מלמד להועיל
משתמש ותיק
כתוב במשנה ברורה שגם בראש השנה יש את המצוה של "ושמחת בחגך". האם זה כולל את הדין הרגיל שאין שמחה אלא בבשר ויין, וצריך להקפיד על בשר ויין בסעודות ר"ה?
משה נפתלי אמר:שנינו בפרק אותו ואת בנו:
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ 'אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט', 'בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט', וְאֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט.
ספר וסופר אמר:עי' באשכול זה
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=26&t=6878
שהביא בשלשת ההודעות הראשונות שלו, מהגר"א, שהביא ראיה ממשנה זו, לגבי שמחה בר"ה.
ולדעת הגר"א, עיקר דין אכילת בשר במועדים הוא בימי הדין דידהו, וכך הוא מסביר למה בחג הבשר נאכל דוקא בהו"ר ולא ביו"ט, כי עיקר הדין על המים הוא בחג [שלא כדברי הראשונים].
וצ"ע איך זה משתלב עם הדין שמחה הכללי של המועדים, ואכילת הבשר בהם.
השווה לר"ה פ"א מ"בדוד ריזל (הפרסומאי) אמר:ועשיתי חיפוש, אין במשנה במקור אחר שכתוב ארבעה פרקים בשנה, מלבד הציון למשנה זו, חולין פ"ה מ"ג.
זה הלשון שם:בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה {יט} כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. וּבֶחָג {כא} נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם:הכהן אמר:השווה לר"ה פ"א מ"בדוד ריזל (הפרסומאי) אמר:ועשיתי חיפוש, אין במשנה במקור אחר שכתוב ארבעה פרקים בשנה, מלבד הציון למשנה זו, חולין פ"ה מ"ג.
מישהו הקשה על הביאור הגר"א,דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:אכן ראיתי את ביאור הגר"א או"ח סימן תרס"ד ס"א,
וז"ל: ועושין (את הושע"ר) גם כן כמו יו"ט, כמ"ש במתניתין פרק ד' דסוכה שהיו מרבים בשמחה "מיד התינוקות וכו' ". וכל ימי הדין הוא יו"ט הד' פרקים בשנה. עכ"ל.
ועשיתי חיפוש, אין במשנה במקור אחר שכתוב ארבעה פרקים בשנה, מלבד הציון למשנה זו, חולין פ"ה מ"ג.
שמעתי בזה תירוץ טוב, משני תלמידי חכמים בסגנון דומה.מבקש אמת אמר:משה נפתלי אמר:
זו ראיה יפה, אך מעניין שהשאגת אריה שכתב סימן שלם (סימן קב) להוכיח שיש חיוב שמחה בר"ה לא הביא משנה זו, וביותר תמוה שנחלקו הגאונים האם מותר להתענות בר"ה, ורבינו נחשון גאון האריך להביא ראיות מן המקרא ומן הכתובים ומהברייתא ומהגמרא שיש חיוב שמחה, ולא הביא משנה מפורשת זו.
אוריאל אמר:ברמ"א סי' תקפ"ג מוזכר שאוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה בראש השנה, אולם במג"א ריש הסימן הביא בשם המגלה עמוקות דאין לאכול בשר ולשתות יין בר"ה.
וכל הני יומין עילאין אינון ואיבעי לאכפייא בהו יצר הרע, ולהכי איבעי לאתענאה בהו, ומיהו לא נהוג עלמא הכי, ומכל מקום איבעי דלא למיכל בהו בישרא ודלא למשתי חמרא, ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואע"ג דאמר עזרא 'אכלו משמנים', ההיא לכלל עלמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה. ותו, ד'משמנים' היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר. וכן בשתייה. ולא אמר 'שתו יינות', אלא משקין אחרים דאינון מתוקין.
כידוע, הקטע הזה ב'מגיד מישרים', היווה נקודת מרכז בדיון על מהות המגידים משמים.משה נפתלי אמר:אוריאל אמר:ברמ"א סי' תקפ"ג מוזכר שאוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה בראש השנה, אולם במג"א ריש הסימן הביא בשם המגלה עמוקות דאין לאכול בשר ולשתות יין בר"ה.צ"ל במג"א ריש סימן תקצ"ז בשם ספר 'מגיד מישרים' פרשת נצבים. וזה לשון המגיד שם בענין עשי"ת:וכל הני יומין עילאין אינון ואיבעי לאכפייא בהו יצר הרע, ולהכי איבעי לאתענאה בהו, ומיהו לא נהוג עלמא הכי, ומכל מקום איבעי דלא למיכל בהו בישרא ודלא למשתי חמרא, ואוף בשאר אוכלין ומשקין למזער בהו. ואע"ג דאמר עזרא 'אכלו משמנים', ההיא לכלל עלמא, ואנא ממלל ליחידי סגולה. ותו, ד'משמנים' היינו שמן וחמאה וחלב, אבל לא בשר. וכן בשתייה. ולא אמר 'שתו יינות', אלא משקין אחרים דאינון מתוקין.
שנינו בפרק אותו ואת בנו:
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ 'אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט', 'בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט', וְאֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט.