מה חשוב יותר כוונת-הלב או דקדוק-הלכתי?

בחור_צעיר

משתמש ותיק
בס״ד

רציני שנברר יחדיו שלושה דברים:
1. מה התשובה לשאלה על פי האמת לאמיתה(מה יותר קרוב לרצון ה׳)?
2. מה ההדרכה המתאימה לדור הנוכחי?
3. האם צריך להיות הבדל בהדרכה בין המגזרים או בין המדרגות הרוחניות?

לדוגמא:
מה חשוב יותר, שהאדם יקרא את האותיות בסידור על פי הניקוד והדקדוק המדויק, ויפסיד חלק נכבד מכוונת הלב, או: שישקיע ויכוון את כל לבו להשם, ומדי פעם יפספס הברה או הדגשה של כמה אותיות.

1. על פי האמת לאמיתה - מה יותר קרוב לרצון ה׳?
2. איזו הדרכה מתאימה לדור הנוכחי?
3. האם יש הבדל מה ההדרכה המתאימה בין: חרדים/צדיקים/בעלי תשובה/חילונים/בעלי שכל/בעלי לב וכו׳.

אשמח אם תענו יותר בצורה כוללנית על כלל המצוות ופחות על הדוגמא הספציפית הנ״ל, אמנם אשמח לשמוע גם את ההסבר לדוגמא הספציפית על דקדוק בתפילה.
 

במבי

משתמש ותיק
ידוע (ואולי לא...)מה שמביא הספר חסידים על אחד ששמע כהן שעלה לדוכן והיה אומר קבוע "יברך ה' וישמדך" וגער בו הלה והודיעו מהשמיים שיענשו את הגוער כי הייתה הברכת כהנים הנ"ל חביבה כלפי שמיא ועפי"ז משמע שהעיקר הוא כוונת הלב !
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
במבי אמר:
ידוע (ואולי לא...)מה שמביא הספר חסידים על אחד ששמע כהן שעלה לדוכן והיה אומר קבוע "יברך ה' וישמדך" וגער בו הלה והודיעו מהשמיים שיענשו את הגוער כי הייתה הברכת כהנים הנ"ל חביבה כלפי שמיא ועפי"ז משמע שהעיקר הוא כוונת הלב !
פשוט וברור שמכל הדברים האלה מותר לנו ללמוד למעשה רק בכל הקשור למעלת הכוונה ולא לצד של ביטול המצוות ולעבור עבירות:
וכן שמעתי כמה פעמים מהגר"ח קלופט שליט"א לגבי הסיפור של היהודי העני שהיה שם 12 חלות בארון הקודש ואמר שהם "לחם הפנים", והגבאי הוציאם וצעק עליו, וגם שם אמר לו האריז"ל שהיה נחת רוח בשמים מכוונת זה שהניחם שם:
וביאר הגר"ח קלופט שליט"א שפשוט וברור שאסור להקדיש לחם הפנים בזמן הזה, ואסור להניחו בארון הקדש, ומה שאנו אמורים ללמוד מהסיפור הוא רק החלק של חשיבות הכוונה והרצון לעשות נחת רוח לשמים, אבל חס וחלילה לא לענין לעבור על דברים אחרים מכח זה.
 
 

גמח

משתמש ותיק
לא הבנתי, הרי הוא עשה עבירה, נמצא שהעיקר זה הכוונה ולא דקדוק ההלכה?
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
ההוא שגער בו לא לימד אותו איך לומר, אלא גער בו.
אבל אם היה מלמדו והוא עושה בכוונה בודאי שהאומר בטעות היה נענש.

כבר אמר החזו"א שדקדוק ההלכה מביא לידי אהבה ויראה.

אבל מי שמדקדק כמצוות אנשים מלומדה בודאי הפסיק העיקר.
פעם מרן הרב שך זצ"ל אמר בשיחה שיכול אדם לומר פסוק ראשון של שמע, ולכוון שהוא בעל יכולת ושליט ברקיעים ולא יצא ידי חובה, כי הכל הרגל מחשבה, ולא ייחד מחשבתו באמת.
 

במבי

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
ההוא שגער בו לא לימד אותו איך לומר, אלא גער בו.
אבל אם היה מלמדו והוא עושה בכוונה בודאי שהאומר בטעות היה נענש.

כבר אמר החזו"א שדקדוק ההלכה מביא לידי אהבה ויראה.

