פרסמתי את זה באשכול אחר ומתאים גם לכאן:
לכאורה יש הרבה סוגיות בתורה, שאף אם עיקרם חיוב, הקיום שלהם הוא באופן של עבודה אישית, ולכן קצת מגוחך לכלול אותם בתוך גדרים הלכתיים אפילו אם נמצא כמה כאלה. הדוגמא הגדולה שבכולם, זה 'בטחון', שכל עצמה של מעלה זו היא ענין התלוי בלב ובדעת, בקשר הכי אישי ופנימי שבין האדם הפרטי ובוראו, אלא שניתן לברוח מזה לאזורים של 'האם מותר' וכו' וכו', או קיצור הלכות בטחון ע"פ וכו', להגדיר את הכל במעשים ולהוציא אותו חלול בתכנו ומטרתו.
ואף תפילה ביסודה היתה אמורה להתנהל כך - איזה עבודה שבלב וכו', והאמוראים עצמם נראה שהיו מתנהגים באופן יותר '' ''חופשי'' '' [במרכאות מרובעות כמובן], שלא התפללו כשבאו מהדרך וביום שכעסו וכו', אלא שכיון שהתקינו אותם בתקנה של ג' תפילות, וכן היא נעשית בציבור, אז ממילא יש המון פלטפורמות הלכתיות לתפילה. ועדיין צווחת המשנה - העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים.
והנה, המושג 'אמונת חכמים', נשנה בתור אחד מקניני תורה, ונראה לכאורה שהנושא שלו הוא לא חיובים, אלא דבר התלוי בעבודה אישית כדי לזכות לתורה ולקנות חכמה. וממילא חשוב קודם כל להגדיר מה האזור של העבודה האישית שנאמרה בזה, עוד לפני הדיון על חיובים.
והכלל הוא, שכל התורה כולה באה לתת לאדם מושכל שני ולגאול אותו מהמושכלות הראשונות העולמיות שלו, והכלל הוא - שכל מושכל שני לעומת מושכל ראשון - הוא מוזר קצת, דהיינו הוא לא רק לא מובן, אלא גם קצת מוזר ולא צפוי. [וכמו שהסבא מסלבודקא כותב בהקדמה לחכמה ומוסר, שכאשר הוא הגיע לראשונה לקעלם, הוא ראה 'עולם הפוך', ואחרי זמן שהיה שם הבין שהוא עמד הפוך].
ומעשים שבכל יום, כשאנשים שומעים שיעור מתלמיד חכם גדול, הם מתמקדים בכמה נקודות שגם הם חושבים כך, וממילא הם מבינים שזה מה שהחכם בא לומר, וכל שאר דבריו הם 'אריכות מיותרת', 'גיבוב דברים למלאות את הזמן של השיעור', 'הוא לא תפס את הווארט שהוא עצמו בא לומר' 'אני אומר את זה יותר טוב' - כי לא נראה להם לתת אמון במשהו שזר להם, והם לא היו הולכים בכיוון הזה.
וממילא, אמונת חכמים, יסודה אמונה בחכמת החכם [שכמובן התברר כבר שהוא חכם], שאם מתגלה פער בין איך שאני תופס את הדברים לבין האופן שיצאו הדברים מפיו, שאני לא יחזיר את ההבנה שלי לזירה, אלא אתן אמון שהפער ביננו יסודו בחכמת החכם.
והמסקנא החשובה מזה - שעל כל מה שהחכם אומר אני צריך לחשוב, כי מה שחשוב [בהקשר של אמונת חכמים] זה לגדול בחכמה, ולא להיות צודק במעשים, וגם אם אעשה כדבריו ולא אחשוב היכן החכמה שבדברים הרי את העיקר זנחתי!! ואחרי שאחשוב זמן רב, ואשכב 'עשוק הלב' [כדברי הרמב"ם על ענינים אלו ממש], וסוף סוף אבין, אז זכיתי לגדול ולקנות חכמה, מכח אמונת חכמים.
והטרגדיה היותר גדולה, שכאשר לא חושבים ומנסים להבין, אלא לוקחים את הדברים כפי איך שהם לא מובנים, ובכל אופן מאמינים לחכם [ולא שהוא חכם ודבריו חכמה], ממילא מטפשים והולכים, כי הופכים דברים טפשיים לחכמים - כי הרי כך אמר החכם. [וכל הדברים הללו, מפורשים בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק].
קצרו של דבר - רק כאשר הבנתי בסוף את חכמתו של הרב, סיימה אמונת החכמים את תפקידה בענין זה.