לקטן יש דעת?

כנסת - ישראל

משתמש רגיל
מהו דעת, וידע האדם את חוה דהיינו כתוב כאן שדעת זה חיבור
איזה חיבור חסר לקטן שלגדול אין מהו החיבור?
 

איכא מאן דאמר

משתמש ותיק
דעת פירושו להבין כל דבר לעומק ולהתחבר לעניין
דבר זה חסר לקטן שאף שהוא מבין דברים הרי זה בשטחיות
ו"אם אין דעת הבדלה מניין"
גם "נשים דעתן קלה"
היינו אפילו שהן תופסות דברים במהירות "בינה יתירה", אם הכל הן מסתכלות במבט שיטחי יותר על העניין

הדעת באה בקטן יחד עם ביאת הסימנים המורים על גדלותו לעניין ביאה, כלומר שגם בזה אינו בר "דעת"

מקווה שעזרתי במשהו
 
איכא מאן דאמר אמר:
דעת פירושו להבין כל דבר לעומק ולהתחבר לעניין
דבר זה חסר לקטן שאף שהוא מבין דברים הרי זה בשטחיות
ו"אם אין דעת הבדלה מניין"
גם "נשים דעתן קלה"
היינו אפילו שהן תופסות דברים במהירות "בינה יתירה", אם הכל הן מסתכלות במבט שיטחי יותר על העניין

הדעת באה בקטן יחד עם ביאת הסימנים המורים על גדלותו לעניין ביאה, כלומר שגם בזה אינו בר "דעת"

מקווה שעזרתי במשהו
לא נראה, מה קורה ביום של גיל 13? פתאום הוא מבין כל דבר לעומק?
 
 

רוצה להתעלות

משתמש ותיק
דעת של קטן זה חוסר בהחלטה גמורה דהיינו הוא לא יכול להחליט בצורה גמורה שכך רצונו ולכן הוא לא יכול לקנות ולהחיל שום חלות וכדו'.
שכל יכול להיות לו עד למאד - השמעתתא הוציא חיברו בהיותו קטן, ולוואי שאנו כגדולים נבין דבריו.
 

איכא מאן דאמר

משתמש ותיק
לישועתך קויתי השם אמר:
איכא מאן דאמר אמר:
דעת פירושו להבין כל דבר לעומק ולהתחבר לעניין
דבר זה חסר לקטן שאף שהוא מבין דברים הרי זה בשטחיות
ו"אם אין דעת הבדלה מניין"
גם "נשים דעתן קלה"
היינו אפילו שהן תופסות דברים במהירות "בינה יתירה", אם הכל הן מסתכלות במבט שיטחי יותר על העניין

הדעת באה בקטן יחד עם ביאת הסימנים המורים על גדלותו לעניין ביאה, כלומר שגם בזה אינו בר "דעת"

מקווה שעזרתי במשהו
לא נראה, מה קורה ביום של גיל 13? פתאום הוא מבין כל דבר לעומק?

שערות כן יש לו פתאום ביום הבר מצוה?
זה תהליך ארוך של התפתחות של נער
ויום הגיעו לי"ג שנים זה דבר שחז"ל קבעו על פי החזקה
ואותה חזקה יש גם לגבי הבנה וחיבור לעומק העניין.

דרך אגב ה"מאור עינים" מסביר באריכות את עניין ה"דעת" בפרשת תרומה ועוד, עיי"ש
המשמעות של דבריו (לפי עניות דעתי) שהדעת זה דבר שמקבלים בבר מצוה יחד עם היצה"ט
 
איכא מאן דאמר אמר:
לישועתך קויתי השם אמר:
איכא מאן דאמר אמר:
דעת פירושו להבין כל דבר לעומק ולהתחבר לעניין
דבר זה חסר לקטן שאף שהוא מבין דברים הרי זה בשטחיות
ו"אם אין דעת הבדלה מניין"
גם "נשים דעתן קלה"
היינו אפילו שהן תופסות דברים במהירות "בינה יתירה", אם הכל הן מסתכלות במבט שיטחי יותר על העניין

הדעת באה בקטן יחד עם ביאת הסימנים המורים על גדלותו לעניין ביאה, כלומר שגם בזה אינו בר "דעת"

מקווה שעזרתי במשהו
לא נראה, מה קורה ביום של גיל 13? פתאום הוא מבין כל דבר לעומק?

שערות כן יש לו פתאום ביום הבר מצוה?
זה תהליך ארוך של התפתחות של נער
ויום הגיעו לי"ג שנים זה דבר שחז"ל קבעו על פי החזקה
ואותה חזקה יש גם לגבי הבנה וחיבור לעומק העניין.