אבל מי שמדקדק כמצוות אנשים מלומדה בודאי הפסיק העיקר.
פעם מרן הרב שך זצ"ל אמר בשיחה שיכול אדם לומר פסוק ראשון של שמע, ולכוון שהוא בעל יכולת ושליט ברקיעים ולא יצא ידי חובה, כי הכל הרגל מחשבה, ולא ייחד מחשבתו באמת.

אצטט

כותב ספר חסידים:

מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואומר "ישמדך" והיה שם חכם אחד אחד והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים והראוהו מן השמים לאותו חכם, כי אם לא יחזרנו יענש בדבר !!! עכ"ל (סוף סימן יח')


וכותב קודם לכן:
כי בוראנו אשר הוא בוחן ליבות אינו שואל כי אם לב האדם, אשר יהיה תמים עמו, ואחרי שאינו יודע לדבר כענין, מעלה עליו כאילו כיון יפה, וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר, ואינו יודעים הפסוקים ואומרם בטעות, תפילתם וזמרתם מתקבל כריח ניחוח, וגם הקב"ה שמח עליו שמחה גדולה, ואומר כמה הוא מזמר לפני לפי דעתו,
ועל זה נאמר ודגלו עלי אהבה.

https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=8&t=4779
 

עמיקא וטמירא

משתמש ותיק
ומה?? אתמהה!!
ומחר הינך מתפלל בבית המדרש ולעמוד ניגש אחד שאינו יודע כהוגן להוציא התיבות מפיו אולם כוונתו גדולה וכו'
מצד אחד אין יוצאים ממנו הוא מחסר תיבות וחייבים להורידו מהתיבה ומצד שני הספר חסידים כי הקב"ה בוחן ליבות וכוונתו שלימה וזה שהורידו נענש ומה יפסוק מרן בכהאי גוונא??
ושם אין מבואר שהורידו דרך ביזיון וכיוצא בזה ויותר שהיה חייב להחזירו ואין די שיפיסנו
 

אנונימי

משתמש ותיק
בחור_צעיר אמר:
בס״ד

רציני שנברר יחדיו שלושה דברים:
1. מה התשובה לשאלה על פי האמת לאמיתה(מה יותר קרוב לרצון ה׳)?
2. מה ההדרכה המתאימה לדור הנוכחי?
3. האם צריך להיות הבדל בהדרכה בין המגזרים או בין המדרגות הרוחניות?

לדוגמא:
מה חשוב יותר, שהאדם יקרא את האותיות בסידור על פי הניקוד והדקדוק המדויק, ויפסיד חלק נכבד מכוונת הלב, או: שישקיע ויכוון את כל לבו להשם, ומדי פעם יפספס הברה או הדגשה של כמה אותיות.

1. על פי האמת לאמיתה - מה יותר קרוב לרצון ה׳?
2. איזו הדרכה מתאימה לדור הנוכחי?
3. האם יש הבדל מה ההדרכה המתאימה בין: חרדים/צדיקים/בעלי תשובה/חילונים/בעלי שכל/בעלי לב וכו׳.

אשמח אם תענו יותר בצורה כוללנית על כלל המצוות ופחות על הדוגמא הספציפית הנ״ל, אמנם אשמח לשמוע גם את ההסבר לדוגמא הספציפית על דקדוק בתפילה.
יש בלבול מסוים כשמדברים על השאלה העתיקה של מעשה מול הלב,

בודאי שבסוף הכל מודים שרחמנא ליבא בעי,
אבל הלב המדובר איננו בדווקא דביקות,שרעפי קודש, התרכזות בתפילה וכו' 
(סביר להניח שבסיפורי הס"ח  שהובא מברכת כהנים ופסוד"ז לא היה גם את זה)
 אלא ה'קמאי מסרי נפשיהו על קדושת השם'
יכול להיות אדם שיהיה פחות מרוכז בתפילה בכוונת הלב,
אבל מקירות ליבו הוא שואף לטוב , לקירבת ה' וכו', משקיע, כופה את יצרו,  עומד יותר בנסיונות,
וכו' וכו'
ולכן אין שום ערובה שלמעמקי הלב הזה מגיעים דווקא ע"י כפיית ועבודת הלב החיצוני, 
ולא ע"י המעשה 
 
 

