זאת תורת האדם - כללים בנפש האדם - האשכול המרכזי

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קריאה בשם הפרטי

המדרש כותב - עד מה כבודי לכלימה, שדוד המלך אמר, עד מתי אתם מכלימים אותי ואת כבודי וקוראים אותי בן ישי, גם לכולכם יתן בן ישי (ש"א כב-ז) כי בוחר אתה בבן ישי (שם כא) כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה (שם לא) ולית לי שם? מסברי המהר"י כהן - וכי אין לי שם בעצמי שתקרא אותו בשמי? (מדרש שוחר טוב תהילים ב')

------ אדם מעדיף שיקראו לו בשם הפרטי (עפ"ר) וכן רואים שהמרגלים חזרו לארץ התחיל כלב לומר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, וכולם השתתקו כי חשבו שיספר בגנותו (סוטה לה.) וגם שם הייתה מקודה נוספת שהרי עמרם היה חותן כלב וא"כ יותר משמע פניה בתורה זו שיספר גנותו.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אמר ר"י - עם ישראל כשנכנסו לארץ כתבו את התורה על אבנים וסדו אותם בביד, אמר לו ר"ש לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן את התורה? א"ל בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושילחו נוטירין שלהם וקילפו את הסיד והשיאוה (העתיקוה) (סוטה לה:)

----- פעולה פשוטה של שליחת סופרים קילוף סיד והעתקת התורה מוגדרת בינה יתירה ! (ועוד תוס' מגדיר זאת מעשה ניסים !!!)
אלא כשהאדם שקוע בשגרתו קשה לו לצאת ממנה. וכאן א"ל שלא כ"כ שקועים בשגרה שהרי הרבה ניסים נעשו להם באותו היום שכל מלכי מזרח ומערב ראו אותו ואולי שליחת השליחים לעומק האוייב היא הבינה יתירה והמעשה ניסים.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אהבת התינוקות

למנצח על מות לבן - זה שאמר הכתוב את הכל עשה יפה בעיתו (קהלת ג-יא) ר' ברכיה בשם ר' יונתן אומר תהי קורא גם את העולם נתן בליבם (שם) אלא גם אהבת עוללים נתן בלבם של אבותם. 
משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכובד והקטן מטונף, אעפ"כ היה אוהב את הקטן יותר מן הגדול (מדרש שוח"ט תהילים ט')


------- זהו טבע העולם שאוהבים את התינוקות, וכבר כותב ע"ז בעל חובת הלבבות שלכן הטבע שאוהבים מיניאטורה.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
להתנהג כשוטה בעת משחק עם הילדים

: "מעשה באחד שעשה דייתיקי (צוואה), ואמר 'לא יהא בני יורש אותי עד שיֵעָשה שוטה'! הלכו ר' יוסי בר' יהודה ורבי לשאול המעשה לר' יהושע בן קרחה. והציצו מבחוץ, וראו אותו מרקע על ידיו ועל רגליו וגמי נתון לתוך פיו, והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו, הטמינו את עצמן. נכנסו אצלו, שאלו אותו המעשה , והתחיל משחק. אמר להם: חייכם, שמעשה הזה ששאלתם עכשיו הגיעני. אמרו לו: מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה". (מדרש שוחר טוב תהלים צב-יג)

---- רואים שאפי' האדם המכובד ביותר אם יראה תינוק יעשה לו "'קוצ'י מוצ'י"... (וזהו בגדר הנהגות רגילה ונורמה בריאה !)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
מעשה אחד, מספר סיבות

הנותן לחמותו, מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל, אמר רבי יהודה, רוצה היא בתקנת ביתה ובושה מחתנה. (דמאי פ"ג מ"ו)

---- ומסתמא שהיא גם בושה קצת מביתה ורוצה בתקנת חתנה (הזהר מאשתך מחתנה הראשון) , אך יותר דומיננטי אצל ביתה תקנתה, ואצל חתנה הבושה.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
התנהלות בדברים חדשים

הגמ' בפסחים כותבת הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון רב חסדא אמר משום ערוה רב כהנא אמר משום ממון, הא והא איתנהו. (דף קיג.) וכותב הרשב"ם בב"ב צח: דה"ה לכל החתנים אלא שמן הראשון צריך להזהר יותר

