אני הקטן כתבתי ע"ז מאמר מזמן
לענ"ד מניח את הדעת ע"פ המקור הקדמון ביותר שהוא בעצם "ספר חסידים"
המדבר לשון הרע מעביר כל מצוותיו למדובר ולוקח כל עוונותיו. האמנם?
ידוע מה שאומרים העולם, שמי שמדבר לשון הרע מפסיד את כל מצוותיו שעשה כל ימי חייו וגם נוטל את כל העבירות שעשה אותו זה שדיבר אודותיו. והדברים מבהילים ומוזרים גם יחד, ושומה עלינו לבדוק אם אכן כן הוא דין שמים ואם קבלה נקבל.
הנה כי כן, כן כ' בס' שמירת הלשון למרנא הח"ח זצ"ל (שער הזכירה רפ"ז) וז"ל בא וראה עוד כמה גדול עונש העון המר הזה, שבדברי לשה"ר ורכילות שהוא מדבר, הוא מאבד את מעט תורה שיש בידו. שזה לשון המדרש שוחר טוב במזמור מ"ב: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", מדבר בלשה"ר וכו', "למה יקצוף האלהים על קולך", על אותו הקול שהוצאת בפיך ואמרת לשה"ר על חבירך. "וחבל את מעשה ידך", מעט תורה שיש בידך אתה מאבדה. ופשוט דכונת המדרש הוא כמו שכתבו הספרים הקדושים שמי שמדבר לשה"ר על חבירו הוא גורם שנוטלין ממנו זכיותיו שעשה עד עתה ונותנין לחבירו, עכ"ל. (אמנם עי' לח"ח בספרו כבוד שמים פ"א אות כ שפירש דברי המדרש שוחר טוב הנ"ל בצורה אחרת, עיי"ש) וכן הביאו כמה אחרונים "שכל" המצוות והעברות עוברות מהמדבר למדובר ולהפך. עי' לר' יוסף חיים זצ"ל בספרו אדרת אליהו (ריש פרשת קורח ד"ה או יובן) ובמה שהביא בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז יו"ד סי' מו) מכמה ספרים. וע"ע בכל מה שהביא וציין הגרי"ח סופר שליט"א בס' מנוחת שלום (ח"ט סי' כח).
והדברים מבהילים כל שומע, ויתר מהמה הינם תמוהים ביותר, כי איך יתכן שיפסיד אדם עמל של ע' שנה בדיבור אחד. ולמה לא צעקו כן חז"ל בגמרא ערכין טו: כשהזכירו שם כמה דברים חמורים ביותר בגנות במדבר לשון הרע ומזה לא הוזכר כלום, וכן תמוה טובא שלא הוזכר דבר זה בכל הראשונים כהרמב"ם ורבינו יונה ועוד אע"פ שהביאו דברים חמורים בגודל עוון זה. ועוד תמוה מדוע שיעברו המצוות שעה המדבר אל המדובר, וכי מה זכות ומצווה עשה המדובר שיזכה על חינם במצוותיו של המדבר. וכן תמוה מדוע נותנים על המדבר עבירות שלא עשה כלל ויענש עליהם, הא סגי ליה בעונש שמים כפי מה שדיבר ומה לו ולעוונות שעשה המדובר. ועוד שלא מצינו שום מקור ברור בדברי חז"ל מפורש לדבר זה של העברת מצוות ועברות, וכל האחרונים הנ"ל כתבוהו כדבר ידוע ומקובל מחז"ל מבלי לציין לו שום מקור. וצ"ע מה מקורו, והיה המקור למאור.
והנה באמת המקור הראשון להמצאה זו הוא דברי רבינו בחיי בס' חובות הלבבות (שער ו' שער הכניעה פ"ז) וז"ל ואם מה שספרו עליו שקר, יאמר למספר: הרף אחי, וחמול על זכיותיך, שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש, כי כבר נאמר על אחד מן החסידים, שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו: הגיעני, ששלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם, זכויות שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמר להם: עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, ויאמר להם: אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, יאמר להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שנאמר: והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה', עכ"ל. והבאים אחריו שהעתיקו כדברים הללו בשם "אחד מן החסידים" הם: ס' אורחות צדיקים (שער הענווה) ור' דוד הנגיד נכד הרמב"ם (בפירושו לאבות פ"א מי"ז) ואין ספק שמקורם הוא חובות הלבבות הנ"ל כמש"כ הגרי"ח סופר שם שדרכם להעתיק ממנו. וכן מצינו כדברים הללו בס' מגיד מישרים למרן השו"ע שכן אמר לו המלאך הדובר בו (מהדו"ק פרשת ויקהל ד"ה עוד אמר ודבר) וז"ל וגם בענין הקמות אשר קמו נגדך, אין להרהר כי הם לא יזיקוך אלא הועילו, כי מי שאומר לשון הרע על חבירו מנכין לו מזכיותיו ונותנים וכו' הוא אמת ויציב, ואלו הוי ידעי בני נשא דא הוו חדאין כד שמעין דאמרי ביש מנהון, כאלו יהבי לון מתנת כסף או זהב, עכ"ל. (ונראה שהמגיד המלאך בא לאשר ולקיים דברי רבינו בחיי בחובות הלבבות הנ"ל כי החשיבו מאוד, וכמו שהזהיר למרן ללמוד בו בכל יום כמבואר בסוף פרשת בהר וז"ל: ותקרא מרגניתא דרב בכל יום וכו' וג"כ תקרא קריאה אחת מספר חובות הלבבות להכניע היצה"ר ולהשפילו מתוקפו, עכ"ל)
ולמדנו מדבריהם שאין באמת שום מקור בחז"ל על זה להדיא, רק הוא קבלה מפי החסידים הקדמונים. וגם הרב בעל חובות הלבבות והמעתיקים דבריו לא הביא שום מאמר חז"ל בזה. ולכן לא פלא שלא הובאו דברים אלו ברמב"ם ורבינו יונה ושאר הראשונים שלא ידעו מקבלה זו. וגם האחרונים הנ"ל לא ידעו מקור הדברים שהן מחובות הלבבות וחשבו בטעות שהן דברי חז"ל הנעלמים ואינם מצויים תחת ידינו.