ברך

משתמש חדש
בחובות הלבבות הוא מביא ויכוח בין השכל והלב, המסקנה היא ששניהם מוכרחים ואי אפשר אחד בלי השני.
עיין שם באריכות.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
עמיקא וטמירא אמר:
ומה?? אתמהה!!
ומחר הינך מתפלל בבית המדרש ולעמוד ניגש אחד שאינו יודע כהוגן להוציא התיבות מפיו אולם כוונתו גדולה וכו'
מצד אחד אין יוצאים ממנו הוא מחסר תיבות וחייבים להורידו מהתיבה ומצד שני הספר חסידים כי הקב"ה בוחן ליבות וכוונתו שלימה וזה שהורידו נענש ומה יפסוק מרן בכהאי גוונא??
ושם אין מבואר שהורידו דרך ביזיון וכיוצא בזה ויותר שהיה חייב להחזירו ואין די שיפיסנו
שילמדו, ולא יורידו.
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
אכתוב את מה שאני מבין לא אציין מקורות (גם כי אין לי.. וגם כי אני כותב סברא ע"מ שידונו בזה)
א.
יש מצוות לבביות ויש מצוות מעשיות

במצוות המעשיות העיקר זה הביצוע ההלכתי
למשל תפילין ד מינים ברור שיש מטרה וכוונה וטעמים שונים

וכך לגבי שופר יש עשר טעמים ידועים אבל כשיהודי שומע שופר הכוונה הכי חשובה כאשר ציווני בוראי

לעומת זאת תפילה היא להבנתי מצווה לבבית עבודה שבלב
בכגון זה העיקר זה ההבנה שהוא לפניו הוא נושא ונותן כלשון המס"י

קרי"ש עניינה קבלת עול מלכות שמים וזה סוג המצווה

ברור שצריך את שני החלקים אבל השאלה על מה עיקר הדגש

ב.
מאז שניתנה תורה יש חוקים איך עובדים את בורא עולם ולכן כמעט לא שייך מושג של עבירה לשמה
כי הלב צריך לבוא עם כללים וחוקים
יש מושג של לצאת ידי חובה ובזה יש דברים מעכבים
ולא יעזור הרבה כוונה אם התפילין מונחים שלא במקום זה לא שווה הרבה

וכבר אמר פעם מישהו
ההבדל בין מצוה עם לב למצוה בלי לב הוא שמים וארץ

אך גדול מכך ההבדל בין מצוה בזמנה למצוה שלא בזמנה

ג.
למעשה ברור שיש הבדל בעניין זה בין הנהגת החסידים ששמו יותר את הדגש על הלב
לבין הליטאים ששמו עיקר עניינם על הקיום המדוייק
מי צודק?
בזה אנחנו מגיעים לאשכולות הרבים בהם דנו בנושא נדוש זה
 

מסורת אבותינו

משתמש רגיל
החזון איש שמע פעם את הג"ר מאיר גריינמן שליט"א בבחרותו, יושב בבית מדרשו (של החזו"א), וקורא קריאת שמע. והיה מדקדק באותיותיה יותר מדי
אמר לו החזו"א: "תיזהר שלא תצטנן"
(למי שלא מבין: "כל המדקדק באותיותיה מצננים לו גיהנם").
 

צח ואדום

משתמש רגיל
צריך לדעת שלא כל מי שלא מדקדק להוציא את האותיות בצורה מדוקדקת, מוציא שגיאות מפיו.
יכולים לכוון כוונת הלב, ולא צריך בכלל להשקיע את הראש בצורה שבה מוציאים את האותיות מהפה, כי הרי כל בן אדם נורמלי מוציא את המילים בצורה נורמלית, ואין שום סיבה לחשוש שמא הוא טעה.
 

HaimL

משתמש ותיק
צח ואדום אמר:
צריך לדעת שלא כל מי שלא מדקדק להוציא את האותיות בצורה מדוקדקת, מוציא שגיאות מפיו.
יכולים לכוון כוונת הלב, ולא צריך בכלל להשקיע את הראש בצורה שבה מוציאים את האותיות מהפה, כי הרי כל בן אדם נורמלי מוציא את המילים בצורה נורמלית, ואין שום סיבה לחשוש שמא הוא טעה.
הטענה שלך צריכה דוגמאות

מה נקרא שכן צריך לדקדק 
ומה נקרא לדקדק יותר מדי 
 
 

