דין גזירת שמד

חכם באשי

משתמש ותיק
נסתפקתי אם "גזירת שמד" הוא רק באופן שא"א אלא או לעבור עבירה או למות, או"ד אףאם יש בידו לברוח לחו"ל שייך.
וצע"ג.
 

יוספזון

משתמש ותיק
יש לתרץ לכאורה מסוגיא דחנניה מישאל ועזריה, שהם מסרו נפשם, והיו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל. אין לי כרגע הזמן הפנוי להכנס בעומק הסוגיא, אבל אני מאמין שהת"ח כאן כבר יביאו את דברי הפוסקים בזה.
 

יצחק

משתמש ותיק
כבוד חכם באשי לא הבנתי על איזה דבר אתה מסתפק אם מותר או אסור לעשותו.
 

שלום עולם

משתמש ותיק
הרב יצחק כבוד חכם באשי מתכון לשאול כדלהלן:
הדין בגזירת שמד שחייבים למסור את הנפש,
וכבודו שאל אם באפשרותו לברוח יברח או שחייב למסור את הנפש בכל אופן שהוא
 

שלום עולם

משתמש ותיק
חכם באשי אמר:
נסתפקתי אם "גזירת שמד" הוא רק באופן שא"א אלא או לעבור עבירה או למות, או"ד אףאם יש בידו לברוח לחו"ל שייך.
וצע"ג.
בגירוש ספרד ברחו אא"כ שם שונה שהוא גזירת גירוש אבל למה זה הבדל?
הגר"א הציע לגר צדק להבריחו..
ועוד
אמנם מה שיתכן הוא שאין איסור להישאר ולמסור נפש
 

יצחק

משתמש ותיק
שמעתי פעם שאלה דומה: דהנה הדין בכל מצות ל"ת אם העכו"ם מתכוון להעבירו על דת בפני עשרה מישראל צריך למסור נפש, השאלה היא אם אחד מאותם עשרה יכול להשתמט וללכת משם אם חייב לעשות כן. דו"ק. בזכרון מעומעם נראה לי שהביאו ראיה מאיזה משנה ברורה, אולי אחד החברים יוכל לדעת מה הראיה.
 

ר' יונה

משתמש ותיק
בכל פעם שהיו גזירת שמד וכו' אם זה במסעי הצלב או בפוגרומים למיניהם מצינו שהשתדלו עד כמה שאפשר להינצל, ולא רצו בכוח למות, והמעשה דהגר צדק והגר"א לכאו' אינה ראיה ששם רצה לקדש שם שמים וההצלה לא היתה באופן טבעי אלא ע"י הזכרת השם.
ולמעשה נראה לי ברור שאם נותנים לו אפשרות לברוח, וכמו בגירוש ספרד שנתנו להם אפשרות לעזוב שאי"ז בכלל גזירת שמד, ורק אם האופציה היחידה שניתנת לו זה לעבור על דת הוי בכלל גזירת שמד, וגם בכה"ג אם יכול להינצל ולברוח שמחויב לעשות כן.
 

חכם באשי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אחדד את השאלה: כידוע בקום המדינה הורה החזו"א - ואתו עמו שאר גדול"י - על גזירת גיוס בנות שדינה ייהרג ואל יעבור. (ויבואו החכמים וימצאו את המקורות בדיוק.)
ולא הבנתי, הרי יכולים כולם לקום ולטוס לארה"ב ושלום על ישראל.
ולכן הדבר "צע"ג" אצלי.

לגבי גירוש ספרד - אולי מישהו יוכל למקד למקור שיכלו לברוח ולא עשו כן? ואף אם יכלו, מנ"ל שבאמת פסקו ע"ז דין גזירת שמד?
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
חכם באשי אמר:
אחדד את השאלה: כידוע בקום המדינה הורה החזו"א - ואתו עמו שאר גדול"י - על גזירת גיוס בנות שדינה ייהרג ואל יעבור. (ויבואו החכמים וימצאו את המקורות בדיוק.)
ולא הבנתי, הרי יכולים כולם לקום ולטוס לארה"ב ושלום על ישראל.
ולכן הדבר "צע"ג" אצלי.
ומי אמר לך שלא לזה הייתה כוונת החזו"א? ומה שלימדו אז את הבנות הלכות קידוש השם היה זה לחדד להם שאכן חומרת הגיוס הוא בדרגת יהרג ואל יעבור, אך אם היה מגיע למעשה אולי היו טסים.
וכי בגלל שהרבנים הורו שאינטרנט פרוץ הוא יהרג ואל יעבור צריך לטוס לחו"ל? כוונתם שלכן לא לגשת לזה כלל, אבל יתכן דאה"נ אם אומרים לו תהרג או תגלוש באינטרנט עליו ויש לו אפשרות לטוס לחו"ל שיטוס (בהנחה שכוונת הרבנים הייתה שאכן ההלכה בזה יהרג ואל יעבור כמש"כ רעק"א דבכל דבר שעלול להביאו לידי ג"ע אמרינן בזה יהרג ואל יעבור).
 

