באר לחי רואי - הגר [קטורה] וישמעאל - ויצחק אבינו ובית שני

יפה מראה

משתמש ותיק
באר לחי רואי - הגר וישמעאל

שרה אמנו מענה את הגר והיא בורחת אל המדבר [כמבואר בבראשית פרק ט"ז] ואז מתגלה אליה מלאך ה' שמבשר לה שתלד בן והיא קוראת למקום "באר לחי רואי" כמו שכתוב
בראשית פרק טז, יג-יד
ותקרא שם ה' הדבר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלם ראיתי אחרי ראי: על כן קרא לבאר באר לחי ראי הנה בין קדש ובין ברד: 
ונראה הביאור שהיא קראה למקום על מה שהקב"ה רואה ושולח מלאך לעזור לאדם בכל זמן ובכל מצב ובייחוד בשעה שעוזב מקום יישוב אל המדבר מחמת שצערו אותו, שעל צער של בן אדם הקב"ה תמיד משגיח.
וכמו שכתב הספורנו  בראשית פרק ט"ז פסוק י"ג באמרה - "אתה אל ראי", אתה אל של ראייה בכל מקום, לא בביתו של אברהם בלבד, כאמרם ז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה (ב"מ נט א):
וכן כתב רש"י בראשית פרשת לך לך פרק טז פסוק י"ג אתה אל ראי - נקוד חטף קמ"ץ מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה בעלבון של עלובין: 
ועוד כתב ה"עמק דבר" בראשית פרק טז פסוק י"ד לחי ראי. פי' לחי, כל זמן שאני חי אתה רואי ומשגיח עלי לחוש עבורי: 
ועוד הוסיף לבאר רבינו "המשך חכמה" זצ"ל בראשית פרק טז פסוק י"ג
אם כן הא אמרו סוף מועד קטן (כה, א) דאין השכינה שורה בחוצה לארץ, ויעוין במכילתא פרשה בא דגבי יחזקאל או משום דכבר התנבא בארץ, או משום שהיה על נהר כבר, והוי מקום טהור. ולכן התפלאה על שראתה "הלום" לא בארץ, ותרצה בעצמה דזה משום "אחרי רואי", הואיל שראתה מלאכים ושכינה בביתו של אברהם, יכלה לראות אף בחוצה לארץ. ולכן אמר "על כן קרא לבאר באר לחי רואי", שהואיל שהיה על המעין מקום טהור, לכן זכתה אף בחוצה לארץ, וכמו שאמרו שם (מכילתא): אף על פי כן, לא נדבר אתו אלא על המים, והבאר גרם לזה, ודו"ק. 
ואח"כ הגר חוזרת ומתענה תחת יד שרה כדברי המלאך, אלא שישמעאל יוצא לתרבות רעה ושרה מבקשת לגרש את ישמעאל ואברהם מגרש והגר וישמעאל הולכים למדבר כמו שכתוב 
בראשית פרק כא, יא-יד
וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו: ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע: וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא: וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע: 
וגם שם במדבר במצב של חיסרון מים מתגלה מלאך להגר וישמעאל כמו שכתוב
בראשית פרק כא, יז-יט
וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם: קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו: ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער: נמצא שענין ישמעאל שכאשר הוא במדבר רחוק ממקום יישוב של בני אדם, אז הוא צדיק ופונה להקב"ה בתפילה והקב"ה נענה לו .
ואפשר שזה הביאור למה שדרשו חז"ל על הכתוב "באשר הוא שם" במסכת ראש השנה [דף ט"ז:] א"ר יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם".
כלומר דנים את האדם לפי איך שהוא מתנהג במקום שהוא מתפלל, ואמנם אם ישמעאל היה מתפלל במקום יישוב מכיון שהוא "פרא אדם ידו בכל" אז לא היה נענה בתפילה, אך מכיון שהתפלל במדבר ושם הוא מתנהג בדרך טובה לכן ה' נענה לו. 
וקצת מדוקדק מלשון הכתוב שמזכיר את המילה "שם" שזה התייחסות למקום שהאדם עומד בו. 

