מניעות והפרעות - סימן משמים, או סיטרא אחרא?

אריך

משתמש ותיק
יש להתבונן בתהלוכות החיים, כשאדם מתחיל דבר חדש וסבור שהוא חיובי וטוב. והנה מתרגשים עליו הפרעות שונות ומשונות. האם יקח זאת כסימן משמים שאין הדבר טוב. או שאדרבה, אלו מפריעים מהצד המתנגד לקדושה.
כגון: ידוע שהיו חכמים שניסו לחדש ברכת כהנים בחו"ל ונטרפה השעה בכמה בלבולים, כגון הגר"ח ואלאזי'נר ניסה להנהיג זאת וביהכנ"ס נשרף וכו'. למה הוא לא ראה זאת כמלחמה של השטן.
או: כשהח"ח כתב את המ"ב נפטר עליו בנו העילוי ר' אברהם. אז הכריז הח"ח בקול גדול שזו הפרעה מהסט"א כדי שלא יכתוב את המ"ב, והוא לא יירתע וימשיך. והנה כשבא לעלות ארצה ונתרגשו עליו עיכובים שונים, נמנע ולא עלה. מתי אומרים כך ומתי כך.
ויש הסבורים שדבר זה מסור לאנשים גדולים שיודעים להבחין, ולאנשים פשוטים בדורינו, אין זה סימן לא לכאן ולא לכאן. וצ"ע.
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
שמעתי פעם מא' מגדולי ישראל על כה"ג "לא תנחשו".
נראה החילוק בין הדברים שברכת כהנים בחו"ל הי' בלא"ה מרופה בידו, לכן נמנע.
וחיבור המשנ"ב הי' ברור הכבוד שמים שבדבר, לכן נתחזק בזה.
ולא שבאמת המאורעות היו סימן.
 

אריך

משתמש ותיק
פותח הנושא
כעת נזכרתי מהגמ' במו"ק יב, ב שרב אשי התיר לקצוץ דקל במועד, והלך לעשות כן. ונשמט הגרזן ובעי למפסקיה לשקיא, שבקיה. וזה חידוש שפוסק הלכה ע"פ סימן משמיים.
 

אורן

משתמש חדש
כבר כתב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן "כשאדם רוצה לכנוס בעבודת ה' אזי מראין לו שאינו רצוי" ובמקום אחר כתב "ריבוי המניעות הינן להגדיל את ההשתוקקות לעבודת ה'" ולעניות דעתי מדובר ב-2 יסודות גדולים בעבודת ה' של האדם מכמה סיבות:
א. המניעות הן חלק בלתי נפרד מעבודת ה' של האדם.
ב. כשהאדם יודע זאת הוא אינו נופל בקלות אלא מבין שזהו חלק מהתהליך. אי אפשר שהכל יילך חלק.
ג. המניעות תפקידן להביא את האדם להתעלות בעבודת ה' ולשאוף למיצוי כוחותיו הנפשיים.
ד. ע"י המניעות האדם לומד להכיר את כוחותיו.
לא חושב שצריך להסתכל על מניעות והפרעות למיניהן בהיבט של סטרא אחרא אלא ככלי שאמור להקפיץ את האדם בעבודת ה'.לכן בעיניי מדובר בהזדמנות משמיים.
 

אריך

משתמש ותיק
פותח הנושא
אכן. עיקר הכוונה בשאלה היתה על דברים החורגים ממניעות רגילות, כגון המעשה של ר' חיים ואלאזי'נר שרצה לחדש ברכת כהנים ובית הכנסת נשרף עם חצי מהעיר. או אדם שעוסק בשידוך ונוצרים צירופי מקרים חוזרים ונשנים שמכניסים מקלות בגלגלים. או רב שהורה להיתר באיזה דבר ובאופן פתאומי וחריג נוצר מצב שא"א להשתמש באותו דבר.
 

מנין

משתמש ותיק
"ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה". מבאר הגר"א, מכך שראתה שזה לא בא לה בקלות אלא במאמץ, הבינה רות שזה אמיתי ולכן חדלה לדבר אליה.
"ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", מבאר המגיד מדובנא, אם יגעת, זה סימן ש"לא אותי יגעת".
 