חכם באשי

משתמש ותיק
פותח הנושא
רמזתי במסוגר כי יבואו החכמים וימצאו את המקור, וזאת לפי שזכור לי כי החזו"א הסביר כי הדברים כפשוטם ממש, וידוע שאף התקיימה מחאה של נשים חרדיות ע"ז. לא מצינו בשום מקום איזכור לברוח לחו"ל.
אדרבה הורו לבנות להתכונן לקדש ש"ש "כחנה ושבעת בניה". כך הוא הנוסח.
בס' הרב מבריסק ח"ג עמוד 44, שהורה להפגין אף שבשאר מערכות לא הורה, כיון שהציונים חשודים על הנפש, ונמצא שכל הפגנה פקו"נ, אבל כאן שזה ייהרג ואל יעבור יש מצוה למסו"נ. ראה עוד מעשה איש ח"א עמוד רלט, ח"ב עמוד רכד, ח"ג עמוד רמח [התיר לחלל שבת לצורך מאבק זה], ח"ה עמוד קסז.
כל הנ"ל מחיפוש ברפרוף באוצה"ח.
לפיכך - הדרא קושיין לדכותא.


[אגב, בעצם הענין שפסקו ע"ז ייהרג ואל יעבור מדין אבזרייהו, צ"ע, דקרקע עולם נינהו. וע' סנהדרין עא: וראיה מביתו של רחב"ת בע"ז יז סע"ב שהושיבוה בקובה של זונות, ואע"פ שהייתה צדקה, וע"ש היטב בגמרא יח רע"א וסע"א. וצ"ע. - רק אםם נימא שעיקר הטעם מדין שעת השמד].
 

יצחק

משתמש ותיק
מה שהחכם באשי העיר בסוגרים מרובעות שצ"ע למה פסקו יהרג וא"י, יש מקור ברור מתוס' ביבמות דף נג: ד"ה אין, שם התוס' כותבים שמי שיודע שכאשר ידביקוהו על הערוה הוא בודאי יתקשה, הרי הוא חייב מראש למסור עצמו להריגה (אפילו שאין קישוי אלא לדעת!), וה"נ אנן סהדי שאותם הבנות שנכנסות לשליטה של הצבא יכשלו בקום עשה באיסורים שהדין עליהם יהרג וא"י ולא רק בשוא"ת.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
חכם באשי אמר:
רמזתי במסוגר כי יבואו החכמים וימצאו את המקור, וזאת לפי שזכור לי כי החזו"א הסביר כי הדברים כפשוטם ממש, וידוע שאף התקיימה מחאה של נשים חרדיות ע"ז. לא מצינו בשום מקום איזכור לברוח לחו"ל.
אדרבה הורו לבנות להתכונן לקדש ש"ש "כחנה ושבעת בניה". כך הוא הנוסח.
בס' הרב מבריסק ח"ג עמוד 44, שהורה להפגין אף שבשאר מערכות לא הורה, כיון שהציונים חשודים על הנפש, ונמצא שכל הפגנה פקו"נ, אבל כאן שזה ייהרג ואל יעבור יש מצוה למסו"נ. ראה עוד מעשה איש ח"א עמוד רלט, ח"ב עמוד רכד, ח"ג עמוד רמח [התיר לחלל שבת לצורך מאבק זה], ח"ה עמוד קסז.
כל הנ"ל מחיפוש ברפרוף באוצה"ח.
לפיכך - הדרא קושיין לדכותא.