ואכן מצאנו שהיה להגר כמה מעלות גדולות [דאל"כ אברהם אבינו לא היה לוקח אותה לאשה]
שכתב רש"י בראשית פרשת לך לך פרק טז
(א) שפחה מצרית - בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשה לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר: 

עוד כתב רש"י בראשית פרשת חיי שרה - תולדות פרק כה
(א) קטורה - זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם: 
ובפשטות נראה שאחרי הסילוק השני של ישמעאל והגר מביתו של אברהם הם חזרו לשבת בבאר לחי רואי, שהרי אח"כ יצחק הולך להביא אותה משם כמו שכתוב 
בראשית פרק כד, סב
"ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב": 
ופירש רש"י "מבוא באר לחי ראי" - שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה:
יושב בארץ הנגב - קרוב לאותו באר, שנאמר (לעיל כ א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר (שם טז יד) הנה בין קדש ובין ברד. 

 
יצחק אבינו - תפילת מנחה - ובית שני
 ​
בשעה שיצחק יוצא להתפלל על זיווגו, הוא הולך לבאר לחי רואי כמו שכתוב
בראשית פרק כד, סב-סד
ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים: ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל: 
ויש להבין מדוע הוא הולך דווקא ל"באר לחי רואי"
וביאר הרש"ר הירש זצ"ל בראשית פרק כד פסוק ס"ב

בא מבוא. ביטוי זה אינו חוזר עוד בכל המקרא, "בא מהיותו בא"! עיקר הוראת "בוא": להגיע למקום, אשר הלב נמשך אליו, והוא חש בו הרגשת בית. נמצא כי יצחק הלך למקום, שהוא נמשך אליו כאל ביתו, ואחר - "בא מבוא" -, הלך למקום אחר, שאליו נמשך מעתה, ומעתה ראה בו את ביתו. ולהיכן הלך תחלה? לבאר לחי ראי. מכירים אנחנו באר זו, שנקראה בפי בת מעמדו של אליעזר, אחרי שתשוקת החופש שבלבה הבריחה אותה מבית אברהם. כאן למדה לדעת, שגם במקום ובזמן שעלי אדמות הכל נראה לנו כמת, הרי "חי רואנו"; לשפחת בית אברהם נתגלתה כאן השגחת ה' והנהגתו ביחס לאחיו הבכור של יצחק. וקרוב לומר: בשעה שאליעזר עבד אברהם יצא בשליחותו, ובהצלחת שליחות זו היה תלוי גורל עתידו של יצחק, הרי בשעה זו נמשך יצחק עצמו אל המקום, שיסעדנו בבטחונו, שעתידה השגחת ה' להתגלות לאליעזר למענו, כדרך שנתגלתה להגר למען אחיו הבכור; דומה אפוא מעמד זה למעמד הגר וישמעאל, אם כי שונה ממנו לטובה. אחר - כך כלתה נפשו למקום, אשר בו הוא עתיד לכונן את ביתו. הן הבאר היתה בקצה המדבר, והוא יושב בארץ הנגב. דומה כי יצחק כבר התגורר לעצמו, בארץ הנגב. בניגוד לאברהם, שזה שנים אחדות ישב בין האומות, הרי יצחק, בעודו בתחלת דרכו, ראה לנכון להתגורר בבדידות, כאברהם בשעתו. (ראה את האמור לעיל כ, א).
אם אנו מבינים נכון את דברי הרש"ר הירש זצ"ל נמצא שבשעה שיצחק אבינו הולך לבנות את ביתו הוא מחשב בדעתו את מה שהתחדש אצל אחיו ישמעאל שהקב"ה הוא "חי רואי", וששערי הונאה לא ננעלו ושה' תובע ומשגיח בצער של כל אחד אפילו כל דהו.

ואכן מצאנו שגם אח"כ הרבה לשבת יצחק אבינו בבאר לחי רואי כמו שכתוב
בראשית פרק כה, יא
ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי: 

ומעתה נבין היטב מה שכתב הרבינו בחיי
בראשית פרק כ"ה פסוק ט'
ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. היה לו להקדים ישמעאל כי הוא הבכור, אלא מכאן למדו רז"ל: (ב"ב טז ב) שעשה ישמעאל תשובה בחיי אברהם, לפי שהיה ישמעאל רגיל להנהיג ליצחק לפניו, וכיון שישמעאל הבכור היה רגיל בכך להנהיגו ליצחק בראש, זה מעיד על מעלתו ושעשה תשובה בחיי אברהם. וזהו שאמרו בבא בתרא: (שם) מדכתיב ביצחק: (בראשית לה, כט) "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו", לא אדבריה עשו ליעקב מקמיה, ואדבריה ישמעאל ליצחק מקמיה, שמע מינה שעשה ישמעאל תשובה בימיו. 

