עבודת התפילה של חסידות קרלין בפרט והציבור כולו בכלל, בימינו זה עדיין מכובד או שצריך לשנות סגנון?

אח שלך

משתמש ותיק
פותח הנושא
המטרה שלי בכל זה לא היתה באמת להפוך סדרי עולם
(ת'אמת - מגוחך שחושבים עלי כזאת... אולי שכחו שאני אנונימי כאן)
מה כן? 
רציתי כדרכי בכל נושא לפתח את החשיבה שתוכל לתפוס מורכבויות וזויות שונות שישנן בכל חלקי התורה.

וכגון בנידון דנן:
לטעמי אין שום בעיה גם למי שרוצה להמשיך לצעוק - להבין שיש לפעמים חסרון מסויים ביראה בעצם הצעקה, ולכן הוא יצעק מתך יראה ודרך ארץ, או יצעק יותר חלש, או אפילו לא ישנה כלום כי הוא מאמין וסומך על רבו שצועק, אבל יהיה לו הרגש עדין של טקט מול המלך הגדול והנורא.
ובכל מקרה רק מבט בריא ורחב זה ישמור שגובה הווליום ל​​​​​א יתנפח ויתפתח עוד יותר בדורות הבאים בשם המסורת הישנה... 

ומאידך:
גם מי שמתכנן לעבור את הימים הנוראים בדממת אלחוט ולחישה מבויישת כי טבע נפשו או סגנון הנהגת החוג שלו היא כך - אף הוא יכול ללא חשש לפתוח 'ראש גדול' להחכים ממעלת "רוממות הקול".
ולפחות להעריץ את העושים כן ולראות בזה אקט סמלי של אהבה וכבוד כלפי המלך.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
יש להניח שפתיחת האשכול היתה בכוונה טובה,
אך בכל אופן יש להרהר האם הוא מוסיף באהבת ה', או בקרבת הבורא?
או שאולי הוא גורם קיטוב בין אחים, בין אלו שרגילים למשהו מסוים לבין אלו שלא רגילים אליו.
ומבלי לחוות כלל דעה אישית.
אבל ראיתי לעיל דיון בין איש ווילנא למתחזק, ושניהם לא ירדו לנקודה לענ"ד.

עבודת ה' הפנימית של האדם מתבטאת בפנימיות שלו - זו שמכוסה בפני אדם, כי העבודה האישית אף אחד לא יכול להכיר את עומקה, אלא שיש מי שזה פורץ החוצה מעט ויש מי שכלואה עמו.
החזו"א היה בכל דרכיו היה מכונס אל עצמו בלבד, אבל עבודתו היתה עמוקה מאוד כידוע.
אצל הרב שך ראינו קול ה' בכח בלימודו,
ואצל אחרים כ"א לפי תכונתו.

ראו נא כיצד הרב שאר לעמו בחכמתו דילג על מהמורות של קיטוב ומחלוקת
ודבריו דברי חן נאמרים בהשכל ובחכמה ובתבונה עמוקה
ועל דברים כאלה נאמר שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
אם כבר משהו בהלכה בתפילה אצל חסידי קרלין; שמעתי בילדותי בת"ת בבני ברק (כשהאדמו"ר היה מגיע לארץ, והיו החסידים באים שם להתפלל עמו בביה"כ שבת"ת) והיו כמה חסידים צעירים שעקב קולם ברמה, שמעתי איך שמשרשרים בפסד"ז "הללוי ה הללוי ה", ואח"ז נשימה, וממשיכים הפזמון (אולי יש עוד שנוהגים כן).
וזה נראה כמו שגרה שנגרמה מטעות, שאמנם מובא בראשונים לשרשר (הטור סי' נ"א בשם רע"ג) אך לא שיהיה זה העיקר, כי ודאי כל הללוי ה שייך למזמור שלו, ובפשוטו כוונת הראשונים לא להשתהות, בכדי שיהיה משורשר (ועי' ב"ח שם).
אמנם ראיתי בחכמ"ש למהר"ש קלוגר, על גליון שו"ע שם, שהליץ על המנהג לחכות על הש"ץ אחרי "הללוי ה הללוי ה". וגם בערוך השולחן שמביא שהמנהג לאומרם בחדא מחתא שזה נקרא שרשור, וכמנהג הנ"ל, אלא שלא נהגו כך אף במקומו בישיבות דליטא, ואומר דרשני.
מה גם שיש לי קושיא על מנהג המשרשרים ממש ולחכות על החזן, כי המתבונן בנוסח המדויק של כא"צ, ברוב המזמורים אין קשר בין ה'הללוי ה'. כי בתחילת מזמור המסורה היא הללו-י ה (עם מקף) כלומר ב' תיבות, ובסופו הללוי ה בתיבה א' (מלבד תחילת מזמור הללי נפשי את ה').
ובהכרח לפ"ז כוונת הטור בשם רע"ג זה רק שלא להשתהות, מהאי טעמא שזה לשון שבח נופל על לשון שבח, אך אינו אותו שבח עצמו.
(וכמדומה נראים דברי החכמ"ש שנכנס לדוחק להליץ על המנהג שנהגו).
 