------ ומסתמא משום שתמיד שיש שינוי חדש ולא מוכר בחיים עוד לא ברור לאדם צורת ההתנהלות והגבולות ועלול לשגות, ונכון בכל מצב חדש ואף בטיול או בנסיון חדש שעומד מולו שאינו רגיל לו.
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
עוד על ענייני משפחה -

משנה עירובין פו.
רבי שמעון אומר אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיע מלבו 
גמרא: אמר רב הלכה כרבי שמעון ודוקא בתו אבל בנו לא דאמרי אינשי נבח בך כלבא עול נבח בך גורייתא פוק.
רש"י - ודוקא בתו - דעביד איניש דדייר אצל חתנו, אבל בנו - אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו, שמא תתקוטט ויצא. כלבא - זכר, כגון חתנו. גורייתא - נקבה, כגון כלתו.

וכמה לימודים חשובים יש בשורות קצרות אלו.

ועוד - יבמות קיז.
מתני' הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח 
גמ' איבעיא להו בת חמיה מהו טעמא דבת חמותה משום דאיכא אימא דסניא לה היא נמי סניא לה והכא ליכא אימא דסניא לה או דלמא טעמא דבת חמותה דאמרה קאכלה לגירסנא דאימא הכא נמי קאמרה אכלה לגירסנא דבי נשאי ... אלא כלה מ"ט סניא לחמותה דמגלה לבנה כל דעבדה אשת אב נמי סניא לבת הבעל דמגלה לאביה כל דעבדה ורבנן כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ורבי יהודה ההיא בדברי תורה.
ועיין רש"י שם - וטעמא דכולהו מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה ויבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה ובת בעלה זו באה במקום אמי אוכלת כל עמלה 
בדברי תורה כתיב - לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה לבך עומד לך להעמיד גירסא אם יגעת בה תמצא אם לא יגעת לא תמצא. ל"א - אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים ואם לאו אינו מחכים מרבו.
עיי"ש עוד כל הסוגיא עסוקה בזה.


ועוד - כתובות עא.
המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חודש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובזמן שהוא בעיר אחרת רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה.
כשהן בעיר אחרת - דרך בתם ללכת אצלם ברגלים.

אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה.

והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.
רש"י - אישי - לשון אישות ונישואין. ככלה בבית חמיה - שכבר ניסת וגס לבה בבעלה ואינה בושה הימנו.

 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות

הגמ' אומרת תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (כתובות יז.)

------- וכמובן אין הפירוש שעל כלה שפניה כיריעות (ע"ע מרים) יאמרו שהיא יפהפייה, וכותב רש"י חסודה - חוט של חסד משוך עליה, וכמו שעל אסתר נאמר שאף שהייתה ירקרוקת היה חוט של חסד משוך עליה, כך גם על הכלה אף שאינה נאה אומרים שהיא נאה ויש לה חן שהרי דבר זה ייתכן אף בשאינם נאים שהחן משווה להם נוי.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
סיפוק

חזקיה כיתת נחש הנחושת ושואלת הגמ' אפשר באו אסא ויהושפט ולא ביערום? והלא כל ע"ז שבעולם באו אסא ויהושפט וביערום, אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו (חולין ז.)
ומסביר רש"י כשיבואו בנינו אחרינו, אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם?

----- רואים את החשיבות שאדם צריך להרגיש סיפוק שעשה משהו
(ואכן צ"ב האם העיקר הוא הגדלות היא בעיני עצמו או בעיני העם, שהרי אצל אברהם ב"אגדלה שמך" דורשים על האות ה')

ור' חיים זייצ'יק מביא מכאן שבשר ודם עליו ללמוד מהקב"ה שמוותר על כבודו ולהניח מקום לחבריו שיתגדל שמם (בספר "ואני תפילה" ח"א עמוד תקל' ע"פ המהרש"א שאסא ויהושפט לא עשו זאת בכוונה)

 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
המנעות מהוצאת אנרגיה לשוא

בהוצאת סמני צביעה מוכנים מתחייבים בשבת בשיעור מינימלי של צביעת דוגמא אך בסמנים שאינם מוכנים בשיעור רב יותר של צביעת בגד קטן לפי שאין אדם טורח לשרות סמנים לצבוע בהן דוגמא לעירא (שבת עט.)