דרך אגב ה"מאור עינים" מסביר באריכות את עניין ה"דעת" בפרשת תרומה ועוד, עיי"ש
המשמעות של דבריו (לפי עניות דעתי) שהדעת זה דבר שמקבלים בבר מצוה יחד עם היצה"ט
מי אמר ששערות זה רק בבר מצוה?
יש סוגיות שלימות הדנות בקטן שיש לו שערות, אם זה שומא או סימן, וכן במי שהגיע לבר מצוה ואין לו שערות
עוד לא מצאתי סוגיא הדנה בקטן שיש לו דעת, או גדול שאין לו (חוץ משוטה כמובן)
 
איכא מאן דאמר אמר:
והשערות הם סימן לבגרות גופנית המגיעה בדרך כלל עם הבגרות השכלית
ומכיון ששכל הוא דבר שקשה לאומדו
חז"ל קבעו את השיעור יחד עם השערות
ומכאן שכל סוגיה הדנה לגבי קטן עם שערות היא גם לגבי קטן עם דעת...
מבואר בגמ' בהמוכר את הספינה בביאור מתני', שלשלוח קטן עם צלוחית לחנווני זו הפקר הצלוחית. כמדומני אוקימתא דרבא.
נראה א''כ שדעת הוא גם במובן הבסיסי ביותר - להיזהר עם צלוחית כשהולכים.
אדם שובר כד בהליכתו - מכנהו הרא''ש בהמניח 'משתגע בהליכתו'.

לפ''ז יוצא לכאו', שדעת היא לא רק תבונה ותפיסת עניינים כנדרים וכדו', אלא הוא בשלות כללית וכדתכתב מר
 

רוצה להתעלות

משתמש ותיק
למה זה תשאל לשמי אמר:
איכא מאן דאמר אמר:
והשערות הם סימן לבגרות גופנית המגיעה בדרך כלל עם הבגרות השכלית
ומכיון ששכל הוא דבר שקשה לאומדו
חז"ל קבעו את השיעור יחד עם השערות
ומכאן שכל סוגיה הדנה לגבי קטן עם שערות היא גם לגבי קטן עם דעת...
מבואר בגמ' בהמוכר את הספינה בביאור מתני', שלשלוח קטן עם צלוחית לחנווני זו הפקר הצלוחית. כמדומני אוקימתא דרבא.
נראה א''כ שדעת הוא גם במובן הבסיסי ביותר - להיזהר עם צלוחית כשהולכים.
אדם שובר כד בהליכתו - מכנהו הרא''ש בהמניח 'משתגע בהליכתו'.

לפ''ז יוצא לכאו', שדעת היא לא רק תבונה ותפיסת עניינים כנדרים וכדו', אלא הוא בשלות כללית וכדתכתב מר
אין נראה שכוונת הגמ' שם משום 'דעת' שחסר לו כמו בכל התורה ואי יכולתו לעשות קניינים.
אלא סתם משום שהוא קטן והוא לא יודע להיזהר.
סכום גדול של כסף גם לא ניתן לו, וככל שהגיל יעלה אף סכום הכסף לתת לו לשמור יעלה.
וזה ענין של דעת בנ"א שלא נותנים לקטן, ולא דין/הלכה כשאר דיני התורה.
 
 