יעבץ

משתמש ותיק
מנין אמר:
"ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה". מבאר הגר"א, מכך שראתה שזה לא בא לה בקלות אלא במאמץ, הבינה רות שזה אמיתי ולכן חדלה לדבר אליה.
"ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", מבאר המגיד מדובנא, אם יגעת, זה סימן ש"לא אותי יגעת".

אתה כותב פה לשני הכיוונים.
אצל רות רואים מהמאמץ שזה אמיתי. והמגיד מדובנא כותב שהמאמץ הוא סימן לדרך לא נכונה.
אבל נדמה לי שאריך התכוון לקושי שנתפס כ"סימן משמים". ולא לדרך חיים נכונה או לא.
 

במבי

משתמש ותיק
ולפעמים מראים לאדם סיוע משמים כמו לגבי אסתר שנאמר וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ. (ב-טז) והגמ' כותבת במגילה יג. שזה בחודש שהגוף נהנה מן הגוף וכותב שם רש"י והעיד לך הכתוב שהיו מתכונין מן השמים לחבבה על בעלה.

והשאלה היא מהי הראיה מן השמים, האם מפני שזה כתוב במגילת אסתר או עצם זימון הלקיחה בחודש טבת זה כבר ראיה מן השמים.
 
בסיפורי מעשיות, מעשה ח' מרב ובן יחיד, מתייחס רביה"ק בין השאר לעניין זה.