מאמין

משתמש ותיק
אני לא מבין מה כל הוויכוח כאן, הרי אין כאן הלכה שאומר שאסור, והם נהגו כך רבות בשנים, מאיפה הפטרונות לבוא ולומר להם "נראה לנו שהיום זה לא מכובד ואתם צריכים להחליף את כל דרך התפילה"
אגב באיש"ר מפורש שצריך לומר בקול וכן עמא דבר ואיך שייך לומר, קטע זה כן מכובד לצעוק וקטע זה לא.
(מתנצל על הסגנון החריף קצת)
 

אח שלך

משתמש ותיק
פותח הנושא
פשיטא שלא אומרים >לאף אחד< מה לעשות.
והאף האחד הלזה גם ממש לא שואל אותי
(ובאמת תמיהה גדולה היא בעיני למה לא כל העולם מבין לבד שרק אותי לבדי יש לשאול בכל נושא שבעולם...)

הכל רק ענין של לפתוח את הראש כלפי כל הצעקות של כל מי שנמנה על העם המבקשים "צדק צועקיך". 
בלי קשר דווקני לחוג מסויים ובלי להקצין לאף קצה.

יש כאן ענין של יראה ויש גם ענין של אהבה.
[הסברתי כבר! הבט לאחוריך...]
וככל שהכללים של הטקט משתנים עם הדורות זה מכביד במשהו את המאזנים לאחד הצדדים יותר מלרעהו.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
ונכתב בספר אמר:
לי ידוע מעשה הפוך, חסיד קרלין שגר בבריסק והיה מעודד עם הגר"ח, שהיה מעיר לו על הקולות בתפילה, פעם אחת בנוכחתו של אותו חסיד התרעם הגר"ח על איזה משהו והרים קולו, שאלו הקרלינער למה צעקת, ענהו הגר"ח: 'כשכואב צועקים' הפטיר לו הקארלינער לכן אני צועק בתפילתי...
ברשות מע"כ אעיר על המעשה שלא היה כך היה.. שאותו שמעת.
שמלבד שיש בו דוק של היתול כלפי רב רבנן, גאון הגאונים, רבינו חיים הלוי,
הרי גם התוכן עצמו לא פותר את הבעיה.. כי אמנם כתוב בגלות מצרים "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו", ובפזמון כתוב "שואגים בתפילה ומבקשים רשיון, אולי יחוס",
אבל מאידך לגבי תפילה אומר הפזמון: "זמרה ננעים וקול נרים" (קול זה לא צעקה, אלא השמעת קול. כדכתי' 'וענית ואמרת' ופירש"י לשון הרמת קול. היינו ענייה עם קול - ולא בלחש).
 

