פרשת שמות - שיעבוד מצרים

עברי

משתמש רגיל
חיפשתי בפסוקים ולא מצאתי שהכתוב מסביר טעם לשיעבוד מצרים, שיעבוד קשה שנפרס על פני מאות שנים, לפי התיאור בדברי חז"ל קושי השיעבוד היה קשה יותר מכל הסבל שהיה בהיסטוריה (ואם יש בזה ויכוח צריך לייחד לזה אשכול).
לימדוני רבותי שהשיעבוד היה בעבור דברי אברהם במה אדע. (יש בדומה לזה במדרשים) אלא שפשוט הדבר שכל זה בדרך הדרש, אבל בדרך הפשט הלא פשוט שאין להעניש מאות אלפים באם לא קיים בהם החטא, מה גם שבתורה לא מפורש שהשיעבוד בגין דברי אברהם, ועוד, שלא מבואר בקרא שדברי אברהם היה בהם חטא.
(חז"ל בעומק סברתם זיהו מימד של חיסרון בדברי אברהם, וככל והמימד הזה התקיים בבניהם אחריהם ראוי להעניש בזה, אבל פשיטא שזה לא סיבת השיעבוד ביחס לבנים אלא ביחס לשורשים)
הקושיא אינה רק חיפוש הסיבה אלא השתיקה שבכתובים, כמה הדבר זועק שלא נאמר כל סיבה על הסבל הנורא שנגזר על בני ישראל.

פשטות הכתובים מורה שאין בזה סיבה מוקדמת, דהיינו השיעבוד הוא התהליך הנכון ליצירת העם, מבלי קשר לחטא וכו' שרק בכך גאולת ה' היא יוצרת את כל מציאות העם.
 

אלימלך

משתמש ותיק
שמות רבה פרשת שמות פרשה א
רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, וכיון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר (תהלים קה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו.
 

אור זרוע

משתמש ותיק
לשעבוד מצרים אין סיבה אלא תכלית. והוא הכשרתו של העם לקבלת התורה. וזה עצם הסיפור של השעבוד והיציאה ממצרים וקבלת התורה. לא ניתן אפוא לטעון שיש כאן שתיקה של הכתובים.
צריך הסבר על עצם הצורך בכור ההיתוך הזה, וכיצד הדבר מועיל ומביא לידי הבאתו של עם ישראל לדרגה הראויה של קבלת התורה. אבל זו כבר שאלה אחרת.
 

יאיר

משתמש ותיק
אלימלך אמר:
שמות רבה פרשת שמות פרשה א
רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, וכיון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר (תהלים קה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו.
אדאתית להכי נימא בה מילתא אחריתי:

תרגום הזהר: "בזמן שישראל עברו ליד הים ורצה
הקב"ה לקרוע להם את ים סוף בא השר של מצרים
ותבע דין לפני הקב"ה... הרי כולם חייבים לפניך וכל
דרכך בדין , ואמת הללו עובדי עבודה זרה והללו
עובדי עבודה זרה , הללו מגלי עריות והללו מגלי
עריות, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים
"

אלא דלא ידוע אם חטאו באלו עוד טרם גזירת השעבוד
 

יאיר

משתמש ותיק
אור זרוע אמר:
לשעבוד מצרים אין סיבה אלא תכלית. והוא הכשרתו של העם לקבלת התורה. וזה עצם הסיפור של השעבוד והיציאה ממצרים וקבלת התורה. לא ניתן אפוא לטעון שיש כאן שתיקה של הכתובים.
צריך הסבר על עצם הצורך בכור ההיתוך הזה, וכיצד הדבר מועיל ומביא לידי הבאתו של עם ישראל לדרגה הראויה של קבלת התורה. אבל זו כבר שאלה אחרת.
והיאך יפרנס כבודו את מאמר חז"ל: "אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון" (שבת נה.)?
 

אור זרוע

משתמש ותיק
מובא בשם האר"י הקדוש כי דור אנוש, מבול, הפלגה וסדום, לא קבלו עונשם הראוי, שכן נאבדו ברגע אחד, ועל כן שבו בגלגול וקבלו את עונשם בשעבוד מצרים. ואותם שהיו יכולים לבוא לידי תיקון נתקנו, והשאר אבדו ונתמעכו בבנין, ונשחטו כששחט פרעה 150 בבוקר ובערב, וכדומה.
טעם זה הוא מכבשונו של עולם שאין פרסומם בא בכתובים. ומצד שני אין זה סותר למה שכתבתי בהודעתי הקודמת, דברים מפורסמים ופשוטים שיציאת מצרים נועדה לזיכוך והכנה, עד שהגיעו למצב שפסקה זוהמתם בקבלת התורה.
 

מזכה הרבים

משתמש חדש
כותב בספר הישר: ''ומאת ה' היתה זאת לבני ישראל, להיטיב להם באחריתם, למען דעת כל בני ישראל את ה' אלוהיהם... לעבוד אותו וללכת בכל דרכיו הם וזרעם אחריהם כל ימיהם''.

לפי"ז זה לא היה כעונש אלא כהכנה לקבלת עול מלכותו.
 

מזכה הרבים

משתמש חדש
אלימלך אמר:
שמות רבה פרשת שמות פרשה א
רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, וכיון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר (תהלים קה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו.


ראה מה שכותב השפת אמת
וימררו את חייהם, איתה במדרש כי גלות מצרים היה יסורים הקודמין לתורה. וכן בזהר הקדש שהדיבור היה בגלות... ומה שאמרו חז"ל שהפרו ברית מילה [highlight=yellow]חס ושלום לומר שלא רצו להמול, רק כשאין נשמרין כראוי אין אור הברית מאיר בשלימות[/highlight], וכן ברית הלשון כשאין נשמרין משפת שקר, כי הדיבור אינו בשלימות, וזה שאמר אם בן הוא והמיתן אותו, כי בחינת זכר הוא בשלימות, והגלות מעכב שלא להיות הבריתות בשלימות, על ידי זה ותיראן המילדות וכו' ותחיין את הילדים, כי הצדיקים שבדור נתחזקו באלה הבריתות, עד שבאו לגאולה שלימה... (תרנ"ט)
 

עברי

משתמש רגיל
פותח הנושא
אור זרוע אמר:
לשעבוד מצרים אין סיבה אלא תכלית. והוא הכשרתו של העם לקבלת התורה. וזה עצם הסיפור של השעבוד והיציאה ממצרים וקבלת התורה. לא ניתן אפוא לטעון שיש כאן שתיקה של הכתובים.
צריך הסבר על עצם הצורך בכור ההיתוך הזה, וכיצד הדבר מועיל ומביא לידי הבאתו של עם ישראל לדרגה הראויה של קבלת התורה. אבל זו כבר שאלה אחרת.

הוא אשר דיברתי "פשטות הכתובים מורה שאין בזה סיבה מוקדמת, דהיינו השיעבוד הוא התהליך הנכון ליצירת העם, מבלי קשר לחטא וכו' שרק בכך גאולת ה' היא יוצרת את כל מציאות העם".
אלא שבקשתי מחכמי הפורום מקורות מרבותינו הראשונים שיאמרו מפורשות שכל השיעבוד אינו עונש כלל כי אם תהליך. וכן ביאור לצורך בכור ההיתוך הזה כמו שכתב הרב אור זרוע.
ובאותו עניין אוסיף, ידוע להקשות על בעל ההגדה "אילו לא הוציא אותנו ה' היו נשארים אנו ובנינו" וגו' והרי חזינן בהיסטוריה שלטונות חזקים שנפלו, (אביב הערבי בתקופתנו אנו) ועל מה נסמך בעל ההגדה.
ונראה הביאור, כי אחר ששיעבוד מצריים היה למטרה במה שבגאולה ע"י ה' יהא כל ישות ומציאות העם נולדת בידי ה', ולכן הוצרכנו להשתעבד לגמרי בכל גופנו ונפשינו שבבוא ה' ויוציא אותנו יעמיד מציאותינו תלוייה בו לגמרי. כיון שכך, אילו השיעבוד היה במהותו יכול להשתנות וזמני באופן שהיינו יכולים לנצחו לאחר הרבה זמן נמצא אין כל מציאותנו נולדה ביד ה'. ודו"ק.
ושוב, למי מחכמי ורבני הפורום יש אסמכתאות והסבר מרבותינו הראשונים לצורך בשיעבוד נא ימציא זאת.,
 