------ וכמו שאין דרך נשים לאפות בתנור פרוסת עוגה אחת בלבד.
ועם תכנון נכון ניתן להפיק את המיטב, ולא לבזבז אנרגיה מיותרת על תוצר מועט.
(והכל בהתאם לסיטואציה הקיימת כמובן)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
התכבד והיה מכובד

ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה ... אמר מר ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה היכי דמי אי ברשות הרבים, ל"ל מראה? ואי ברשות היחיד, כי רואה מאי הוי?  לעולם ברה"י וכיון דאיכא מראה מתחזי כאדם חשוב. (עז כט.)

כותב רש"י במראה - לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר העובד כוכבים כיון דקפיד אהכי חשוב הוא ומתיירא להורגו:

---- התנהג בחשיבות ותהיה חשוב !


וראיה נוספת לזה מהגמ' בשבת המוצא קשר מוכסין, על שלא הראהו למוכר חייב, משהראהו למוכס פטור, ר"י אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו (שבת עח:) ורש"י שם מסביר את ר"י שמראה למוכס שני לא לפוטרו מן המכס אלא להראות לו שהוא נאמן וחשוב ואינו מבריח עצמו מן המכס כדי שלא יעליל עליו לאחר זמן.

--- ורואים שאדם נמנע מנזק עתידי וע"י שנותן לעצמו ארשת של חשיבות ושמירת חק מסתבר שלא יבואו לחשדו בעתיד, שהרי אדם בעל חשיבות לא עושה משחקים של גניבת מכס מזולזלים.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אמירת בוקר טוב \ הפנמת ההערה

בשעה שעלה משה למקום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו [ה'] משה אין שלום בעירך? אמר לפניו כלום יש עבד  נותן שלום לרבו? א"ל היה לך לעזרני, מיד א"ל ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת (שבת פט.)כותב רש"י: מיד - בעליה אחרת אמר לו יגדל נא כח ה'.

----- 

א. רואים שיש להקפיד על נתינת שלום בין אדם לחבירו.
ב. אפשר ללמוד מכאן שגם שא"א להתנהג בצורה המקובלת צריך לבדוק האם ניתן להחליפה בצורה אחרת של התנהגות.
ג. רש"י במקום מסביר שה"מיד" לא היה 'מיד' אלא בעליה אחרת, ומסתמא מכיוון שאם היה אומר במקום לה' אמירה המסייעת היה הדבר מעשה קוף בעלמא, ורק אם מגיעה הזדמנות נוספת להוכיח את הנלמד והאדם נוהג כהוגן זה מראה שאכן הפנים את הדבר.

(ואולי עפ"ז מבוארת גם הסוגיא במגילה ג. שהמלאך העיר ליהושע על הביטול תורה מיד וילן יהושע בתוך העמק וגם שם רש"י כותב "לא באותו הלילה כתיב אלא בלילה שצר על העי והכי קאמר מיד חזר יהושע מדבריו וכשבא לילה אחר במצור עסק בתורה" אך עדיין צ"ב)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
תני אמר ר' יודה מעשה שהיינו בעין כושין ואכלנו לוף על פי רבי טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית אמר לו רבי יוסי עמך הייתי ולא היה אלא מוצאי הפסח (ירושלמי שביעית ה-ב)


------- לפעמים הזיכרון מטעה, זוכרים שהיה מעשה במוצאי חג כלשהו ומחליפים בין סוכות לפסח אך במיקום שהוא יותר מוחשי קשה לטעות.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
עשיית פעולה פשוטה לזולת

כתוב בפסוק מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם (מלאכי א-י)
וכותב רש"י ורבותינו דרשו בתורת כהנים אדם אומר לחבירו הגף לי את הדלת הזו אין תובע עליה שכר הדליק לי את הנר הזה אין שואל עליה שכר ואתם מי בכם שסגר דלתי חנם ולא הארתם מזבחי חנם ק"ו שלא עשיתם חנם דברים שדרכן לעשותן בשכר לפיכך אין לי חפץ בכם.

-------- מקובל שפעולות פשוטות אדם עושה לחבירו (ואפילו לאיש זר) ללא בקשת תמורה.