[ויש להוסיף גם מה שכתב ה"משך חכמה" בראשית פרק כ"ה פסוק ט' "ויקברו אותו יצחק וישמעאל". בבא בתרא סוף פרק קמא (טז, ב) ומדאקדמיה, שמע מינה עשה תשובה. פירוש דהטעם משום דהוא היה בן הגבירה, אבל חטא של ישמעאל היה כי "מצחק" היה על ה"משתה", שמאבימלך נתעברה, כפירוש הספורנו. לכן תשובתו היתה, שהודה שיצחק בן הגבירה מאברהם, והיה מאמין לקול המלאך ששמע, כמו שדרשו על הפסוק "והוא אחריו" (יח, י) זה ישמעאל.]
כלומר ישמעאל שימש את יצחק אבינו וככה חזר בתשובה, דהיינו יצחק הלך לבאר לחי רואי כדי להחזיר את הגר וישמעאל וזה היה בכוחו משום שהוא השיג גם את המדה "חי רואי", ואז חזר ישמעאל בתשובה, 
והנה על מה שכתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" דרשו חז"ל 
 
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב
יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, 
עוד דרשו חז"ל
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פח עמוד א
ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו', אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל 
ויש להבין מדוע בית שני מכונה שדה כנגד יצחק.
והנה כתב האלשיך בראשית פרק כח פסוק י"ט
והענין כי שלשה פעמים נבנה בית המקדש השנים בידי אדם השלישי יהיה בידי הקדוש ברוך הוא. והנה הראשון הוא בזכות אברהם ועל שיצא ממנו ישמעאל לא התמיד ועל כן נפלו בידי ישמעאל בחרבנו שמונים אלף פרחי כהונה. והשני בזכות יצחק ועל שיצא ממנו עשו לא נתקיים ונפל בידי עשו הוא אדום: 

ומעתה לפי"ד הנ"ל נראה שבית שני שנבנה בזכות יצחק היה בגדר "באר לחי רואי" וכמו שבארנו לעיל, ולכן גם זרע ישמעאל לא החריבו אותו וביותר שמלכות פרס נחשבת כישמעאל והיא בנתה אותו [נ.ב. ואכן הגר נאים מעשיה כקטורת, וכן בית שני כנגד יצחק ענינו קטורת שנאמר "ריח בני כריח השדה" שהכוונה בזה לקטורת כמו שכתב המשך חכמה פרק כ"ז פסוק כ"ז, ואולי ענין החלבנה שריחה רע ומומתקת בשאר הסממנים כאשר הכוונה לפושעי ישראל שדומים לישמעאל שרק בעבדות וכאשר האדון לא מכביד עליהם אז הם חוזרים בתשובה כמו שהתבאר לקמן.] 
כמו שכתב המהר"ל ספר נר מצוה חלק א - עניני ארבע המלכיות
אבל מלכות ישמעאל לא ירש כחו מן מלכות ישראל, כי כחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו, בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר (בראשית יז, כ) "ולישמעאל שמעתיך", והנה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו. ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד' מלכיות, רק אשר ירשו כח ותוקפם של ישראל, ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל. ויותר נראה לומר כי ישמעאל הוא בכלל מלכות פרס, והוא בכלל מלכות שניה. ואף על גב שאמרו "ומלכות אחרי", הוא פרס, לא כתיב פרס בפירוש בכתוב, אלא רוצה לומר כי פרס הוא בכלל מלכות תנינא. 
סיכום קצר: תפילת מנחה שתיקן יצחק זה בשעה שכבר מעריב היום כמו שכתוב בפסוק "לעת ערב", [ועי' ברש"ר הירש בראשית פרק כ"ד פסוק א' ד"ה ברך אברהם.] ואין כבר מקום יישוב שאכן בבית שני לא חזרה מלכות לישראל ועוד וענינה "לחי רואי" שהקב"ה רואה בכל מקום, ועכ"פ בשעה שעם ישראל בנו את הבית הקפידו על הצער של השני שזה ענין נס פורים, ובשעה שחטאו בשנאת חנם חרב ממילא.

