הלכתא גבירתא מהכנסת אורחים דאברהם אבינו

כללי הפורום
פותח נושא חדש? שים לב! למען שמירת הסדר הטוב, יש לציין בכותרת הנושא את שם הפרשה או את שם הספר והפרק שבו הדיון עוסק

פותח הנושא
גבריאל פולארד
משתמש ותיק
הודעות: 308
הצטרף: 11 ספטמבר 2017, 20:00
נתן תודה: 565 פעמים
קיבל תודה: 182 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

הלכתא גבירתא מהכנסת אורחים דאברהם אבינו

שליחה על ידי גבריאל פולארד » 23 אוקטובר 2018, 20:38

"ויקח חמאה וחלב"

הלכתא גבירתא מהכנסת אורחים דאברהם אבינו

מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים מבואר דהקשו ותירצו ופלפלו בהנהגות האבות הקדושים קודם מתן תורה, גם ע"פ דינים ואיסורים דרבנן, ולא הסתפקו בדרך כלל בתירוץ דקיום המצוות דקודם מתן תורה שאני, וזה ע"פ המבואר בדברי חז"ל דקיים אברהם אבינו כל התורה קודם שנתנה אפילו עירובי תבשילין. וע"כ יש לנו ללמוד הלכות ממעשה האבות, ואמנם קשה להביא ראיות גמורות מדברים אלו, בפרט מאחר דעל כל קושיא איכא כמה תירוצים, עכ"פ יש תועלת מרובה לזכרון ההלכות ע"י קושיות ותירוצים בפסוקי התוה"ק, מלבד מה דיש תועלת לחידודא ופלפולא ודו"ק.

בהא דאברהם אבינו לא הביא לחם
איתא בגמ' (ב"מ פז.): "כתיב (בראשית יח ו) "לושי ועשי עוגות" וכתיב (בראשית יח ח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר" ואילו לחם לא אייתי לקמייהו, אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה. וכן פירש"י עה"ת ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה.
ולכאורה צ"ב דמה בכך שהוא הקפיד שלא לאכול חולין שנטמאו מ"מ יתן לאורחיו. ועי' רבינו בחיי שכתב [בפירושו הראשון] דאולי כוונת חז"ל דמה שהחמיר לעצמו לא רצה לתת גם לאורחיו [וכעי"ז כתב בפי' הר"ע ברטנורא עה"ת ובילקוט מעם לועז].
אך קשה על זה, דהנה בבכורות (ו:) וחלב בהמה טהורה מנלן דשרי וכו' ומייתי מכמה וכמה קראי ע"ש. והקשה בשטמ"ק בשם תוס' חיצוניות מ"ט לא מייתי מקרא ד"ויקח חמאה וחלב" ובודאי לא האכילם איסור דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה (כדאמרי' ביומא כח:) ותי' השטמ"ק דכיון שנדמו לו כערביים (כדאמרי' ב"מ פו: וברש"י י"ח פס' ד') הרי היו גוים ולא נאסר להם חלב [והנה בעיקר דברי השטמ"ק עי' במהרי"ט אלגאזי (סי' ב') דאי הנדון לאסור החלב היה מטעם "אינו זבוח" א"ש דאיסור זה לא נאמר לעכו"ם, אך אי מטעם אבר מן החי הא ב"נ הוזהר. אך עי' כרתי ופלתי (סי' פ"א סק"ז) שביאר דב"נ לא הוזהר באיסור יוצא. ועי' שו"ת האלף לך שלמה]. מבואר מדברי השטמ"ק דיתכן שאברהם אבינו עצמו הקפיד לא לאכול חלב ואעפ"כ נתן לאורחיו חלב. וא"כ מאי שנא מדברי הגמ' בב"מ לגבי חולין בטהרה.