ומעניין שתמיד שמבקשים מאנשים עזרה איך להגיע למקום מסוים, הם מסייעים במאור פנים ובשמחה !
(ותוס' בע"ז יט: ד"ה מכוש כותב שאף גוי (שאינו מוחל על פחות משווה פרוטה) מוחל על פעולה פשוטה)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אסף אמר:
מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך או הרחקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ (פרשת ראה)
ופירש"י - "הקרובים אליך או הרחוקים - למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים".
טבע האדם לחשוב על דברים שרחוקים ומופלגים ממנו שהינם מיוחדים ומעולים והתעלומה מסעירה את דמיונו, ועל טבע זה מבוססת חכמת התעמולה והפרסומת.

וכן הגמ' במסכת שבת - דבי רבה גרדי קארי כיון דחזא דהוו קא מחרפי אמר להו אתא איגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן דאסיר: (דף קטו.)
וכותב רש"י אתא איגרתא ממערבא כו' - כי היכי דלקבלו מיניה.

כי אם היה אומר בשם עצמו, אנשי ביתו לא היו מקבלים זאת ! (ובדומה לזאת בעירובין נא. והמג"א סימן קנ"ו דן בשאלה האם מותר הדבר) 
 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
המעלה בתיווך ע"י צד שלישי

בסוגיית גואל הדם כתוב שאומרים לו (לגואל הדם) אל תנהג בו מנהג שופכי דמים בשגגה בא מעשה לידו ר"מ אומר הוא מדבר ע"י עצמו שנאמר (דברים יט, ד) וזה דבר הרוצח אמרו לו הרבה שליחות עושה. (מכות י:)
כותב רש"י -  הרבה שליחות עושה - דברים שאינן נעשים ע"י האדם נעשים ומתקבלים על ידי הרבה שלוחים. 
והרש"ש מתקן הגירסא במקום וכותב - ומתקבלים הרבה על ידי שלוחים.

------ לפעמים צריך גוף שלישי שיעביר ויצליח להחדיר את המסר ולדוג' במו"מ בין מוכר וקונה אמירת המתווך עפ"ז הרבה יותר מתקבלת מאמירות הקונה\מוכר.
 

chagold

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
רואים את הקולות
לא תהא שמיעה גדולה מראיה
והיום ידוע שפרסום ללא תמונה הוא חלש מאוד
והתורה מעבירה את המסר הנצחי האמיתי של העולם - באופן של המחשה חזותית
למרות שאין לו דמות הגוף

ספר החינוך רצ"ט

מצות קרבן מוסף כל שבעת ימי הפסח – להקריב קרבן מוסף בכל שבעת ימי הפסח, שנאמר (ויקרא כג ח) והקרבתם אשה ליי שבעת ימים. והוא כקרבן ראש חדש, שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים הכל עולות, וכמו שכתוב בפרוש על כלן בסדר פנחס (במדבר כח יט) אשה עלה ומשפט העולה כבר פרשתיו למעלה (מצוה קטו) [ושעיר אחד לחטאת והיא נאכלת]. משרשי המצוה. כענין מה שכתבנו למעלה בענין הקרבן, כי האדם נפעל כפי מעשהו, כי מהיותו בעל חמר, אין מחשבתו נדבקת כי אם על ידי המעשה. ומזה השרש צונו ברוך הוא לעשות פעלה מיחדת לשם היום למען נתפעל מתוך כך לתת את לבנו לגדל היום וקדשתו והנסים והטובות שגמלנו האל ברוך הוא באותו הזמן.
 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
בכי מדבק \ תיעול רגשות

בכה תבכה בלילה (איכה א) ... "בלילה" - שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו
מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה והיתה בוכה עליו בלילה, שמע רבן גמליאל קולה, ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו, למחר הכירו בו תלמידו והוציאוה משכונתו (סנהדרין קד:)


ובמדרש מובא הסיפור ונוסף בו נתון חשוב מאד -

בלילה, למה בלילה לפי שאין קול הולך אלא בלילה לכך נאמר בלילה, א”ר איבו לילה מושך עמה קינה, מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו (איכה רבה א’ כ”ד).

------ ביום ישנם רעשי רקע שמפריעים אך בלילה שמיעת בכי חודרת לנפש, אך רואים אצל ר"ג שהשתמש עם הרגש שהתעורר לצורך צער החורבן.
ועפ"ז כל רגש ואפילו שמח אפשר לנתבו לאפיק מרומם.