אברהם משה

משתמש ותיק
כנסת - ישראל אמר:
מהו דעת, וידע האדם את חוה דהיינו כתוב כאן שדעת זה חיבור
איזה חיבור חסר לקטן שלגדול אין מהו החיבור?
יש באמתחתי חיבור בנושא 'נשים דעתן קלות', אולי אפשר ללמוד מזה ולהקיש מה גדרו של קטן לגבי המושג 'דעת'. 
למושג 'דעת' מצינו שני מובנים:
א) במובן של 'שכל' והבנה, כמו שמתפללים בשמונה עשרה 'אתה חונן לאדם דעת'[א]. וכשהמובן של 'דעת' הוא 'שכל', המשמעות של 'קל דעת' הוא ששכלו והבנתו קטנים[ב]. וכן כשאמרו בגמרא[1] ש'נשים דעתן קלות', הכוונה ששכלה והבנתה של האשה מועטים משל האיש[ג].
ב) במובן של 'החלטה' והסכמה. כגון, כשאמרו חז"ל 'כשם שאין פרצופותיהם שוין זה לזה, כך אין דעתם שוין זה לזה'[2], בודאי אין כוונתם לשכל אלא להסכמה, שאין הסכמתם שווה זה לזה. וכן מבואר בלשון הרמב"ם 'דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש שהוא בעל חימה כועס תמיד ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל וכו''[ד]. ובודאי שאין כוונתו ב'דעתו מיושבת' לשכל מיושב, אלא למזגו של האדם, שמזגו מיושב עליו.
וכן במתן תורה, כשה' אמר למשה רבינו שישאל תחילה את בנות ישראל אם רוצות לקבל את התורה, משום 'שדרכם של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים'[3], בוודאי שהכוונה להחלטה, ולא לשכל.
ולכאורה נראה מוכח שכשאמרו חז"ל ש'נשים דעתן קלות', אי אפשר לפרש ש'דעתן קלות' אמור על השכל:
א) הגמרא[4] לגבי קפידת בני אדם אם לשחוט קרבן פסח גדי או טלה, דוחה שאין להוכיח ממלך ומלכה כיון ש'דעתן קלה עליהם'. והרי שם 'דעתן קלה' אינו שייך כלל לשכל, אלא תלוי בקפידה מה לאכול. ובדרך כלל גם אי אפשר לומר שלמלך ולמלכה יש שכל מועט משאר בני אדם, וגם אם באמת היה להם שכל מועט, לא מסתבר שרבן גמליאל היה מבזה את המלך והמלכה בפני עבדיהם לומר שיש להם שכל מועט.
ב) רש"י[5] מבאר שקטנה אין דעתה קלה כמו גדולה. ובדרך כלל אי אפשר לומר שלקטנה יש שכל מרובה משל גדולה.
אלא נראה שהפירוש העיקרי של 'נשים דעתן קלות' בלשון חז"ל, הוא שהן קלות ונוחות להתפתות[ה]. וכעין זה בשעה שמייסרים אותן, עלולות לגלות את סודן[6]. וכיון שיש להן רגשות עמוקות, חוששים שיתעלפו אם יהיו שוחטות[7]. ורגשי הרחמנות והאהבה של האשה יכולים גם להתגבר על ציווי ה', כמו שמצינו בנסיון העקידה, שאם שרה היתה יודעת זאת לא היתה נותנת לאברהם אבינו לשחוט את יצחק[8]. וכן לכאורה הטעם שדמעתה של אשה מצויה[9], הוא משום שדעתה קלה[10].
ולכאורה יסוד הענין שהאשה דעתה קלה, הוא שהאשה 'נוחה שתחליף דעתה'[11]. וכן רש"י[12] מבאר שהמלך והמלכה תלויים על עבדיהם, ואינם מקפידים על סעודתם אם היא תהיה של גדי או של טלה, ששניהם מתקבלים עליהם, אם כן לגבי סעודתם 'דעתן קלה עליהם' לשנות ולהחליף דעתם. וכן מצינו שאיש הנושא אשה רק לשנה או לשנתים, ואחר כך מגרשה, נקרא דעתו קלה[13].
אמנם מכל מקום אין לפרש שקלות דעת לגבי החלטה והסכמה הוא חסרון בלבד, שהרי מצינו קלות דעת בתורת מעלה. וכמו שלדעת רבי צדוק הכהן[14] הטעם ש'נשים פטורות מתפילין, משום שאינן צריכות תפילין, דנשים דעתן קלות, ואין בהם קשיות עורף'[ו]. וכמו שמצינו שהתנאים התפללו על הרשעים שימותו, ולכאורה היינו משום שחשבו שכשם שהתנאים עצמם דעתם קשה לטובה, כן הרשעים דעתם קשה לרעה. ואילו נשותיהם של תנאים אלו התפללו על הרשעים שישובו בתשובה שלימה, משום שהאשה דעתה קלה ונוחה להחליף דעתה, ויכולה לראות את האפשרות שהרשעים ישובו בתשובה[15].
 