צח ואדום

משתמש רגיל
יש לצערנו הרבה אנשים שקוראים קריאת שמע כך:
"ש-מ-ע----י-ש-ר-א-ל----ה'----א-ל-ו-ק-י-נ-ו--" וכו'
וכשנדמה להם שלא אמרו מילה אחת בהגיה הנכונה ביותר, הם חוזרים שוב על המילה, ולפעמים יכולים לומר את אותה המילה ג' או ד' פעמים ר"ל.
וכבר אמרו בגמ' ברכות לג: עיי"ש.
ועיין בדברי רש"י (שם): מילתא מילתא ותני לה - כל תיבה ותיבה חוזר ושונה מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה שאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ אמר פסוק שלם ותני ליה משתקינן ליה דמחזי כשתי רשויות:
ולצערנו רבים מהליטאים טועים בדבר הזה.
 

כרם

משתמש ותיק
במבי אמר:
ידוע (ואולי לא...)מה שמביא הספר חסידים על אחד ששמע כהן שעלה לדוכן והיה אומר קבוע "יברך ה' וישמדך" וגער בו הלה והודיעו מהשמיים שיענשו את הגוער כי הייתה הברכת כהנים הנ"ל חביבה כלפי שמיא ועפי"ז משמע שהעיקר הוא כוונת הלב !

תנאי יש בדבר, שאינו יודע לומר כהוגן, כפי שהוא מודגש יותר מפעם אחת בדברי ספר חסידים, וכיון שבדעתו לומר כהוגן ואינו יכול להוציא בשפתיו נאמר עליו ודגלו עלי אהבה - ודלוגו עלי אהבה, שכונת הלב מחפה על האמירה שלא כהוגן. אבל פשיטא שאותו כהן לא יצא ידי מצות ברכת כהנים, והקורא קריאת שמע במלוא כונת הלב ואינו אומר כמו שצריך לומר, לא קיים מצות קריאת שמע. (אולי יקבל גן-עדן, ואולי הרבה גן עדן, וגם הוא חביב לפני הקב"ה - אבל את המצוה הוא לא קיים!)
 

במבי

משתמש ותיק
כרם אמר:
במבי אמר:
ידוע (ואולי לא...)מה שמביא הספר חסידים על אחד ששמע כהן שעלה לדוכן והיה אומר קבוע "יברך ה' וישמדך" וגער בו הלה והודיעו מהשמיים שיענשו את הגוער כי הייתה הברכת כהנים הנ"ל חביבה כלפי שמיא ועפי"ז משמע שהעיקר הוא כוונת הלב !

תנאי יש בדבר, שאינו יודע לומר כהוגן, כפי שהוא מודגש יותר מפעם אחת בדברי ספר חסידים, וכיון שבדעתו לומר כהוגן ואינו יכול להוציא בשפתיו נאמר עליו ודגלו עלי אהבה - ודלוגו עלי אהבה, שכונת הלב מחפה על האמירה שלא כהוגן. אבל פשיטא שאותו כהן לא יצא ידי מצות ברכת כהנים, והקורא קריאת שמע במלוא כונת הלב ואינו אומר כמו שצריך לומר, לא קיים מצות קריאת שמע. (אולי יקבל גן-עדן, ואולי הרבה גן עדן, וגם הוא חביב לפני הקב"ה - אבל את המצוה הוא לא קיים!)

מהיכי תיתי זאת למר ?

אמנם המחבר פוסק בסימן  קכח' סעיף לג' שמי שאינו יודע לחתוך בין ע' לא'  אך כבר כותב שם הט"ז שאנו רוב עמינו אין יודעים להבדיל בזה, אין שייך פסול בזה וברמב"ם מביא עוד שיבולת וסיבולת וזה מצוי ביננו ... ובמדינות רוסיא רגיל זה הדבר מאד והוי כמו דש בעירו ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן כראוי כנ"ל עכ"ל

וא"כ לפי דבריך איך יובנו דברי הט"ז ?

והפרי מגדים מצטט את רש"י במגילה כד: שאין מורידין אנשי בית שאן וטבעונים לפני התיבה שקורין לא' ע' ובברכת כהנים הוי לשון קללה שבמקום יאר אומר יער ופוגמין תפילתן ומשמע דדווקא בתפילה הווי לעכובא אך בברכת כהנים לא שייך לומר כן.
 