תירוץ א'- מחלוקת אמוראים
ויש ליישב ע"פ דברי הגר"י אייבשיץ, דהנה בגמ' (ב"מ שם) אמרי': ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל, להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה אלא מאי באהל כדי לחבבה על בעלה, רבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לשגר לה כוס של ברכה. והובא ברש"י עה"ת (פס' ט'). ויש להקשות שתי קושיות א. הרי כיון דאמרי' דנטמאת העיסה ולא הביא לחם א"כ ממילא לא יכלו לברך בהמ"ז, ואיך היה להם כוס של ברכה ב. עוד יש להקשות כיון דאמרי' דפרסה נדה א"כ איך הותר לשגר כוס של ברכה, הרי קי"ל (ביו"ד קצ"ה סי"ג) דאסור לשגר לאשתו נדה כוס של ברכה.
והנה הגר"י אייבשיץ זצ"ל (מובא בספר נפש יהונתן פרשת ויחי) כתב פלפול ארוך בסוגיא דיעקב אבינו לא מת, ובתוך דבריו מבואר דנקט דבאמת שתי המימרות הללו חולקות זו על זו, ולמ"ד שפירסה נדה אכן לא היה לחם, ודעת ר' יוסי בר חנינא ס"ל דשרה לא פירסה נדה [ע"ש מש"כ לתלות במחלוקת זו עוד כמה וכמה נדונים, ואכמ"ל]. ועפ"ז אפשר קצת ליישב הקושיא על השטמ"ק בבכורות, דהגמ' לא רצתה להוכיח מאברהם אבינו שחלב מותר, שכן יש לדחות שכערביים נדמו לו, ואין להכריח שמה שאברהם אבינו הקפיד על עצמו לא נתן גם לאחרים, שהרי לחד מ"ד באמת הביא לחם וא"כ אין הכרח ליסוד זה.

מנין היה כוס שלברכה אם לא היה לחם
אמנם יש בדבר דוחק גדול לומר ששתי מימרות אלו חולקות זע"ז, בפרט שמובאות בסמוך בגמ' ב"מ, וכן תרוייהו הובאו בפירש"י עה"ת.
ובאמת מצינו בדברי האחרונים כמה וכמה תירוצים על כל אחת מהקושיות הנ"ל. דבישוב הקושיא הא', האיך היתה כוס של ברכה אם אין לחם אמרו כמה תירוצים: א. לפי מאי דאמרי' דמעשה זה אירע בליל פסח [עי' לקמן השיטות בזה] יש לומר דאין הכוונה לכוס של בהמ"ז אלא לכוס של קידוש, שגם הוא נקרא כוס של ברכה [ועי' תורה תמימה ואולי כוונתו לזה. ואף אם היה ביום יש לומר דמיירי בקידוש היום ופשוט. ויל"ע הא אין קידוש אלא במקום סעודה וי"ל דיצאו יד"ח בשתי רביעיות יין עי' באו"ח סי' רע"ג ס"ה, ויש ליישב בעוד אופנים].
ב. המהרי"ל דיסקין עה"ת כתב ליישב דבאמת היה כוס של בהמ"ז, דהנה אמרי' בברכות (לה:) דחמרא אית ביה תרתי: סעיד ומשמח. ומקשה הגמ' אי הכי נבריך עליה שלש ברכות ומתרצת הגמ' לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה. א''ל רב נחמן בר יצחק לרבא אי קבע עלויה סעודתיה מאי א''ל לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא, השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם. וא"כ נמצא דעל יין יתכן להיות קביעות סעודה לחייב בהמ"ז [ומטעם זה קי"ל דבדיעבד אם ברך בהמ"ז על יין יצא יד"ח ברכה אחרונה, עי' סי' ר"ח סי"ז], רק דבעי' שיהיה ע"פ נביא שיכריע דנקרא קביעות וא"כ כיון דאאברהם אבינו היה נביא שפיר היה קביעות היין מחייב בהמ"ז. ע"ש.
ג. ועי' עוד פרדס יוסף בפרשתנו שכתב חידוש גדול, דכל כוס שמברכים עליו נקרא כוס של ברכה לענין הסגולה לשגר לאשה.
ד. בדרך שיחה תירץ הגרח"ק די"ל דהאי מ"ד בגמ' ס"ל כדעת ר"ג דעל כל מאכל מז' המינים מברך בהמ"ז, ולאו דוקא לחם [וקצת צ"ע, דאכתי מנלן שהביא להם מז' המינים, ועי' ברכות מד. דדעת ר"ע דאפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו בהמ"ז, ואולי לזה התכוין הגרח"ק].
שיגור כוס של ברכה בימי טומאה
וגם קושיא הב', איך הותר לשגר כוס בזמן שפרסה נדה, יש לתרץ בכמה אופנים [וע"ע כה"ח סי' קפ"ג סקכ"ח]: א. במהרש"א (ח"א ב"מ שם) באר [מחמת קושיא אחרת] דהמלאכים הם היו המברכים ורצו לשגר, דגם אורח יש ענין שישגר לבעלת הבית, כדי שיתברך פרי בטנה כמו שאמר רב נחמן לעולא במעשה המובא בגמ' בברכות (נא:), דעולא אקלע לבי רב נחמן כריך ריפתא בריך ברכת מזונא, יהב ליה כסא דברכתא לרב נחמן, א''ל רב נחמן לישדר מר כסא דברכתא לילתא [אשתו של רב נחמן] א''ל הכי א''ר יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש שנאמר (דברים ז' י"ג) וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך. ולפ"ד לא קשה כלל דכל האיסור לשגר כוס של ברכה נאמר רק לבעל.
ב. ובתורה תמימה כתב דאם שותה אדם ביניהם שרי לשגר לה, כמו שפסק השו"ע (ביו"ד קצ"ה סי"ג) בשם הראב"ד בבעלי הנפש, וא"כ ה"נ המלאכים הפסיקו ביניהם.
ג. בשאילת יעב"ץ (סי' קכ"ו) כתב דהמלאכים רק רצו לרמז לו שישלח לה בזמן שהוא מותרת אבל לא בפעם הזאת, ע"ש.
ד. עוד יש לתרץ ע"פ דברי המהרש"א (נדה ו:) שהקשה דאם שרה פירסה נדה, מדוע צחקה ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה, הרי ראתה שחזר לה הוסת. ותירץ דבאמת שרה פירסה נדה רק אחר הבשורה, והמלאכים ידעו דבר זה והודיעו לאברהם, והסבה שלא אכלו מן הלחם הוא כי נטמא בטומאת מעת לעת שבנדה, ע"ש. ולפ"ז לא קשה כלל דבאמת שרה לא היתה אז נדה כלל ולא נהג בה דיני הרחקות, ורק לענין טומאה התחדש דין מעלת לעת.
עכ"פ חזינן מכל הנ"ל דאין כ"כ הכרח לומר ששתי המימרות חולקות זו על זו [כמ"ש הג"ר יהונתן], וא"כ הדרא הקושיא על השטמ"ק לדוכתא