[א] וכן מצינו פעמים הרבה בתנ"ך (שמות לא ג, לה לא, מלכים א' ז יד, ישעיה ה יג, יא ב, לג ו, מ יד, מד יט, כה, ירמיה י יד, נא יז, מלאכי ב ז, תהלים צד י, קיט סו, קלט ו, משלי א ד, כב, כט, ב ו, י, ח ט, י יד, יב א, יד ו-ז, טו ב, ז, יד, יח טו, יט כה, כז, כ טו, כא יא, כג יב, כט ז, איוב לד לה, לה טז, קהלת א טז, יח, ב כא, כו, ז יב, ט י, יב ט, דניאל א ד).
[ב] וכן לשון הרמב"ם 'בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות' (הל' יסודי התורה פ"ב ה"ב), 'והלך אחר דעתו הקלה' (הל' ממרים פ"ג ה"ג).
[ג] וכן משמע בריטב"א (נדה מה: ד"ה בינה) שמפרש מה שאמרו שם 'בינה יתירה באשה יותר מבאיש', 'פירוש שממהרת להבין, דאי לא, [הא] אמרינן נשים דעתן קלה' (והיינו שאם מפרשים ש'דעת' היינו 'שכל', קשה על מה שאמרו שבינה יתירה ניתנה באשה, והרי מצינו לאידך גיסא ש'נשים דעתן קלות'). וכן מפורש ברבינו בחיי (ויקרא כ ב) 'והיות הנשים דעתן קלה עליהן ושכלן חלוש להאמין כל דבר', ובליקוטי מוהר"ן (תורה רב) 'שהנשים דעתן קלה וקטנה מאד'.
ועי' במהר"ל (אור חדש ו יג) שמחלק ע"פ האמור בגמ' (ב"מ נט.) שבמילי דעלמא שצריך 'שכלי בלבד', שכל האשה הוא יותר משכל האיש, אבל במילי דשמיא שצריך 'שכל אלהי', שכל האיש הוא יותר משכל האשה. אמנם המהר"ל אינו מתייחס שם לגבי הביטוי של 'נשים דעתן קלות'.
[ד] 'ויש אדם שהוא גבה לב ביותר ויש שהוא שפל רוח ביותר, ויש שהוא בעל תאוה וכו' ויש שהוא בעל לב טהור מאוד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן, ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם וכו', ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו וכו', ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וכו' ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו, ועל דרכים אלו שאר כל הדעות, כגון מהולל ואונן וכו', ואכזרי ורחמן, ורך לבב ואמיץ לב, וכיוצא בהן' (רמב"ם הל' דעות פ"א ה"א וכו' עד סוף פ"ב).
[ה] את הכתוב "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ" (רות ב ט), מפרש הזוהר (ויקהל ריח.) 'כמשמעו דיליה [כפשוטו, נגיעה ממש], בגין דאתתא דעתה קלה'.
והוא הטעם שלא יתייחד אדם עם שתי נשים, משום שנשים דעתן קלות עליהן, ושתיהן נוחות להתפתות (תנא דבי אליהו בגמ' קדושין פ:, רש"י שם).
ומטעם זה הנחש פיתה תחילה את חוה, לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות (רשי בראשית ג טו).
ומצינו שברוריה אשת רבי מאיר ליגלגה על מה שאמרו חכמים 'נשים דעתן קלות', ודבר זה גרם לה לבסוף שהתרצתה לדבר עבירה (עי' רש"י ע"ז יח: ד"ה ואיכא).
וכן אם רודפים את האשה, חוששים שהיא תצא לתרבות רעה, משום שדעתה קלה (רש"י סוטה מז. ד"ה יצר).
וכן האשה ממהרת להתפתות לעבוד עבודה זרה באות או מופת שנעשה לפניה, מפני שהיא קלת דעת (רמב"ן דברים יז ב ד"ה והזכיר).
ועי' בדרישה (יו"ד סי א סק"ב) שמפרש ש'דעתן קלות' היינו 'שאינן נזהרין מעבירות'.
[ו] אמנם עי' ברמב"ן (קידושין לא. ד"ה ויש) שמפרש 'הנשים דעתן קלה עליהן, ותפילין צריכין גוף נקי, ואין הנשים נקיות דעת ולא נקיות גוף'.
 


[1] גמ' (שבת לג:, קידושין פ:).
[2] מדרש תנחומא (פינחס א), וכעין זה בגמ' (ברכות נח.).
[3] פרקי דרבי אליעזר (פמ"א).
[4] גמ' (פסחים פח:).
[5] רש"י (קידושין פא: ד"ה ואינה).
[6] רבי שמעון (גמ' שבת לג:).
[7] בית יוסף (יו"ד סי' א ס"א ד"ה ומ"ש נשים 'נשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה, שמא יתעלפו').
[8] מדרש תנחומא (וירא כב), מחזור ויטרי (סי' רצד ד"ה אמר יצחק).
[9] גמ' (ב"מ נט.).
[10] משמעות הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב אסתר ח סי' ג).
[11] מרומי שדה יט. ד"ה ריב"ל).
[12] רש"י (פסחים פח: ד"ה במלך).
[13] ספר העיטור (אות כ, כתובות ל. ד"ה והן ששה).
[14] ר' צדוק הכהן (ליקוטי מאמרים עמוד קכז ד"ה וזהו יערוף).
[15] אשת אבא חלקיה (גמ' תענית כג:) ואשת רב מאיר (גמ' ברכות י.).
 

אחד מן הגולה

משתמש ותיק
בצעירותי שמעתי מהגר"א לויסון [ר"מ בישיבת חברון] שעיקר החיסרון של דעת בקטן היינו חוסר לקיחת אחריות על מעשיו. גם אם מבינם כראוי ושכלו חד ביותר.
 

כנסת - ישראל

משתמש רגיל
פותח הנושא
שמעתי פעם מהגרמ"ש שפירא זצ"ל שקטן הוא מלשון קט וקט פרושו קטוע ללא המשכיות משא"כ גדול שנגזר מהמילה גוד כמו גוד אסיק וגוד אחית דהוי המשכיות
אמנם עדין לא הבנתי מדוע לעומק ההסבר בזה
 

מאן דכר שמיה

משתמש רגיל
בחסידות מבואר שעצם עניין הדעת זה הכרה והרגשה בעניין, חכמה ובינה זה השגת השכל והדעת לא מוסיף שום דבר בהשגה אלא רק בהכרה והרגשה, דהיינו שהעניין נכנס בפנימיות. קטן אף אם משיג ומבין איזה עניין, מ"מ אינו מכיר (לדוגמא יודע שסכין זה מסוכן אך בכ"ז ישחק איתו). חוץ מזה יש גם דעת המכריע שזה לא עצם עניין הדעת אלא איך שמאיר בו פנימיות הכתר (בספירות). זה העניין בקיצור גדול. ראה בארוכה בספר המאמרים עת"ר לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש, מד"ה ומשה היה רועה (או ד"ה א' לפני) ואילך (בערך כארבעה מאמרים) ותמצא נחת.
 