מַעֲשֶׂה בְּרַב אֶחָד, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בָּנִים. אַחַר־כָּךְ הָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד, וְגִדֵּל אוֹתוֹ, וְהִשִּׂיא אוֹתוֹ, וְהָיָה יוֹשֵׁב בָּעֲלִיָּה וְלָמַד, כְּדֶרֶךְ אֵצֶל הַגְּבִירִים. וְהָיָה לוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל תָּמִיד, רַק שֶׁהָיָה מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁחָסֵר לוֹ אֵיזֶה חִסָּרוֹן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ, וְלֹא הָיָה מַרְגִּישׁ טַעַם בְּלִמּוּדוֹ וּבִתְפִלָּתוֹ. וְסִפֵּר לִפְנֵי שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּנֵי הַנְּעוּרִים, וְנָתְנוּ לוֹ עֵצָה שֶׁיִּסַּע לְאוֹתוֹ צַדִּיק. וְאוֹתוֹ בֵּן הַנַּ"ל עָשָׂה מִצְוָה שֶׁבָּא עַל־יָדָהּ לִבְחִינַת מָאוֹר הַקָּטָן.
וְהָלַךְ אוֹתוֹ הַבֵּן יָחִיד וְסִפֵּר לְאָבִיו, בַּאֲשֶׁר שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ טַעַם בַּעֲבוֹדָתוֹ כַּנַּ"ל, וְחָסֵר לוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ. בְּכֵן הוּא רוֹצֶה לִנְסֹעַ לְאוֹתוֹ צַדִּיק. וְהֵשִׁיב לוֹ אָבִיו: אֵיךְ אַתָּה בָּא לִנְסֹעַ אֵלָיו? הֲלֹא אַתָּה לַמְדָן יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וּמְיֻחָס יוֹתֵר מִמֶּנּוּ? לֹא נָאֶה לְךָ לִנְסֹעַ אֵלָיו, כַּלֵּךְ מִדֶּרֶךְ זוֹ! עַד שֶׁמָּנַע אוֹתוֹ לִנְסֹעַ. וְחָזַר לְלִמּוּדוֹ, וְשׁוּב הִרְגִּישׁ חִסָּרוֹן כַּנַּ"ל. וְהִתְיַעֵץ שׁוּב עִם אוֹתָן הָאֲנָשִׁים הַנַּ"ל, וְיָעֲצוּ אוֹתוֹ כְּמִקֹּדֶם לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק, וְשׁוּב הָלַךְ לְאָבִיו, וְהִטָּה אוֹתוֹ אָבִיו וּמָנַע אוֹתוֹ כַּנַּ"ל. וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים. וְהַבֵּן הַנַּ"ל הָיָה מַרְגִּישׁ שֶׁחָסֵר לוֹ, וְהָיָה מִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד לְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹנוֹ וְלֹא יָדַע מַהוּ כַּנַּ"ל. וּבָא עוֹד לְאָבִיו וְהִפְצִיר בּוֹ, עַד שֶׁהֻכְרַח אָבִיו לִנְסֹעַ עִמּוֹ, כִּי לֹא רָצָה לְהַנִּיחַ אוֹתוֹ לִנְסֹעַ לְבַדּוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בֵּן יָחִיד.
וְאָמַר לוֹ אָבִיו: הֲלֹּא תִּרְאֶה שֶׁאֶסַּע עִמְּךָ, וְאַרְאֶה לְךָ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְאָסְרוּ הַמֶּרְכָּבָה וְנָסְעוּ. אָמַר לוֹ אָבִיו: בָּזֶה אֲנַסֶּה: אִם יִתְנַהֵג כַּסֵּדֶר, הוּא מִן הַשָּׁמַיִם, וְאִם לָאו אֵינוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, וְנַחֲזֹר. וְנָסְעוּ וּבָאוּ אֶל גֶּשֶׁר קָטָן, וְנָפַל סוּס אֶחָד וְהַמֶּרְכָּבָה נִתְהַפְּכָה וְכִמְעַט נִטְבְּעוּ. אָמַר לוֹ אָבִיו: רְאֵה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כְּסֵדֶר, וְאֵין הַנְּסִיעָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְחָזְרוּ.
וְחָזַר הַבֵּן לְלִמּוּדוֹ, וְשׁוּב רָאָה הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְחָזַר וְהִפְצִיר בְּאָבִיו כַּנַּ"ל, וְהֻכְרַח לִנְסֹעַ עִמּוֹ שֵׁנִית. וּכְשֶׁנָּסְעוּ הֶעֱמִיד אָבִיו הַנִּסָּיוֹן כְּבָרִאשׁוֹנָה אִם יִתְנַהֵג כַּסֵּדֶר. וְנִזְדַּמֵּן, כְּשֶׁהָיוּ נוֹסְעִים וְנִשְׁבְּרוּ שְׁנֵי הַיָּדוֹת שֶׁקּוֹרִין אַקְסִין, וְאָמַר לוֹ אָבִיו: רְאֵה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג לָנוּ לִנְסֹעַ, כִּי הַאִם זֶה דֶּרֶךְ הַטֶּבַע שֶׁיִשְׁתַּבְּרוּ שְׁנֵי הָאַקְסִין? וְכַמָּה פְּעָמִים שֶׁנָּסְעוּ עִם הַמֶּרְכָּבָה הַזֹּאת, וְלֹא נִזְדַּמֵּן כָּזֹאת. וְחָזְרוּ.