סבא

משתמש ותיק
הנה לך המקור שבקשת-
כתב האלשיך ריש שמות וז"ל והנה לבא אל הענין, ראוי כל איש חכם לבב לדרוש ולתור בחכמה, על מה עשה ה' ככה לקדושים אשר בארץ, יעקב וכל הנפש הבאה מצרימה, לתת תחת סבלות מצרים את בניהם ובני בניהם מאתים ועשר שנה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. מה פשעם ומה חטאתם. והלא לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא חלילה: וכו', [א"ה כאן מאריך להביא כל הטעמים שנאמרו ע"י הראשונים לשעבוד מצרים ודוחה כולם עיי"ש ואח"כ מסיק בזה"ל-]
והוא, כי הנה למה שהיה רצונו יתברך לתת לעמו מימינו אש דת, ולדבר בם פנים בפנים, גזרה חכמתו יתברך לבלתי דבר דרך כלל, בל ישמט איש מלשים את עול כל התורה כולה עליו, כי אם לדבר ולומר אל כל אחד ואחד, אנכי ה' אלהיך. ומה גם לרבותינו ז"ל (שיר השירים רבה א יג) שאמרו, שהיה הדבור מדבר עם כל אחד ואחד, מקבלני אתה עליך וכו', והיא נבואה בהקיץ. וזה בלתי אפשר זולתי למי שפסקה ממנו זוהמת נחש לגמרי, ככתוב אצלינו במקומו, שהוא טעם אל בלתי המצא בששים רבוא, איש בלתי מוכן לנבואה:
והנה, מאז ראה הוא יתברך, כי להתיך ולהתם הזוהמא, היה צריך אלף דור. והוא מאמרם ז"ל (חגיגה יד א), דבר צוה לאלף דור, זו תורה. אלא, שראה שמחמת רוע הבחירה, היתה הזוהמא בלתי הולכת ומתמעטת. על כן עקר תתקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור, ונשארו ששה ועשרים דור. נמצא, כי הצירוף שהיה עתיד להעשות באלף דור, הוצרך להעשות בכ"ו דורות. ולא עוד, אלא שעד אברהם היו מכעיסים ובאים, ולא היתה הזוהמא מתמרקת, רק בששה דורות הנותרים. על כן הוצרך להיות המירוק, בעצם ובהפלגה בקרב ימים:
ושם ממשיך לבאר את כל התהליך באריכות, ואיני רוצה להטריח בהבאת דברים ארוכים, והחפץ באמת יעיין במקור.
 

עברי

משתמש רגיל
פותח הנושא
סבא אמר:
הנה לך המקור שבקשת-
כתב האלשיך ...
חיפשתי מקורות מהראשונים, ואשמח אם תעלה לכאן(כרמב"ן, רש"י, רמב"ם, אבן עזרא, ספורנו).
כמובן, חן חן על הבאת דברי האלשי"ך. (שהיה בדור הבית יוסף ותלמידו.)
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
עברי אמר:
לימדוני רבותי שהשיעבוד היה בעבור דברי אברהם במה אדע. (יש בדומה לזה במדרשים)
אמר לי אחד שבעבור "במה אדע" ובעבור שאברהם אע"ה עשה אנריא בת"ח (נדרים לב.) קיבלו ב' עונשים א' גלות ב' שיעבוד, ואמרתי דמסברא מידה כנגד מידה, על במה אדע גלו ועל שהשתעבד בת"ח נשתעבדו, וגם נראה כן דעל "במה אדע" כתיב "כי גר יהיה זרעך" (ואח"כ מזכיר השעבוד אך אפשר לומר שב כבר לא שייך למה שאמר במה אדע), ועל שעשה אנגריא בת"ח כתוב דנשתעבדו.
אגב,חשבתי פעם דיש להקשות למה בעוון שאברהם אבינו ע"ה עשה אנגריא בת"ח בניו גלו, למה לא נענש על זה אברהם, ותירצתי דזה פשוט שהתביעה על אברהם לא היתה מצד עצמו דכל הנהגתו היתה על פי התורה וכל האומר שחטא טועה, אלא דהתביעה על הצדיקים שיש להם ליזהר שילמדו ממעשיהם, וכאן יש חשש שיבואו בני אברהם ויטענו שבחורי ישיבות צריכים להתגייס (כך טוענים חלק ניכר מציבור הסרוגות) ולכן נשתעבדו בניו.
 

סבא

משתמש ותיק
עברי אמר:
סבא אמר:
הנה לך המקור שבקשת-
כתב האלשיך ...
חיפשתי מקורות מהראשונים, ואשמח אם תעלה לכאן(כרמב"ן, רש"י, רמב"ם, אבן עזרא, ספורנו).
כמובן, חן חן על הבאת דברי האלשי"ך. (שהיה בדור הבית יוסף ותלמידו.)
דברי הרמב"ן [בראשית יב י] הלא מפורסמים הם, וחשבתי למותר להביאם-
ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא:
ואגב האלשיך הנ"ל מביא דבריו וכותב ע"ז בזה"ל אך הנה רבותינו ז"ל גם בזה לא בחרו, כי הלא אדרבה מנו את ירידת אברם מצרימה, ואת קיחת שרה לשני נסיונות (אבות דרבי נתן לג ב), ואיכה נחשבו העבירות לזכיות ונסיונות:
 

סבא

משתמש ותיק
אגב, מה עם הגמ' בנדרים בפרק ארבע נדרים (נדרים ל"ב ע"א) אמר ר' אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שאמר במה אדע. ור' יוחנן אמר שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא מלבוא גרים תחת כנפי שכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך.
 

סבא

משתמש ותיק
כדאי לראות גם דברי המהר"ל בגבורות ה' פרק ט' וז"ל שם-
ויש אחרים מן האחרונים שהוציאו מלבם עוד דבר אחר, שאמרו שחטא הגלות היה בחטא השבטים במכירת יוסף [א"ה לפלא שלא זכר שהוא זוהר חדש והביא כן מן האחרונים], ואף יוסף חטא מפני שעל ידו היתה המכירה, שיוסף גרם זה שאם לא הביא דבה אל אביו לא אירע זה, ומפני שעל ידי צאן היתה המכירה כדכתיב (שם ל"ב) וילכו לרעות צאן אביהם בשכם ולפיכך על ידי צאן ירדו למצרים כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך וגו', אלו דברים אשר אמרו קצת מן אחרונים. ודברים אלו הם דומים לצורה המצוירת על הכותל, אשר המצייר מיפה אותה ובשרד יתאר אותה, עד שכאשר יראה הרואה מרחוק יאמר שיש בה רוח חיים, וכשקרב אליה הנה הוא דבר צבוע, וכל רוח אין בו כך הם אלו הפירושים. כי כאשר האדם ידקדק בזה לומר שישראל באו בגלות בשביל מכירת יוסף, ימצא שזה הפך משמעות הכתוב, שהקדוש ברוך הוא אמר לו לאברהם קודם לידת השבטים ידוע תדע כי גר יהי' זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכל מי שיש לו עינים לראות יראה, כי סבת המכירה כדי שיבא לירידת מצרים, שכן דרשו במקומות הרבה וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון שנאמר לו כי גר יהי' זרעך, והנה היה השעבוד של מצרים סבה למכירה לא שתהא המכירה סבה לשיעבוד. והתפארו שמצאו סבה בענין הגלות יותר ממה שנאמר בכל דברי רבותינו ז"ל אשר נביא את דברי חכמתם אח"כ. ויש מן המפרשים והוא יותר קרוב, שאמר שלא היה זה בשום חטא אלא בשביל יסורים של אהבה, לכך הביא הקדוש ברוך הוא על ישראל גלות לנקות את ישראל ולזכות ישראל במה שזכו, כך יש לפרש. אך שזה אין נראה גם כן, שאלו היה העונש דור אחד בלבד ואותו הדור יצאו, יש לומר שהקדוש ברוך הוא מביא יסורים על בני אדם כדי לזכותם, אבל מצאנו כי דור רביעי ישובו הנה והרבה מתו בגלות, איך תאמר שהיו יסורים של אהבה כדי למרק אותם שיזכו למעלה הגדולה כיון שמתו בגלות ובצרתם:
ועיי"ש בהמשך שהאריך בביאור הגמ' בנדרים.
 

עברי

משתמש רגיל
פותח הנושא
סבא אמר:
אגב, מה עם הגמ' בנדרים בפרק ארבע נדרים (נדרים ל"ב ע"א) אמר ר' אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שאמר במה אדע. ור' יוחנן אמר שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא מלבוא גרים תחת כנפי שכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך.
דברי הגמ' הנ"ל המה ע"ד הדרש.
עדיין לא מצאתי מי מהראשונים (שיאשש את דברי ודברי הרב "אור זרוע") שיבאר השיעבוד לצורך תהליך מבלי עניין לעונש. ואולי גם נזכה לתוכן התהליך שיש בשיעבוד.
דברי הרמב"ן שהובאו על ידי הרב "סבא" אינם אלא דרך הדרש אך אינם לפי פשוטו.
 

סבא

משתמש ותיק
עברי אמר:
סבא אמר:
אגב, מה עם הגמ' בנדרים בפרק ארבע נדרים (נדרים ל"ב ע"א) אמר ר' אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שאמר במה אדע. ור' יוחנן אמר שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא מלבוא גרים תחת כנפי שכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך.
דברי הגמ' הנ"ל המה ע"ד הדרש.
עדיין לא מצאתי מי מהראשונים (שיאשש את דברי ודברי הרב "אור זרוע") שיבאר השיעבוד לצורך תהליך מבלי עניין לעונש. ואולי גם נזכה לתוכן התהליך שיש בשיעבוד.
דברי הרמב"ן שהובאו על ידי הרב "סבא" אינם אלא דרך הדרש אך אינם לפי פשוטו.
לפי מה אתה קובע מה על דרך הדרוש, ומה על דרך הפשט?
בפשטות הרמב"ן וכן לפניו הגמ' באים לתת טעם על שעבוד מצרים, וכי מפני שלך הדבר נראה רחוק, זה כבר הופך להיות על דרך הדרוש ולא פשט?!
 