והאיש משתאה

משתמש רגיל
אחד מן הגולה אמר:
בצעירותי שמעתי מהגר"א לויסון [ר"מ בישיבת חברון] שעיקר החיסרון של דעת בקטן היינו חוסר לקיחת אחריות על מעשיו. גם אם מבינם כראוי ושכלו חד ביותר.
אם גם אתה שמעת אולי אתה תוכל לבאר לי מה שהקשתי באשכול
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=24&t=10900&hilit=%D7%90%D7%99%D7%9F+%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%94#p148101
 
 

ד.מ.

משתמש ותיק
ענין השערות הוא שייך לכח ההשפעה של האדם והיחס שלו אל מה שמחוצה לו, אשר משו"ה הזכר שעיקר מידתו היא ההשפעה הוא מלא בשערות משא"כ הנקיבה שאין לה שערות אלא במוקדי ההשפעה כמו שרשי הידים והראש, ומשו"ה שערות הם סימני גדלות דההשגה של קטן אף אם יהיה מוכשר מאד היא השגת עצמו ואינה השגת מה שמחוצה לו, וע"כ אינו מחוייב בדעתו למעשיו כיון דמושג המחוייבות נובע מההתייחסות אל מה שמחוצה לו שקיים מחוצה לו ואינו תלוי בהשגתו, אין הוא מכונן יחסים עם מה שמעבר למציאותו אלא לפי מה שמשיג, וע"כ שפיר חוזר בו דעד עתה חשבתי כך ומעתה אני חושב אחרת, ואינו תופס כי מה שחשב ועשה עד עתה יש לו מציאות אובייקטיבית מעבר למציאותו, ואף כח ההולדה אשר ענינו לפעול במציאות שחוצה לו שייך לאותו ענין והוא מתפתח כבר כשהוא בן ט' [ובאמת שיעור קטן לעכו"ם שונה משיעורו בישראל דיש בזה כמה דרגות התפתחות], וזה השייכות לענין והאדם ידע דהיינו ההתחברות וההתפשטות עם מה שמעבר למציאותו, אשר זהו החילוק בין חכמה ובינה שהם השגות חיצוניות ואינם מחייבוות משא"כ דעת שהיא חיבור האדם להשגה שנעשית אמת קיומית ולא רק השכלה שיכול להתנער ממנה, וע"כ אינו חייב על מעשיו כיון שמעשיו אינם באים מתוך התייחסות אל מה שמחוצה לו וע"כ ליכא למושג המחוייבות כיון שאינו "מודע" למה שמחוצה לו אלא למה שנראה לו עכשיו, וע"כ אין קנינו קנין, דמלבד מה שיש במעשה קנין וכדו' תוכן עצמי הלא יש בהם ג"כ את מה שמחוייב למעשיו ואינו יכול לחזור בו, וקטן אינו מחוייב למעשיו כנ"ל וע"כ אף שיש לתוכן העצמי של הקנין אבל אי"ז מחייבו ויכול לחזור בו כשם שאפשר לחזור מדיבור ומחשבה.
 

והאיש משתאה

משתמש רגיל
ד.מ. אמר:
וע"כ אין קנינו קנין, דמלבד מה שיש במעשה קנין וכדו' תוכן עצמי הלא יש בהם ג"כ את מה שמחוייב למעשיו ואינו יכול לחזור בו, וקטן אינו מחוייב למעשיו כנ"ל וע"כ אף שיש לתוכן העצמי של הקנין אבל אי"ז מחייבו ויכול לחזור בו כשם שאפשר לחזור מדיבור ומחשבה.
לכאו' נראה שקנין אין עניינו מעשה אלא שקורה וא"כ איך שייך לחזור מדבר שקרה ואיך זה נושא של מחויבות
 

זכרונות

משתמש ותיק
לענ"ד לקטן אין דעת מקנה, ההסבר שגם כשהוא נתן חפץ לחבירו, וגם אם זה בחליפין, שהוא קיבל תמורה עבור החפץ, אחרי כמה דקות הוא רוצה את החפץ שלו בחזרה, ומוכן לריב בכל כוחו לקבל בחזרה את החפץ שהיה פעם שלו, ולמה? כי אין לו דעת מקנה, שהחפץ עבר בעלות, יתכן שאותו קטן כשיראה אצל חבירו כזה סיפור, הוא ידע לפסוק שהחפץ שייך לשני, כי הראשון מכר אותו, כי יש לקטן הבנה, אבל חסר לו דעה
 

ד.מ.

