אין לכם סיכוי להגיע ליום כיפור הבא בלי עבירות...

חורב

משתמש רשום
יש לי שאלה שקשה לי כבר כמה שנים.
אציג אותה באמצעות משל.
מעשה באדם עשיר וחזק ששלח את משרתו לבצע עבורו משימה כלשהי.
המשרת הלך לבצע את המשימה, ניסה וניסה אך לבסוף הוא נכשל.
בפחי נפש הוא חזר לאדונו להתנצל על שלא הצליח לעמוד במשימה.
האדון חייך ואמר לו: ידעתי שלא תצליח. אפילו קבעתי לך מראש פגישה ביומן שלי כדי שתתנצל על זה שלא הצלחת.
אמר המשרת: אם ידעת שאני לא אצליח, אני לא צריך להתנצל. כי שלחת אותי למשימה בלתי אפשרית.

הבנתם את השאלה?
למה יש יום כיפור כל שנה ושנה? במילים אחרות ה' אומר לנו "אני יודע מראש שתחטאו, אין סיכוי שלא", 
אם כן על מה מבקשים סליחה? הרי זה היה אבוד מראש
אם היה יום כיפור 'לפי הצורך', אני מבין. לאחד זה היה פעם בחודש, לאחר פעם בשנתיים, ולאחר בכלל לא.
אבל קבוע כל שנה? כלומר - ה' לא מאמין שנצליח במשימה והוא נותן לנו מראש את הזמן לעשות תשובה על זה שהיינו לא בסדר.
וא"כ, אם הוא לא מאמין בנו אז אנחנו נאמין בעצמנו?

(אולי במילים אחרות השאלה היא איך יכול להיות שה' ברא עולם שבו "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא", א"כ זה לא חטא, כי זה מוּבנֶה בבריאה)
 

יאיר

משתמש ותיק
שאלה טובה. אבל תסכים שיש הבדל בין אחד שצריך לחזור על פעם אחת שבטעות פספס אמן לבין אחד שחטא הרבה... יום כיפור בא לכפר כל אחד לפי מדרגתו (ורק חטאים קטנים בשוגג "מובנים" בבריאה)
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
בקצרה. מבוסס על דרך השם לרמח"ל.
הקב"ה הוא הטוב האינסופי המושלם.
ביטוי לטוב, זה היכולת להעניק. לולי הנתינה לאחר, אין שום ביטוי לטוב.
לכן הקב"ה יצר את האדם, כדי להנות מטובו יתברך. ולשם כך נברא כל היקום סביבו. ויש צורה ודרך איך להתחבר לטוב כדי להיות מושפע ממנו.
אך האדם הוא הסיבה לכל הבריאה הגדולה. וזה קרה ביום א' תשרי.
הקב"ה ביום זה דן את העולם מחדש, האם לקיימו או לא. כלומר, האם חוץ מהרצון של הקב"ה להעניק, האם הבריות גם רוצות ומוכנות להתקרב אליו כדי לקבל את הטוב.
במידה וכן, יש סיבה להמשיך את קיום העולם. אם חס וחלילה, אין הדברים כך, הרי שאין סיבה לקיים את היקום.
אנחנו בראש השנה ממליכים את הקב"ה, מוכנים להתחבר אל השפע, מוכנים להמשיך את הברית הזו של קיום העולם.
אך דא עקא, שמעשינו הרעים מהשנה שחלפה חסמו את כל צינורות השפע, פגענו בעולמות עליונים, החרבנו את האפשרות שהעולם יקבל את השפע שהבורא רוצה להעניק לברואיו.
לכן, מרצון הקב"ה (מתוך הרצון לתת ולהיטיב) הוא גם למחוק לנו את העבר כדי שבאמת נוכל להתקרב שוב, ולמשוך שפע וטוב לעולם ולנו.
ולכן חלק מהבריאה שיצר הקב"ה, זו גם האפשרות למחוק ולתקן, (מה שבעולם הגשמי שלנו לא יכול להיות מובן כלל)

ולשאלתך כיצד ישנה המציאות של 'אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא'.
התשובה לכך שהקב"ה לא צריך אותנו מושלמים, הוא רוצה את העבודה שלנו, את ההתקדמות.
ובעצם המושג 'תשובה', זה אינו אקט חד פעמי,
זו דרך חיים. התקדמות יום יומית. (חשבון נפש קבוע) ולפחות תקופתית.
התשובה השלמה היא לא בתחילת כל שנה אלא במשך המאה ועשרים. לא ניתן להיות מושלם בשנה או שתים, ואף לא בעשור או שנים.
זה דרך החיים, מלידה ועד מוות.
 

ייעוץ תורני

משתמש ותיק
1. אנשים מתקדמים בחיים באלפי תחומים וגם נסוגים.

2. הם עושים הרבה שינויים בתקופה זו.

3. בימים אלו הם שוברים את המיתוס השטני של השטן - שכאילו תמיד תמיד הם אמורים להמשיך לחטוא ברצף (בין אם בנשימה אחת או בשתי נשימות...)

4. "לכל תשובה תימצא סליחה" - גם חרטה בלי עזיבה וגם עזיבה בלי קבלה וגם קבלה בלי חרטה וחוזר חלילה. (מבי"ט, והובא בעלי שור ח"א עיין שם)

5. הצג קובץ מצורף איך עושים תשובה מספר בעצתך תנחני פרק לה.pdf

6. אם תפיץ את זה לחבריך אז אתה כבר כעת עושה תשובה בפועל על כך שעד היום זה לא היה חשוב לך לעזור לחברים ברוחניות.