[אגב, בעצם הענין שפסקו ע"ז ייהרג ואל יעבור מדין אבזרייהו, צ"ע, דקרקע עולם נינהו. וע' סנהדרין עא: וראיה מביתו של רחב"ת בע"ז יז סע"ב שהושיבוה בקובה של זונות, ואע"פ שהייתה צדקה, וע"ש היטב בגמרא יח רע"א וסע"א. וצ"ע. - רק אםם נימא שעיקר הטעם מדין שעת השמד].
לא הבנתי, הסברתי לך שההוראה אכן הייתה כפשוטו, אך מה שלימדו למסור על הנפש וכו' שמא לא היה כפשוטו (כלומר, לחדד לחילונים את המסר, שהרי עוד לא הוכרע הדבר אצל החילונים).
ומה שכתבת בעניין קרקע עולם, ידוע (וכמדומני כן הוא בספר "במחיצתם") דנכנס רב אחד ושאל לחזו"א שעבר על כל ד' חלקי שו"ע ולא מצא מקום לפסוק דגיוס בנות ביהרג ואל יעבור, אמר לו החזו"א: זה מופיע בשולחן ערוך החמישי המסור לחכמי הדור...
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
יצחק אמר:
שמעתי פעם שאלה דומה: דהנה הדין בכל מצות ל"ת אם העכו"ם מתכוון להעבירו על דת בפני עשרה מישראל צריך למסור נפש, השאלה היא אם אחד מאותם עשרה יכול להשתמט וללכת משם אם חייב לעשות כן. דו"ק. בזכרון מעומעם נראה לי שהביאו ראיה מאיזה משנה ברורה, אולי אחד החברים יוכל לדעת מה הראיה.
שמעתי פעם שאלה דומה: ה"שפתי צדיק" הסתפק מה הדין אם היו עשרה אנשים (במאמר המוסגר, ישנו ספק של המנ"ח אם צריך עשרה חוץ מהעבר, עוד יש לציין שעצם הדבר שצריך עשרה שנוי במח' ראשונים, דרש"י בע"ז דכ"ח - אם אינני טועה - משמע מדבריו ומדברי הר"ן שם דבפרהסיא הכוונה שיתפרסם אח"כ לעשרה וכ"כ המאירי סו"פ סו"מ ובש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"ד) ואמרו לאחד תעבור ואם לא תעבור אתה תהרג וחברך יעבור, דיש להסתפק דמצד אחד הריגתו לא תועיל דבין כה וכה תהיה עבירה דהרי אם יהרג חבירו לא יוכל לההרג על זה דאין בזה עשרה ומצד שני יש לומר דעתה עליו לההרג, וכצד ב' הכריע הגר"י זילברשטיין שליט"א בחשוקי חמד עמ"ס ע"ז דנ"ג כמדומני דהרי עתה איכא חילול השם ועליו למסור את הנפש ומה אכפת לן שאח"כ תהיה עבירה.
עוד הביאו להסתפק אם היו ט והגיע אחד ונוסף אי הוי רודף, וספק זה מובא בספר שנים מקרא לבעל הטללי אורות ז"ל פרשת אמור ועיי"ש ראיה מגמ' ר"ה כא. עיי"ש.
ונידון דידך נראה דהנה זה פשיטא דכל החקירה שהבאתי לעיל אי איכא דין רודף הוא רק בכה"ג דהיו תשעה ובא מקרה דאנסוהו לעבור והצטרף עשירי, אבל זה פשיטא דאם כבר היו עשרה מתחילה אין להם שום שייכות למעשה ההריגה לא רודף ואפילו לא גרמא, וזה פשוט, ומעתה בשלמא על הנהרג עצמו יש לדון דשמא עליו לברוח דעד כמה שיכול לברוח חשיב דאיכא אפשרות אחרת מהריגה ובכה"ג לא הותר לו לההרג ואפילו שיסתכן בכך הא מ"מ יהרג, אבל אחד מעשרה אינו קשור לנהרג, דעל מי שנאנס יש דין לההרג ולקדש את השם, אבל על העשרה אין דין שיגרמו לו שימות עד כמה שהם לא גורמים לו שימות.
אך שאלתך באופן אחר, מה הדין אם אנסוהו בעשרה והלך אחד מהעשרה אם יכול לעבור, ולבטח לזה התכוונת בשאלתך, דנימא דאחד מהעשרה אף שכמו שכתבתי לענ"ד אינו מחוייב לפרוש מ"מ יפרוש כדי שחבירו לא ימות, והדעת נוטה דאסור, כלומר לא יעזור לאחד מהעשרה לפרוש דעדיין יהיה מחוייב למסור נפשו, דמסתבר דגם לראשונים דבעינם בפני עשרה ממש ולא שיודע אחר כך לעשרה, מ"מ הטעם הוא חילול השם בפני העשרה, רק לא חששו אלא למה שבפנינו, וכיון דאיכא עשרה בשעה שאנסוהו, אם לא יהרג יתחלל השם כלפי אחד מהעשרה, והעיצה היחידה בזה היא רק אם רואה שבאים לאנוס חבירו יברח טרם יאנסוהו בעשרה, והנלענ"ד כתבתי "ואין לפסוק מזה למעשה ;)".
 