עוד למדנו ממקור הדברים, שאין הכרח כלל לומר כדברי האחרונים הנ"ל שאמרו שמפסיד "כל" מצוותיו ושעוברים "כל" העברות אליו. שהרי להדיא בדברי חובות הלבבות הנ"ל שנותן לו "מנחה מזכויותיו" ולא שנותן לו כל זכויותיו. והשמועה ששמעו האחרונים הנ"ל היתה בטעות, שחשבו שיש מאמר חז"ל שכל המצוות והעברות עוברות מזה לזה, אבל זה אינו וכאמור.
ועדיין נשאר לנו לבאר טעמא דמלתא. והנה בכל דברי האחרונים הנ"ל הובאו הדברים בסתם ולא טרחו לכתוב ולחפש טעם הדבר. והראוני בספר מכתב מאליהו (דסלר ח"ד עמו' ריג) שהביא דברי חובות הלבבות הנ"ל וטרח למצוא טעם וביאור לדבר, עיי"ש. ושם כ' להדיא שרק "קצת" זכויות עוברות ולא הכל. גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סי' שצו) כ' להטעים הדבר, עיי"ש. וגם לדבריו יוצא שאין צורך ליקח כל מצוותיו וליתן עליו כל עברות המדובר.
אך הביאור האמיתי והמבוסס ביותר מצאתי במאמר קצר ונפלא מהר' שלום צבי שפירא זצ"ל שנדפס בקובץ הבאר (אדר תשס"ד עמו' סא) והוא ע"פ מש"כ ר' יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תרט _ תרי) וז"ל: אמרו [_ במס' חגיגה (טו.) ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם], צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו רשע בעדן, ונוטל רשע חלקו וחלק חבירו צדיק בגיהנם. ויחלץ צדיק מצרה ויבא רשע תחתיו. (סימן תרי) תאנא שני סופרים יש בגיהנם כותבים זה מקום פלוני וזה מקום פלוני. כי נכון לכל איש בין טוב בין רע מקומו בגן עדן ובגיהנם. הרשע מביאים אותו להושיבו בגיהנם, במקום שכתבו הסופרים "זה מקום פלוני הצדיק", הנפסד על ידו בעוה"ז. והוא רואה שכתוב שם "זה מקום פלוני" אומר להם למה תושיבוני במקום שאינו שלי? ואומר לו, תחת כי הוא נפסד על ידך תשב במקומו ויפטר. ובבוא הצדיק בגן עדן, יושיבוהו במקום הרשע שהפסיד אותו, כי לכך (נענש) [זוכה] הצדיק ע"י הרשע שיטול חלקו בגן עדן. ורואה הצדיק שכתוב בו "מקום פלוני", שהוא אותו שהפסידו. אומר הצדיק למה תושיבוני במקום שאינו שלי? אומרין לו כי הפסדת על ידו, עכ"ל.
ולפי זה הדברים מאירים ומבוארים ומוצדקים. כי לכל אחד בשעת ביאתו לעולם יש חלק מיוחד עבורו בגן עדן ובגהינם ואין מקום פנוי שם. ואם הפסיד הרשע את הצדיק וציערו והזיקו בעולם בזה שלא כדין של תורה, אזי הוא בעל חוב לשלם לו שני חלקים. חלק אחד אם הפסיד לצדיק טובה שהיתה ראויה לבוא לו, ולכן נוטל הי"ת מקצת מחלקו בגן עדן שהשיג ע"י מצוותיו, ונותנים לצדיק כפריעת בעל חוב להשים לו טובתו שהפסיד, ואינו מפסיד "כל" מצוותיו אלא כפי ערך פריעת החוב אם מעט ואם הרבה. והחלק השני שצריך להענש עליו, הוא מה שגרם צער ונזק לצדיק (שמלבד מה שהחסירו טובה חיובית עוד גרם לו צער ונזק שלילי) ולכן מנכים מחלקו של הצדיק בגיהנם כיון שכל צער בעולם הזה גורם "כפרת עוונות" ומנכים לו את צער הגיהנם, ונעשה זה הרשע בעל חוב למידת הדין למלאות החלק בגיהנם, ולהענש כנגד הצער שציער לצדיק. וחלק זה בלבד מקבל בעונשו הרשע המציק כפי גודל הצער בלבד. ולפי דברים אלו פשוט הדבר שאין זה רק מיוחד לדיבור לשון הרע אלא על כל צער ונזק הבא ע"י העברות שבין אדם לחבירו.