7. אם גם בלי זה אתה תמיד כן רוצה לעזור לכל יהודי - אז עלי לחזור בתשובה שחשדתי בכשר.

8. סליחה.
 

אסף

משתמש ותיק
השאלה שיש לברר תחילה היא האם יום הכיפורים התחדש רק אחר חטא העגל (שהוא חזרה על חטא אדה"ר כנודע) כיום שנועד לכפרה כל שנה או שהוא נועד לכך מתחילת הבריאה.
ואם אפשרות החטא כדבר מוכרח בבריאה, הוא תוצאה של החטא הקדמון שאז עברה הבריאה שינוי מהותי בצורתה, מובן שבאמת קודם לכן לא היה צורך ביום כפרה, ורק במצב הנוכחי יש צורך מוכרח ביום כפרה שנתי.
 

חוזר ומגיד

משתמש ותיק
קצת מתפלא על השאלה, אתה מנסה להבין מה החשבונות של הקב''ה?
האם זה משתלם לו? ולמה הוא ברא את העולם בצורה כזאת?
עזוב.
יום כיפור הוא יום של מתנה ענקית מבורא עולם.
אז לשאול אותו למה ואיך?
תגיד תודה וזהו.
תחווה את הימים האלו כמו יהודי פשוט שיודע שיש שכר ועונש
ואחת לשנה הקב''ה נותן הזדמנות נפלאה לשנות את המאזן ולתקן ותו לא
ואז תראה שכל השאלות האלו פשוט מיותרות והם בכלל מכניסות את האדם למצב של חוכמתו מרובה ממעשיו וכו'.
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
אסף אמר:
ואם אפשרות החטא כדבר מוכרח בבריאה, הוא תוצאה של החטא הקדמון שאז עברה הבריאה שינוי מהותי בצורתה, מובן שבאמת קודם לכן לא היה צורך ביום כפרה, ורק במצב הנוכחי יש צורך מוכרח ביום כפרה שנתי.
אדם הראשון עצמו נברא לתוך מצב של בחירה. (ולכן האופציה של החטא, לא נוצרה לאחר חטא אדם הראשון) למצב זה ישנן בהכרח שתי אופציות. אם יבחר בטוב, העולם מגיע לתיקונו. אם לא יבחר בטוב, הרי שהעולם יורד בדרגתו, ולזה מוכרחת האפשרות של תשובה. שלולי כן, היה על העולם להיחרב ברגע החטא.

(מבוסס על דרך השם לרמח"ל)
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
חוזר ומגיד אמר:
קצת מתפלא על השאלה, אתה מנסה להבין מה החשבונות של הקב''ה?
האם זה משתלם לו? ולמה הוא ברא את העולם בצורה כזאת?
עזוב.
אלו שאלות כבדות משקל. וגדולי עולם מתייחסים לשאלות אלו.

ואם אינך יודע למה,(בסגו"ל). ולמה, (בקמץ),
הרי שגם אינך יודע מה לעשות ביום זה.
 
 

אסף

משתמש ותיק
למעיין בדברי רמח"ל ההבדל הוא גדול, כאשר החטא לא היה אלא כאפשרות, לא היתה התשובה מוכרחת בעולם, ורק לאחר החטא כאשר המציאות של הרע נבראה ונתערבה בכל חלקי המציאות, היה צורך לחדש את התשובה שבלעדיה היה מתקיים העונש "כי ביום אכלך...".
דוד המלך שהקים עולה של תשובה לא היה אמור לחיות כלל, ורק אחר שאדה"ר העניק לו שבעים משנותיו לצורך קיום אפשרות התשובה זכה בחיים וזכו כל ישראל בזה. (הגר"מ שפירא זצ"ל)
 

כרם

משתמש ותיק
לא זו בלבד...
בנוסח תפילת יום הכפורים אנו מברכים לקב"ה: ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה - מכינים את הכפרה גם לשנה הבאה.
 

אלף זעירא

משתמש רגיל
שאלה הפוכה:
על מה דנים את האדם לאחר מאה ועשרים, הרי העוונות של כל שנה ושנה נמחלו ביו''כ של שנה ההיא. האם דנים בשמים רק על עוונות של השנה האחרונה בחיים [בין יו''כ האחרון ליום המיתה]?
ואת''ל שאם חוזר לסורו אחר יו''כ בטלה הכפרה למפרע א''כ זה מחליש עוצמת ההרגשה של יו''כ שזה מנקה ומוחק הכל, שהרי זה אכן מוחק הכל, אבל רק למי שיהיה מכאן ואילך צדיק גמור עד סוף ימיו.
ומה שנראה בזה הוא שיש גם דרגת ביניים, שלזה שייכים לא רק הצדיקים הגמורים, שבזמן יו''כ גופא הוא עושה תשובה שלימה וקבלה גמורה לא לשוב לכסלה, ובאותה שעה הוא במצב של 'יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם', ולאדם כזה מועלת הכפרה דיו''כ. ואע''פ שבהמשך הזמן הוא שוב נופל לחטא אין זה מבטל את הכפרה דיו''כ למפרע.
אך לפי מהלך זה הדרא קושיתי הראשונה לדוכתא, על מה דנים את האדם בבי''ד של מעלה הרי כל מה שחטא נמחל בכל שנה ושנה ביו''כ?
אשמח שיחכימוני בזה החכמים דפה.
אחר כתבי כל זה נזכרתי שיו''כ הרי לא מכפר על הכל ממש שהרי יש ד' חילוקי כפרה במסכת יומא, וא''כ מי שיש לו רק את יו''כ ותשובה ללא חילוקי כפרה אחרים נשארו לו החטאים החמורים שלא השלים את שאר חילוקי הכפרה הנצרכים להם.
וצ''ע בכל זה.
 