יצחק

משתמש ותיק
אני עושה סיכום מההודעה של יוסף יצחק (אם טעיתי תקן אותי, בפרט באות ג').
א. היו עשרה מישראל ואמרו לאחד עבור על ד"ת, וגם אם אתה תיהרג ולא תעבור אנחנו נכריח את חברך לעבור ואז כבר לא יהיה במעמד עשרה, בשפתי צדיק הסתפק והרב זילברשטיין הכריע שצריך למסור נפש.
ב. היו ט' והגיע אחד יש לדון אם הוא רודף.
ג. היו עשרה ויכול אחד מהם להשתמט וללכת משם אינו חייב לעשות כן, וייהרג הישראלי על קידוש ה'. וע' אות ד'.
ד. אפילו היו עשרה בשעה שהעכו"ם מצווה על בן ישראל לעבור עבירה והלך אחד מהעשרה קודם שנהרג בן ישראל, עדין נשאר דינו שצריך ליהרג ואסור לעבור.
הנראה לענ"ד כתבתי ואין לפסוק מזה למעשה רק באם יצטרפו כמה מגדולי וכו'
 

יצחק

משתמש ותיק
ובכן נראה לי לחלוק על אות ד', ולחדד את הדברים ע' בר"ן על הרי"ף בשבת דף כב: שאין חיוב למסור נפש על קיום מצות עשה אפילו בשעת השמד משום שבלא"ה יכולים למנוע ממנו לקיים את המצוה, ומבואר בר"ן שגם בשעת השמד אין הכוונה שעצם הניסיון של העכו"ם לעשות שמד הוא החפצא שצריך למסור עליו נפש, אלא החפצא הוא גוף המצוה, רק שבעלמא אי"צ למסור נפש עבור מצוה דכתיב וחי בהם ובשעת השמד משתנה הדין דכל מצוה נעשית כמו ג' עבירות חמורות, ובכה"ג שבלא"ה לא יקיים את המצוה אין ענין למסור נפש על השמד.
נמצא שעיקר "החפצא" שעליו צריך למסור נפש הוא המצוה בעצמה, ולכן נראה דאפילו אם האונס היה בפני עשרה והמעשה עבירה היה שלא בפני עשרה הדין הוא דיעבור ואל ייהרג. (ואם כי אין לי ראיה מהר"ן מ"מ הוא מחדד את הטענה).
 

יצחק

משתמש ותיק
יצחק אמר:
שמעתי פעם שאלה דומה: דהנה הדין בכל מצות ל"ת אם העכו"ם מתכוון להעבירו על דת בפני עשרה מישראל צריך למסור נפש, השאלה היא אם אחד מאותם עשרה יכול להשתמט וללכת משם אם חייב לעשות כן. דו"ק. בזכרון מעומעם נראה לי שהביאו ראיה מאיזה משנה ברורה, אולי אחד החברים יוכל לדעת מה הראיה.
כעת הראני אבי שליט"א את המשנה ברורה בסימן שכ"ח סקל"א שכתב בזה"ל: אם הכפיה היה באחד מג' עבירות ע"ז וג"ע ושפיכות דמים והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה אפשר דצריך לחלל (- לחלל שבת בשביל להציל אותו). עכ"ל.
כלומר המשנה ברורה מסתפק אם צריך לחלל שבת בשביל להציל אדם מלמות על קידוש ה' בשביל שלא לעבור על אחד מג' עבירות, א"כ לנידו"ד שלא בטוח שאחד מהעשרה צריך להתרחק משם.
ויש קצת הערה מזה על מה שכתב הרב יוסף יצחק.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
יצחק אמר:
יצחק אמר:
שמעתי פעם שאלה דומה: דהנה הדין בכל מצות ל"ת אם העכו"ם מתכוון להעבירו על דת בפני עשרה מישראל צריך למסור נפש, השאלה היא אם אחד מאותם עשרה יכול להשתמט וללכת משם אם חייב לעשות כן. דו"ק. בזכרון מעומעם נראה לי שהביאו ראיה מאיזה משנה ברורה, אולי אחד החברים יוכל לדעת מה הראיה.
כעת הראני אבי שליט"א את המשנה ברורה בסימן שכ"ח סקל"א שכתב בזה"ל: אם הכפיה היה באחד מג' עבירות ע"ז וג"ע ושפיכות דמים והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה אפשר דצריך לחלל (- לחלל שבת בשביל להציל אותו). עכ"ל.
כלומר המשנה ברורה מסתפק אם צריך לחלל שבת בשביל להציל אדם מלמות על קידוש ה' בשביל שלא לעבור על אחד מג' עבירות, א"כ לנידו"ד שלא בטוח שאחד מהעשרה צריך להתרחק משם.
ויש קצת הערה מזה על מה שכתב הרב יוסף יצחק.
ראשית תודה על שמצאת את דברי המשנ"ב, חפשתי במשך הרב זמן בכמה מקומות אפשריים במ"ב ולא מצאתי.
אבל למה זה הערה, אדרבה זה חיזוק לדברי.
דהנה האגרו"מ (ח"ו, יו"ד ח"ג סוס"י צ') ביאר דלמשנ"ב ביום חול עליו להצילו מספק דשמא לא יהרג, משא"כ בשבת המשנ"ב מסתפק, והכריע האגרו"מ דיש להציל דבספק פיקו"נ מחללין (אלא דקשה א"כ מה סבר המשנ"ב, וצ"ע).
מבואר בדבריו דרק מחמת הספק עליו להצילו אבל עד כמה שהיינו יודעים בודאות שיהרג אין לנו להצילו.
יוצא אם כן שאתה צודק בלמעשה שיש על הא' מעשרה ללכת אבל אין זה מצד שצריך להצילו מהקידוש השם אלא מספק שמא לא יהרג.
ומה שהבאת מהר"ן עדיין לא בדקתי ובעיני זהו חידוש גדול מאד, אבל מרהיטת לשונות הפוסקים לא הבנתי כך ובעזר"ה אכתוב בזה בהמשך בל"נ.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
ר' צבי לעוינזהון (לוינסון) זצ"ל חתן הח"ח וכן יבדלחט"א הגרח"ק מבארים דהספק של המשנ"ב אם יש למנוע ממנו לההרג מאחר ועושה כדין, ולפ"ז הוא ממש ספיקא דידן דאותו ספק יש גם ביום חול, ומצדד המשנ"ב שיש להצילו.
 