תירוץ ב'- איסור אפיה ביו"ט
ויש ליישב באופן נוסף ע"פ דברי האחרונים. דהנה יש מחלוקת בדברי חז"ל מתי ארע מעשה זה דהכנסת אורחים דאברהם, כמובא בתוס' (ר"ה יא.) דהנה לדעת הפרקי דר' אליעזר (פכ"ט) נמול אברהם אבינו ביוה"כ וא"כ שלישי למילה הוי בי"ב תשרי [ובתוס' ר"ה יא. כתב דהוי יומים לפני יו"ט של סוכות, וא"כ לפ"ז אירע המעשה בי"ג תשרי ע"ש בהגהות הר"ש מדעסוי]. אמנם דעת המדרש רבה (פרשה מ"ח) דמעשה זה ארע בפסח [עי' בר"א מזרחי ובהקדמת שו"ת בנין שלמה בשם אביו, לענין אם מעשה זה אירע בי"ד ניסן שהוא ער ב פסח או בט"ו שהוא יום טוב של פסח] וכן פירש"י בחומש (כאן פס' י').
וע"פ מ"ד שארע בפסח כתבו כמה אחרונים (שו"ת בנין שלמה בחידושים עה"ת מאבי המחבר, ועי' הקדמת שו"ת בית אפרים יו"ד, וכיון לזה בספר זאת ליעקב) דהנה קי"ל (ביצה כא:, שו"ע או"ח תקי"ב ס"א) דאסור לבשל לצורך גוי ביו"ט, וכל מה דהותר לאברהם אבינו לבשל לצורך הגוי היינו מטעם דקי"ל (שם ברמ"א שם ובמשנ"ב סקי"א) דממה שהכין עבור עצמו מותר לתת גם לגויים, אך כיון דנטמאת העסה ולא הותר לו לאפות לצורך עצמו, מעתה שוב נאסר לו לאפות רק לצורך המלאכים שנדמו לו כערביים.
ועפ"ז ישב בספר זאת ליעקב עה"ת (לגרש"י בורנשטיין שליט"א) את הקושיא על דברי השטמ"ק, דלעולם אין איסור לתת לגוים מה שחחמיר אברהם לעצמו, וגם אם היינו אומרים שחלב אסור [כהו"א בגמ' בבכורות שם] אין איסור להביא לגוים חמאה וחלב, דדוקא בפת היתה סיבה מיוחדת שלא יכול להביאה כיון שאסור לאפות לצורך גוי ביו"ט [וצ"ל דלא היה צריך לחלוב ביו"ט, שהרי גם לחלוב לצורך גוי אסור ביו"ט, אלא לקח חלב שכבר היה מוכן, כ"כ שם בזאת ליעקב. ובע"כ צ"ל כן גבי חמאה דע"כ אין הכוונה שהכין עכשיו חמאה].