יאיר

משתמש ותיק
לאחר המיתה דנים אותו על כל חייו אלא שסך היסורין שקיבל בחייו (שעל זה נידון בר"ה) מצטרפים לכף הזכויות ומטים את המאזניים לזכות.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
אלף זעירא אמר:
שאלה הפוכה:
על מה דנים את האדם לאחר מאה ועשרים, הרי העוונות של כל שנה ושנה נמחלו ביו''כ של שנה ההיא. האם דנים בשמים רק על עוונות של השנה האחרונה בחיים [בין יו''כ האחרון ליום המיתה]?
ואת''ל שאם חוזר לסורו אחר יו''כ בטלה הכפרה למפרע א''כ זה מחליש עוצמת ההרגשה של יו''כ שזה מנקה ומוחק הכל, שהרי זה אכן מוחק הכל, אבל רק למי שיהיה מכאן ואילך צדיק גמור עד סוף ימיו.
ומה שנראה בזה הוא שיש גם דרגת ביניים, שלזה שייכים לא רק הצדיקים הגמורים, שבזמן יו''כ גופא הוא עושה תשובה שלימה וקבלה גמורה לא לשוב לכסלה, ובאותה שעה הוא במצב של 'יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם', ולאדם כזה מועלת הכפרה דיו''כ. ואע''פ שבהמשך הזמן הוא שוב נופל לחטא אין זה מבטל את הכפרה דיו''כ למפרע.
אך לפי מהלך זה הדרא קושיתי הראשונה לדוכתא, על מה דנים את האדם בבי''ד של מעלה הרי כל מה שחטא נמחל בכל שנה ושנה ביו''כ?
אשמח שיחכימוני בזה החכמים דפה.
אחר כתבי כל זה נזכרתי שיו''כ הרי לא מכפר על הכל ממש שהרי יש ד' חילוקי כפרה במסכת יומא, וא''כ מי שיש לו רק את יו''כ ותשובה ללא חילוקי כפרה אחרים נשארו לו החטאים החמורים שלא השלים את שאר חילוקי הכפרה הנצרכים להם.
וצ''ע בכל זה.

בתוס' ישנים יומא פה,ב הוכיחו דע"כ גם לרבי שסובר שיום הכפורים מכפר בלי תשובה אינה כפרה גמורה, דאל"כ למה חרב הבית הרי נתכפרו ביוה"כ?

ועוד יש להקשות, למה צריך שעולה תכפר על חייבי עשה, יעשה תשובה ודיו?

והנה בגמ' שם פו,ב איתא שהעושה תשובה מיראה זדונות נעשים לו כשגגות, ואם עשה תשובה מאהבה נעשים לו כזכויות. ולפי"ז נראה שמאחר וכפרת יוה"כ היא רק עם התשובה (ולפי התירוץ השני בתוס' ישנים שם התשובה היא העיקר), וכנ"ל גם כפרת קרבן היא רק עם תשובה (כדאיתא בשבועות יג,א), א"כ בודאי רמת הכפרה היא בהתאם לרמת התשובה, וממילא נתיישבו כל הקושיות.

(יש להוסיף שגם אחר כפרה גמורה מ"מ יש רושם של עוונות שאותו צריך לתקן ע"י סיגופים או ע"י קרבנות או ע"י תורה וגמ"ח, ולפעמים צריך לזה חיבוט הקבר. והרחיבו בזה בספרי הקבלה).
 

ירושלמי

משתמש רגיל
השאלה כבדה מאוד. תשובה חלקית נבין לפי המשל שהיה בשאלה ממש.

אותו אדון העלה את המשרת בדרגה ושם אותו כמנהל על אחוזותיו. במסגרת תפקידו היו למשרת אלפי תפקידים שכל אחד מהם הוא יכל לעשות ברמות שונות של איכות. לעשות את כל המשימות ברמת האיכות המושלמת - לא אפשרי. כידוע אף מנהל לא הצליח לקדם את החברה שלו בכל התחומים לרמה הגבוהה ביותר, אנחנו לא מושלמים. אבל העבד חרד לאדונו והשתדל כמיטב יכולתו. פה ושם הוא תפס את עצמו שלא עשה את תפקידו בשלמות, כמובן. פעם התבטל כמה דקות. פעם עשה בעייפות וחוסר חשק. ופעם, נטה ליבו והלך לשחק עם חברים במקום להיות במשרד ולטפל באחוזה.

לאחר שנה עשה חשבון הנפש והלקה את עצמו באופן חמור: אתה לא מתבייש? האדון רב החסד המושלם הזה נתן לך תפקיד כה חשוב ואתה כך התרשלת פעמים לא מעטות בהצטברות של שנה שלמה?
הלך העבד לאדון, נפל לפניו ואמר לו: אדון גדול ורב חסד, אמנם עשיתי את תפקידי בתחומים רבים, אך ודאי לא היה זה באיכות המקסימלית, יכול הייתי להתאמץ יותר. מלבד זאת, כמה וכמה פעמים התעצלתי ולא עשיתי את תפקידי ובמספר פעמים אחרות אפילו פשעתי וזלזלתי בו. אנא! מחל לי!