שניאור

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
מה גם שיש לי קושיא על מנהג המשרשרים ממש ולחכות על החזן, כי המתבונן בנוסח המדויק של כא"צ, ברוב המזמורים אין קשר בין ה'הללוי ה'. כי בתחילת מזמור המסורה היא הללו-י ה (עם מקף) כלומר ב' תיבות, ובסופו הללוי ה בתיבה א' (מלבד תחילת מזמור הללי נפשי את ה').
ובהכרח לפ"ז כוונת הטור בשם רע"ג זה רק שלא להשתהות, מהאי טעמא שזה לשון שבח נופל על לשון שבח, אך אינו אותו שבח עצמו.
אינה קושיא כלל לכאורה, כי ה"הללוי-ה" שבסוף המזמור ובתחילת המזמור גם לא ממש שייכים לפסוקים שלהם עצמם כמובן לכל מתבונן, וזה כעין שיר עם סיומת כללית, וממילא אפשר גם לשייך אותם לבדם אם כך הולך השיר כמבואר בראשונים.
[דרך אגב נדמה לי שהטעם היחידי למה אחרי תהלה לדוד מוסיפים ואנחנו נברך וכו' הוא רק כדי לשרשר].
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
אף שבדר"כ 'הללוי ה' אינה שייכת למזמור (כלומר אפשר ללא תיבה זו, ונאמרה כשבח בפני עצמו), אך בכל אופן אלו שתי משמעויות; הללו-י ה עם מקף כשתי תיבות (ומפיק ה"א), זהו כלשון ציווי הללו את ה', ולכן הוא שם קודש.
והללוי ה בתיבה אחת זה מילת שבח העומדת בני עצמה, ולכן נחלקו עם היא קודש או לא. ואין קשורים זל"ז.
אמנם לשרשר בלשון שבח נופל על לשון שבח שפיר מובן, אבל לא לאחדם ממש. (הארכתי בסוגיא זו בקובץ שהעלתי כאן https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=9&t=1311&p=14015#p16991 באות יא. יצאתי מהנחה שהמסורת לא נחלקה איך כותבים תיבות אלו, והכל בזה כמו בכאר"צ, ממילא גם דברי ר"ע גאון לשרשר מתייחסים על אופן זה).

אודות הארתך שאומרים פסוק 'ואנחנו' בכדי לשרשר - יתכן.
אלא שיקשה למה בקדושה דסדרא ובמנחה אומרים אותו. (יתכן ששמעתי מיישבים כדי לא לחלק, אך זה לא מספיק).
 

נשמה ענייה

משתמש רגיל
להגיד שכיום זה לא מתאים ופעם כן כי היום זה לא מקובל הרי גם בתקופת הבית אהרן מקארלין לא היה דבר זה מקובל בכל האזור של חסידי קארלין כמו בסלונים ליובאויטש ועוד חסידויות רוסיות/ליטאיות ובל אופן זה ףהיה המנהג אז מה המקום לדיון?
 

אח שלך

משתמש ותיק
פותח הנושא
אבל אולי אז זה עדיין היה מכובד לצעוק לפני המלך או כל אישיות חשובה.
היום ודאי לא. 
 

נשמה ענייה

משתמש רגיל
קשה לומר שהיה מכובד לצעוק לפני מלך בכלל כל הצורה של תפילה בהתלהבות כמו בויזניץ ועוד חסידוית לא מקובל לעמוד כך בפני מלך
 

שניאור

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
אודות הארתך שאומרים פסוק 'ואנחנו' בכדי לשרשר - יתכן.
אלא שיקשה למה בקדושה דסדרא ובמנחה אומרים אותו. (יתכן ששמעתי מיישבים כדי לא לחלק, אך זה לא מספיק).
הטעם שכתבתי כדי לשלשל מובא בטור סי' נ"א בשם רבי עמרם גאון, ומובא שם עוד טעם.
ומה שאומרים אותו במנחה וקדוש דסידרא י"א משום הטעם השני וי"א כדי שלא לחלק, עי' ב"י שם ובאחרונים.
 