איסור לזמן נכרי
אלא שבאמת יש להקשות על תי' זה, דאם נימא דאירע מעשה זה ביו"ט וכערביים נדמו לו, אכתי קשה טובא היאך הותר להזמין אורחים ביו"ט, הא קי"ל (ביצה כא: ובשו"ע או"ח תקי"ב ס"א) דאין מזמנין את הנכרי ביו"ט ואפילו באופן שדעתו לבשל רק באופן של ריבוי בשיעורים, וצ"ע [ועי' ספר חבצלת השרון משכ"ב].

תירוץ ג'- איבה
ולכאו' אפשר לומר עוד תירוץ בזה, דעי' בתשובת מהרי"ל (הו"ד בב"י יו"ד קי"ב וברמ"א שם) דהמחמיר מלאכול פת עכו"ם מותר לאכול עם אחרים שאינם אוכלים משום איבה וקטטה [ועי' גם בשו"ע או"ח סי' קס"ח ס"ה ובבה"ל שם], אך הוסיף שם דדוקא באיסור זה, אבל הנוהג איסור בחמאה של עכו"ם אין להקל, דדוקא בפת שהוא עיקר הסעודה איכא איבה וקטטה משא"כ בחמאה דכמה אינשי איכא דלא אוכלים חמאה. וכן פסק הש"ך (שם סק").
ומעתה יש לומר דבפת שנטמאת לא רצה אברהם אבינו להביא שכן אם יביא ולא יאכל יהיה בזה איבה וקטטה, ולא רצה לסמוך על קולא זו ללא צורך, שכן היה אפשר בבשר, משא"כ בנדון דהשטמ"ק בחמאה וחלב, שאינם מעיקר הסעודה, בזה לא שייך איבה ויכול להביאם אף אם נימא דחלב אסור [כההו"א דהגמ' בבכורות].
האם אברהם אכל עם האורחים
אך יש להעיר על תירוץ זה, דמסתבר דלא שייך איבה באופן שאינו אוכל איתם ורק עומד ומשמש, וא"כ בנדון דאברהם אבינו בלא"ה לא שייך איבה. אבל אי"ז קושיא, דאין נראה שאברהם אבינו לא אכל כלל עמם, דהא חלק מהכנסת אורחים הוא לאכול עם האורחים, דהנה נחלקו הראשונים בגוי שקצץ פירות מחוברים והביאם לישראל ביו"ט ראשון, האם מותר לאכלם מיד בליל יו"ט שני אחר שישהה שיעור כדי שיעשו, או שצריך לחכות עד מוצאי יו"ט שני [והדבר תלוי בשני הטעמים של דין בכדי שיעשו, ואכמ"ל], ופסק הרמ"א (תקט"ו ס"א) דנוהגין להחמיר אם אינו צורך יו"ט לצורך אורחים, וכתב המ"א והגר"ז והמשנ"ב (סקי"ב) שבאופן שמקילים לצורך אורחים גם הוא עצמו אוכל עמהם מפני כבודם, שזהו בכלל מצות הכנסת אורחים.
וכן מוכח גם בדברי הרמב"ן, דבגמ' מועד קטן (כב:) אמרי' דאף דאבל אסור לאכול בסעודת מריעות מ"מ בסעודת פורענותא [מלשון פרעון חוב] שרי, כלומר, שאם היה מנהגם לעשות סעודת מריעות וכל פעם אחד היה משלם לכולם, והם התחילו כבר את הסבב, ונמצא דעתה חייב לפרוע חובו, בזה שרי. והק' הרמב"ן לדעת הראשונים [עי' בתוס' שם] דכל האיסור לאבל הוא באכילה בסעודת מריעות, אך כניסה למקום שמחה בלא לאכול שרי, א"כ יוכל לעשות להם משתה ויסב עמהם ולא יאכל ותי' הרמב"ן "ויש לומר אין כבודן של חברים לאכול בביתו שלזה על שולחנו והוא לא יאכל עמהם".
מבואר תרי טעמי לאכילה עם האורחים, חדא מטעם הכנסת אורחים כמ"ש המשנ"ב, ועוד מטעם כבוד חבירו [ונפק"מ גם בדליכא מצוות הכנסת אורחים כגון בחבירו שבעירו עי' רמ"א או"ח סי' של"ג].
ועפ"ז יובנו דברי הכסף משנה, דברמב"ם (פ"ה מהל' דעות הי"א) כתב דיש דברים שאדם גדול עושה ונחשבים לחילול השם ואחד מהם "שירבה באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהם", וכתב הכס"מ "וממה שכתב אצל ע''ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם, אבל אם הם אוכלים עמו בביתו, או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי". ולכאו' צ"ב מה החילוק בין לאכול עם הע"ה בביתו או בבית הת"ח, ולפי הנ"ל יש לבאר דכשמארח ע"ה בביתו הרי שמצוה לאכול עמו, מפני כבוד האורח.
ועפ"ז מבוארת הנהגת החפץ חיים זיע"א, דעי' בדוגמאות מדרכי אבי שכתב ר' לייב בנו של החפץ חיים שהעיד דהחפץ חיים החמיר לעצמו באכילת מצה שרויה בפסל [ואף באחרון של פסח], ופעם אחת הגיע אורח באחרון של פסח והגישו לפניו מאכל ממצה שרויה, ואכל החפץ חיים עמו מפני כבוד האורח.
לכך ודאי נראה שאברהם אבינו אכל עמהם ומ"מ עמד ושמש [וכן מסתבר שעשה רשב"ג בחתונת בנו בקידושין לב:, וע"ש שמדמה ד"ז לאברהם אבינו], וכ"כ בספר אלף המגן עה"ת (לבעל פלא יועץ) שאברהם אכל עמהם מטעם זה, ע"ש. ועפ"ז שפיר יש לומר התירוץ הנ"ל מטעם איבה. אמנם בספר לב אריה על חולין (קד:) נקט שאברהם אבינו לא אכל אלא שימש כשומר, ומטעם זה הותר לו להעלות בשר וחלב על שולחן אחד ע"ש .