משתמש ותיק
והאיש משתאה אמר:
ד.מ. אמר:
וע"כ אין קנינו קנין, דמלבד מה שיש במעשה קנין וכדו' תוכן עצמי הלא יש בהם ג"כ את מה שמחוייב למעשיו ואינו יכול לחזור בו, וקטן אינו מחוייב למעשיו כנ"ל וע"כ אף שיש לתוכן העצמי של הקנין אבל אי"ז מחייבו ויכול לחזור בו כשם שאפשר לחזור מדיבור ומחשבה.
לכאו' נראה שקנין אין עניינו מעשה אלא שקורה וא"כ איך שייך לחזור מדבר שקרה ואיך זה נושא של מחויבות

החלטת החלטה ואז קשה לך קושיא
כתבתי באופן ברור דאף אמנם דלמעשה יש תוכן עצמי אבל תוכן זה חסר משמעות בלא שיהיה מחוייב, והראיה מהא דקנין באונס חסר משמעות וכמו"כ מענין מודעה וקנינו של קטן, ובאופן עקרוני כן מוכח מפרשת תנאים אלא שלא יכיל הגיליון אריכות הענין ורק בקצרה אעיר דאם מעשה הוא בור וע"כ תנאי מלתא אחריתי א"כ אף התנאי הוא בור ולמה זה התנאי יכול להיות מותנה
והנה באונאה יש מושג של יכול לחזור בו אף דאכתי לא בטל המקח, ושם לא יקשה לך איך אפשר לחזור מדבר שקרה, א"כ תבין שכ"ה בכל מעשה שמה שא"י לחזור הוא משום שמחוייב למעשיו
 

ד.מ.

משתמש ותיק
קדמא ואזלא אמר:
חתם סופר נדה מה עמוד ב:
בינה יתירה באשה יותר מבאיש.
אם הדבר כפשוטו הוא תמוה קצת ומוכחש בחוש,
הנה אמרו דנשים דעתן קלה ומאידך גיסא אמרו דבינה יתירה ניתנה להם, והוא מבואר בחוש שפיר, שאינם מחוברות לדברים ואפשר להטותן בקלות, אך מאידך גיסא כל דבר חכמה אינם תופסות אותו בצורה הגולמית והמופשטת אלא צורת תפיסתם הוא באופן של פרטים וניסיון לתפוס את הדברים בחוויה [וכמ"ש בפתח אליהו בינה ליבא ובה הלב מבין], אני חושב שכולם מכירים את זה.
בין כה וכה למה זה לך להעתיק תחי' דבריו שם ולא הבאת כל דבריו
 
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
צודק.

חתם סופר מסכת נדה דף מה עמוד ב
בינה יתירא באשה יותר מבאיש אם הדבר כפשוטו הוא תמוה קצת ומוכחש בחוש והנ"ל בזה ע"ד שאמרו אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה והמובן מפשוטו הוא כי הבינה הוא העיון החריף ההולך לעיין למרחוק והוא טועה ברוב ע"ד אגב חורפא שבשתא. וע"כ צריך לזה מדה אחרת והוא הדעת ליישב הדברים בלבו ולעיין באחריתם הטובה היא אם רעה. והנה אין בינה לבעלי חיים מפני כן אינם יודעים לעשות רע ולהשכיל על דבר. אמנם בן אדם שיש לו בינה צריך להיות ממוזג בדעת ואם אין לו דעת אזי בינה שלו כסילות הומי' וסכלות (חשוב) [תשוב] וע"כ אחז"ל כל ת"ח שאין בו דע"ה דייקא אלא כולו בינה לא מיבעיא שבהמה בחייה טובה הימנו דנהי דבינה אין לבהמה מ"מ יש לה חכמה בשלה כידוע מכמה חכמות לבעלי חיים ואם כן [פשיטא] שהבהמה טובה הימנו אלא אפי' נבילה שגם חכמה משוללת גם היא טובה הימנו והנה נדרים המה סייג לפרישות וכל העלול ומכור לתאותו צריך נדרים לעשות סייג לפרישות. ולהיות כי הנשים אין דעתם שלימה ולהדיא מרגלא בפומי' דחז"ל נשים דעתם קלות ובינה שלהם יתירא מהדעת שלהם ואינו ממוזג ע"כ צריכין סייג לפרישות יותר משום כן הקדים להם שנה לפלות נדר או נדבה כנ"ל לפרש. וכן בתינוק להיותו מתחבר בקטנותו עם רעים רבים בבית הספר ואיננו מתבודד רחוק הוא מהפרישות והוצרך לנדרים לעשות סייג לפרישות וק"ל:
 