(ולכאורה גם השופר סגולתו לגרום הרהורי תשובה, אך לפי הפשטות, אנו צריכים להתעורר מעצם תקיעת השופר כמו ששמיעת אזעקה מקפיצה אותנו, ואת ההתעוררות הזאת לתעל ולנתב לתשובה)
 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
בכי גורם תחושת שובע

היתה לי דמעתי - מכאן אתה למד שהבכיה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול. וכן אלקנה אומר לחנה (שמואל-א א ח) למה תבכי וגו'. ואומר (שם) ויאמר לה אלקנה אישה וגו' למה לא תאכלי. מכאן שהבכיה משבעת. לכך היתה לי דמעתי לחם. (מדרש שוחר טוב מב')

----- ואם בכי ומצב רוח רע גורם חוסר תיאבון מסתמא עפ"ז מצב רוח טוב גורם תיאבון מוגבר ואכן מענין שעפ"ר טבע האנשים ה'בריאים' להיות בעלי מצב רוח מרומם תמיד. 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הגזמה

תנן התם, תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור, אמר רבא גוזמא. השקו את התמיד בכוס של זהב, אמר רבא גוזמא. אמר רבי אמי דברה תורה לשון הואי, דברו נביאים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי הא דאמרן. דברה תורה לשון הואי (דברים א, כח) ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו נביאים לשון הואי (מלכים א א, מ) ותבקע הארץ לקולם. 
אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי אלו הן תפוח גפן ופרוכת. תפוח הא דאמרן. גפן דתנן, גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה . פרוכת דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן פרוכת עוביה טפח ועל שבעים ושנים נירים נארגת ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין ארכה ארבעים באמה ורחבה עשרים באמה ומשמונים ושתי רבוא נעשת ושתים עושים בשנה ושלש מאות כהנים מטבילין אותה. (חולין צ:)

וכותב רש"י - לשון הואי - לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו ומוציא בפיו דבר שאינו ולא שיתכון לשקר אלא לא דק:

------ ואפשר לומר שלעיתים ההגזמות מעשירות את הלשון, והבעיה היא בעיתונים שמגזימים וכותבים שהיו אלפי אנשים באירוע והם אכן מתכוונים שנאמין בזה.

 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
דימוי והאנשה

מצאנו פעמים רבות בתנ"ך ביטויים של דימוי ושל האנשה (נתינה לדומם ביטויים אנושיים) 
דימוי כגון :

"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (ספר תהליםפרק א'פסוק ג')
"כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו" (ספר משליפרק י'פסוק כ"ו)

וכן בגמרא מה ברזל זה, אחד מחדד את חבירו - אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה... למה נמשלו דברי תורה כאש, לומר לך: מה אש אינו דולק יחיד - אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי... (תענית ז.)

ו"האנשה" כגון:

נהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ (תהילים צח-ח)
הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן (תהילים קיד-ו)

--------  האנשה עפ"ר היא יותר סיפרותית אך דימויים הם מקובלים כמו רעב ככלב, אך בשימוש בביטויים מקוריים הדבר כבר נהיה ספרותי.


 
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הלב

כך מובא במד"ר קהלת א (טז) -

 דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי,

1. הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה.

2. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, ט): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ.

3. הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי.

4. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כו): לֹא לִבִּי הָלַךְ.

5. הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לב): אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו.

6. הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כב, יד): הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ.

7. הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי.

8. הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יח): צָעַק לִבָּם אֶל ה'. הַלֵּב

9. הלב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם.

10. הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י): וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ.

11. הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, יב): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה.

12. הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם.

13. הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ו): וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

14. הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, סז): מִפַּחַד לְבָבְךָ.

15. הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה.

16. הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, יד): וְרָם לְבָבֶךָ.

17. הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, כג): וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

18. הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לג): בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ.

19. הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ.

20. הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, ב): רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב.

21. הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ.

22. הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ.

23. הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כה): אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ.

24. הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו'.

25. הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם.

26. הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, כ): וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן.

27. הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מא): אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם.

28. הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה.

29. הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא, ד): תָּעָה לְבָבִי.

30. הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יג): כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד.

31. הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): : אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר.

32. הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ.

33. הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ.

34. הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו'.

35. הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב וגו'.

36. הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם.

37. הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, ד): וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.

38. הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ, ט): וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ.

39. הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן.

40. הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, כה): אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ.

41. הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ו): כִּי יֵחַם לְבָבוֹ.

42. הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, לז): וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ.

43. הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ה): וַיִּמַּס לְבַב הָעָם.

44. הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

45. הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מ): וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם.

46. הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, א): אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב.

47. הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כה): אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ.

48. הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יד): וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ.

49. הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כה): וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם,

50. הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב, כ): מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע.

51. הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ.

52. הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב, יז): כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו'.

53. הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ג): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ.

54. הַלֵּב חוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, יד): תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע.

55. הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, ח): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת.

56. הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, ג): זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ.

57. הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, א): לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב.

58. הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה, יט): וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ. הֱוֵי דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וגו'.


----- ואפשר להוסיף ש"לב כבד" בגי' 58, ואולי מרמז שה' הקשה את לב פרעה בכל 58 מאפייני הלב.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הבנת שפה ודיבורה זה צווי דינים

הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא, אוקי רבא תורגמן בינייהו, והיכי עביד הכי? והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי, ואהדורי הוא דלא הוה ידע. (מכות  ו:) 
כלומר רבא הבין שפה זרה אך לא ידע לדבר אותה.

------ ואכן מעניין שלא כל מי שמבין שפה, יודע גם לדבר אותה, ומעניין שאם תאמרו לאברך ממוצע לכתוב מספר מילים בכתב רש"י, הוא לא יצליח אף שהמון שנים הוא כל יום לומד מספר שעות בכתב זה !

וכן לא כל מי יודע יפה לשיר הוא גם יודע להלחין שיר ולא כל מי שיודע להקשות גם יודע לתרץ וכותבת הגמ' על יהודה שהיו עצמותיו מגולגלות מ' שנה במדבר ומשה ביקש עליו רחמים "לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן (דברים לג, ז) - ידיו רב לו. לא הוה ידע לפרוקי קושיא (דברים לג, ז) - ועזר מצריו תהיה (מכות יא:) ורואים שזה שני ענינים שונים !
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
מנגינה גורמת לאדם לעבוד יותר טוב

אמר ר' הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסיר. אומר רש"י זמרא דנגדי - מושכי ספינות בחבל שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם. ודבקרי - שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין השוורים לתלמיהן שהולכין לקול השיר וערב עליהן (סוטה מח.)

------- לאחרונה התפרסם שהעובדים לקול מוזיקה יש להם 24% פחות טעויות (ומסתמא האדם לא גרוע יותר מהשוורים) וכן ישנו מחקר הנקרא "אפקט מוצרט" האומר ששהאזנה לסוגים מסוימים של מוזיקה מורכבת עשויה לגרום לשיפור קצר מועד בביצוע של משימות קוגניטיביות.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
נשים נוטות לקחת צרות ללב יותר מגברים

כתוב בפסוק  "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ" (בראשית ג-טז) וכותב הרש"ש הנשים מפני רכות ליבן מתפעלות ומצטערות הרבה על צרה של"ת יותר מן האנשים, וליבן נשבר כאשר יעידון הכתובים והניסיון, וזה אצלי כוונת הכתוב "הרבה ארבה עצבונך" שכל מאורע יעציבך ביותר (כתובות ד:)

------ מסתמא מתכוון הרש"ש במילים "שכל מאורע" הכוונה גם אל הזולות והאנשים הרחוקים אך הגברים מתישהו בחיים הלב אולי קצת מתחספס, וצריך ליטוש לההפכו שוב ל"לב בשר".
אגב התרגום עה"פ  "וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר" (יחזקאל לו-כו) הוא וְאֶתֵּן לְכוֹן לֵב דָחֵיל וְרוּחַ דְחִילָא אֶתֵּן בְּמֵיעֵיכוֹן וְאֶתְבַּר יַת לִבָּא דְרַשִׁיעָא דְהוּא תַקִיף כְּאַבְנָא מִבִּסְרֵיכוֹן וְאֶתֵּן לְכוֹן לֵב דָחִיל קֳדָמַי לְמֶעְבַּד רְעוּתִי. וא"כ משמע שלב חדש בהכרח הוא ירא אלוקים
(שהרי "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" ה' ברא אותנו ישרים, אך בדרך המלך הכסיל מוסיף על כסלי הלב)
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הבחנה בסיפור\תהליך כתוצאה מצירוף נתונים