וְחָזַר הַבֵּן הַנַּ"ל לְדַרְכּוֹ כַּנַּ"ל (הַיְנוּ לְלִמּוּדוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל), וְשׁוּב הִרְגִּישׁ הַחִסָּרוֹן כַּנַּ"ל, וְהָאֲנָשִׁים יָעֲצוּ אוֹתוֹ לִנְסֹעַ. וְחָזַר לְאָבִיו וְהִפְצִיר אוֹתוֹ, כַּנַּ"ל, וְהֻכְרַח לִנְסֹעַ עִמּוֹ עוֹד. וְאָמַר לוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא נַעֲמֹד עוֹד עַל נִסָּיוֹן כָּזֶה, כִּי זֶה דֶּרֶךְ הַטֶּבַע, שֶׁנּוֹפֵל סוּס לִפְעָמִים, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּבְּרִין הָאַקְסִין, אִם לֹא שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה דָּבָר מֻרְגָּשׁ מְאֹד. וְנָסְעוּ וּבָאוּ לִקְרֶעטְשְׁמֶי לָלוּן, וּמָצְאוּ שָׁם סוֹחֵר, וְהִתְחִילוּ לְסַפֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ הַסּוֹחֲרִים, וְלֹא גִּלּוּ לוֹ שֶׁהֵם נוֹסְעִים לְשָׁם, כִּי הָרַב הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁנּוֹסֵעַ לְאוֹתוֹ הַצַּדִּיק. וְהָיוּ מְדַבְּרִים מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם, עַד שֶׁבְּסִבּוּב הַדְּבָרִים הִגִּיעוּ לְסַפֵּר מִצַּדִּיקִים, הֵיכָן נִמְצָאִים צַדִּיקִים, וְסִפֵּר לָהֶם שֶׁשָּׁם נִמְצָא צַדִּיק, וְשָׁם, וְשָׁם, וְהִתְחִילוּ הֵם לְדַבֵּר מֵהַצַּדִּיק שֶׁנָּסְעוּ אֵלָיו. הֵשִׁיב לָהֶם: זֶה? (בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ) הֲלֹא קַל הוּא, כִּי אֲנִי נוֹסֵעַ עַכְשָׁו מִמֶּנּוּ, וַאֲנִי הָיִיתִי שָׁם, שֶׁהָיָה עוֹבֵר עֲבֵרָה. עָנָה אָבִיו וְאָמַר לִבְנוֹ: הֲרָאִיתָ בְּנִי, מַה שֶּׁזֶּה הַסּוֹחֵר מְסַפֵּר לְפִי תֻּמּוֹ, וַהֲלֹא הוּא נוֹסֵעַ מִשָּׁם. וְחָזְרוּ לְבֵיתָם.
וְנִפְטַר אוֹתוֹ הַבֵּן, וּבָא בַּחֲלוֹם לְהָרַב הַנַּ"ל אָבִיו, וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְכַעַס גָּדוֹל, וְשָׁאַל אוֹתוֹ: לָמָּה אַתָּה בְּכַעַס כָּל־כָּךְ? וְהֵשִׁיב לוֹ, שֶׁיִּסַּע לְאוֹתוֹ הַצַּדִּיק הַנַּ"ל (שֶׁרָצָה לִנְסֹעַ עִם בְּנוֹ אֵלָיו כַּנַּ"ל), וְהוּא יַגִּיד לְךָ עַל מָה אֲנִי בְּכַעַס. וְהֵקִיץ, וְאָמַר, שֶׁמִּקְרֶה הוּא. אַחַר־כָּךְ חָלַם לוֹ עוֹד כַּנַּ"ל, וְאָמַר שֶׁהוּא גַּם־כֵּן חֲלוֹם שָׁוְא, וְכֵן עַד שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. וְהֵבִין: הֲלֹּא דָּבָר הוּא. וְנָסַע לְשָׁם.
וּפָגַע בְּהַדֶּרֶךְ אֶת הַסּוֹחֵר שֶׁפָּגַע מִקֹּדֶם בְּעֵת שֶׁנָּסַע עִם בְּנוֹ, וְהִכִּיר אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: הֲלֹא אַתָּה הוּא שֶׁרְאִיתִיךָ בְּאוֹתוֹ הַקְּרֶעטְשְׁמֶי? וְהֵשִׁיב לוֹ: בְּוַדַּאי רָאִיתָ אוֹתִי. וּפָתַח פִּיו, וְאָמַר לוֹ אִם תִּרְצֶה, אֶהְיֶה בּוֹלֵעַ אוֹתְךָ. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְדַבֵּר? הֵשִׁיב לוֹ: זָכוּר אַתָּה, כְּשֶׁנָּסַעְתָּ עִם בִּנְךָ. וּבִתְחִלָּה נָפַל סוּס עַל הַגֶּשֶׁר, וְחָזַרְתָּ. אַחַר־כָּךְ נִשְׁבְּרוּ הָאַקְסִין, אַחַר־כָּךְ פָּגַעְתָּ בִּי, וְאָמַרְתִּי לְךָ שֶׁהוּא קַל. וּמֵאַחַר שֶׁפָּטַרְתִּי אוֹתוֹ, אֶת בִּנְךָ, עַכְשָׁו אַתָּה רַשַּׁאי לִנְסֹעַ, כִּי הוּא הָיָה בְּחִינַת מָאוֹר הַקָּטָן, וְהַצַּדִּיק הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת מָאוֹר הַגָּדוֹל, וְאִם הָיוּ מִתְוַעֲדִים יַחַד, הָיָה בָּא מָשִׁיחַ; וְכֵיוָן שֶׁפָּטַרְתִּי אוֹתוֹ אַתָּה רַשַּׁאי לִנְסֹעַ. וּבְתוֹךְ דְּבָרָיו נֶעֱלַם, וְלֹא הָיָה לוֹ עִם מִי לְדַבֵּר. וְנָסַע הָרַב אֶל הַצַּדִּיק, וְצָעַק חֲבָל! חֲבָל! חֲבָל עַל דְּאַבְדִּין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין! הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָשִׁיב נִדָּחֵינוּ בְּקָרוֹב, אָמֵן.
וְזֶה הַסּוֹחֵר הַנַּ"ל הָיָה הס"מ בְּעַצְמוֹ, (שֶׁנִּדְמָה לְסוֹחֵר וְהִטְעָה אוֹתָם, וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁפָּגַע שֵׁנִית בְּהָרַב הַנַּ"ל, הִתְגָּרָה עִמּוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ עַל אֲשֶׁר שָׁמַע לַעֲצָתוֹ, כִּי כֵן דַּרְכּוֹ כַּיָּדוּעַ) הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַצִּילֵנוּ.
 