והאיש משתאה

משתמש רגיל
ד.מ. אמר:
החלטת החלטה ואז קשה לך קושיא
כתבתי באופן ברור דאף אמנם דלמעשה יש תוכן עצמי אבל תוכן זה חסר משמעות בלא שיהיה מחוייב, והראיה מהא דקנין באונס חסר משמעות וכמו"כ מענין מודעה וקנינו של קטן, ובאופן עקרוני כן מוכח מפרשת תנאים אלא שלא יכיל הגיליון אריכות הענין ורק בקצרה אעיר דאם מעשה הוא בור וע"כ תנאי מלתא אחריתי א"כ אף התנאי הוא בור ולמה זה התנאי יכול להיות מותנה
והנה באונאה יש מושג של יכול לחזור בו אף דאכתי לא בטל המקח, ושם לא יקשה לך איך אפשר לחזור מדבר שקרה, א"כ תבין שכ"ה בכל מעשה שמה שא"י לחזור הוא משום שמחוייב למעשיו
אני ממש מתנצל ששאלתי
אבל רק ביקשתי שתסביר את זה
ד.מ. אמר:
דאף אמנם דלמעשה יש תוכן עצמי אבל תוכן זה חסר משמעות בלא שיהיה מחוייב,
נראה לי שאפשר להבין שזה משפט הטוען בירור 
לגבי אונס אולי זה משום שלא קוראים לזה מעשה שלו אולי 
מה שכתבת בור לא הבנתי אשמח אם תבאר
ומי גילה לך רז זה שלא אתקשה באונאה אך מה אעשה ובעניותי לא למדתי סוגיות אלו 
עכ"פ הראיות הם פחות הנושא כאן לבקש ביאורם של דברים באתי 
איני בא כחולק על דבריך אלא כמבקש ביאורם
 

ד.מ.

משתמש ותיק
אי"ז קשור כ"כ לאשכול הנוכחי אולי יש דרך להעביר כל ההודעות לאשכול שפתחת בנושא קנין קטן
הראיות הם לעולם הנושא כיון דמקודם עלינו לבדוק מה כתוב ואח"כ להבין ואם נסכים שזהו גדר הדברים כבר התקדמנו שהרי את התורה אנו באים להבין ולא את עצמנו
אף אני אבקשך לבאר מושגיך - מה כוונתך שאונס זה לא "מעשה שלו" הרי ידיו עשו את המעשה, מה המשמעות של המושג שהמעשה "לא מתייחס אליו"
מה שהזכרתי דמעשה הוא בור כ"ה ידוע בישיבות דמשו"ה לא שייך לעשות תנאי על מעשה כיון דמעשה הוא מציאות כשם שא"א לחפור בור על תנאי וביארו דענין תנאי הוא מלתא אחריתי דמשו"ה מהני מחילה על התנאי כמש"כ הרא"ש וכו' והדברים מפורסמים מאד בהיכלי הישיבות, וע"ז באה התמיהה דסו"ס האי תנאי גופיה אף הוא מציאות מסויימת העוקרת את המעשה וא"כ האי מציאות דתנאי היאך שייך להתנות עליה שתהיה רק באם יהיה כו"כ, וע"כ דענינו שת תנאי הוא מתביעת הבעלים שלא יתקיים העסק [ויש בזה כמה נוסחאות לפי פרטי הסוגיות ואכ"מ]
ביאור הדברים הוא דבכל מעשה יש לו תוכן עצמי כשם שברור למה ביאה הוא מעשה קידושין ומשיכה הוא מעשה קנין כיון שיש בתוכן של המעשה את ההוראה שהמעשה מורה שיש לי את החפץ או שהיא אשתי וכדו', אמנם הלא יש תוכן ג"כ בדיבור שכך אמרתי שיהיה שהחפץ יהיה שלך אבל דבר זה חסר משמעות כיון שאינו קבוע ובלשון הראשונים שאינו גומר בדעתו והיינו שהוא דבר משתנה ואינו מחוייב למה שאמר [אמנם יש דברים הנקנים באמירה דגמר ומקנה] וכל שאינו מחוייב אין למעשה קביעות והוא מוגדר כדבר משתנה [אשר משו"ה קנין בתנאי שאם ירצה מחר אי"ז קנין כלל כמש"כ כמדומה הרמב"ן] דכל שהוא תלוי ברצונו הרי לא הוחלט הענין באותו מעשה וא"כ אי"ז מעשה קבוע (ויל"ע בב"ב קי"ג), וע"כ אינו קובע הענין, ומוכר לאחר ל' יכול לחזור בו דאתי דיבור ומבטל דיבור.
ובזה בא הביאור לעיל דמחשבה ודיבור הוא בינו לבין עצמו ואי"ז מחייב אבל כשפועל מחוצה לו הרי הוא מחוייב להשלכות עשיותיו כיון שהוא מבין שהמציאות שמחוצה לו היא מציאות לעצמה ואינה משתנה לפי המחשבות שלו [אשר בפשטות זהו עיקר המושג מחוייבות שבתרבות העכשווית קשה להבינו דאינם מבינים ענין מחוייבות אלא דלכ"א יש זכויות ומזה נוצר המושג מחוייבות דאל"כ אף לך לא יהיו הזכויות, אבל מושג המחוייבות כשלעצמו ענינו שהאמת 'שלך' אינה רלוונטית אלא יש אמת מחוצה אליך שאינה תלויית השגתך אותה המחייבת אותך מכיון שהיא המציאות האמיתית וההתכחשות אליה בהעדר המחוייבות הוא ביטול עצם מרחב מציאותך]
אני מקווה שהבנתי מה אתה מחפש להבין
 