עברי

משתמש רגיל
פותח הנושא
סבא אמר:
לפי מה אתה קובע מה על דרך הדרוש, ומה על דרך הפשט?
בפשטות הרמב"ן וכן לפניו הגמ' באים לתת טעם על שעבוד מצרים, וכי מפני שלך הדבר נראה רחוק, זה כבר הופך להיות על דרך הדרוש ולא פשט?!
קשה במסגרת זו לדון בשאלה רחבה כ"כ "הגדרת הפשט והדרש", ועל רגל אחת אומר שהפשט הוא המתגלה מן הפסוקים, ואילו דרש הוא בעומק התוכן של הכתובים אשר בד"כ נדרש משינויי הכתובים המביאים צליל מסויים שמרשה לדרשן לדרוש בה את עומק העניין לפי ראות עיניו. (ועל אותו דרשה יכול האחד לרבות עניין אחד שיראה בו דרשת והרחבת הנגלה, והשני ידרוש בו עניין אחר)
בעניין דידן לא יתכן שסברת הרמב"ן שאינה כלל בכתובים תהא הסיבה הנגלית לשיעבוד, כמובן שבהעמקת העניין של השיעבוד נצטרך להבין איך דברי הרמב"ן עומדים כהרחבה והעמקה ליסוד הנגלה.
כנ"ל הגמ' בנדרים.
 

סבא

משתמש ותיק
אגב, פעם שמעתי מדרשן שביאר [בכיוון שלך] שכיוון שכלל ישראל הם בגדר בני מלכים, והיות ולעבודת ה' צריך מחד "ויגבה ליבו" [ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו'] ומאידך הכנעה ושפלות [ולא נשבח משה אלא שהיה עבד ה'], נמצא שבתור בני מלכים, היה להם ההכנה המתאימה רק לחלק של "ממלכת כהנים", אבל לחלק של שפלות לא [ואף שהאבות הגיעו לשפלות, אך לא היה זה בטבע אלא מתוך ראייתם החושית את גדלות ה', וממילא לבנים שלא כולם יגיעו לדרגה זאת, לא סגי בזה], לכן הוצרכו לכמה דורות של שעבוד כדי להקנות בנפשותם גם טבע של עבד, וכך יוכלו להשתמש בשתי בחינות אלו יחד.
בעיני מאוד מצא חן הרעיון.
מה דעת חכמי הפורום?
 

סבא

משתמש ותיק
עברי אמר:
קשה במסגרת זו לדון בשאלה רחבה כ"כ "הגדרת הפשט והדרש", ועל רגל אחת אומר שהפשט הוא המתגלה מן הפסוקים, ואילו דרש הוא בעומק התוכן של הכתובים אשר בד"כ נדרש משינויי הכתובים המביאים צליל מסויים שמרשה לדרשן לדרוש בה את עומק העניין לפי ראות עיניו. (ועל אותו דרשה יכול האחד לרבות עניין אחד שיראה בו דרשת והרחבת הנגלה, והשני ידרוש בו עניין אחר)
בעניין דידן לא יתכן שסברת הרמב"ן שאינה כלל בכתובים תהא הסיבה הנגלית לשיעבוד, כמובן שבהעמקת העניין של השיעבוד נצטרך להבין איך דברי הרמב"ן עומדים כהרחבה והעמקה ליסוד הנגלה.
כנ"ל הגמ' בנדרים.
ראשית אשאלך, ולטעמיך, שלא בא שעבוד מצרים משום עונש, אלא כתהליך הכנה וכו', האם לא צ"ע אמאי לא מוזכר הדבר בפסוקים?
שנית, איני מבין מה שכתבת "דרש הוא בעומק התוכן של הכתובים אשר בד"כ נדרש משינויי הכתובים המביאים צליל מסויים שמרשה לדרשן לדרוש בה את עומק העניין לפי ראות עיניו", הלא כאן חז"ל לא הביאו שום ייתור או כל סוג אחר של דרשה, אלא שאלו על מה נגזרה הגזירה וענו, ובפרט הרמב"ן אשר בכלל נדרש לאשר לא שאלוהו, ובא להודיעני, כי אדע שהיה כאן חטא וזו סיבת שעבוד מצרים, בוודאי שלא בא לדרוש שום פסוקים, אלא אדרבה, פשטות הכתוב מורה שהיה כאן חטא לדעתו הרחבה של הרמב"ן, וכאן מצא בקעה וגדרה, דהיינו מה שקשה מאוד על מה בא עונש השעבוד, ולפי פרושו מעתה אפשר להבין הדבר. האם לזה דרוש יקרא?!
 

עברי

משתמש רגיל
פותח הנושא
סבא אמר:
עברי אמר:
קשה במסגרת זו לדון בשאלה רחבה כ"כ "הגדרת הפשט והדרש", ועל רגל אחת אומר שהפשט הוא המתגלה מן הפסוקים, ואילו דרש הוא בעומק התוכן של הכתובים אשר בד"כ נדרש משינויי הכתובים המביאים צליל מסויים שמרשה לדרשן לדרוש בה את עומק העניין לפי ראות עיניו. (ועל אותו דרשה יכול האחד לרבות עניין אחד שיראה בו דרשת והרחבת הנגלה, והשני ידרוש בו עניין אחר)
בעניין דידן לא יתכן שסברת הרמב"ן שאינה כלל בכתובים תהא הסיבה הנגלית לשיעבוד, כמובן שבהעמקת העניין של השיעבוד נצטרך להבין איך דברי הרמב"ן עומדים כהרחבה והעמקה ליסוד הנגלה.
כנ"ל הגמ' בנדרים.
ראשית אשאלך, ולטעמיך, שלא בא שעבוד מצרים משום עונש, אלא כתהליך הכנה וכו', האם לא צ"ע אמאי לא מוזכר הדבר בפסוקים?
שנית, איני מבין מה שכתבת "דרש הוא בעומק התוכן של הכתובים אשר בד"כ נדרש משינויי הכתובים המביאים צליל מסויים שמרשה לדרשן לדרוש בה את עומק העניין לפי ראות עיניו", הלא כאן חז"ל לא הביאו שום ייתור או כל סוג אחר של דרשה, אלא שאלו על מה נגזרה הגזירה וענו, ובפרט הרמב"ן אשר בכלל נדרש לאשר לא שאלוהו, ובא להודיעני, כי אדע שהיה כאן חטא וזו סיבת שעבוד מצרים, בוודאי שלא בא לדרוש שום פסוקים, אלא אדרבה, פשטות הכתוב מורה שהיה כאן חטא לדעתו הרחבה של הרמב"ן, וכאן מצא בקעה וגדרה, דהיינו מה שקשה מאוד על מה בא עונש השעבוד, ולפי פרושו מעתה אפשר להבין הדבר. האם לזה דרוש יקרא?!
לשאלת ה"ולטעמיך" - אם השיעבוד הוא התהליך המתבקש שלא מסיבה חיצונית אזי הכל מפורש בכתובים, רק נדרש לביאור.
לשאלת ה"שנית" - יש הרבה סיבות המגדירות דרש, האחד מהם המצאת הרמב"ן שראה זה בעומק העניינים מבלי שהדבר נגלה בפירוש. בדברי דייקתי שלא כל דרש חייב להתבסס על ייתור לשון. לדוגמה עונש המיתה לאחר חטא העגל הרי זה עונש ע"ד הפשט המפורש בקרא.
 

יצחק

משתמש ותיק
כיון שהעירו כאן שיתכן שיש חילוק בין גלות מצרים לשאר הגלויות, אני מוצא לנכון לכתוב מה שעלה בדעתי שרואים שבמצרים היתה שמירה על נשותיהם עד שהפסוק העיד עליהם שלא נמצא בהם זרע פסול חוץ משלומית בת דברי, ואילו במשך הגלויות...
 

