חדא אמר:
מדברים כאן על ויכוח בין גדולי הראשונים, ואינני יודע מה דעתו של הרב מברסלב נוגעת לכאן.
יש שתי שאלות כלליות בנוגע למקומו של השכל בהעמדת האמונה, וכבר הארכתי בזה לעיל.
השאלה השניה היא האם ראוי וכדאי
לעסוק בזה - ובזה דנו כל מי שדן [ובדרך אגב אכתוב - שידוע שיטת הכוזרי שאין לבנות את האמונה על הוכחות, ואף ידועה בזה הוראת הגר"א שבמקום ללמוד שער א' של חובות הלבבות ילמדו כוזרי, ובכל אופן בסוף הספר בחלק ה' הוא מביא גם מזה].
ובזה יש נפק"מ גדולה בכל דור ודור, ולכל קהילה וקהילה, מה היא ההוראה או ההמלצה של הגדול בתורה שממנו היא יונקת את דרך החיים, ויתכן שיבוא דור שכן ימליצו לו לעסוק בזה וכו', ואין מקום לשאול מה נוגעת דעתו לכאן.
אולם יש את השאלה הראשונה, והיא האם נכון
ללמוד ולפרש את דברי התורה הקדושה על פי ולאור [יש שיגידו 'לחושך'] דברי הפילוסופים, וזה לא נוגע לחקירה לשם ביסוס האמונה, אלא לימוד התורה באופן שהתורה היא שכלית ולא אלוהית [כמובן הם סוברים שהאלוקות מפרשת רק באופן שכלי], וכמו שקראו לבורא כל עלמין סובב וממלא כל עלמין - 'סיבה ראשונה', וכללו בו את מה שהם קראו 'שכל הפועל' [יש גם מהמקובלים הראשונים שהשתמשו בלשון זו, ואכ"מ], ודנו על מהות הניסים, ועל תוכן המצוות וכו' וכו'.
והנה על עניני האלוקות, והניסים, ופנימיות התורה, זכינו והתגלו לנו טעמי תורה, כל ספרי פנימיות התורה שהתגלו בדורות האחרונים [ולא משנה בכלל לאיזה זמן הם מתוארכים חלילה, כי מהות התורה לא תלויה בזמן מן הזמנים], והם המקור התורני לדיון בסוגיות אלו, וכבר בדורות הראשונים היה להם מסורת ברורה על זה, הרמב"ן ורבותיו, חכמי אשכנז ורבותיהם נהרא נהרא ופשטיה, וגילויים אלו התרבו ועלו בדורות האחרונים יותר ויותר. ואין לנו לשאול על ההשגחה למה ואיך, אלא כך גזרה חכמתו יתברך.
וממילא, הגיבור שיש בידו כלי זין, לא נסמך על גבורתו לבד, אלא על הכלי שיש בידו, וזכותו חובתו ורשותו להשתמש באותו הכלי, ואין כמו האמת הפנימית - כלי לברר את החיצונית אליה, ולכן כל אלו שמתחו שבט ביקורתם על הראשונים שנטו אחרי הפילוספיא, לא מלבם הוציאו זאת אלא מהאמת שהייתה בידם. ומי לנו גדול מהגאון מוילנא, שכל כולו אומר כבוד לראשונים ולאחרונים, ואף שיש בידו לחלוק על כולם הוא מתייחס בכל הכבוד והיראה לכל אחד מהגדולים אשר היה לפניו, ובכל זאת כתב מה שכתב בכל החריפות האפשרית על דברי אור העולם רבנו משה בן מיימון, אשר עפר ואפר אנו תחת כפות רגליו.
ואמת נכון הדבר, שרבותינו חינכו אותנו להאמין שכל מילה היוצאת מפי חכם בתורה אמת היא, ויכולה להתפרש בשבעין אנפין ובמ"ט פנים טהור וטמא, וכן עשו לדברי הרמב"ם, והראו שכל דבריו אמת וצדק, יש מקומות שהדברים פשוטים ממש ויש מקומות שצריך קצת מאמץ בשביל זה, אולם אחרי הכל כל דבריו יוצאים ובאים ממקור טהור ומהמעיין היוצא מבית קודש הקודשים בלא ספק, אולם עדיין, אין זה אומר שרב המוסר תורה לתלמידיו לחנכם, אינו יכול לנקוט לתועלתם את הדרך שהוא מוצא לנכון, ואין ספק שגם הגאון מוילנא יכול היה ללמד זכות
בקלות ממש על הרמב"ם שהוא יוצא נגדו כל כך בחריפות, אלא שכך ראה לנכון להעמיד דברי תורה על אמיתתם.
וממילא, מה לנו ונלין על אחד ממאורי האומה ממש, שכל דבריו גילויים נוראים ועצומים בדברי תורה, מתוקים מדבש ונופת צופים, והוא בחר להניא את תלמידיו מדרך זו בדרכו שלו, הזכות והחובה והרשות בידו לעשות זאת [כמובן הוא לא שאל אותי לדעתי], ואם כי שאני אישית לא הייתי מדפיס את זה, אבל מה לעשות שזה סגנון בית המדרש שם, שמחזרים אחר כל דבר היוצא מפי רבם, וזה מה שהם עשו.