סבא

משתמש ותיק
בנותן עניין להביא: כתב החיד"א בספר מחזיק ברכה סימן רי"ט וז"ל ראיתי לכתוב ויכוח קצר מהרב המובהק מורינו מר קשישא כמהר"ר אליעזר נחום ז"להה עם עטרת ראשי אבא מאר"י ז"להה להיות דובב שפתיהם תהי נפשם צרורה בצרור החיים וזו פתקא ששלח הרב הנז' לעט"ר אמ"ן עד"ן: בא החלום ברוב ענין. בחלומי והנה החכם השלם כמה"ר יצחק זרחיה אזולאי לפני והייתי שואלו בדבר יצחק אבינו כשניצול מהעקידה בירך ברכת הגומל דהא בא לידי סכנה או לא. וכן ד' שנכנסו לפרדס שהוא מקום סכנה, שהרי א' מהן הציץ ומת וא' מהן הציץ ונפגע, א"כ ר' עקיבא שיצא בשלום בירך ברכת הגומל או לא, וכן כהן גדול כשהוא נכנס ביה"כ לפני ולפנים שהוא מקום סכנה, כמו שהיו אומרים לו שהיה נכנס למקום להבת שלהבת. בצאתו בשלום מן הקדש, היה מברך ברכת הגומל או לא. אלה השאלות הייתי שואל בחלומי לאחינו הנזכר, ולא היה משיב אותי דבר ולכן הוא יוציא משפטן לאורה בהקיץ. ושכמ"ה:
[ב] וזה אשר השיבו עטרת ראשי אמ"ן עד"ן. נוראות נפלאתי ממשא גיא חזיון הלו אכן היתה עלי יד אדונ"י ויביאני אל הבקע"ה אבקע כשחר שאלתו גם חקר"ה בהקיץ ואבינה במראה בא במחתרת ואין פותר. על כן יצאתי להביא מן ההדיוט. וכו' דנלע"ד לחלק כי מעולם לא תקון רבנן לברך ברכת הגומל שהיא ברכת הודאה אלא דוקא בצרה הבאה לאדם בע"כ ושלא מדעתו ונעשה לו נס. אז חייב לברך וכו', האמנם בדבר שהוא במאמר ובצווי ה' לעשותו. או אפי' שלא יהי בפרטות וביחוד, רק מימרא דרחמנא לקדש שמו יתברך בכולל, לקיים כל דבר המלך ודתו. אז אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך. וכן אני אומר כי יצחק אבינו כיון שהכל היה במאמרו וגזרתו יתברך אף שניצול אינו חייב לברך. ועד שהוא שואלני יצחק, תיבעי ליה אברהם כשניצול מאור כשדים, ומשה רבינו מידי עלותו על צבא המרום, וחנניא מישאל ועזריה במותב תלתא בגו אתון נורא יקידתא. ודניאל בגובא דאריוותא. אלא הוא הדבר אשר דברתי, כי כאשר הדבר ההוא במאמר אחד אלקינו לעשותו, כעקידת יצחק, ועליית משה רבינו. אף שניצול, כי מלאכי רום בקשו לשורפו עד אשר שלח ידו מאחז פני כסא. וכן חנניה מישאל ועזריה ודניאל דקדשו את ה' לא נתחייבו לברך. עכ"ל. ו[highlight=yellow][glow=red]לכאו' הטעם כי כשניצל למעשה איבד את המצוה של קידוש השם, ואין ראוי לברך על זה.[/glow][/highlight]
 