סבא

משתמש ותיק
לשונו המלא של האלשיך [בתגובה לבקשה פרטית שקבלתי]-
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. ראובן שמעון לוי ויהודה. יששכר זבולן ובנימין. דן ונפתלי גד ואשר. ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם (א - ז):
ראוי לשית לב. א. וי"ו זו על אי אלו הראשונים בא להוסיף. ב. למה מזכיר שמותם, ומה גם אחר שהוזכרו בפרשת ויגש (בראשית מו). ואם הכוונה מתוך חיבתם, למה לא הזכיר בשם כל השבעים נפש כאשר בפרשת ויגש, כי אם את השנים עשר שבטים ואחרי כן עושה סך הכל, ויהי כל נפש וכו', שכולל גם אשר לא הוזכרו. ג. אומרו בני ישראל, מי לא ידע כי בני ישראל המה. ד. אומרו הבאים מצרימה את יעקב, והלא נאמר בפרשת ויגש. ה. למה נזכר אביהם זה פעמים. ופעם בשם ישראל ופעם בשם יעקב. ולא עוד, אלא שעל דרך מעלים בקדש היה ראוי יתחיל ביעקב ויסיים בישראל. ו. כי הלא גם יעקב היה מהבאים, ולמה לא חשב לבאים כי אם את הבנים ולא הזכיר את יעקב, כי אם לומר שבאו עמו. וטוב טוב היה לומר הבאים מצרימה יעקב ובניו. ואשמע כי יש מפרש, שבניו הסיתו את יעקב לרדת מצרימה, והוא הפך הכתוב. ז. אומרו איש וביתו באו, שהוא מיותר. ח. שאחר שמנה השבטים, קודם לאומרו ויהי כל נפש כו' היה ראוי יזכיר את יוסף עם אחיו, לומר גד ואשר ויוסף היה במצרים, ואחר כך ויהי כל נפש כו'. ט. אומרו וימת יוסף כו', למה הזכיר מיתתם. שאם לומר שלא פרו וישרצו ישראל כי אם אחרי מות כל הדור ההוא, הלא כמו זר נחשב, כי האם הצדיקים ההם היו מעכבים הרבוי:
ועוד, כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה עט א) שלא מת יעקב עד שראה ששים רבוא מיוצאי יריכו. י. כי מאומרו פרו וישרצו וכו' ויקם מלך וכו', נראה שהיה הגלות בדרך טבעי, כי על רבויים קם מלך חדש ואמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וכו', ולא עלה על לב היו הדברים ההם מבלי השגחה חלילה:
והנה לבא אל הענין, ראוי כל איש חכם לבב לדרוש ולתור בחכמה, על מה עשה ה' ככה לקדושים אשר בארץ, יעקב וכל הנפש הבאה מצרימה, לתת תחת סבלות מצרים את בניהם ובני בניהם מאתים ועשר שנה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. מה פשעם ומה חטאתם. והלא לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא חלילה:
והנה ראיתי ספר, כתב איש חכם לב מהמפרשים, כי הוא יתברך לא גזר רק שיהיו ארבע מאות שנה בארץ לא להם, אלא שהמצריים מעצמם עבדום וענו אותם. והלא זולת מה שלא יתכן שכל העבודה הקשה לבני בחוניו יתברך היתה משוללת השגחה, גם רבותינו ז"ל לא בחרו בדרך הזה. כי אדרבה אמרו (בראשית רבה פו א) כי עתיד היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שהקדוש ברוך הוא גלגל ירד יוסף תחלה. משל לפרה שלא היתה נמשכת לבית השחיטה, והמשיכו את בנה ונמשכה אחריה כך וכו'. הנה, כי הוא יתברך, למען כבוד יעקב הקדים ענין יוסף, ואם כן לא מקרה היה חלילה. ולא עוד, אלא שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש ויושע ג', זוהר ח"ג דף קא ב), שהיה שרו של מצרים צועק על הק"ץ שנה הנותרים. כי זה יורה, כי מה' היה לישראל גלות מצרים ביחוד במקום ההוא:
והנה הרמב"ן ז"ל כתב שהוא עון אברהם, שנאמר (בראשית יב י) ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, וישם את שרה בסכנת הלקח לערלים:
אך הנה רבותינו ז"ל גם בזה לא בחרו, כי הלא אדרבה מנו את ירידת אברם מצרימה, ואת קיחת שרה לשני נסיונות (אבות דרבי נתן לג ב), ואיכה נחשבו העבירות לזכיות ונסיונות:
עוד שמעתי אומרים, שהוא למען הודיעם את כחו הגדול, למען יאמינו בו יתברך בתת להם התורה. כי עיניהם ראו את ידו יתברך הגדולה והחזקה, בכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים. ויש סעד לזה, מאמר הכתוב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכן הוא אומר, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וכו'. אך הנה כל זה איננו שוה, כי אם אל היות מה שהוציאם ביד חזקה בכל המכות הגדולות ההם, שהיה למען ידעו ישראל גדולתו יתברך. אך אעיקרא דדינא פירכא, למה גלו ישראל, האם יתכן כי למען יראו מכות היציאה הקדים גלותם בחומר ובלבנים רד"ו שנה. ומה הרוויחו הדור הראשון והשני, שהוחל בהם השעבוד ומתו שמה, כדי שיראו הדור השלישי שיצאו את מכות הארץ ההיא, וטוב טוב היה כי הדור הראשון יראו את מעשה ה' כי נורא הוא, לדעת את ה', והיו מתנחמים על צרתם בתועלת יציאתם:
והן אמת כי הטעמים הראשונים אשר יפול לב אדם עליהם, לתת טעם לפגם הגלות המר והנמהר ההוא. הלא המה: א. על מכרם בכסף צדיק. ב. לומר שהוא על כוס תרעלת בשורה רעה אשר השקו את אביהם, באמור אליו הכר נא הכתונת בנך היא וכו', שהיה על ידם סר וזעף. או על זולת עון אשר חטאו, אשר האלהים מצא בכללות יחד שבטי ישראל, ויגלם מצרימה ג. לומר כי לכל גלותם ושעבודם סיבה ראשונה יוסף. והוא דעת אחד מהמפרשים, כי לאהבתם אותו נכספה נפשם לראותו ולשבוע לחם שולחנו כמאמרו אנכי אכלכל אתכם, באו אליו. וכמקרה בעל כנף קרה להם, כי יחמוד גרעין חטה ושעורה אשר ברשת פרושה, ומדי אכלו ילכד במצודה רעה. כן באוכל להשיב נפש ירדו אחרי יוסף מצרימה, ובהתמהמהם נלכדה רגלם כתוא מכמר:
(א) על כן חשבתי למשפט, כי לשלול הטעמים האלה, בא האלהים במקראי קדש האלה, המוקדמים לסיפור תחלת גלות מצרים. והוא, כי לא טוב הדבר בעיני האלהים, יעלה על רוחנו כי על מכרם בכסף צדיק לקו אגבן ראובן ובנימין, אשר לא היתה ידם בדבר. וגם לא טעם שני, כי לא ניחא ליה לקב"ה נחזיק את האנשים האלה, שלמים וכן רבים באיכות, שבטי יה, לבלתי צדיקים. וגם לא הטעם השלישי, כי בה שתים רעות, א. לחשוב שנתגלגל חובה על ידי זכאי, כי מי לנו גדול מיוסף. ב. שיראה כי במקרה היה הדבר, ולא בהשגחה פרטית חלילה. והוא, במה שנבאר פשט הכתוב באומרו ואלה. שהוא, כי הנה בסוף פרשה הקודמת נזכר יוסף באומרו (בראשית נ כו) וימת יוסף בן מאה וכו'. אמר עתה, ואלה שמות וכו', לומר, אל יעלה על רוחך כי יוסף הוא צדיק ולא אחיו, כי ואלה מוסיף על יוסף הנזכר, מה הוא צדיק אף אלו צדיקים. ושיעור הכתוב ואלה וכו' הבאים עם יעקב, מוסיף על אשר בא שלא עם יעקב:
ונבא אל הענין. ראשונה בא לשלול הטעם האחד, שהוא על מכרם בכסף צדיק. וזהו ואלה שמות. כלומר, הבט נא אל שמות אשר אזכיר לפניך, ומהם תדע כי הטעם האחד אין לו שחר. והוא, כאשר יבארם שבכללם ראובן ובנימין:
וגם לא הטעם השני, כי הלא הם בני ישראל, כלומר צדיקים, כנודע מהפרש שבין הקראם יעקב או ישראל. כענין ולא אותי קראת יעקב וכו' (ישעיהו מג כב), שהוא כאשר לא אותי קראת, תכונה ליעקב. אך כי יגעת בי, בשבילי, תקרא ישראל. וזה אומרו בני ישראל וגם בוי"ו, לומר ואלה שמוסיף על יוסף כמדובר:
וגם אין לומר הטעם השני - כי הוא על מה שחטאו לאביהם - כי הלא אם כן איפה הם לבדם הראויים לגלות לא אביהם, והלא נהפוך הוא כי הלא עיקר הביאה היה ליעקב, וזהו הבאים מצרימה את יעקב. והוא כנודע (בראשית רבה שם) כי עתיד היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל וכו', שבניו יתייחסו לבאים עמו. ואם כן, לא היה על מה שחטאו לו:
וגם לא הטעם השלישי, כי הלא איש וביתו באו. ואם נתגלגל בשביל יוסף, למה עקרו דירתם ובאו כל זרע יעקב איש וביתו, והיה די יבואו האנשים לראות פניו, וישאירו נשיהם וטפם ומקניהם בארץ כנען. אך אין זה כי אם שמה' יצא הדבר יבאו כלם לקיים בם גלות מצרים:
(ב) ופירש ואמר, מה שאמרתי ואלה שמות, שהוא לשלול הטעם האחד, הלא הוא, כי המה ראובן שמעון וכו', שבכללם ראובן (ג) ובנימין אשר לא מכרו את יוסף:
(ה) ומה שאמרתי בני ישראל, הכונה הוא לומר שהם צדיקים. הלא הוא, כי הנה ויהי כל נפש וכו', לומר, שאין לאמר בהם לשון ויהיו, כי אם ויהי. וגם לא נפשות לשון רבים, כי אם נפש. כי לקדושתם יחד, כלם לנפש אחד יחשבו. מה שאין כן בבלתי צדיקים כאשר בעשו, שנאמר בו (בראשית לו ו) נפשות ביתו. וגם אם היו קצתם צדיקים ולא כלם, לא יצדק בהם אחדות, כי טהור וטמא לא אחד:
ואשר אמרתי איש וביתו באו, הוא כי הלא ויוסף היה במצרים, כלומר הוא לבדו, ואיך יתכן עקרו שבעים נפש דירתם ממולדתם ומארצם, לבא לראות פני איש אחד. באופן, כי אין ספק כי לא נגררים אחריו באו, כי אם מה' יצא הדבר:
או בדרך אחרת כי יוסף בכלל הבאים הוא, אלא שהיה כבר במצרים קודם להם, באופן שלא יחשבו לבאים בשבילו, שגרם גלותם, כי אם שגם הוא בכלל הגולים. ולא עוד אלא שהוא כבר היה במצרים בשבילם, שהוא להיות מושב לשכינה שקדמה להם:
(ו) ועוד ראיה לדחות כל שלשת הטעמים, כי הלא וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא קודם הגלות, ולא טעמו ממנו מאומה. ואילו היה מהשני טעמים הראשונים, שהיו כל השבטים אשמים, או יוסף גורם רעתם, למה לא הטעימם ה' צרות הגלות כלל. כי אם הם אשר חטאו אינם ובניהם עונותיהם סבלו. אך אין זה, כי אם שידיהם לא שפכו את הדם הזה:
(ז) ואחרי מיעטו שלשת הטעמים הנאמרים, חל עליו חובת ביאור הטעם האמתי להעמידנו על האמת, אמר ובני ישראל פרו וישרצו וכו', כאשר יבא ביאורו בסייעתא דשמיא:
ולבא אל הענין, נשית לב על מה זה בחר ה', יהיה הגלות הזה במצרים מבשאר ארצות. ולמה נקרא מצרים כור הברזל. ועוד נשית לב, תחת מה הקדים הוא יתברך ירידת יוסף מצרימה זה כמה שנים. כי גם למאמר ספר הזוהר (ח"א דף קפט א), שהיה מרכבה אל השכינה שהקדימה לרדת שמה עם בניה, עם כל זה יפלא היות כל כך שנים. ועל פי דרכנו נשית לב א. מה היה ליוסף שהיה לו רק לשמוע חלום פרעה לפתור אותו, שענה ואמר (בראשית מא לג) ועתה ירא פרעה איש נבון כו', כי הלא יפלא כי היועץ למלך נתנוהו ליעץ ולומר ועתה ירא פרעה וכו'. מי הכניסו בזה, כי אם לשמוע חלום ולפתור אותו. ב. למה את העם העביר לערים מקצה גבול מצרים וכו' (בראשית מז כא). ג. במאמרם ז"ל (בראשית רבה צא ה), כי לא נתן אוכל לנפשם של מצריים עד הכריתם בשר ערלתם. כי הלא מה ראה על ככה ומה הגיע אליו, אחרי כי את אלהיהם היו עובדים ואת ה' לא היו יראים, מה בצע במילתם. וגם על ה' יפלא, למה הפיל רקבון - כמו שאמרו ז"ל (שם) - בכל אוכל אשר לא מתחת יד יוסף היה:
ועל פי דרכנו, נמצא טוב טעם אל הביאו יתברך את יוסף בנסיון ההוא עם אדונתו. כי אין די באר שאלה זו, מה שאמרו שאחיו היו נושאים עיניהם בבנות הארץ (ירושלמי פאה פ"א ה"א), אם לא בהצטרף דבר אחר, שהיה זה וזה גורם. ועל פי דרכנו נשית לב אל נסיונות האבות ועוצם צרותיהם וטלטוליהם. ואשר כבש הוא יתברך מעייני אברהם ושרה מלהוליד את יצחק, עד היותו הוא בן מאה שנה ושרה בת תשעים. וגם אל הוליד יעקב עם עשו בכרס אחד, שהיה כאדם דר עם נחש בכפיפה, כי על כן נתרוצצו הבנים בקרבה. ולמה ציער הוא יתברך את יעקב ואת רבקה, ולא ילדתם אחד אחד. וגם צאת טמא מבטן טהורה יפלא, מה שלא עשה ה' ככה לשרה, שלא ילדה היא את ישמעאל. ועל פי דרכנו נשכיל על דבר מאמרם ז"ל (ילקוט רמז קי), למה יצא עשו אדמוני. אלא כשהיה בבטן אמו שתה כל דם נידות אמו. כי הם דברים אומרים דורשנו, כאשר ביארנוהו במקומו:
אמנם, לבא אל הענין נשית לב אל מאמרם ז"ל (חגיגה יד א), דבר צוה לאלף דור (תהלים קה ח), זו תורה שהיתה עתידה לינתן לאלף דור. אלא שראה הקדוש ברוך הוא שהיו רשעים, נתנה לעשרים וששה דורות. והתתקע"ד, שתלן בכל דור ודור, והן עזי פנים שבדורות:
והנה ראוי לשית לב. למה היה ראוי לבלתי הנתן עד אלף דור. והן זאת תביאנו לדרוש ולתור בקושיא הקשו המפרשים, וגדולה היא, איך יתכן ששים רבוא אדם במתן תורה, אשר מכלם איש לא נעדר מלהשיג נבואות פנים בפנים ובהקיץ. והלא ידוע כמה הכנות צריכות להשגת נבואה, והיתכן לא נפקד מהם איש אשר לא הוכן לנבואה, ומה גם בהקיץ, והוא פליא. ודחקו להשיב כי בחול הנבואה על המוכנים, תחול אף על הבלתי מוכנים:
והנה, במקומו שם ישבנו וגם דחינו טענה זו, כי הלא אין הכנת המוכנים מועלת רק להגין על הרעה, או לקבל שפע ברכה, אך לא לנבואה. ואהרן יוכיח, שהיה הקול בא למשה, ואהרן אצלו ולא היה שומע, שהוא בלי ספק על שלא הוכן למדרגת משה. והלא כמו זר נחשב, תספיק הכנת מוכנים למשוללי נבואה כלל, ולא לאהרן אשר היה נביא מובהק לישראל במצרים, שעליו נאמר (לקמן ד יג) שלח נא ביד תשלח:
אך הטעם הנכון ואמת אצלי, הוא כמדובר במקומו. על כי אין צורך הכנות לאדם להשיג נבואה, כי אם מצד זוהמת נחש הדבקה בו, שהיא מעכבת. אך ישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן (שבת קמו א) ונמצאו כלם מוכנים לנבואה, כי אין שאור בעיסה לעכב. כי בלעדה, כל איש ישראל קדוש יאמר לו, כאשר למדנו מהפרש אשר היה לאדם, מטרם תדבק הזוהמא בו, למה שאחר כך. ועדיין צריך טעם לרבותינו ז"ל, האומרים שפסקה זוהמתן, איך נטהרו יחד כלם, ויתבאר במאמרינו בס"ד:
והוא, כי הנה למה שהיה רצונו יתברך לתת לעמו מימינו אש דת, ולדבר בם פנים בפנים, גזרה חכמתו יתברך לבלתי דבר דרך כלל, בל ישמט איש מלשים את עול כל התורה כולה עליו, כי אם לדבר ולומר אל כל אחד ואחד, אנכי ה' אלהיך. ומה גם לרבותינו ז"ל (שיר השירים רבה א יג) שאמרו, שהיה הדבור מדבר עם כל אחד ואחד, מקבלני אתה עליך וכו', והיא נבואה בהקיץ. וזה בלתי אפשר זולתי למי שפסקה ממנו זוהמת נחש לגמרי, ככתוב אצלינו במקומו, שהוא טעם אל בלתי המצא בששים רבוא, איש בלתי מוכן לנבואה:
והנה, מאז ראה הוא יתברך, כי להתיך ולהתם הזוהמא, היה צריך אלף דור. והוא מאמרם ז"ל (חגיגה יד א), דבר צוה לאלף דור, זו תורה. אלא, שראה שמחמת רוע הבחירה, היתה הזוהמא בלתי הולכת ומתמעטת. על כן עקר תתקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור, ונשארו ששה ועשרים דור. נמצא, כי הצירוף שהיה עתיד להעשות באלף דור, הוצרך להעשות בכ"ו דורות. ולא עוד, אלא שעד אברהם היו מכעיסים ובאים, ולא היתה הזוהמא מתמרקת, רק בששה דורות הנותרים. על כן הוצרך להיות המירוק, בעצם ובהפלגה בקרב ימים:
על כן האלהים נסה את אברהם עשר פעמים, להתיך חלק רב מהזוהמא, ולמען יצא יצחק במיעוט זוהמא, עשה הוא יתברך כמה דברים. אחד, שלא יולידו אותו עד עת זקנתם, אברהם בן מאה שנה, וכמאמרם ז"ל בבראשית רבה (מו ב): משבוטל יצרו, משבוטלה תאותו, משנצרר דמו, משנקשר דמו. כי אין זה רק למען תהיה הולדתו כמעט משוללת יצר הרע. וגם שרה בת תשעים שנה, בזמן כלות הנידות, אשר מציאותו מחלאת הזוהמא. כי גם לאומר שפירסה נידה כשלשה עיסת המלאכים, לא היה דם בחרות טבעי הבא מזוהמא, רק נסיי. שנית, שלא יוליד אותו עד שיוליד את ישמעאל תחלה, למען יצא מבחינת חלק הזוהמא. שעל כן לא נימול עד הוליד את ישמעאל תחלה, למען תמשיך ותשאב הערלה את טיפת בחינת הזוהמא. כאשר אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (מו ב), באומרם, שמה שלא נימול אברהם קודם לידת ישמעאל, היה כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה. ע"כ. והלא יראו משיבים שלא כענין. אך הוא, כי רצה הוא יתברך, יוליד את ישמעאל עודנו ערל למען תשאב הערלה בחינת הזוהמא, ותשאר בחינת הקדושה ליצחק. ועל כן היה בהגר המצרית, למען איכותה גם היא תקלוט ותקבל הבחינה ההיא. ונמול בבואו להוליד את יצחק, למען קדושת המילה תמשיך עיקר הזרע מבחינת הקדושה:
והנה על הדרך הזה, היה ראוי ביצחק יטיל בחינת הזוהמא באשה זרה, ובחינת הקדושה ברבקה. אלא שהיה עולה תמימה, ולא יוכל לישא זרה, על כן הוצרך להוליד תאומים. והוא, כי אם יולידם זה אחר זה, לא יבצר מהיות משתי הבחינות בכל אחד. על כן באו יחד, למען מעירוב שתי הבחינות, יקלוט כל אחד ואחד המתייחס אל בחינת נפשו. וזה מאמר פסיקתא (ילקוט תולדות רמז קי), כי כשהיה עשו בבטן אמו שתה כל דם נדותה עכ"ל. שהוא אצלי, כי קלט כל בחינת הזוהמא המתייחסת אל הנדות, כי ממנה הוא כנודע. על כן יצא עשו איש שעיר, ויעקב איש חלק. ומה גם לרבותינו ז"ל, שאמרו בבראשית רבה (סה י), גבר שיידן, תרגום איש שעיר, כמד"א (ישעיהו יג כא), ושעירים ירקדו שם. ויעקב איש חלק, כד"א (דברים לב ט) כי חלק ה' עמו יעקב וכו'. ועל כן יצא מיעקב כלו זרע אמת, כי כבר השתלשל ההשתלשלות, עם שלא יבצר עוד מעט, כי עדיין לא הטהרו לגמרי:
והנה אין ספק כי בדור שלישי ליעקב, לא היה כח בנפשותם לכבוש את חלק זוהמתן, עם שמעט היה, כאשר היה כח באבות. על כן מה עשה הוא יתברך, הניחם כזהב בתוך כור, שמפריש הזהב לצד אחד והסיגים לצד אחר. והנה הכור הזה הוא מצרים, הנקרא כור הברזל, הלא הוא, כי שם תוקף החצוניות המזוהמת, כי על כן נקראת ערות הארץ. והוא לעומת ארץ ישראל וכשיעורה, ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כי זה לעומת זה עשה האלהים:
וכהיתוך כסף בתוך כור, כן אחשבה שקרה למו, כי כאשר גברה בם חלאת הזוהמא, משכתם טומאת מצרים כסיגים בכור, והן המה היו המתים בימי חשך מצרים. ואשר גברה יד קדושתם, יצאו ממנה (ילקוט רמז רכז). ועל כן לא יצאו, כי אם אחד מחמשה, או מחמשים, או למאן דאמר מחמש מאות, או מחמשת אלפים (מכילתא בשלח פתיחתא), כי רובם קלטה טומאת מצרים:
ואף גם היוצאים, לולא רחמיו יתברך גם הם היו נאבדים, כי עדיין לא הטהרו לגמרי עד שספרו חמשים יום. כי כן ימלאו ימי שבעה שבועות, לעומת שבעה נקיים, שאחר סור טומאת דם הנדה, כמו שאמרו בספר הזוהר (אמור דף צז). ועמדו על הר סיני, כי אז פסקה זוהמתן. והן זאת היתה מוראת יעקב ברדתו מצרימה, פן יסתופפו בצל שר טומאת מצרים, וישתקעו בה ויאבדו. עד אמר לו הוא יתברך (בראשית מו ג - ד), אל תירא מרדה מצרימה וכו', כי הנה אנכי ארד וכו'. והוא, כי הבטיחו בהיות השכינה יורדת אתם, כי היא תרחף עליהם ולא יעצר כח שר מצרים להשתרר עליהם. ועל כן מה עשה הוא יתברך, עשרים ושתים שנה - כאותיות התורה אשר היו עתידים לקבל בצאתם - הקדימה שכינה לבא עם יוסף, למען הכניע את כל כחות מצרים תחתיה, ולמען שמור את ישראל בל ישתקעו בטומאה. כמו שאמרו ז"ל (בתנחומא), שאמרה שכינה, כל עוד שאני עם בני אין קונים שם רע. שעל כן היו להם ארבע מדות, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם וכו' (ויקרא רבה לב ה):
ועל כן השליט הוא יתברך את יוסף על כל ארץ מצרים, למען בהשתלשלותו יהיה כל שפע ארץ מצרים שלא על ידי השר, כי אם על ידי השכינה שעליו. ועל כן, כל תבואת המצריים המושפעים מהשר היתה נרקבת, ואשר על יד יוסף, באשר ה' אתו מתקיימת, למען יתפרנסו הכל על ידי השכינה. ובבוא ישראל מצרימה, לא יבואו להסתופף תחת שר מצרים ולהתפרנס על ידו. ובאו בימי רעב אשר אין חריש וקציר היוצא על ידי שר מצרים, רק אוכלים מאוכל שבע השנים מאשר נתקיים על יד יוסף לבדו, שהוא על יד השכינה אשר אתו. וגם היה בארץ גושן אשר איננה בעצם תחת השר, כי היא משרה אמנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר (פרק כו), וכמאמרנו על פסוק וישבת בארץ גושן, ובפסוק וכלכלתי אותך שם (בראשית מה י - יא). כלומר, וכלכלתי אני על ידי השכינה שבי, וגם שיהיה שם:
ועל כן, מאז פתר חלום פרעה, הבין בדברים יוסף, ואמר, ועתה ירא פרעה וכו', למען יושם שליט על הארץ, למען יבא השפע מתחת ידו, כמדובר ומפורש במקומו, ויבואו להתפרנס מתחת ידו, שהוא על ידי השכינה. והוא חלומו אשר חלם, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי (בראשית לז ז), כמבואר כל זה בפרשת מקץ:
ולמען היות בחינת טומאת מצרים מתייחסת אל הערוה, כי כל בחינות איברי האדם ישים בארץ. כמאמרם ז"ל (ילקוט מקץ רמז קמח), אדם יש לו ראש, והארץ גם כן וראש עפרות תבל (משלי ח כו). אדם יש לו ידים, והארץ הנה רחבת ידים (בראשית לד כא). אדם יש לו טבור, והארץ גם כן, (היושב) [ישבי] על טבור הארץ (יחזקאל לח יב). אדם יש לו ערוה, והארץ גם כן, ערות הארץ. על כן יוסף, הבא להכניע שר מצרים, נתנסה בקדושת ברית מילתו באדונתו, ועל ידי כן יוכל להתיש כח השר, לבל יגבר על ישראל לטמאם ולשקעם בחלאת טומאתו בו. ועל כן, להכניע כח המתייחס אל ערות הארץ, צוה להכרית בשר ערלת המצריים, טרם האכיל אותם אוכל הבא מהשכינה כאמור:
ולמען קלקל צנורות יניקתם, העביר אותם לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. ועל כן קנה את כל אדמת מצרים באוכל ההוא, למען הסיר אותה מתחת יד המושפעים מהשר, בלחם הבא על ידי הקדושה, למען החליש כח השר מעל הארץ אשר ישבו בה ישראל, לבל תכבד שליטתו עליהם לשקעם שם:
ועל כן הוצרכו לישמר אנשים ונשים מלטמא ערותם, בל תשלוט בהם כח טומאת ערות הארץ. והוא טעם שני אל נסיון יוסף בענין ההוא. והוא מאמרם ז"ל (ויקרא רבה לב ה), יוסף גדר עצמו מן הערוה בזכותו גדרו עצמם הזכרים. שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, בזכותה גדרו עצמן כל הנקבות. כי אחת היתה ופרסמה הכתוב (ויקרא כד י), ועל כן לא יצאו משם עד שנימולו:
ועל כל ההכנות האלו, לולא רחמיו יתברך, היו נשארים שם, כי לא הטהרו לגמרי מהחלאה של זוהמת נחש עד חמשים יום. ואף גם זאת על ידי קרבן פסח, בנסיון שמסרו עצמם על קדוש השם בקשרם אותו בכרעי מטתם, את אשר עבדו עם המצריים, ויסתכנו פן יהרגום המצריים באומרם, הן נזבח וכו' ולא יסקלונו (לקמן ח כב):
