת אבתינו, ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגרל נחלתנו יגרע.
יודגש, אין כאן כל הפסד כספי לבני מנשה, הרי חלקם שמור להם, וחלק בנות צלפחד בכל מקרה תבוא לבעליהן. ומה להם ולהן?
אלא שהפריעה להם העובדה שבתוך האחוזה המשפחתית והשבטית, יבואו זרים להתנחל בתוכם. בני שבט נוכרי אשר לא מאחיהם הוא.
ה' קיבל את טענתם ואמר: כן מטה בני יוסף דברים. זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל. וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו. ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל.
מדובר בטענה צודקת, אדם רוצה להתגורר בין אחיו ושותפיו לדעה, ונרתע הוא משכנים בעלי מנטליות שונה, ואשר תרבותם זרה ומוזרה להם.
עוברים דור וגם שניים, שבטי ישראל נאחזים בארץ. קשרים ערים מתפתחים ביניהם, ואף הצעות שידוכים מוחלפות ביניהם. והמעכב היחידי לקשרי נישואים מעין אלו, אינה תחושת הזרות והרתיעה, אלא ההלכה.
אילו לא חפצו ישראל בקשרים מעין אלו, אילו פלטו בני שבט אחד את בני השבט הזר מתוכם, לא היו חכמי ישראל מקיימים דיון בשאלת תקפות האיסור לדורם. וכי מה יש לדון בעניין בלתי אקטואלי בעליל?
עצם העובדה שחכמים דרשו שאין איסור הסבת נחלה נוהג כי אם בתקופת הכיבוש והחילוק - מוכיחה למעלה מכל ספק כי הייתה דרישה ציבורית להתיר נישואין בין שבטיים. על כך ראוי ויאה לחגוג, על קריסת המחיצות המבדילות בין עדה לחברתה, בין מגזר למשנהו, בין שבט לאחיו.