שניאור

משתמש ותיק
נשמה ענייה אמר:
קשה לומר שהיה מכובד לצעוק לפני מלך בכלל כל הצורה של תפילה בהתלהבות כמו בויזניץ ועוד חסידוית לא מקובל לעמוד כך בפני מלך
עוד יותר לא מקובל זה מה שאנשים רגילים עושים, היינו לעמוד ולדבר למלך בלי לחשוב בכלל מה הם אומרים, ואם המחיר לצאת מהבעיה הזאת הוא להתפלל בהתלהבות [וכך חשבו הצדיקים שהנהיגו כן], הרי גלוי וידוע שרצונינו וכו' ומי מעכב וכו', ורחמנא ליבא בעי.
 

שמעיה

משתמש ותיק
מישהו חשב פעם שכריעות בצורה שאדם מתחיל את התפילה במקום אחד ומסיימה במקום אחר - היא צורה של עמידה לפני מלך?
בקיצור. הושם כאן דגש גדול מדי לדעתי על העמידה לפני מלך, וניתן לוותר עליה בנסיבות מסוימים ולצרכים שונים.
 

אוהב אמת

משתמש ותיק
מסופר שבהתחלה היו החסידים מתפללים כ"כ בהתלהבות עד שצעקו מעמקי נפשם
ובדור הבא החסידים היו צועקים בקול רם כדי לעורר את נפשם לתפילה
ובדור הבא החסידים צועקים כי צועקים ולא מכונים לכלום
(זה כמובן לא בא לזלזל באף חסידות אלא להזכיר שהעיקר זה לעורר את הלב)
 

ונכתב בספר

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
ונכתב בספר אמר:
לי ידוע מעשה הפוך, חסיד קרלין שגר בבריסק והיה מעודד עם הגר"ח, שהיה מעיר לו על הקולות בתפילה, פעם אחת בנוכחתו של אותו חסיד התרעם הגר"ח על איזה משהו והרים קולו, שאלו הקרלינער למה צעקת, ענהו הגר"ח: 'כשכואב צועקים' הפטיר לו הקארלינער לכן אני צועק בתפילתי...
ברשות מע"כ אעיר על המעשה שלא היה כך היה.. שאותו שמעת.
שמלבד שיש בו דוק של היתול כלפי רב רבנן, גאון הגאונים, רבינו חיים הלוי,
הרי גם התוכן עצמו לא פותר את הבעיה.. כי אמנם כתוב בגלות מצרים "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו", ובפזמון כתוב "שואגים בתפילה ומבקשים רשיון, אולי יחוס",
אבל מאידך לגבי תפילה אומר הפזמון: "זמרה ננעים וקול נרים" (קול זה לא צעקה, אלא השמעת קול. כדכתי' 'וענית ואמרת' ופירש"י לשון הרמת קול. היינו ענייה עם קול - ולא בלחש).
אז הנדון מסתובב סביב זה אם אומרים:כי אמנם בגלות וכו'... אבל .....
או הפוך: כי אמנם הפזמון אומר וכו',... אבל בגלות מצרים כתיב....
נדון מפואר ויסודי ומעמיק מאוד. 
 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
לא ירדתי לעומק דברי מע"כ.
אין כאן נידון כלל, ובמפגיע לא נכנסתי לדיון בנושא האשכול, כי דעתי או הרגלי שלי, ממש לא מענינים, שהרי ראוי שכל אחד ינהג כפי שהוא מרגיש בו עבודת ה' וקרבת ה', שזה התכלית. ולאיזה צורך יש להעביר ביקורת על אדם שמסיבה כזו או אחרת הגיע למסלול של עבודת ה' הייחודית לו.
הנקודה שהפריעה לי היתה שהלכת בשוגג, במסלול ידוע אצל מסוימים, שאפשר להתל במאורי האומה בשביל לקדם דברים. זאת לא ייעשה.
וטרחתי וביארתי לך שהסיפור המחזאי המוזר הזה נסתר מעצמו, ומשו"כ אף את מטרתו לא השיג. אלא שגם מזה עשית ליצנות (אולי לא הבנת, אז אבקש מחילה על האשמתי זו).

חבל על השורות הקודמות שכתבתי.
משלי כז כב.
 