הסתכל עליו האדון בטובו ואמר לו באהבה אין-סופית: עבדי היקר, בני היקר, אני מעריך מאוד את עבודתך המסורה, אסלח לך על השגיאות, בוודאי. אני מצפה ממך שנה הבאה להתאמץ ולהשתדל יותר ויותר. כמובן שברור לי שזה לא יהיה מושלם, דבר מורכב כזה לא יכול להיות מושלם לעולם. אתה תעשה כמיטב יכולתך, ואנחנו נקבע את היום הנפלא הזה שבו באת אלי ליום קבוע של בקשת סליחה על המעט שלא תצליח, על כך שלא התקדמת עוד יותר. ואהבתך לא תסור ממני לעולמים.

(תודה לחורב שהמשל שלו חידד אצלי את הבנת העניין).
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
אני רוצה לחזור על השאלה של האשכול
מכיוון אחר
אם המצב הוא באופן כל כך ברור שכולם חוטאים
הרי איך אפשר לקבל את מה שמקובל שעל כל חטא יש תביעה חמורה
וכל חטא גורר עונש גדול הרי זה דבר טבעי שיחטא

אני יכול לקבל את מה שהביאו בשם הרמח"ל שזה ההטבה של הבן אדם
שעונוש יענש בחטאו או אפשר לומר כמו שאומר הנפש החיים שזה תוצאה ממיילא של החטא ולכן לא שייך בזה מחילה

אבל עדיין זה לא מובן איך אפשר להבין
שהאדם נתבע על כך באופן חמור
בשעה שהמציאות המוכרת היא שיחטא
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
אני רוצה לחזור על השאלה של האשכול
מכיוון אחר
אם המצב הוא באופן כל כך ברור שכולם חוטאים
הרי איך אפשר לקבל את מה שמקובל שעל כל חטא יש תביעה חמורה
וכל חטא גורר עונש גדול הרי זה דבר טבעי שיחטא

אני יכול לקבל את מה שהביאו בשם הרמח"ל שזה ההטבה של הבן אדם
שעונוש יענש בחטאו או אפשר לומר כמו שאומר הנפש החיים שזה תוצאה ממיילא של החטא ולכן לא שייך בזה מחילה

אבל עדיין זה לא מובן איך אפשר להבין
שהאדם נתבע על כך באופן חמור
בשעה שהמציאות המוכרת היא שיחטא
 

מוחל וסולח

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
אני רוצה לחזור על השאלה של האשכול
מכיוון אחר
אם המצב הוא באופן כל כך ברור שכולם חוטאים
הרי איך אפשר לקבל את מה שמקובל שעל כל חטא יש תביעה חמורה
וכל חטא גורר עונש גדול הרי זה דבר טבעי שיחטא

אני יכול לקבל את מה שהביאו בשם הרמח"ל שזה ההטבה של הבן אדם
שעונוש יענש בחטאו או אפשר לומר כמו שאומר הנפש החיים שזה תוצאה ממיילא של החטא ולכן לא שייך בזה מחילה

אבל עדיין זה לא מובן איך אפשר להבין
שהאדם נתבע על כך באופן חמור
בשעה שהמציאות המוכרת היא שיחטא
בבסיס השאלה ישנה הנחה שגויה.
אתה צודק שעל כל לאו/ביטול עשה יש עונש.
(ואולי גם כיוונת בדבריך על הרמח"ל, להבהיר שאין עונש, אלא יש הסתרת הארה של הקב"ה)
אך מה שכתבת 'בחומרה' קשה לדעת למה אתה מתכוון.
אדם שחטא, במזיד? בשוגג?  הוא במצב עליה? הוא במצב ירידה? ומדוע הוא במצב ירידה, לתיאבון? להכעיס?
האם זה רק בגדר ימי האהבה והשנאה? (הרב וולבה).

ישנם אלף ואחד גורמים שמשפיעים על איכות הקלקול. וממילא דרגת חומרתם.
(כוונתי בדיני שמים, דיני בי"ד הינם בקטגוריה נפרדת)
 
חז"ל אומרים שהתשובה קדמה לעולם.

ה' לא היה בורא אפשרות לחטוא בלי שכבר היתה התשובה בעולם.

ואכן המצב ברור שקל מאד לחטוא (לא חיוב, יש בחירה) וע"פ רוב נופלים לחטא ובלתי אפשרי לא ליפול, ובפרט מי שכבר חטא קשה לו יותר להפסיק לחטוא, וככל שרבו חטאיו כך קשה יותר לא לחטוא - אבל לא בגלל זה "גודל התביעה".

התביעה והחומרה היא - כיון שתשובה זה דבר קל לעשות ואפשר בכל רגע להתחיל דרך תשובה, אז הטענה היא למה אינו עושה תשובה ולא למה נכשל.

לכן כ"כ חשוב לדבר בכל יום עם הקב"ה על הכל, ולא להתחמק.
הקב"ה הוא רחום וחנון ויודע-יצר, הוא לא רוצה שנחשוב שהוא שונא אותנו ונתחמק ממנו כשאנחנו נכשלים.
(זו היתה טעותו של אדה"ר, שהתחבא מהקב"ה אחר החטא, כי שוכנע ע"י הנחש שהקב"ה אינו אוהב אותו ולא התכוון לטובתו כשאסר עליו את עץ הדעת כביכול ח"ו מאינטרס אישי, שחשש שיהיו כמותו)
הוא רוצה שנזכור שהוא אוהב אותנו מספיק בשביל שנוכל לבוא אליו ולדבר איתו ולספר לו על הכשלונות ולבקש עזרה ממנו לקיים את התורה.

ובאמת מי שעושה התבודדות כל יום בא נקי ליום כיפור. ומסופר על אחד מאנ"ש שכשגסס לפני מותו הציעו לו לעשות תשובה ווידוי, ואמר שאינו צריך על כל חייו כי תמיד עשה התבודדות, רק על היום האחרון עדיין לא עשה. ואז הוא עצם עינייו והתבודד ודיבר בלחש עם הקב"ה ואח"כ יצאה נשמתו בטהרה.