והאיש משתאה

משתמש רגיל
אנסה לסכם מה שנראה לי שמוסכם על שנינו תקן אותי אם אני טועה
א.מעשה קנין ענינו שככה זה קורה בלשונך בור [וגם דברים הנקנים באמירה הם בור שמצליח להיות ע"י דיבור ואכמ"ל] 
ב. קטן מחויב לדבר שעשה-קרה, היינו שאז אין אנו זקוקים לפרשת חיובו אלא כך הוא במציאות
עכשיו אם שניהם נכונים ישנה סתירה בדברים 
ובעצם המשפט הקשה לי בדבריך הוא זה
ד.מ. אמר:
וכל שאינו מחוייב אין למעשה קביעות והוא מוגדר כדבר משתנה
למה צריך להיות מחויב הרי עשה ומדוע מוגדר כדבר המשתנה
נראה שבזה אתה מתווכח במעשה קנין בנקודה מסוימת  אבל במה? אשמח אם תעמידני על דעתך!
נ.ב. אני מסכים שהראיות הם הבסיס אבל הבסיס לא הנדון אבל תרשה לי לא להאריך בנושא זה
במש"כ
ד.מ. אמר:
[אשר משו"ה קנין בתנאי שאם ירצה מחר אי"ז קנין כלל כמש"כ כמדומה הרמב"ן]
אשמח לדעת מקורו ונראה לי שבקידושין כו. מבואר לא כך לגבי אי בעינא בכסף אי בעינא בשטר [וכתב הר"מ שם התנה] 
 במש"כ
ד.מ. אמר:
אף אני אבקשך לבאר מושגיך - מה כוונתך שאונס זה לא "מעשה שלו" הרי ידיו עשו את המעשה, מה המשמעות של המושג שהמעשה "לא מתייחס אליו"
היינו שאין אנו רואים זאת כעשיית הגברא אלא ככלי ביד אחרים ולא בא מהבעלים המוכר [ואולי ביבו"ח שבעינן גופו של יבם אין דין אונס  והגמ' ביבמות קו מדין כונה] ועיין בדברי הרב שרייבר עמ"ס בב"ק סי' יב ואיני מונח בדברים ע"פ זכרוני כתבתי 
נ.ב. אם אתה חושב שצריך לעבור לאישי תגיד 
 

ד.מ.

משתמש ותיק
מצטער ידידי אבל הפוך כתבתי א. מעשה קנין אינו בור לדעתי דאדרבא מי שעשה בור אין יכול לחזור בו [שים לב היטב שבאתי להתווכח עם טיעון זה ביחס לתנאים], אלא דמעשה קנין היא יחס מסויים שהיחס הקבוע שבו אינו משתנה מפני המחוייבות אל המעשה, וב. קטן אינו מחוייב למעשיו [לא הבנתי מה כתבת באות ב' שאין אנו זקוקים לפרשת חיובו וכו'], אם אתה מחפש להתחבר לדברים ברמה הרגשית ולא ברמת ההגדרה אז לך תבקש מילד שיביא לך משהו ותעשה בו משיכה ואח"כ תראה שהילד ידרוש חזרה את שלו ואם תאמר לו "אבל הבאת לי" הוא יאמר לך "אז מה אבל זה שלי", דהיינו שאינו מחוייב למה שעשה כמו שאדם מבוגר הרבה פעמים אתה יכול לומר לו "אבל אמרת שתביא לי" והוא יענה לך "אז אמרתי", וע"כ "הרי עשה" אי"ז טענה אלא כ"ז שמה שעשה הוא מחוייב אליו ובלי המחוייבות אין זה קבוע אלא משתנה
ד' הרמב"ן לא מצאתי כעת, אשמח אם מי מהקוראים יזכירני
המושגים של לא מתייחס וככלי ביד אחרים אינם מתיישבים בתפיסת המעשה כענין שקרה, דבשלמא אם היה כגרזן ביד החוצב הא ודאי לא עביד ולא מידי, אבל כשאנסוהו לעשות הא סו"ס הוא העושה מפני האונס ומה הכוונה שהוא כלי ביד אחרים, והתכוונתי בשאלתי להכריח שאף אתה מכיר במושגים של אחריות על מעשה וזה המושג מתייחס או לא מתייחס והיינו שהנושא הוא מי אחראי על המעשה
 
חלק עליון תַחתִית