שמעיה

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
לא ירדתי לעומק דברי מע"כ.
אין כאן נידון כלל, ובמפגיע לא נכנסתי לדיון בנושא האשכול, כי דעתי או הרגלי שלי, ממש לא מענינים, שהרי ראוי שכל אחד ינהג כפי שהוא מרגיש בו עבודת ה' וקרבת ה', שזה התכלית. ומה שייך להעביר ביקורת על אדם שמסיבה כזו או אחרת הגיע למסלול של עבודת ה' הייחודית לו.
הנקודה שהפריעה לי היתה שהלכת בשוגג, במסלול ידוע אצל מסוימים, שאפשר להתל במאורי האומה בשביל לקדם דברים. זאת לא ייעשה.
וטרחתי וביארתי לך שהסיפור המחזאי המוזר הזה נסתר מעצמו, ומשו"כ אף את מטרתו לא השיג. אלא שגם מזה עשית ליצנות (אולי לא הבנת, אז אבקש מחילה על האשמתי זו).

חבל על השורות הקודמות שכתבתי. משלי כז כב.
הרגישות לכבוד מאורי האומה מסוג מסוים, מכמירת לב ומעוררת חלחלת התרגשות...
 
 

ונכתב בספר

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
לא ירדתי לעומק דברי מע"כ.
אין כאן נידון כלל, ובמפגיע לא נכנסתי לדיון בנושא האשכול, כי דעתי או הרגלי שלי, ממש לא מענינים, שהרי ראוי שכל אחד ינהג כפי שהוא מרגיש בו עבודת ה' וקרבת ה', שזה התכלית. ולאיזה צורך יש להעביר ביקורת על אדם שמסיבה כזו או אחרת הגיע למסלול של עבודת ה' הייחודית לו.
הנקודה שהפריעה לי היתה שהלכת בשוגג, במסלול ידוע אצל מסוימים, שאפשר להתל במאורי האומה בשביל לקדם דברים. זאת לא ייעשה.
וטרחתי וביארתי לך שהסיפור המחזאי המוזר הזה נסתר מעצמו, ומשו"כ אף את מטרתו לא השיג. אלא שגם מזה עשית ליצנות (אולי לא הבנת, אז אבקש מחילה על האשמתי זו).

חבל על השורות הקודמות שכתבתי.
משלי כז כב.
א. למה הסיפור סותר עצמו?

ב. הסיפור עצמו - סוג של 'נצחו בדברים' לגבי מה שלא היה ניחא ליה לרב הרמת הקול, והקארלינער רצה להבהיר לו שזה בא ממקום של כאב אמתי

ג. אם ר' חיים קיבל את זה  או לא אני לא יודע, אבל לענ"ד אין במעשה זה משום זלזול ח"ו בכבוד ענק שבענקים, ואולי אין לי רגישות מספיק לזה, אבל בכל זאת עדיין אני לא מרגיש בזה זלזול לא זכורני שבהנצחויות מסוג יש זלזול למי שלא ענה אחרון. אם מישהו מרגיש שיש בסיפור מעשה זה ענין של זלזול בכבודו דהגר"ח, אבקש להמנהלים למחקו לכבוד זה שזה מפריע לו.

ד. כמובן שעצם זה שהבאתי את הסיפור ואיני רואה בו שום בעיה אין לראות בזה שאני עומד על כך שהסיפור אכן התרחש, שמעתיו כמה פעמים, אך יכול להיות שאכן זה לא היה.