 

HaimL

משתמש ותיק
במבי אמר:
כרם אמר:
במבי אמר:
ידוע (ואולי לא...)מה שמביא הספר חסידים על אחד ששמע כהן שעלה לדוכן והיה אומר קבוע "יברך ה' וישמדך" וגער בו הלה והודיעו מהשמיים שיענשו את הגוער כי הייתה הברכת כהנים הנ"ל חביבה כלפי שמיא ועפי"ז משמע שהעיקר הוא כוונת הלב !

תנאי יש בדבר, שאינו יודע לומר כהוגן, כפי שהוא מודגש יותר מפעם אחת בדברי ספר חסידים, וכיון שבדעתו לומר כהוגן ואינו יכול להוציא בשפתיו נאמר עליו ודגלו עלי אהבה - ודלוגו עלי אהבה, שכונת הלב מחפה על האמירה שלא כהוגן. אבל פשיטא שאותו כהן לא יצא ידי מצות ברכת כהנים, והקורא קריאת שמע במלוא כונת הלב ואינו אומר כמו שצריך לומר, לא קיים מצות קריאת שמע. (אולי יקבל גן-עדן, ואולי הרבה גן עדן, וגם הוא חביב לפני הקב"ה - אבל את המצוה הוא לא קיים!)

מהיכי תיתי זאת למר ?

אמנם המחבר פוסק בסימן  קכח' סעיף לג' שמי שאינו יודע לחתוך בין ע' לא'  אך כבר כותב שם הט"ז שאנו רוב עמינו אין יודעים להבדיל בזה, אין שייך פסול בזה וברמב"ם מביא עוד שיבולת וסיבולת וזה מצוי ביננו ... ובמדינות רוסיא רגיל זה הדבר מאד והוי כמו דש בעירו ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן כראוי כנ"ל עכ"ל

וא"כ לפי דבריך איך יובנו דברי הט"ז ?

והפרי מגדים מצטט את רש"י במגילה כד: שאין מורידין אנשי בית שאן וטבעונים לפני התיבה שקורין לא' ע' ובברכת כהנים הוי לשון קללה שבמקום יאר אומר יער ופוגמין תפילתן ומשמע דדווקא בתפילה הווי לעכובא אך בברכת כהנים לא שייך לומר כן.
אל"ף ועי"ן דשו בו אחינו האשכנזים. אבל בין ישמרך לבין ישמדך אין כמדומני מי שטועה. השאלה אם אותו כהן היה עם הארץ, או עילג לשון.
 
 

לא פסקה ישיבה

משתמש ותיק
ודאי שכוונת הלב הוא העיקר, והדקדוק הוא צורת המילים, איך לבטאות את הענין. ובודאי שהפנימיות עדיפא על היותר חיצוני. מה גם שתלוי איזה דקדוק. האם חששות שונים הקרובים לכפייתיות, ועיסוק אובססי בדקדוק הלכתי, ועדיפותו על פנימיות המצוה. ואם תאמרו שיש שעוסקים באובססיות בכוונת הלב, אמור להם שאי"ז כוונת הלב, אלא כוונת הכפייתיות.
 
אבי חי אמר:
צח ואדום אמר:
ולצערנו רבים מהליטאים טועים בדבר הזה.
מיעוט רבים שניים.
אותם שנים אוחזים שהמילה שאמרו היא לא מילה. (ולמען האמת, שמעתי אחד כזה ולענ'' דלא יצא יד''ח אף כשהמילה שאמר בסוף הניחה את דעתו, כיהלום שמרוב שיוף וקרצוף לא נותר בו מאומה מלבד עייני''ן וחתי''ן מודגשים טובא)
 
 

דרומאי

משתמש ותיק
בחור_צעיר אמר:
בס״ד

רציני שנברר יחדיו שלושה דברים:
1. מה התשובה לשאלה על פי האמת לאמיתה(מה יותר קרוב לרצון ה׳)?
2. מה ההדרכה המתאימה לדור הנוכחי?
3. האם צריך להיות הבדל בהדרכה בין המגזרים או בין המדרגות הרוחניות?

לדוגמא:
מה חשוב יותר, שהאדם יקרא את האותיות בסידור על פי הניקוד והדקדוק המדויק, ויפסיד חלק נכבד מכוונת הלב, או: שישקיע ויכוון את כל לבו להשם, ומדי פעם יפספס הברה או הדגשה של כמה אותיות.