יצחק

משתמש ותיק
ו[highlight=yellow][glow=red]לכאו' הטעם כי כשניצל למעשה איבד את המצוה של קידוש השם, ואין ראוי לברך על זה.[/glow][/highlight][/quote]
לי היה נראה טעם אחר בדבריהם, שברכת הגומל שייכא רק כשאדם היה בסכנה וכל מי שהוא בסכנה הוא עומד בדין כמו שהאריכו בגמ' שבת על המשנה על ג' עבירות נשים מתות, ויש שם בגמ' חידוש נפלא שכל חולה שנוטה למות אומרים לו התוודה שכל המומתין מתוודין, ביאור דברי הגמ' דכיון שחלה הרי נכנס לסכנה וא"כ בודאי עמד בדין וכיון שאנו רואים שהוא נוטה למות מוכח שנגזר עליו מיתה והוא נכלל ב"מומתין" וצריך וידוי), וכיון שניצול צריך קרבן תודה, אבל מי שהיה בסכנה מחמת הדרגה הרוחנית שלו אי"ז סכנה המעוררת דין ולכן אי"צ קרבן תודה.
אבל לפי דברי לא מובן מה שהחיד"א מביא מדניאל בגוב האריות וצ"ע.
 

יצחק

משתמש ותיק
יוסף יצחק אמר:
ר' צבי לעוינזהון (לוינסון) זצ"ל חתן הח"ח וכן יבדלחט"א הגרח"ק מבארים דהספק של המשנ"ב אם יש למנוע ממנו לההרג מאחר ועושה כדין, ולפ"ז הוא ממש ספיקא דידן דאותו ספק יש גם ביום חול, ומצדד המשנ"ב שיש להצילו.
גם האגרות משה פירש כן בדעת המשנה ברורה כמו שמפורש בדבריו, ומה שהאגרות משה כותב בהמשך דבריו שצריך להציל משום ספק פיקו"נ להחמיר כוונתו דהרי הרודף אחר הערוה בשבת מותר להצילו בנפשו ויש לו דין רודף, ומבואר שמחללין שבת בשביל שלא יעבור על ג' עבירות, וכוונת האגרות משה דאפילו אם נימא שאם ודאי לנו שייהרג אי"צ להצילו כיון שהוא עושה כדין מ"מ כיון שיש לנו ספק שמא הוא לא ייהרג בשביל זה צריך להציל אותו, בשביל שלא יעבור על האיסור!
 

סבא

משתמש ותיק
יצחק אמר:
ו[highlight=yellow][glow=red]לכאו' הטעם כי כשניצל למעשה איבד את המצוה של קידוש השם, ואין ראוי לברך על זה.[/glow][/highlight]
לי היה נראה טעם אחר בדבריהם, שברכת הגומל שייכא רק כשאדם היה בסכנה וכל מי שהוא בסכנה הוא עומד בדין כמו שהאריכו בגמ' שבת על המשנה על ג' עבירות נשים מתות, ויש שם בגמ' חידוש נפלא שכל חולה שנוטה למות אומרים לו התוודה שכל המומתין מתוודין, ביאור דברי הגמ' דכיון שחלה הרי נכנס לסכנה וא"כ בודאי עמד בדין וכיון שאנו רואים שהוא נוטה למות מוכח שנגזר עליו מיתה והוא נכלל ב"מומתין" וצריך וידוי), וכיון שניצול צריך קרבן תודה, אבל מי שהיה בסכנה מחמת הדרגה הרוחנית שלו אי"ז סכנה המעוררת דין ולכן אי"צ קרבן תודה.
אבל לפי דברי לא מובן מה שהחיד"א מביא מדניאל בגוב האריות וצ"ע.[/quote]
יפה אמרת ויפה הקשית על דברי עצמך, וכן קשה ע"ז מלשון החיד"א- "האמנם בדבר שהוא במאמר ובצווי ה' לעשותו. או אפי' שלא יהי בפרטות וביחוד, רק [highlight=yellow]מימרא דרחמנא לקדש שמו יתברך בכולל[/highlight], לקיים כל דבר המלך ודתו. אז אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך", הרי שמדבר להדיא גם על מצוות קידוש ה', והיינו מטעם שכתבתי שכל דבר שיש מצווה בעשייתו, וניצול מזה, אין ראוי לברך עליו, שאמנם מצד אחד ניצול אך מצד שני הרי הפסיד את קיום מצוות ה', מה דעתכם?
 