וכן מי שעושה התבודדות כל יום ניצל לכה"פ מרוב היסורים. שהרי היסורים באים לעורר אדם לתשובה, והוא כבר מתעורר לבד.

ואפי' אם מרגישים שהתשובה אינה קלה וכאילו אין בחירה על דברים שהורגל בהם - באמת היא קלה. כי זו גופא התשובה - לבוא לקב"ה ולדבר איתו ע"ז.
וידוי חרטה וקבלה הם מתנאי התשובה, אבל אינם מעשה התשובה. התשובה עצמה היא לשוב לה', והאופן שעושים את זה הוא ע"י שמבקשים מה' שיקרב אותנו אליו.
ובזה מתיישב ה"מחלוקת" כביכול ביננו לקב"ה: הוא אומר שובו אלי ואשובה אליכם, אנחנו אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה. וכי עד מתי ימשך הויכוח? עד שאחד יוותר?? ומסביר מוהרנ"ת זי"ע שמה שה' רוצה כשהוא מבקש מאיתנו "שובו אלי" זה שנצעק אליו "השיבנו" שהרי מובן שאיננו יכול לשוב בלי עזרתו. ובכל פעם שאנו אומרים השיבנו - הוא משיב אותנו עוד וכך אנו שבים אליו.
ובזה מתיישב גם מה שמתפללים "אלוקי נצור" או "אבינו אב הרחמן" - והלא הבחירה בידינו? והתשובה שהיא גופא בחירתנו - שאנו בוחרים לרצות בטוב ולבקש מה' שיעזור לנו. והיינו יכולים גם לבחור לא להתפלל את זה.

ולסיכום: עיקר החומרה והתביעה - היא לא על הנפילה, אלא חוסר האמונה באהבת ה' אותנו שגורם לנו שלא לדבר איתו על זה.
ומי שמקפיד להתבודד כל יום - אפילו אם הוא נופל הרבה בעבירות - מסיר מעליו את עיקר הכעס עליו משמים, והופך את הכל לרחמים וסייעתא דשמיא לתקן הכל.

והלואי שנזכה כולנו לקיים את זה באמת ולא רק לדבר על זה...
 

ונכתב בספר

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
אלף זעירא אמר:
שאלה הפוכה:
על מה דנים את האדם לאחר מאה ועשרים, הרי העוונות של כל שנה ושנה נמחלו ביו''כ של שנה ההיא. האם דנים בשמים רק על עוונות של השנה האחרונה בחיים [בין יו''כ האחרון ליום המיתה]?
ואת''ל שאם חוזר לסורו אחר יו''כ בטלה הכפרה למפרע א''כ זה מחליש עוצמת ההרגשה של יו''כ שזה מנקה ומוחק הכל, שהרי זה אכן מוחק הכל, אבל רק למי שיהיה מכאן ואילך צדיק גמור עד סוף ימיו.
ומה שנראה בזה הוא שיש גם דרגת ביניים, שלזה שייכים לא רק הצדיקים הגמורים, שבזמן יו''כ גופא הוא עושה תשובה שלימה וקבלה גמורה לא לשוב לכסלה, ובאותה שעה הוא במצב של 'יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם', ולאדם כזה מועלת הכפרה דיו''כ. ואע''פ שבהמשך הזמן הוא שוב נופל לחטא אין זה מבטל את הכפרה דיו''כ למפרע.
אך לפי מהלך זה הדרא קושיתי הראשונה לדוכתא, על מה דנים את האדם בבי''ד של מעלה הרי כל מה שחטא נמחל בכל שנה ושנה ביו''כ?
אשמח שיחכימוני בזה החכמים דפה.
אחר כתבי כל זה נזכרתי שיו''כ הרי לא מכפר על הכל ממש שהרי יש ד' חילוקי כפרה במסכת יומא, וא''כ מי שיש לו רק את יו''כ ותשובה ללא חילוקי כפרה אחרים נשארו לו החטאים החמורים שלא השלים את שאר חילוקי הכפרה הנצרכים להם.
וצ''ע בכל זה.

בתוס' ישנים יומא פה,ב הוכיחו דע"כ גם לרבי שסובר שיום הכפורים מכפר בלי תשובה אינה כפרה גמורה, דאל"כ למה חרב הבית הרי נתכפרו ביוה"כ?

ועוד יש להקשות, למה צריך שעולה תכפר על חייבי עשה, יעשה תשובה ודיו?

והנה בגמ' שם פו,ב איתא שהעושה תשובה מיראה זדונות נעשים לו כשגגות, ואם עשה תשובה מאהבה נעשים לו כזכויות. ולפי"ז נראה שמאחר וכפרת יוה"כ היא רק עם התשובה (ולפי התירוץ השני בתוס' ישנים שם התשובה היא העיקר), וכנ"ל גם כפרת קרבן היא רק עם תשובה (כדאיתא בשבועות יג,א), א"כ בודאי רמת הכפרה היא בהתאם לרמת התשובה, וממילא נתיישבו כל הקושיות.

(יש להוסיף שגם אחר כפרה גמורה מ"מ יש רושם של עוונות שאותו צריך לתקן ע"י סיגופים או ע"י קרבנות או ע"י תורה וגמ"ח, ולפעמים צריך לזה חיבוט הקבר. והרחיבו בזה בספרי הקבלה).