אשמח על הערה והוספה

מאמר מוסגר - עוד בגדר ישמעאל

והנה מלשון המהר"ל הנ"ל נראה שהסתפק האם ישמעאל הוא מד' מלכויות ובכלל מלכות פרס או שאינו מד' מלכויות.

ונראה הביאור דאי אזלינן בתר ישמעאל "שבמדבר" א"כ אינו מד' מלכויות ויש לו תוקף בפני עצמו מאברהם, ואי אזלינן בתר ישמעאל של "יישוב" א"כ הוא אחד מד' מלכויות.
ונראה שישמעאל ביישוב הוא פרא אדם וידו בכל ותקנתו להיות עבד משועבד לעם ישראל, ואז יתעלה כמו שהגר הייתה משועבדת אצל שרה אמנו.
והנה כתב הרמב"ן בראשית פרק טז פסוק ו'
ותענה שרי ותברח מפניה - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי: 
וביאר הנצי"ב "הרחב דבר" בראשית פרק טז פסוק ו
ותענה שרי. כ' הרמב"ן ז"ל חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם כו', אבל לא כן דעת חז"ל ברבה ריש פ' חיי, וז"ל, זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, ולא ביארו המפרשים מה העלה בזה ר"י, ושם להלן אי' עוד, עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב וגו' אר"י כהדא עגלתא תמימתא, וזה פלאי, אבל בא ר"י בזה לבאר תמימות הצדיקים הללו בדבר אשר היה נראה לעינינו להיפך, שהרי שרה התנהגה עם הגר שלא בדרך תמים, על זה בא ר"י וביאר שלא היה מצד קנאת הכבוד וכדומה, אלא היה נוגע לעבודת ה', באשר הבינה שרה שבמה שהקילה הגר בכבודה אף על גב שהיתה מוחזקת אצלה בלי שום ספק ליראת ה' מאד, וכאשר ראתה ממה שפגע בפרעה על פי דבר שרה, אלא שהקילה בלבה בכבוד שמים, ועל זה היתה מרתחא כדאי' בתענית ד"ד האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא דרתח בי', ואף על גב שאין זה הגון כדאי' שם דבעי לילף נפשיה בניחותא, מכ"מ אין זה חטא, דכך טבע אש התורה, וכך היה קנאת אש יראת ה' עצורה בלבבה, עד שלא שמרה מחמת זה הליכות דרך ארץ כראוי לאשה כבודה ללכת עם שפחתה בנחת ובמעט קפידא,