אח שלך

משתמש ותיק
בקשר לשמועה שהוא הפסיק ברכת כהנים בגלל השריפה - העתקתי ממה שכבר דנו בזה באשכול העוסק בשיטת הפסיקה של הגר"א.

חלק א׳ ממעל כתב: כמדו׳ שעל ברכת כהנים מסופר שרצה להנהיג כן ואז נאסר וראה בזה אות שלא ישנה וכן הגר"ח רצה לשנות ונשרף הביה"כ והפסיק.

בן של רב כתב:
אני מכיר עוד גירסה ששמעתי מבן משפחת יעקבזון:
הרב ב. ז. יעקבזון זצ"ל רבה של באר יעקב היה שבור ורצוץ מטרגדיה של טביעת כמה בנות בסמינר שלו שם בטיול, וכמובן הזעם של ההורים וכו'.
והחליט שמן השמים מראים לו שאין מעשיו רצויים, ותכנן לסגור הסמינר והסתגר בביתו עד יעבור זעם.

והנה להפתעתו מגיע הסטייפלר לבאר יעקב לנחמו, וסיפר לו כך:
הגר"ח מוולאזין רצה לבנות ביהכ"נ שיברכו ברכת כהנים כל יום, ולצערו לאחר כל המאמצים נשרף מיד.
התעקש רבי חיים ובנה שוב - ושוב נשרף!
המשיך ובנה פעם שלישית - ונשרף!
ובפעם הרביעית - עמד על תילו עד מלחמת העולם השניה.

נכון שקשה לכם להאמין? לא נורא, גם לי היה קשה, אבל מתרגלים.

למעוניין: בהמשך יש שם עוד תגובות בענין ברכת כהנים. 
 

עת לדבר

משתמש ותיק
מנין אמר:
"ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה". מבאר הגר"א, מכך שראתה שזה לא בא לה בקלות אלא במאמץ, הבינה רות שזה אמיתי ולכן חדלה לדבר אליה.
"ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", מבאר המגיד מדובנא, אם יגעת, זה סימן ש"לא אותי יגעת".
עת לדבר אמר:
בברכת זכרונות של מוסף דר"ה אמרנו - אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך (אין זה פסוק).
כמדומה שרוב העולם מפרשים 'יתאמץ' מלשון השגור - לעשות מאמץ יותר מכוחותיו. וזה לא נראה לומר ששייך לומר על עבודת ד' 'כי קרוב אליך הדבר' וכו'.
לכן נרא' הפי' 'יתאמץ' - יתחזק. כמו 'אמיץ כח'.
וכן ברות א יח 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה' פי' מתחזקת.
ובשלב מסוים השתרש בלשון העולם לחלק בין אומץ ואמיץ שהכוונה לגבור, לבין מתאמץ בלשון התפעל שהכוונה לעשות מאמץ יותר מהיכולת. אבל הפירוש המקורי גם בלשון מתפעל הוא 'מתחזק'.
 
חלק עליון תַחתִית