כלל הדברים, כי מה' יצא הדבר להגלותם מצרימה, למען ענותם להתיך חלאת זוהמת נחש, כהיתוך כסף בתוך כור והגו סיגים מכסף. והיה הכסף אשר יצאו ממצרים, והסיגים הנותרים, הן המה כל המתים בימי אפילה כמדובר. ועל כן לא יצאו, רק אחד מחמשים, או מחמש מאות, כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בשלח פתיחתא):
ובדבר הזה נבא אל כוונת מקרא שכתוב ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יג). כי הלא יקשה אומרו ידוע תדע, שהוא כפול. וגם הכנסו בגרות ובלשון יחיד גר יהיה זרעך, וצאתו בעבדות ועינוי ובלשון רבים. וגם אומרו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שאם הוא על שנצלו את מצרים מכלי כסף וזהב ושמלות, היאמרו לאיש, נכה אותך אלף מכות ואתן לך אחרי כן אלף כסף, הלא יצא שכרו בהפסדו. ולא עוד, אלא שהרכוש ההוא אינו שוה בנזק השעבוד. כי בזה נצחו את המצריים בימי אלכסנדרוס, בשאלם מאתנו כלי כסף וכלי זהב ושמלות, שהשיבו ישראל שיפרעו להם שכירות עבודתם ארבע מאות שנה. ועוד, כי הלא הדור היוצא נטלו העושר, ולא אשר עבדו ומתו שמה:
אך יאמר על פי מאמרנו, ידוע תדע, לומר ידוע השעבוד, תדע התועלת. השעבוד הוא, כי גר יהיה זרעך, שהוא גרות בלבד, מאז יהיה לך זרע שהוא מיצחק והלאה, כל עוד שהם מועטים מייחסים ליחידים. אך בבואם לכלל תואר מרובים, אז ועבדום וענו אותם, שהוא בעבודת מצרים. ובין הגרות והשעבוד הם ארבע מאות שנה. ושמא תאמר, ומה בצע בזה. הלא הוא, כי אחרי כן יצאו ברכוש גדול, הוא, כי תתום חלאת זוהמת נחש, שיזכו לתורה ונבואה כאמור. והוא, כי הראוי יאמר ברכוש רב, אך באומרו גדול ירמוז אל תואר שבו נתייחדו ישראל במתן תורה. כמד"א (דברים ד ז) כי מי גוי גדול וכו', וכן אמרו ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), אותו הנקרא גוי גדול אוציא ממך. ואל אושר זה קרא רכוש גדול לגבי הנכסים, כי רכוש בלתי גדול הוא:
וענין היות הגרות באבות, ועבדות בבנים, הלא הוא, הנרמז למעלה. כי למה שנפש האבות גדולות האיכות מאד, גרות בלבד היה מספיק להכניע חלק זוהמתן. מה שאין כן בדורות שאחריהם:
וכל זה יתכן רמזה לנו התורה. בשנותה את טעמה את תוארי אבינו, באומרה בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. והוא, כי אין ספק כי בחינת הקדושה בעצם, היא הנרמזת בשם ישראל. ובחינתה בתערובת בחינת זוהמה, נרמז בתואר יעקב. וזהו אומרו ואלה שמות בני ישראל, צדיקים מתייחסים אל הקדושה בעצם. ואשר היו באים מצרימה בגלות, הוא עם יעקב. שהוא על שעדיין יש ערוב זוהמא מה, המתייחסים אל שם יעקב, והוא האמור:
(ז) וזה יהיה ענין אומרו ובני ישראל פרו וישרצו וכו'. והוא בשום לב, המבלי אין בבריות טהורות במה למשול רבוי ישראל, המשילם לשרצים:
אך אחשוב כיוון מאמרינו בטעם הגלות, למען הגות סיגים מכסף כמדובר. וזה יאמר, הלא דחיתי לך שלשה טעמים הקרובים להיות עליהם גלות מצרים בפסוקים הקודמים. אם כן איפה, מה הוא הטעם. הלא הוא, כי הלא בבני ישראל היו שני סוגים מעורבים מהם. פרו, שעשו פרי שהוא כיוצא באבות, וזהו אומרו פרו. ומהם מבחינת זוהמא כשרצים, וזהו וישרצו. והסוג האחד וירבו, גם השני ויעצמו. ואם הסוג האחד היו במאוד מאד, השני ותמלא הארץ אותם. כלומר, ועל כן הוצרך יהיו נתונים בכור הברזל כמדובר. וכן אמרו רבותינו ז"ל (רש"י סנהדרין קא ב ד"ה נתמכמך בשם אגדה), כי כשראה משה את הילדים המעוכים בבנין, בכה ואמר אהה ה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אל תחוש כי ידעתים. ואם תרצה, אחוז באחד והוציאהו ותראה. והוציא אחד, ויצא מיכה אשר עשה את הפסל והחטיא את ישראל. הנה כי מה' היה, להגות סיגים מכסף כמדובר:
והנה במדרש שוחר טוב (תהלים קז) על פסוק (תהלים קז ב) אשר גאלם מיד צר, מאמר רבותינו ז"ל המורה הדרוש הלזה אשר כתבנו. וז"ל: כשם שהצפור נתונה ביד הצייד. אם מבקש המיתה אם מבקש חיה, כך היו ישראל משוקעים ביד המצריים, שנאמר (לקמן ג ח) וארד להצילו מיד מצרים, וכן הוא אומר (לקמן יד ל) ויושע ה' ביום ההוא. אמר רבי אבא בר אחא בשם רבינו, כך היו ישראל נתונים בתוך מצרים, כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה. וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים ד לד) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. אמר רבי איבו בשם רבי יוסי בן זימרא, כשם שהזהבי הזה פושט ידיו ונוטל הזהב מן הכור, כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים, שנאמר (דברים ד כ) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים:
והנה ראוי לשית לב. במאי קמפלגי שלשת החולקים האלה. ועוד, מאמר האחד אם חפץ המיתה, אם חפץ חיה. כי אומרו אם חפץ חיה מיותר הוא, כי בכלל אומרו אם חפץ המיתה הוא. ועוד, היתכן שיהיו חייהם תלויים ביד המצרים להמיתם, ואיך היתה מתקיימת שבועת האבות, שאחרי כן יצאו ולתת להם ארץ כנען:
ואיך למד זה מפסוק וארד להצילו וכו', אולי היא הצלה מעבדות. ועוד, מה המשל הזה של רבי אבהו שהיו כעובר במעי בהמה, איזה הדרך היו כעובר במעי בהמה. וגם נשית לב אל שינוי הלשון, שהקודם אמר משוקעים, והשני אמר נתונים:
ועוד, שהשלישי אינו אומר, לא משוקעים ולא נתונים אלא דרך היציאה משם. ועוד, אומרו פושט ידו ונוטל, כי בכלל היותו נוטל הוא שפושט ידו, ולמה נאמר. ולמה המשילם לזהב. וגם נדקדק אומרו במשל השני ידו, ובשלישי ידיו לשון רבים:
אמנם, הנה באו השלמים האלה לדרוש פסוק מיד צר. ולא אמר מני צר, שמורה שהיו כבר בידו. על כן כל אחד מהחולקים פירש אומרו מיד לפי דרכו. והוא, כי הנה נמצאו בדברי רבותינו שמות רבה שני טעמים על סבת גלות מצרים. אחד (שמות רבה א לה), על פסוק אכן נודע הדבר (לקמן ב יד), שהיה משה מצטער ואומר למה גלו ישראל, כשראה מה שעשה דתן, שאמר (שם) הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, אמר אכן נודע הדבר למה גלו, כי חוטאים הם:
ועוד טעם שני, על פסוק למה הרעות לעמך (לקמן ה כב). שאמר משה למה גלו ישראל, אם על שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה, למה לא גלו עשו או ישמעאל כו' (שמות רבה ה כו):
ועוד יש טעם שלישי, והוא אשר כתבנו שהיו שם לימרק מחלאת זוהמת נחש, כזהב תוך הכור לפרוש כל סיג ופסולת לצד אחד, ולהשאיר ולקחת הזהב נקי להוציא כלי למעשהו:
והוא, כי הנה דעת הראשון, הוא, כי מהטעם הראשון שכתבנו מרבותינו ז"ל, היה הגלות, כי בעונותיהם גלו. ודעת השני, הוא הטעם השני שהזכרנו, שגלו על דבר אברם אשר דבר במה אדע כי אירשנה. ודעת השלישי, שהיה מהטעם השלישי שכתבנו, שהוא שהיו שם למרק חלאת זוהמתן, להגות סיגי טומאתם כזהב בכור:
ובכלל הדבר הוא, כי לדעת הראשון, אומרו אשר גאלם מיד צר הוא כפשוטו, כי בפשעיהם הגיעו עד גדר שלא היתה שבועת האבות מעכבת מלמשול בהם הצר, כי לא נשבע לגורמים רעתם ברשעתם עד עבדם אלהי נכר הארץ. וזהו כצפור וכו', כי כאשר רשות נתונה לצוד הצפור מן ההפקר ואין מעכב, ונצודת בבחירתה ושטותה, שלא תזהר לפרוש ממקום המצודה ותלכד בפח, כן היו ישראל על פי בחירתם בעונתם, נלכדים כתוא מכמר בתוך הגולה כהפקר, שאין זכות אבותם מעכבת. והיו ביד המצרים, אם יחפצו להמיתם, או אם יחפצו יחיום בשעבוד הגלות עד עולם, שהוא קשה מהמות כנודע, כי השבי גדול מהכל. כמאמרם ז"ל (בבא בתרא ח ב) על פסוק אשר למות למות וכו' ואשר לשבי לשבי (ירמיה טו ב), שאמרו רבותינו ז"ל, זו קשה מכולם:
וזהו אם חפץ המיתה, והיא צרה עוברת. אם חפץ חיה, כלומר איני אומר משלחה כי אם חיה, לומר, שאינו משלחה לנפשה, רק מניחה חיה משועבדת אליו סגורה בכלוב, או מוכרה לזולת. כן היו ישראל, שלפי שורת הדין היו כהפקר, כי בטלה שבועת האבות לרשעת הבנים. ויתעתדו להיות ביד המצריים להמיתם, או להניחם חיים כאשר המה משועבדים, כאשר היו לולא חסדו יתברך אשר גאלם מיד הצר, והיה מר ממות כמדובר. והולך לשיטת האומר בשמות רבה (ילקוט רמז רלג) על פסוק ויסע מלאך האלהים וכו' (לקמן יד יט), מלמד שהיו ישראל ראויים ליאבד, אלא שהחזיר הקדוש ברוך הוא את הדין על המצריים:
ודעת השני, כי הן אמת כי את אלהי מצרים היו עובדים, אך לא גדלה רעתם לפניו יתברך לבטל שבועת האבות, להגיע עד גדר היותם כהפקר, להמית או להחיות בעבדות. כי לא היתה גלותם ברשעתם, כי אם שניתנו שמה לפרוע חוב אברהם אביהם. וזהו שהקודם אמר היו ישראל משוקעים, והשני אמר היו ישראל נתונים. כי נתונים נתונים היו מצד אביהם. ואשר תראה שעבדו עבודת אלילים, לא מרוע לב עצמיי היה זה להם, כי אם שנתערבו בגוים בסבת אביהם, וילמדו מעשיהם מרעת שכונתם. כמאמרם ז"ל (ברכות לב א), שאמר משה להקב"ה משל למלך שהיה בנו נער, ופתח לו חנות בשמים בשוק של זונות וכו'. כן ישראל, כי נער ישראל, וניתן במקום גילולים, והוא מאמרנו על פסוק כשושנה בין החוחים וכו' (שיר השירים ב ב):
וזהו טעם משלו, באומרו, כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה וכו'. לומר, כי כאשר העובר, למה שהוא נתון וגדל בתוך מעיה של בהמה, הוא כיוצא בה. כן ישראל להיותם בקרב הגוי ההוא היו כעובר, כי שם גדלו ושם נולדו תוך המצריים, ועל כן היו כהם. ומה שאמר הכתוב מיד צר ולא אמר מני צר, אינו שהיו כמסורים בידו להמית או להחיות, כי אם שהיו כמעט בידו לעכבם עד מלאת הארבע מאות שנה, כמאמרו יתברך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וכן אמרו רבותינו ז"ל, שהיה עוזא שרו של מצרים צועק ואומר לפני הקדוש ברוך הוא, כתבת בתורתך וענו אותם ארבע מאות שנה, ונשארו עדיין ק"צ שנה. וזה עשה יתברך, אשר גאלם מיד צר, כי הוציאם מידו קודם זמנם. וזהו אומרו וכשם שהרועה נותן ידו בתוך מעיה ושומטו כך עשה הקדוש ברוך הוא. לומר, כי כאשר מה שעשה הרועה בשומטו ידו תוך מעיה והוציא העובר, הוא להקדים צאתו מוקדם לעולם, אך אין ספק שלא יבצר שאחר ימים במלאת ימי עבורה, היה העובר יוצא מאליו. כך ישראל, מה שעשה יתברך, הוא שהקדים והשמיט את ישראל מתוך המצריים קודם הזמן. עם שלא יבצר שבמלאת ימי קצבת הגלות, ארבע מאות שנה, היו יוצאים בשבועת האבות מהטעם הכתוב. שלא כדעת הקודם שלא היתה היציאה בטוחה:
והראשון שאמר שדעתו שהיו ביד המצריים אם להמיתם אם לחיים, הביא ראיה מאומרו וארד להצילו מיד מצרים, שאם כדעת רבי אבהו היה ראוי לומר להוציאו. ומפני שעדיין היה אפשר לומר כי גם בגאולה משעבוד יצדק לשון הצלה, על כן אמר, וכן הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, והוא, כי אומרו ביום ההוא הוא מיותר. אך כיוון לומר, שהיתה התשועה ממה שהיה עליהם ביום ההוא. שהוא, כי אמר אויב ארדוף וכו' אריק חרבי כו' (לקמן טו ט), שהיא תשועת ממות נפשם:
והשני הביא מפסוק לקחת לו גוי מקרב גוי, כי אומרו מקרב בלתי צודק. אך הוא להמתיק המשל הנזכר, כי היו כעובר במעי וקרבי בהמה, שעל כן הוא כיוצא בה. וזהו גוי מקרב גוי, כלומר מה שהיה דומה לגוי שיצא משם, הוא למה שהיה בקרבו. ולדעתו, מה שנאמר ויושע ה' ביום ההוא, שהוא מיותר - אם לא על פי סברת הקודם - הוא לדעת רבי אבהו הענין מה שנכתוב בס"ד על פסוק וארד להצילו מיד מצרים (לקמן ג ח), כמאמרם ז"ל (שמות רבה ג ה) שאמר משה להקב"ה, מי אנכי כי (ארד) [אלך] אל פרעה. אתה אמרת אנכי אעלך גם עלה, שהוא גם עלה את בניך, ואיך אתה משלח אותי. על כן אמר ויושע ה' ביום ההוא וכו', לומר מה שעשה ה' היה ביום ההוא, כי אז נתקיים אנכי אעלך גם עלה, כמפורש היטב לפנים:
ודעת רבי איבו, כי יוצאי מצרים לא נתעתדו למיתה ביד המצרים, וגם לא לישאר ארבע מאות שנה, רק כי לא היו כזהב נקי, כי מצרים היה להם ככור הברזל, ושם פירשה הזוהמא ומתו בימי החשך, כמפורש למעלה. והנותרים היו ראויים ליגאל בזמן שנגאלו, שהושלם המירוק בכור. כי מה שהיה ראוי לימרק בארבע מאות שנה, נעשה במה שהעבידום ביותר. וזהו אומרו כשם שהזהבי הזה וכו', כלומר שהוא אומן בקי לדעת מתי הוא גמר הצירוף לנוטלו. ועוד, שלחביבות הזהב פושט ידיו בעצמו, ולא על ידי אחד מנעריו פן ישפך מידו. כך הקדוש ברוך הוא, ידע גמר הצירוף, ומאהבתו אותם הוציאם הוא ולא מלאך, כי זה הוראה שהיו חביבים אצלו שלא כדעת הקודמים:
וגם רמז באומרו שתי ידיו, מה שבנמשל על ידי מדת הדין, שחוזק יד הגלות באחרונה היה תחת אורך הזמן, כמאמרנו על פסוק עתה תראה וכו':
או יהיה, כי שתי הידים - הם שתי מדות של דין ושל רחמים - הסכימו להוציאם, מה שאין כן לדעת הקודמים, שהיה על ידי מדת רחמים בלבד. וזהו אומרו פה, פושט שתי ידיו. והקודם אמר הרועה נותן ידו, שהוא יד אחת, ימין, היא הרחמים:
וזהו כשם שהזהבי פושט ידיו וכו', כי לא היה כבודו יתברך להוציאם על ידו בעצמו, כי אם על ידי מלאך או שרף או שליח, אך הורה כי טובים וחביבים היו לפניו. וזהו אומרו הזהבי הזה, כלומר למה שהוא זהבי שהוא בעל הזהב ויקר וחביב עליו, וגם הוא אומן בקי, יודע מתי הוא עת להוציא הזהב מתוך הכור. ואז פושט ידיו בעצמו ונוטל הזהב מן הכור, ולא על ידי זולתו, כי לא יהיה מדקדק ובקי כמוהו, לבל יפסד קצת מהזהב הנקי בתוך הסיגים בהוציאו אותו. כן הקדוש ברוך הוא, פשט ידיו על ידי עצמו והוציאם כמדובר. לומר, כי מה שדקדק יתברך להוציאם על ידי עצמו, הוא ראיה לסברא זו. וזהו ואתכם לקח ה'. וזהו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם - כלומר הוא יתברך בעצמו - מיד הצר, עם היות הצר טמא ומגואל, לא חש, כי אין זה רק להודיע חבתו את בנו בכורו ישראל:
או יהיה לפי זה אומרו מיד מרשותו, כמד"א (במדבר כא כו) ויקח את כל ארצו מידו. והביא ראיה מאמרו ואתכם לקח וכו', והוא, כי הלא יקשה, כי תחלה הוציאם ואחר כך לקח אותם, כמאמר הכתוב בפרשת וארא (לקמן ו ו - ז), והוצאתי וגאלתי ולקחתי. אך הוא לומר, כי צדיקים היו ישראל מאז טרם יוציאם ראויים לילקח בידו, כי הוסרו סיגיהם, ועל ידי כן ויוציא וכו':
עוד כיוון, כי מאומרו ואתכם לקח, יראה ששולל זולתם, אך הוא אתכם ולא את הסיגים הנשארים תוך הכור, כמדובר. הנה לפנינו דעת רבי יוסי בן זמרא, שדעתו ככל הדרוש אשר כתבנו בטעם הגלות, כי הסכמנו לדעתו. והוא דרך סלולה, ופנויה מכל הדבר הקשה שהקשינו למעלה כאמור:
 
חלק עליון תַחתִית