בתוס באיזה מקום, הובא בלח"מ רמב"ם הל' תשובה לתי' על הקושיות ממצות עשה, שמה שאמרו לא זז עד שמוחלים לו אין הכוונה כפרה אלא מקילים לו מענשו
 

ונכתב בספר

משתמש ותיק
עברתי על האשכול. וההתרשמות שלי היא שהנושא הנדון הוא אולי הכי יסודי במערכת הבריאה של הבורא.

למעשה נגעו כאן בשאלה הבסיסית של ידיעה ובחירה, כי טבע האדם לחטוא ומי שיצר אותו בראו כאן, וממילא בכלל הידיעה של הקב"ה שאדם עלול לחסרון כל אחד לפי טבעו.
למעשה איוב שואל את זה בב"ב טז. בראת שור וכו' ורוצה לפטור את העולם כולו מן הדין.

גם אם אין לנו את התשובה הברורה לידיעה ובחירה, אבל יש לנו חוב לדעת את המידע הנוגע אלינו כדי שנדע למעשה מה לעשות ומה לחשוב בקשר לקבלת האחריות על מעשינו.

ישנם שתי ידיעות ברורות, הא'. שיש עונשים על חטאים שרובם מבוארים בחז"ל וחלקם עונשים מפחידים גם על פעם אחד של חטא וכ"ש על יותר. אם האדם יחשב לעצמו אפילו בחטאי המדות מה שמגיע לו לפי זה הוא יבין שהוא צריך למות לפחות כמה פעמים כדי לכפר על זה (כמובן בלי תשובה, ואף אם לא היה לו זמן לשוב). והוא שואל את עצמו על מה ולמה, זה נדמה לו כאילו שנותנים מאסר עולם למי שעבר את הכביש שלא במעבר חציה.

הידיעה הב', שלהקב"ה ישנה מערכת משלו איך הוא דן את האדם, מלבד ענין התשובה וכפרה, יש את הדיון על חומרת החטא בעצמו העונש הראוי, שכבר כתב על זה הרמב"ם שרק הקב"ה יודע לשפוט לפי דעתו את המורכבות של החטא של האדם כדי לקחת בחשבון את המניעים והחולשות שלו וכו' ולהקל מעליו את הדין לפי הנתונים האלו. וכנראה שאחד הדברים הבסיסים בחשבון זה הוא שהאדם עלול לחטוא, האי מאן דבמאדים וכו' וכדומה רבות (גם אנחנו יודעים לצפות לפעמים פעולות של אדם על פי מה שאנחנו מכירים טבעו ויש לנו ידע ודאי במה יכשל). מי ששם לב, הסליחות בער"ה בכלל וכל הסליחות בפרט, וכן בתפילות יוה"כ, מלאות בהצטדקות מסוג זה שהאדם הוא חלש מיועד לחטוא וכו' וזה סוג של תביעה לסליחה מהקב"ה ומאידך יש את הפיוט בר"ה ודומיו שאפי' גדולים נענשו על פגם קל וכ"ש אנחנו יש לנו לירוא מאוד וכו'.

ישנה סתירה רגשית ומובנית בין שתי הידיעות

ישנם אנשים שהידיעה הא' תופסת במחשבת ובלבם כעיקר, והידיעה הב' אינה תופסת כל כך, מצד אחד הם נמנעים מחטא, אין להם את הפריבילגיה לחשוב שהקב"ה יקל מעליהם והם גם זוכרים את האחטא ואשוב. מצד שני הם בלחץ תמידי שמה שיעשו לא יהיה טוב והכשלונות שלהם כבר מספיקים לצבור חוב מטורף אצל הבורא בצורה ש'אוי ואבוי'. בלבם מתגנבת המחשבה למה החוקים כאלה נוקשים ומחמירים ולמרות שיש על זה תשובות יפות כי הפגם גדול וכדו' הלב לא מקבל את זה. ומדחקים את המחשבות האלה כי זה לא בסדר לחשוב כך.

ישנם אנשים שדוקא הידיעה השניה תופסת אצלהם את המקום העיקרי, הם יותר 'מרשים לעצמם', מתרצים לעצמם שהרי הקב"ה יודע חולשותיהם ורגשותיהם ובוודאי יקל עליהם מאוד על אי אלו חטאים, או שרק יבקשו יפה סליחה והכל נמחק, הם בבחינת 'לבם בריא להם' (רק בבחינת), יש להם פחות טענות כי הם מרגישים פחות אשמים וכו'. ובאופן כללי לוקחים פחות אחריות, מאידך יש להם מניע אחר והוא סיפוק ממה שהם כן עושים.

הדרך הישרה והנכונה לדעת להכיל את שתי הידיעות הנ"ל בחדא מחתא, מצד אחד האדם אמור לקחת את מלוא האחריות על מעשיו ולהרגיש שהם גורמים נזק עצום שראוי להעניש עליהם בחומרא, ומאידך ידיעה ברורה שהקב"ה מתחשב היטב עם מצבו וכו'. וזה לא אמור להקל את האחריות כמלוא נימא, אלא שהבן אדם לא יסתובב עם הרגשה שהוא בעל חוב של מליארדי דולרים ומה כבר יועילו מצוותיו וכדו' טרוניות כלפי הקב"ה.

כמובן שא"א ברגע אחד להגיע לשלמות ההכרה לחיות עם שתי סתירות אלו, אבל יש ביכלתינו להתקדם לעבר זה, ואז נגיע למיטב הידיעה הנצרכת לאדם כדי לעבוד את ה' בשמחה ויראת חטא ביחד. למרות שלא יהיה לו תשובה ברורה למה שתי הידיעות האלה לא סותרות. ונקודת ההתחלה היא לזהות בעצמו לאלה משתי ידיעות לבו נטו ולנסות להכניס בלבו את הידיעה הנגדית מבלי לסתור את הידיעה הראשונית

מקווה שדברי הובנו כראוי
 
ונכתב בספר אמר:
עברתי על האשכול. וההתרשמות שלי היא שהנושא הנדון הוא אולי הכי יסודי במערכת הבריאה של הבורא.