וע"ז המשיל ר"י כהדא עגלתא תמימתא. והביאור ע"ז שידוע דדחיפה בגוף הבהמה הרי זה תולדה דקרן המזיק ולא שן ורגל דאורחייהו דבהמה בכך, ומכ"מ העגלה הקופצת ממקום למקום והיא בדרך קפיצה דחפה לאיש והזיקו, אין זה קרן המזיק אלא כך הוא דרכה וטבעה ולא בכונה להזיק, כך מעשה שרה עם הגר לא להזיק לה עשתה כן ח"ו, אלא לקנאת כבוד ה' עשתה מה שעשתה והגיע להגר. וכך הוא בשמואל דכתיב ושמואל שוכב בהיכל ה', והיה במשמע שדרך שמואל היה לשכוב בהיכל ח"ו, וזה בודאי אסור, וכבר נאמרו ע"ז יישובים, אבל ר"י אמר ע"ז כהדא עגלתא תמימתא שלא היה כן משום קלות ראש ח"ו, אלא באשר היה שקוע בהתבודדות ובאלקות עד ששכח מקומו כי הוא בהיכל ה', וכסבור שהוא באיזה חדר חול שהיה סמוך להיכל, וכה היה סבור עלי שאמר לו שוב שכב. הא מיהא שיצאה שרה אמנו מעון וחטאת בזה, ומש"כ הרמב"ן שמשום זה היה פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני ענוי,
לא ידעתי וכי בני ישמעאל לבדם התעללו בזרע אברהם ושרה יותר מכל אוה"ע זה בדור זה וזה בדור זה, וכן להיפך בני ישמעאל לא עם בני ישראל לבד התעללו, כי עם כל מי שהיה נכבש מהם בעת רמה ידם עשו פרעות: 
ונשאר רבינו הנצי"ב זצ"ל בשאלה הרי לא נשתעבדו בנו רק ישמעאל.
ונראה לבאר לפי מה שכתב 
ספר אורחות צדיקים שער השמיני "האכזריות"
גם מן הבהמה ירחיק אכזריות, כדכתיב (משלי יב י): "יודע צדיק נפש בהמתו", שלא להטריחה יותר מדאי ושלא ירעיב אותה. וכן כתיב (שמות כג ה): "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו", ואמרו רבותינו (בבא מציעא לב ב): צער בעלי חיים דאורייתא. ואם אתה איש ירא ואימתך מוטלת על הבריות, ומה שתצוה עליהם יראים להשיב פניך, היזהר בך מאד שלא להכביד עליהם המשא, ואפילו להחם צפחת המים, או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות רק ככר לחם. ועל זה נאמר בתורה (ויקרא כה מו): "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך", ובזה הוזהרנו, שלא יעבוד אדם בחבירו עבודה קשה, ולא יצוה עליו אלא דבר שעושה ברצונו ומדעתו. 
ועבד כנעני מותר לעבוד בו בפרך. אף על פי כן מידת חסידות היא להיות רחמן, ולא יכביד עול עליו, ולא יבזהו, לא ביד ולא בדברים - לעבודה מסרו הכתוב ולא לבושה (נדה מז א). וידבר עמו בנחת אף בשעת מריבה, וישמע בטענותיו. וכן אמר איוב (איוב לא יג - טו): "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד". חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים (קידושין כ א), ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמם (ברכות מ א), שהרי הוא אומר (תהלים קכג ב): "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' אלהינו". והחסיד הקדים ונתן לעבדו מכל תבשיל ותבשיל קודם שאכל הוא, ובזכות זה הקדים אליהו לדבר עמו. 
ונראה ע"פ זה שבאמת ישמעאל הוא צריך להיות עבד וזה מהותו רק הייתה תביעה על שרה אמנו על האכזריות ואע"פ שעבד ממונו של הבעלים עכ"פ זה לא ראוי, וחסר במדת חסידות ויש כאן עבודת פרך, וככה גם גורם שהגר ושימעאל לא יהיו עבדים ולא ילכו בדרך התורה.
ולכן הסבל שעם ישראל עובר עם בני ישמעאל הוא קשה ואכזרי מדה כנגד מדה על מה ששרה אמנו התאכזרה על הגר וישמעאל, נמצא שגלות ישמעאל באה ע"ז שעם ישראל לא מתנהג לפנים משורת הדין אלא רק בשורת הדין וממילא באכזריות ואינו מרחם על עבדיו ועל כל האנשים שתחתיו.
[נ.ב. ונראה שזה החילוק בין ישמעאל לעשו, ישמעאל מסכים להשתעבד לעם ישראל רק בתנאי שזה לא יהיה באכזריות, ואילו עשו גרוע יותר שאינו מוכן בככל להשתעבד. וישמעאל גרוע מעשו שעצם העבדות גורמת לו תיקון, ואילו עשו לעתיד לבוא שיהיה משועבד אין העבדות עצמה גורמת לו את התיקון. וצע"ג.]

ועיקר החידוש שאדם אסור שיגרום שחברו יעשה לו דבר מצד פחד וכדו' ובזה הוא מבטל את דעתו ורצונו.

נ.ב. והנה יש שהקשו מדוע פרשת חיי שרה נקראת כך הרי מדובר על מות שרה.
ואולי אפשר לבאר שענין שרה אמנו היה בנה יצחק אבינו שעתה בפרשה התברר שהוא הממשיך [וזה הדמיון להפטרה] וישמעאל הודה לו, והוא גם עיקר קדושת ארץ ישראל וכמו שמצאנו שלא יצא מהארץ וכן קבורת שרה במערת המכפלה גרם קדושה לארץ ישראל עי' בספר דעת תורה למשגיח ר' ירוחם זצ"ל בראשית עמ' קנ"ב. 
 
חלק עליון תַחתִית