במסכת שבת דף לא: נמצאת המשנה המפרסמת "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינו זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר".
מה הכוונה אינן זהירות בהדלקת הנר?
אפשרות א': האשה לא נזהרת לקיים המצווה ולא מדליקה נרות שבת.
הסיבות להבין כך: ראשית נראה שפשטות לשון המשנה "אינן זהירות" הוא שהם לא מקפידות על קיום המצווה, כלומר מבטלות את מצוות נדה, מצוות חלה, ובהתאם לכך - גם את מצוות הדלקת נרות של שבת.
בנוסף לשון הגמרא "על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימים מוטב..." מורה לכאורה שהעבירה היא ביטול הדלקת הנר.
אולם מקור מפורש לפירוש זה מצאתי בתוס' בדף כה: ד"ה הדלקת נר – אבל מהדלקת נר גופיה לא הוי פריך אביי, דפשיטא דחובה היא דהתנן על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר עכ"ל. הרי שאי הזהירות האמורה הכוונה לאי קיום מצוות הדלקה כלל.
ממה שתיארתי פירוש זה כאפשרות א', מובן שבכוונתי להציע פירוש נוסף, ואכן כך הוא. אלא שקודם אציע את התמיהות הניצבות להבנה מול הבנה זו במשנה.
התמיהה הבולטת היא הרי מצוות הדלקת נרות בשבת היא מצווה מדרבנן, והכיצד תופיע בשורה אחת עם מצוות חלה ונידה, כאשר נידה היא בכרת וחלה היא במיתה בידי שמים? קודם כל קשה לומר שהעונש על ביטול המצווה יהיה מיתה, וגם אם נזכיר ש"כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה", מכל מקום החיבור של מצווה מדרבנן יחד עם מצוות מהחמורות שבחמורות נראה תמוה.
ובנוסף, בניגוד למה שנכתב לעיל, קצת קשה להלום את הלשון 'אינם זהירות' בביטול המצווה לגמרי. האם מי שאינה מקפידה כלל על טהרת המשפחה רח"ל היא רק 'אינה זהירה' בזה?
ועוד שאלה מכיוון שונה: כידוע בזמן חז"ל הדלקת הנר הייתה פעולה הכרחית בכל לילה כדי להאיר את החשיכה. המצווה בשבת היא, שמכיוון שאי אפשר להדליק בלילה, מוטל עלינו להקדים ולהדליק מבעוד יום לכבוד השבת. ובעוד בכל לילה הרשות ביד אדם ללכת לישון בחושך ובלי נר, בשבת אין זה מכבודה שיהיה חשוך בלילה, ומה עוד שמצווה לאכול סעודה, ובמקום הנר דווקא (עיי' בתוס' הנ"ל). אם כן מציאות של אישה שלא מדליקה נרות אולי נראית לנו כיום מובנת, אבל בזמן חז"ל נראה שנדיר היה לראות מי שמזלזלת במצווה, אם לא מתוך מצוקה כספית וכד'. כמובן קושיה ממש אין כאן, אבל נדמה שקשה להבין את המשנה על רקע המציאות המתוארת.
סליחה על האריכות, אבל כעת אני מגיע להציע את האפשרות השנייה: "אינן זהירות" פירושו - לא נזהרות בקיום המצווה, ומתוך שמאחרות מגיעות לידי חילול שבת בהדלקה לאחר השקיעה.
לפי פרוש זה יוסרו השאלות שהצבנו כאן: הכוונה בלשון אינן זהירות הוא כפשוטו, שמזלזלים באופן קיום המצווה, ולא שמבטלות לגמרי את איסור נדה, אלא מתוך חוסר זהירות מגיעים למכשולות, וכפי שמצוי. וכן בהדלקת הנר אינם זהירות במה שחייב אדם להזכיר בערב שבת, ומגיעות להדליק בזמן שחשכה כבר (בחלה לא מצאתי עניין של חוסר זהירות, ויתכן שגם כאן בטרדת האפייה לא נזהרות להפריש כראוי, ויל"ע).
גם לשון עסקי נר שבגמ' יובן באופן זה, שבהדלקת נר הזהיר הכתוב שלא להדליק אחר שנכנסה השבת.
כמו כן מובן למה מופיעה מצווה זו יחד עם חלה ונידה, שכולם איסורי תורה חמורים, וחילול שבת בסקילה וכרת.
והשאלה הנוספת מובנת מאליה, שלא מדובר שנשארים בחושך בליל שבת כתוצאה מאי הזהירות, אלא שההדלקה מתבצעת באיחור, ותוך חילול השבת.
ומתאים גם כן עם המשנה שלאחריה, העוסקת במה שצריך אדם להזהיר לפני שבת, ו"ספק חשכה ספק אין חשכה אין מדליקין", כך שהמשנה לא באה פתאום לעורר על חשיבות המצווה באופן כללי, אלא להזהיר ממכשול מצוי מאוד, של איחור ההדלקה.
ואם כנים הדברים, יש להבין את דעת התוס', שהבינו במפורש כאפשרות א' דלעיל.