למעשה נגעו כאן בשאלה הבסיסית של ידיעה ובחירה, כי טבע האדם לחטוא ומי שיצר אותו בראו כאן, וממילא בכלל הידיעה של הקב"ה שאדם עלול לחסרון כל אחד לפי טבעו.
למעשה איוב שואל את זה בב"ב טז. בראת שור וכו' ורוצה לפטור את העולם כולו מן הדין.

גם אם אין לנו את התשובה הברורה לידיעה ובחירה, אבל יש לנו חוב לדעת את המידע הנוגע אלינו כדי שנדע למעשה מה לעשות ומה לחשוב בקשר לקבלת האחריות על מעשינו.

ישנם שתי ידיעות ברורות, הא'. שיש עונשים על חטאים שרובם מבוארים בחז"ל וחלקם עונשים מפחידים גם על פעם אחד של חטא וכ"ש על יותר. אם האדם יחשב לעצמו אפילו בחטאי המדות מה שמגיע לו לפי זה הוא יבין שהוא צריך למות לפחות כמה פעמים כדי לכפר על זה (כמובן בלי תשובה, ואף אם לא היה לו זמן לשוב). והוא שואל את עצמו על מה ולמה, זה נדמה לו כאילו שנותנים מאסר עולם למי שעבר את הכביש שלא במעבר חציה.

הידיעה הב', שלהקב"ה ישנה מערכת משלו איך הוא דן את האדם, מלבד ענין התשובה וכפרה, יש את הדיון על חומרת החטא בעצמו העונש הראוי, שכבר כתב על זה הרמב"ם שרק הקב"ה יודע לשפוט לפי דעתו את המורכבות של החטא של האדם כדי לקחת בחשבון את המניעים והחולשות שלו וכו' ולהקל מעליו את הדין לפי הנתונים האלו. וכנראה שאחד הדברים הבסיסים בחשבון זה הוא שהאדם עלול לחטוא, האי מאן דבמאדים וכו' וכדומה רבות (גם אנחנו יודעים לצפות לפעמים פעולות של אדם על פי מה שאנחנו מכירים טבעו ויש לנו ידע ודאי במה יכשל). מי ששם לב, הסליחות בער"ה בכלל וכל הסליחות בפרט, וכן בתפילות יוה"כ, מלאות בהצטדקות מסוג זה שהאדם הוא חלש מיועד לחטוא וכו' וזה סוג של תביעה לסליחה מהקב"ה ומאידך יש את הפיוט בר"ה ודומיו שאפי' גדולים נענשו על פגם קל וכ"ש אנחנו יש לנו לירוא מאוד וכו'.

ישנה סתירה רגשית ומובנית בין שתי הידיעות

ישנם אנשים שהידיעה הא' תופסת במחשבת ובלבם כעיקר, והידיעה הב' אינה תופסת כל כך, מצד אחד הם נמנעים מחטא, אין להם את הפריבילגיה לחשוב שהקב"ה יקל מעליהם והם גם זוכרים את האחטא ואשוב. מצד שני הם בלחץ תמידי שמה שיעשו לא יהיה טוב והכשלונות שלהם כבר מספיקים לצבור חוב מטורף אצל הבורא בצורה ש'אוי ואבוי'. בלבם מתגנבת המחשבה למה החוקים כאלה נוקשים ומחמירים ולמרות שיש על זה תשובות יפות כי הפגם גדול וכדו' הלב לא מקבל את זה. ומדחקים את המחשבות האלה כי זה לא בסדר לחשוב כך.

ישנם אנשים שדוקא הידיעה השניה תופסת אצלהם את המקום העיקרי, הם יותר 'מרשים לעצמם', מתרצים לעצמם שהרי הקב"ה יודע חולשותיהם ורגשותיהם ובוודאי יקל עליהם מאוד על אי אלו חטאים, או שרק יבקשו יפה סליחה והכל נמחק, הם בבחינת 'לבם בריא להם' (רק בבחינת), יש להם פחות טענות כי הם מרגישים פחות אשמים וכו'. ובאופן כללי לוקחים פחות אחריות, מאידך יש להם מניע אחר והוא סיפוק ממה שהם כן עושים.

הדרך הישרה והנכונה לדעת להכיל את שתי הידיעות הנ"ל בחדא מחתא, מצד אחד האדם אמור לקחת את מלוא האחריות על מעשיו ולהרגיש שהם גורמים נזק עצום שראוי להעניש עליהם בחומרא, ומאידך ידיעה ברורה שהקב"ה מתחשב היטב עם מצבו וכו'. וזה לא אמור להקל את האחריות כמלוא נימא, אלא שהבן אדם לא יסתובב עם הרגשה שהוא בעל חוב של מליארדי דולרים ומה כבר יועילו מצוותיו וכדו' טרוניות כלפי הקב"ה.

כמובן שא"א ברגע אחד להגיע לשלמות ההכרה לחיות עם שתי סתירות אלו, אבל יש ביכלתינו להתקדם לעבר זה, ואז נגיע למיטב הידיעה הנצרכת לאדם כדי לעבוד את ה' בשמחה ויראת חטא ביחד. למרות שלא יהיה לו תשובה ברורה למה שתי הידיעות האלה לא סותרות. ונקודת ההתחלה היא לזהות בעצמו לאלה משתי ידיעות לבו נטו ולנסות להכניס בלבו את הידיעה הנגדית מבלי לסתור את הידיעה הראשונית

מקווה שדברי הובנו כראוי
יפה כתבת.