1. על פי האמת לאמיתה - מה יותר קרוב לרצון ה׳?
2. איזו הדרכה מתאימה לדור הנוכחי?
3. האם יש הבדל מה ההדרכה המתאימה בין: חרדים/צדיקים/בעלי תשובה/חילונים/בעלי שכל/בעלי לב וכו׳.

אשמח אם תענו יותר בצורה כוללנית על כלל המצוות ופחות על הדוגמא הספציפית הנ״ל, אמנם אשמח לשמוע גם את ההסבר לדוגמא הספציפית על דקדוק בתפילה.
במשנה ברורה כתוב אודות קריאת שמע בטעמיה שאם מבטל הכוונה עדיף שיקרא בלא טעמים. והמשמעות היא דמיירי בכל הפרשיות ולא רק בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה.
ולכאורה כ"ש בתפילה שעיקרה היא הכוונה.

ועצם התפילה בדקדוק כבר נתבאר במקו"א כאן שאין בה שום ענין הלכתי.
 
 

לעצמו נברא

משתמש ותיק
בדקדוק שיש לו מקום מעיקר הדין ודאי דהדקדוק עדיף
הא ב הוא לצאת יד"ח ולקיים ציווי השי"ת והעיקר הוא לא להשיג הישגים רוחנים
אלא לקיים מה שהקב"ה מצווה אותנו וברגע שקיום הציווי, מוטל בספק א"א לעבור לשלבים הבאים.
 
 

חושב מבחוץ

משתמש ותיק
יעקב שלם אמר:
אכתוב את מה שאני מבין לא אציין מקורות (גם כי אין לי.. וגם כי אני כותב סברא ע"מ שידונו בזה)
א.
יש מצוות לבביות ויש מצוות מעשיות

במצוות המעשיות העיקר זה הביצוע ההלכתי
למשל תפילין ד מינים ברור שיש מטרה וכוונה וטעמים שונים

וכך לגבי שופר יש עשר טעמים ידועים אבל כשיהודי שומע שופר הכוונה הכי חשובה כאשר ציווני בוראי

לעומת זאת תפילה היא להבנתי מצווה לבבית עבודה שבלב
בכגון זה העיקר זה ההבנה שהוא לפניו הוא נושא ונותן כלשון המס"י

קרי"ש עניינה קבלת עול מלכות שמים וזה סוג המצווה

ברור שצריך את שני החלקים אבל השאלה על מה עיקר הדגש

ב.
מאז שניתנה תורה יש חוקים איך עובדים את בורא עולם ולכן כמעט לא שייך מושג של עבירה לשמה
כי הלב צריך לבוא עם כללים וחוקים
יש מושג של לצאת ידי חובה ובזה יש דברים מעכבים
ולא יעזור הרבה כוונה אם התפילין מונחים שלא במקום זה לא שווה הרבה

וכבר אמר פעם מישהו
ההבדל בין מצוה עם לב למצוה בלי לב הוא שמים וארץ

אך גדול מכך ההבדל בין מצוה בזמנה למצוה שלא בזמנה

ג.
למעשה ברור שיש הבדל בעניין זה בין הנהגת החסידים ששמו יותר את הדגש על הלב
לבין הליטאים ששמו עיקר עניינם על הקיום המדוייק
מי צודק?
בזה אנחנו מגיעים לאשכולות הרבים בהם דנו בנושא נדוש זה
קצר (יחסית) וממש לעניין
 
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
בתפילה וברכות, העיקר הכוונה, וצריך לומר באופן שכך היה מדבר לפני מלך (אז לא לבלוע מילים, וכן לא לדקדק מדי).

בקריאת שמע חובה את שניהם ממש. בפסוק ראשון, הכוונה לעיכובא והדקדוק לא. בפרשיות, שניהם לא לעיכובא, אך חשובים לכתחילה.

בקריאת התורה וההפטרה, העיקר הדקדוק. ורק צריך שיבין מה הוא קורא. וכוונות של אימה ויראה וכד' זה רק בונוס. 

ואם מאן דהו ישאל מה נקרא לדקדק יותר מדי, הרי שזה משתנה לפי אדם (וצריך להיזהר לא לחשוב על מי שמדקדק פחות ממני שהוא קל דעת, ומי שמדקדק יותר ממני הוא חולה נפש [בכלל יש לאנשים מחשבות כאלה בכל ענייני עבודת ה']). וכנראה המדד הוא שזה כבר מפריע לו לכוון דעתו, אזי זה לכאורה מדוקדק מדי.
 
חלק עליון תַחתִית