אשמח לשמוע (לקרוא) את חוות דעתם של היושבים בבית מדרש זה.
מה הכוונה אינן זהירות בהדלקת הנר?
אפשרות א': האשה לא נזהרת לקיים המצווה ולא מדליקה נרות שבת.
הסיבות להבין כך: ראשית נראה שפשטות לשון המשנה "אינן זהירות" הוא שהם לא מקפידות על קיום המצווה, כלומר מבטלות את מצוות נדה, מצוות חלה, ובהתאם לכך - גם את מצוות הדלקת נרות של שבת.
בנוסף לשון הגמרא "על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימים מוטב..." מורה לכאורה שהעבירה היא ביטול הדלקת הנר.
אולם מקור מפורש לפירוש זה מצאתי בתוס' בדף כה: ד"ה הדלקת נר – אבל מהדלקת נר גופיה לא הוי פריך אביי, דפשיטא דחובה היא דהתנן על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר עכ"ל. הרי שאי הזהירות האמורה הכוונה לאי קיום מצוות הדלקה כלל.
ממה שתיארתי פירוש זה כאפשרות א', מובן שבכוונתי להציע פירוש נוסף, ואכן כך הוא. אלא שקודם אציע את התמיהות הניצבות להבנה מול הבנה זו במשנה.
התמיהה הבולטת היא הרי מצוות הדלקת נרות בשבת היא מצווה מדרבנן, והכיצד תופיע בשורה אחת עם מצוות חלה ונידה, כאשר נידה היא בכרת וחלה היא במיתה בידי שמים? קודם כל קשה לומר שהעונש על ביטול המצווה יהיה מיתה, וגם אם נזכיר ש"כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה", מכל מקום החיבור של מצווה מדרבנן יחד עם מצוות מהחמורות שבחמורות נראה תמוה.
ובנוסף, בניגוד למה שנכתב לעיל, קצת קשה להלום את הלשון 'אינם זהירות' בביטול המצווה לגמרי. האם מי שאינה מקפידה כלל על טהרת המשפחה רח"ל היא רק 'אינה זהירה' בזה?
ועוד שאלה מכיוון שונה: כידוע בזמן חז"ל הדלקת הנר הייתה פעולה הכרחית בכל לילה כדי להאיר את החשיכה. המצווה בשבת היא, שמכיוון שאי אפשר להדליק בלילה, מוטל עלינו להקדים ולהדליק מבעוד יום לכבוד השבת. ובעוד בכל לילה הרשות ביד אדם ללכת לישון בחושך ובלי נר, בשבת אין זה מכבודה שיהיה חשוך בלילה, ומה עוד שמצווה לאכול סעודה, ובמקום הנר דווקא (עיי' בתוס' הנ"ל). אם כן מציאות של אישה שלא מדליקה נרות אולי נראית לנו כיום מובנת, אבל בזמן חז"ל נראה שנדיר היה לראות מי שמזלזלת במצווה, אם לא מתוך מצוקה כספית וכד'. כמובן קושיה ממש אין כאן, אבל נדמה שקשה להבין את המשנה על רקע המציאות המתוארת.
סליחה על האריכות, אבל כעת אני מגיע להציע את האפשרות השנייה: "אינן זהירות" פירושו - לא נזהרות בקיום המצווה, ומתוך שמאחרות מגיעות לידי חילול שבת בהדלקה לאחר השקיעה.
לפי פרוש זה יוסרו השאלות שהצבנו כאן: הכוונה בלשון אינן זהירות הוא כפשוטו, שמזלזלים באופן קיום המצווה, ולא שמבטלות לגמרי את איסור נדה, אלא מתוך חוסר זהירות מגיעים למכשולות, וכפי שמצוי. וכן בהדלקת הנר אינם זהירות במה שחייב אדם להזכיר בערב שבת, ומגיעות להדליק בזמן שחשכה כבר (בחלה לא מצאתי עניין של חוסר זהירות, ויתכן שגם כאן בטרדת האפייה לא נזהרות להפריש כראוי, ויל"ע).
גם לשון עסקי נר שבגמ' יובן באופן זה, שבהדלקת נר הזהיר הכתוב שלא להדליק אחר שנכנסה השבת.
כמו כן מובן למה מופיעה מצווה זו יחד עם חלה ונידה, שכולם איסורי תורה חמורים, וחילול שבת בסקילה וכרת.
והשאלה הנוספת מובנת מאליה, שלא מדובר שנשארים בחושך בליל שבת כתוצאה מאי הזהירות, אלא שההדלקה מתבצעת באיחור, ותוך חילול השבת.
ומתאים גם כן עם המשנה שלאחריה, העוסקת במה שצריך אדם להזהיר לפני שבת, ו"ספק חשכה ספק אין חשכה אין מדליקין", כך שהמשנה לא באה פתאום לעורר על חשיבות המצווה באופן כללי, אלא להזהיר ממכשול מצוי מאוד, של איחור ההדלקה.
ואם כנים הדברים, יש להבין את דעת התוס', שהבינו במפורש כאפשרות א' דלעיל.
אשמח לשמוע (לקרוא) את חוות דעתם של היושבים בבית מדרש זה.