בתורת רביה"ק זה נקרא להיות בקי ב"רצוא ושוב". בקי בעייל בקי בנפיק. "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך".
דהיינו היכולת לזכור בעת עליה שיש לו עוד הרבה מה להתקדם ועדיין לא התחיל בעבודת השם, ובעת ירידה את ההיפך - כמה שהשי"ת קרוב אליו וכמה יקר כל צעד אפילו הכי קטן בעיני השי"ת.
ולענ"ד שניהם מיוסדים על ההכרה באינסופיות גדלות הקב"ה, גם כלפי מעלה (כמה שתגדיל יותר את המבט תראה איך יש עוד יותר עולמות עצומים וגדולים ומרחבים עצומים ואדירים יותר ותראה כמה אתה יותר כלום לעומת גדלות הקב"ה) וגם כלפי מטה (כמה שתרד ותקטין ותצמצם את המבט ככה תראה שיש עולמות אינסופיים ומפורטים בתוך גרגיר חול, ומליארדי חיידקים, ואפילו בתוך אטומים - שמלאים בחיות ונבראו בחכמה אינסופית) ולכן גם המעשה הכי גדול - הוא כלום לעומת מה שראוי לפי גדלות ה', וגם המעשה הכי קטן - הוא עצום ואדיר ויקר מאד בעיני ה'.

הנה קישור לתורה ו' "קרא את יהושע" המלאה והארוכה, שבה מבאר רביה"ק את יסודות דרך התשובה בדרך זו, של להיות בקי ברצוא ושוב.
http://rabenubook.com/%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%94%d7%a8%d7%b4%d7%9f-%d7%95/
וכאן אביא רק את קיצור העצה היוצאת למעשה מתוך אותה תורה, מתוך הספה"ק "משיבת נפש" אות א.

מִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה מְאֹד, שֶׁלֹּא יַפִּיל וְלֹא יְרַחֵק אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם בֵּין בַּעֲלִיָּה וּבֵין בִּיְרִידָה.
וּבְכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו יְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ (שֶׁקּוֹרִין דֶּער הַאלְטִין זִיךְ) וִיקַיֵּם: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אַתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ", שֶׁגַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת יְכוֹלִין לְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם שָׁם הוּא יִתְבָּרַךְ נִמְצָא, בִּבְחִינַת "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" ("לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" ח"א סִימָן ו')
כְּשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת, הַיְנוּ בָּקִי בִּ"רְצוֹא" בָּקִי בְּ"שׁוֹב", שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת "עַיֵּל וְנָפִיק", בְּחִינַת: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ".
הַיְנוּ מִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לַחֲגֹר מָתְנָיו שֶׁיִּתְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם תָּמִיד, בֵּין בַּעֲלִיָּה בֵּין בִּירִידָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל – הִנֶּךָּ", הַיְנוּ, בֵּין שֶׁיִּזְכֶּה לְאֵיזֶה עֲלִיָּה לְאֵיזֶה מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, אַף־עַל־פִּי־כֵן אַל יַעֲמֹד שָׁם וְלֹא יִסְתַּפֵּק עַצְמוֹ בְּזֶה, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּזֶה מְאֹד, לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵילֵךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכוּ' שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בָּקִי בִּרְצֹא וְכוּ'.
וְכֵן לְהֵפֶךְ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִפֹּל ח"ו, לְמָקוֹם שֶׁיִּפֹּל, אֲפִלּוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת ח"ו, גַּם שָׁם אַל יִתְיָאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ לְעוֹלָם בְּשׁוּם אֹפֶן, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה. רַק יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וּבְכָל מַה שֶּׁיּוּכַל. כִּי גַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת נִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם מִשָּׁם יְכוֹלִין לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת: "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" בְּחִינַת בָּקִי בְּ"שׁוֹב", כִּי אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה כִּי אִם כְּשֶׁבָּקִי שְׁתֵּי בְּקִיאֻיּוֹת אֵלּוּ.
וּבֶאֱמֶת הִיא בְּקִיאוּת גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע, שֶׁצְּרִיכִין לְיַגֵּעַ עַצְמוֹ וְלִטְרֹחַ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם תָּמִיד וּלְצַפּוֹת בְּכָל עֵת לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אַל יִפֹּל מִשּׁוּם דָּבָר וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה ח"ו, אַף־עַל־פִּי־כֵן אַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ כְּלָל וִיקַיֵּם "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ" כַּנַּ"ל.
וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי בְּקִיאֻיּוֹת אֵלּוּ אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, וְאָז יְמִין הַשֵּׁם פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ וְזוֹכֶה לִכְבוֹד הַשֵּׁם וְנַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי־זֶה אָדָם לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא – אַשְׁרֵי לוֹ. (עַיֵּן תְּשׁוּבָה אוֹת י')


לא יכול להתאפק מלצרף גם את השיר הנפלא הזה של הרב ישראל דגן
הצג קובץ מצורף אם אסק שמים.mp3

אנקדוטה קטנה: באלבומו של שולי רנד "רצוא ושוב" יש את השיר "צדיק" שמייצג את ה"רצוא" ואת השיר ההפוך "דע בני אהובי" שמייצג את ה"שוב".
 
חלק עליון תַחתִית