ה. נכון שאני מנסה לקדם דברים אבל לא את התפילה של הקארלינערס, מאחר ואני איני קארלינער.
מה שאני מכן מנסה לקדם, שיהיה לי ולאחרים טיפה 'ברייטקייט' (-איני מכיר תרגום של מלה זו), ולא ללכת מתוך הנחה שמה ששונה במאומה מההנהגה שלי זה לא בסדר, ולפחות להציע לשנות את זה. יש פה איזה הנחת מוצא שיש רק דרך וצורה אחת להתפלל ואחרת זה לא מתאים וצריך לדון מצד פסוקי התנ"ך והמפרשים והווארטים שאיפה שמשתמע כאיזה צד אם הרמת קול קצת או קצת הרבה, או הרבה קצת הרבה, זה יהיה הוכחה מוכחת לאחד הצדדים וכמובן פירכא עצומה על הדרך השניה. ואחר כך לדון מי הביא איזה מידע שפוגע בגדול של הצד השני זה יהפך לסוג של פירכא עליו,
ואז יבוא איזה גאון עולם בעל מח חד ומבריק שיודע להתנסח כגדול המגידים, ויחדש חידוש עצום שאולי שניהם טובים לפני האלוקים ויש  כזה מושג גם להתפלל בקול וגם לא בקול זה לגטימי - וכמובן יסייג את עצמו לא בשקט מידי מידי כי אז כבר יאשימו בכפרנות או במשהו דומה - ואז האיר את עיניהם לרעיון האדיר המיוחד שיכול להיות בסיטואציה מסוימת ובתנאים מסוימים כאמור, 2 דרכים בגדר מדרגת הרמת הקול ושניהם נכונים, וכמובן כל זה לפני הדיון איזה משניהם זה לכתחילה ואיזה בדיעבד, ואם לא יהיה מספיק מ"מ לזה אז יהיה דיון איזה הוא יותר מהודר, ואז להכריע כמה לגטימי להתפלל באופן השני שזה לא כל כך מהודר. 

ו. אני מאמין שבלהט הויכוח אנשים נגררים לקטנויות כאלה, למרות שהם בכלל לא נמצאים במקום הזה, ויש להם קצת יותר שכר להכיל שונות וצורות אחרות של עבודת ה', אלא מאי, כדרכו של ויכוח הצד השני מצליח לפעמים לגרור אותך לקנות שלו ולגרום כאילו כל הויכוח נסוב סביב איזה נקודה קטנה, ואז אתה לא שם לב לאן נגררת. לדעתי השיח הזה מרדד כל ענין חשוב ומרכזי, ואני מציע להצמד לדיונים מקורים ויסודיים וכמובן מעינינם, ולהשאר ב'ליבה' ולא להגיע בכל מקום לזלזול בת"ח וכו' וככו'.

ז. אם משהו מרגיש שבמה שכתבתי ב2 האותיות הקודמים אני מזלזל בו, הפעם אודה, יש לי אכן כלפיו זלזול, ואני מבקש על זה סליחה מראש
 
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
ונכתב בספר אמר:
לא זכורני שבהתנצחויות מסוג זה יש זלזול למי שלא ענה אחרון

סליחה שאני סוטה מהנידון, אולם צדה עיני את המשפט הכל כך פשוט ויפה הזה, ואחרי שאני בס"ה נמצא כאן פחות מחודש בפורום, אני מוצא לנכון להזכיר לעצמי את המסר הזה.

הכל יראה הרבה יותר יפה ככה.

שכוייח!
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
ונכתב בספר אמר:
שאר לעמו אמר:

וטרחתי וביארתי לך שהסיפור המחזאי המוזר הזה נסתר מעצמו.

א. למה הסיפור סותר עצמו?

ממ"נ, הזועק בפסד"ז כי כואב לו, שיתבונן מחדש מה זה פסד"ז.
ניחא אילו היית אומר כי הוא מתפעל, אבל אז שוב אין קשר לזה שלגרח"ס כאב..
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
שמעתי פעם בשם אדמו"ר מסויים, שהתנגד לסגנון הצעקות של קרלין, שאמר בדרך צחות בדברי ביקורתו,

שהנה בברכת יוצר יש ב' ענינים,
א, להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה וכו', קק"ק ד' צבקות, מלוא כל הארץ כבודו.
ב, והאופנים וכו' ברעש גדול מתנשאים וכו', ברוך כבוד ד' ממקומו.

אלו שאומרים בנחת רוח ובנעימה, זה בגלל ש'מלוא כל הארץ כבודו', הוא נמצא לידך ואין צורך לצעוק.
ואלו שאומרים בקול רעש גדול אומרים 'ברוך כבוד ד' ממקומו', ממקומו איפשהו.
 