תירוץ ד'- איסור העלאה על השולחן
ועוד יש לומר, דהנה הש"ך (סי' פ"ח סק"ב) דן בארוכה בענין איסור העלאת מאכל איסור על השולחן, דלענין בשר בחלב מבואר במשניות בריש פרק כל הבשר דאסור להעלות בשר וגבינה על שולחן אחד, אך מדברי הר"ן מבואר דמאכל איסור כגון בשר נבילה אין איסור להעלותו על השולחן, וביאר הש"ך במאכל איסור אדם בודל ממנו ואין חשש שיבוא לאכלו.
אך הקשה הש"ך מהא דמשמע בגמ' (חולין קד:) דכהן שאוכל על שולחן חלת חו"ל מותר לזר לאכול באותו שולחן רק מפני שחלת חו"ל דרבנן, ומשמע דבחלה דאוריתא אסור לזר ולכהן לאכול יחד על השולחן, הכויח מזה דכל סברת הר"ן שייכת בבשר או שאר מאכל של איסור, אבל לחם של איסור אסור להעלותו על השולחן, שכן על הלחם יחיה האדם, והוא עיקר מאכלו, וחיישינן שיבוא לאכול ממנו.
וממילא יש לומר דלחם לא רצה אברהם אבינו להעלות לשולחן כדי שלא יכשל בחולין שלא בטהרה, דעל הלחם יחיה האדם. משא"כ חמאה וחלב גם אם היינו אומרים שחלב אסור באכילה [כהו"א של הגמ' בבכורות] אין איסור להעלותו על השולחן דדמי לבשר נבילה.

תירוץ ה'- איסור חמץ
עוד ביאור בהא דאברהם לא הביא לחם כתב בפירוש רבינו בחיי על התורה [בפירוש השני], דאין הכוונה כלל ששרה אל הביאה את הלחם כי העסה נטמאת, אלא שכיון שאברהם אבינו היה חולין בטהרה א"כ מיד שפירסה נדה הפסיקה ללוש את העיסה, וכיון שהעיסה עמדה ללא עסק הלישה, חשש אברהם אבינו לאיסור חמץ [ועי' באו"ח סי' תנ"ח ס"ב פרטי דיני שהיה בלישה] וחמץ אסור בהנאה א"כ אי אפשר ליתנו לאורחים.
וגם לפ"ז מיושבת הקושיא על השטמ"ק, דדוקא פת לא יכול היה להביא מטעם איסור חמץ, אך שאר מאכלי איסור יכול היה להביא, וממילא אין ראיה מכאן להתיר חלב.
אך יש להקשות על זה, דאף דבלשון הגמ' בב"מ לא נזכר שהעסה נטמאת, ושפיר אפשר לפרש כדברי רבינו בחיי, אך במדרש רבה (פמ"ח י"ד) הלשון הוא "פירסה נדה ונטמאת העסה" [וכן בפירש"י בחומש] וצ"ע.

  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 0 אורחים