הרד"ק כותב עה"פ גְּֽבוּל־שַׂ֭מְתָּ בַּל־יַעֲבֹר֑וּן בַּל־יְ֝שֻׁב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ: (תהלים פרק קד פסוק ט)
גבול שמת - אחר שהקוית המים , שמת להם החול לגבול , שלא יעברוהו ולא ישחיתו הברואים על היבשה. בל ישובון לכסות הארץ - כמו שהיו מתחלה מכסים הארץ; זהו ישובון. וזה מיכולת הבורא ומחכמתו ומרחמיו על ברואיו , כי כשנקוו המים במקום אחד , באמת גבהו המים על הארץ מאד; שהמים היו שטוחים על פני הארץ , נקוו במקום אחד ועמדו נד , כמו שאמר "כונס כנד מי הים" (תה' לג , ז); והמים בטבעם נגרים מגבוה לשפל , והוא יתברך מנעם מטבעם לזה הדבר: שיבאו גלי הים עד שפת הים ולא יעברו הגבול , שהוא החול אשר על שפת הים. ומה שאמר "יורדי הים" (תה' קז , כג) הוא כנגד השפה , שהארץ גבוהה על הים.
והמאירי מוסיף חידוש - ושמת להם החול לגבול , שלא יעברו משם ואילך ולא ישחיתו בריאוֹת הארץ , ולא ישובו לכסות הארץ כבתחלה. ומכל מקום , לרחמי האל על ברואיו ולטוב הנהגתו , השאיר מן המים בארץ. כי מי הים - לולא מליחותם , היה הסרחון מצוי בהם מצד עמדם במקום בלא הגרה , והיו מפסידין האויר; ומתוך כך הן מלוחין.