תוס' במסכת מכות כותב במצב שהיו בזירה פסולי עדות ואז שואלים את העדים לאחר העדות, האם במעשה ראיית הפשע התכוונתם להעיד ביחד עם הפסולים? ואז נפסלת עדותם, או שרק לראות באתם ואז לא נפסלת העדות ומקשה תוס' היאך יכולים לומר שהתכוונו להעיד עם הפסולים הרי ישנה הלכה שמי שהגיד אינו חוזר ומגיד ומתרץ דכיוון דבאים (הפסולים) ביחד עם הכשרים נראין הדברים שמתחילה כולהו לאסהודי קא אתו והוכיח סופן על תחילתן (דף ו. ד"ה לאסהודי)

----- לפעמים  האדם בראיית מצב נתון כלשהו מצליח להרכיב בעזרתו את סיפור המקרה.
דוגמא קלה - רואים ילד משחק בגינה ובספסל הסמוך יושבת אשה, מבינים שהאם לקחה את בנה לגינה. 
לעיתים המצב יותר מורכב ודורש התערבות,  רואים ילד מחכה ליד מעבר חציה מבינים שהוא מחכה שמשהו יעביר אותו את הכביש.
ולפעמים המצב דורש דווקא אי התערבות, נמצאים בתור בחנות ובסמוך אליך ילד דורש ממתק לאמו ומתחצף אליה צריך דווקא להתנהג כאילו לא ראיתי ולא שמעתי כדי לא ליצור תחושת אי נעימות אצל ההורה.  וכדו' על דרך הדמיון הטוב.
 

במבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמים הפנים אל הפנים

כמים הפנים לפנים וגו'. א"ר חנינא וכי יש פנים למים, אלא מה המים הללו אתה נותן אותם בכלי ומסתכל בהם והם נראין לך כך לב האדם לאדם. (מדרש משלי פרשה כז)

וכותב המהר"י כהן (חתן המהר"ל מפראג) פי' שצורתך ממש אתה מסתכל תוך המים כך מלב עצמך כפי מה שהוא על חברך תדע שגם כן לבו עמך, ולכן אצל המים ל' בפתח, כי ההסתכלות הזה פתוח וניכר לגמרי, שצורתו ממש נראה במים. אכן ידיעת חבירו מליבו אינו לגמרי, שלא יוכל לידע ממש מה שבלב חבירו עליו, ממה שבליבו על חבירו. כי כבר כתיב "וה' יראה ללבב" לכן ל' לאדם היא קמוצה, כי קמוץ וסגור הדבר קצת, שלא ידע מזה רק קצת דמיון, לא ממש ראיה ידועה ופתוחה.
 
 

בן המתחטא

משתמש ותיק
במבי אמר:
כותב התוס' בריש ב"ב דאם נפל הכותל ברשות אחד מהשותפים הוא אינו נאמן לטעון שהוא בנה את כל הכותל והאבנים שלו, דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין, שהיה עושה עמו. (ד"ה לפיכך)

---- רואים מכאן שטבע הוא שאין האנשים פראיירים !

וכן נראה מוכח מרש"י ב"מ יג' ד"ה לפירעון ולקנוניא שכתב ויחלקו ביניהם ומנ"ל שלא יקח האחד הכל והשני מסייעו וע"כ שאין פראיירים... ושמא הוא משום אין אדם חוטא ולא לו
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
האדם מתנהג בהתאם לדימוי העצמי שלו.

אדם עם דימוי חיובי על עצמו, גם יתנהג בצורה חיובית. ולהיפך, אדם שיש לו דימוי שלילי על עצמו יתנהג בהתאם.

על המשנה באבות (ב,יג) 'ואל תהי רשע בפני עצמך' פי' הרמב"ם:

"אם ידמה האדם עצמו פחות - לא תהיה חמורה בעיניו פחיתות שיעשה".
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
תוס' שבת נ: לגבי ליפות א"ע במקום צער אי"ז לא ילבש
כתבו תוס'

"ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי דאין לך צער גדול מזה"
 
חלק עליון תַחתִית