יצחק

משתמש ותיק
יש כאן שתי נקודות קשות,
א, גם לפי דבריך לא מובן הענין עם דניאל, שם לכאורה היה רק סכסוך של פוליטיקה שקנאו בו ולא ענין של שמד וקידוש ה'.
ב. דעתי נוטה שגם אם לא מת מקיים מצות קידוש ה', בשום מקום לא כתוב מצוה למות, מצות קידוש ה' היא ונקדשתי בתוך בני ישראל ויש הרבה אופנים איך לקיים אותה, למשל הרמב"ם אומר שמי שמקיים מצוה לשם שמים בלי שום פניה מקיים מצות קידוש ה', כמו כן מי שמוסר נפש עבור ג' עבירות או בשעת השמד עבור כל המצוות מקיים מצות קידוש ה', אדרבה אין שום ענין ליהרג וצריך לעשות כל טצדקי להנצל, וראה מה שכתב יוסף יצחק בהודעות לעיל ומה שהבאתי מר"ן,
אבל כעת ראיתי ברמ"א סו"ס קנ"ז משמע שלא כדברי.
 

סבא

משתמש ותיק
ראה מה שכתב הכלי חמדה בפרשת וישב וז"ל שאמר מרן זצוקל מגור [א"ה כנראה האמרי אמת] לתרץ דברי הלבוש סי' תר"ע דכתב דלכן בחנוכה ליכא חיוב משתה ושמחה כיון דלא הי' הצלת נפשות, ותמה הטו"ז סק"ג הא גדול המחטיא את חבירו יותר מן ההורגו, ותירץ מרן זצוק"ל כן דבחנוכה הי' הכפי' להעברת דת ואל"כ יהרגו, א"כ [highlight=yellow]אם היו כל ישראל נהרגין היו עושים בזה מצוה היותר גדולה למסור נפשם על קידוש השם[/highlight], א"כ [highlight=yellow]אין זה נס שניצולו[/highlight] הגופים, משא"כ בפורים דהי' רוצה להרוג ולאבד בלי שום טעם על כי שנא את עם ישראל א"כ שפיר ראוי לעשות משתה ושמחה על שניצולו ודפח"ח עכ"ל.​
לכאו' מבואר כאן להדיא היסוד שכתבתי לעיל, ומתאים עם החיד"א שאין לברך הגומל, אא"כ תטען, שאין למדים מדברי אגדה.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
יצחק אמר:
יוסף יצחק אמר:
ר' צבי לעוינזהון (לוינסון) זצ"ל חתן הח"ח וכן יבדלחט"א הגרח"ק מבארים דהספק של המשנ"ב אם יש למנוע ממנו לההרג מאחר ועושה כדין, ולפ"ז הוא ממש ספיקא דידן דאותו ספק יש גם ביום חול, ומצדד המשנ"ב שיש להצילו.
גם האגרות משה פירש כן בדעת המשנה ברורה כמו שמפורש בדבריו, ומה שהאגרות משה כותב בהמשך דבריו שצריך להציל משום ספק פיקו"נ להחמיר כוונתו דהרי הרודף אחר הערוה בשבת מותר להצילו בנפשו ויש לו דין רודף, ומבואר שמחללין שבת בשביל שלא יעבור על ג' עבירות, וכוונת האגרות משה דאפילו אם נימא שאם ודאי לנו שייהרג אי"צ להצילו כיון שהוא עושה כדין מ"מ כיון שיש לנו ספק שמא הוא לא ייהרג בשביל זה צריך להציל אותו, בשביל שלא יעבור על האיסור!
אכן אתה צדוק שבהתחלה האגרו"מ כתב דהמשנ"ב נקט לשון אפשר כיון שיש צד שלא מחללין דהוי מניעה מקוידוש, אך לא הבנתי אם כן מהו שסיים דלעתו מסתבר דמחללין דהוי ספק פיקו"נ, ומשמע דהרכיע כן דלא כמשנ"ב דהסתפק, ומה אם ההספק של המשנ"ב?
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
סבא אמר:
[highlight=yellow][glow=red]לכאו' הטעם כי כשניצל למעשה איבד את המצוה של קידוש השם, ואין ראוי [BBvideo=560,315][/BBvideo]לברך על זה.[/glow][/highlight]
לצערי לא הצלחתי להבין כוונתך, הרי מפורש בדבריו שהטעם הוא משום שבאופן שהקב"ה ציווה עליו להסתכן אין זה מקום סכנה, דמקום סכנה ודאי אסור להכנס כלל, ובמקום מסופק התירו רק צריך לברך הגומל, אבל בשעה שהקב"ה מצווה עליו אזי הפשא"ס התיר לו להסתכן ע"כ דאין זה סכנה (ואף דבעיני בשר זה סכנה, אך מ"מ בעיני הקב"ה אינו כן דעד כמה שמת על קידוש ה' לא נסתכן אלא אדרבה עשה את שמוטל עליו).
 