שמעוןהצדיק

משתמש ותיק
קצת קשה להגיד שכל אחד יחזיק במסורת אבותיו
כשעצם זה שיש כאלה שצועקים בתפילה ויש כאלה שמתפללים בלחש
מגיע מכך שבאו צדיקים וחידשו שלא להתפלל כמו המסורת אבות
השם יתברך רוצה אותנו מחדשים, מחדשים כמובן עם כל ההקדמות הנחוצות והקריטיות בשביל ללכת בדרכי התורה
אבל לקטוע כל דיון עניני עם טענה שאסור לשנות כלום, זה האבסורד בהתגלמותו

הרי כל מהות היהדות היום איך שהיא נראית היא כל כולה מורכבת משינויים שחלו בכל דור ודור מהדור הקודם!
אין דור דומה לחבירו בשום צורה ואופן וזוית שרק נסתכל על זה
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
של"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה

טז. החמישי, 'נוע'. המתנועע בתפילתו, גורם בטול כוונתו.
והעמידה בלי התנועעות כלל, עוזר על הכוונה. ומה שאמר (תהלים לה, י) 'כל עצמתי תאמרנה' וגו', היינו בשירות ותשבחות, וברכות קריאת שמע, ותלמוד תורה, אבל לא בתפילה. ואם יש מי שאמר כן גם בתפלה, נראה לי שאין לחוש לדבריו, כי הנסיון מוכיח, שהעמידה בלי נענוע בתפילה, גורם לכוון הלב. וראה בעיניך, הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם, וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח.

יז. הששי, 'קול'. המנמיך קולו מאד בתפילתו, גורם לכוין הלב. והמגביה קולו, אינו מכוין. ומה שאמרו (ברכות כד ב) שמי שאינו יכול לכוין, שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע, כי האיש ההוא, כשיגביה קולו יכוין, אבל אינו מתפלל בכוונה. וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפילה, והגבהת הקול, יעזרו למי שלבו בל עמו, שלא יטעה בתפילתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי. אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו, היה טועה בתפילתו, ולא היה יודע היכן הוא, אבל המדבר על לבו כחנה (שמואל - א א, יג), רק שפתיו נעות, וקולו לא ישמע, וגופו לא יתנועע.
 

משבט הכהונא

משתמש ותיק
מאמין אמר:
אני לא מבין מה כל הוויכוח כאן, הרי אין כאן הלכה שאומר שאסור, והם נהגו כך רבות בשנים, מאיפה הפטרונות לבוא ולומר להם "נראה לנו שהיום זה לא מכובד ואתם צריכים להחליף את כל דרך התפילה"
אגב באיש"ר מפורש שצריך לומר בקול וכן עמא דבר ואיך שייך לומר, קטע זה כן מכובד לצעוק וקטע זה לא.
(מתנצל על הסגנון החריף קצת)
חזק וברוך
יש להוסיף שכל המושג הזה של לשנות סגנון לפי רוח הזמן הוא דבר הבא מהמתחדשים יכול להיות שהיה מחלוקת בזה וכל אחד יאחוז כפי שאחזו רבותיו אבל מי יוכל לומר לציבור השני שהיום זה לא יפה או לא מתאים אין בי"ד יכול לשנות דברי חבירו אלא גדול ממנו וכו' זה נשמע כאילו זה ענין פסיכולוגי ח"ו
גם אני מתנצל על הסגנון החריף
 

מיכה

משתמש ותיק
לא הוזכר כאן משום מה מה, אבל אחת הטענות המרכזיות שטענו המתנגדים על החסידים היא מה שהם מתפללים בהרמת קול ובנענועים חזקים.
טענה זו היתה אחת העילות להוצאת חרמות ורדיפות ע"י גדולי עולם.
ובלי להיכנס לעניין, רק שיש ללמוד מכאן עד כמה הייתה צורת התפילה הזו מוזרה לפני שבאו החסידים.
 
חלק עליון תַחתִית