כותר

משתמש ותיק
חכם באשי אמר:
אחדד את השאלה: כידוע בקום המדינה הורה החזו"א - ואתו עמו שאר גדול"י - על גזירת גיוס בנות שדינה ייהרג ואל יעבור. (ויבואו החכמים וימצאו את המקורות בדיוק.)
ולא הבנתי, הרי יכולים כולם לקום ולטוס לארה"ב ושלום על ישראל.
ולכן הדבר "צע"ג" אצלי.

לגבי גירוש ספרד - אולי מישהו יוכל למקד למקור שיכלו לברוח ולא עשו כן? ואף אם יכלו, מנ"ל שבאמת פסקו ע"ז דין גזירת שמד?
טכנית הפתרון לברוח לחו"ל לא קייים,
כי מי שחייב גיוס אין לו אישור יציאה לחו"ל
 

חכם באשי

משתמש ותיק
פותח הנושא
פתרון לברוח לחו"ל, קיים ברגע שתהיה הכרעה שזו גזירת שמד, לפני שמורידים את האישור. [וגם אחרי שהורידו, תאמין לי שהמדינה הייתה שמחה לו כל אנשי נטו"ק עדה"ח והפלג הירושלמי היו יוצאים כולם לחו"ל..]
 

חכם באשי

משתמש ותיק
פותח הנושא
בעיקר הנידון, אכתוב מה שנלע"ד, (כתבתי מקודם ומשום מה לא עלה).
א. גבי התוס' יבמות - אשמח אם תוכל ליישב ההיא דע"ז י"ח בביתו של רחב"ת.
ב. בעיקר הדין של ייהרג ואל יעבור - וודאי שזה שייך אפילו בכה"ג שאפשר לברוח. ראיה מפסק החזו"א להתיר חילול שבת לצורך זה. ורמזתי ע"ז לעיל. וקשה לומר שכל דברי החזו"א ושאר גדול"י דרך הפלגה בעלמא, ואין מי ממקורביהם שלא שמע זאת מהם..
ג. לגופו של ענין, הטעם ע"פ רש"י סנהדרין עד סע"א שמפרש הטעם שייהרג ואל יעבור בשעת גזירת שמד אפילו על מצוה קלה - כדי שלא ייכנעו לחוקים של הגויים נגד התורה. כלומר, יש להילחם נגד ממשל שהוא נגד תורה, גם במחיר הנפש.
יסוד הסברא נראה, שעי"ז יתבטלו הגזירות שמד, שאין מלך שייהרוג את כל נתיניו. ואף אם אכן כך יהיה לכולם - יש בזה משום קידוש ה'. וכך ממע מדברי הרמב"ם פ"ה מיסודה"ת.
ולכן בנ"ד יש למסו"נ אף אם יש אפשרות לברוח לחו"ל.
מה שידוע בשם הגרא"מ שך זצ"ל, לברוח לחו"ל בעת גזירת גיוס, לא שייך בנ"ד מתרי טעמי, חדא, כיון שזה כמעט בלתי אפשרי, ועוד טעם: עי"ז אנחנו נפקיר את שאר אלו שלא יבינו שיש גזירת שמד. (תמיד יש "רבנים" מטעם שיתירו).
שמעתי ממי ששמע מהגרא"מ שך, שאם ייברחו לחו"ל, ייקחו את כולם יחד אתם, ויהיה איסור להתגורר בא"י (!) מפני שיהיה מקום סכנה.
ממילא כל שלא שייך לקיים הוראה כזו, על איסור להיות בא"י, א"א גם לברוח, ולכן שייך גם בזה גזירת שמד.


כך נראה לענ"ד. ואם שגיתי - אנא העמידוני על האמת!
 
חלק עליון תַחתִית