ד.מ. אמר:
יש"כ יצחק
שלא לילך ד"א בלא נט"י הוא תקנ"ח? או דכולו שייך לעניני פנימיות?
לכאורה אין כאן שום תקנת חכמים,
כל הענין של תקנת חכמים בעניני סכנה הוא לא ברור, יש הרבה מקומות בש"ס שחז"ל מדברים על עניני סכנה ורפואות וכיו"ב, אבל בדרך כלל מדובר רק בידע מציאותי שחז"ל רצו שנדע ולא מדובר בתקנה דרבנן שחייבים לקיים.
באופן כללי ברור שהרמב"ם העתיק בהלכות רוצח פי"א את כל התקנות דרבנן שנוגעות לעניני סכנה, ומה שהר"מ לא העתיק הוא סבר שזה עצה טובה או לימוד גרידא ולא תקנה. הפוסקים האחרים העתיקו מהש"ס חלק מהענינים שחז"ל מדברים עליהם אבל לא נראה שחלקו על הר"מ בעיקר ההגדרה.
(הרמב"ם גם מסביר את עצם ההגדרה של התקנה בעניני סכנה בזה"ל: הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכָל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ אוֹ אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. כלומר הדבר בעצמו הוא סכנה אבל מותר לאדם "לקחת את הסיכון", ישנם סכנות שחז"ל שללו מהאדם את הזכות "לקחת את הסיכון", גם מהבחינה הזו מסתבר מאד אין איסור ללכת ד"א בלי נט"י כי זה לא סכנה רגילה שאפשר לומר שכל הנידון הוא רק אם מותר "לקחת את הסיכון" או לא, כי מסתבר יותר שמצד הטבע הרגיל שצריך לשמור על הבריאות אין בזה סכנה וחז"ל הזהירו על זה רק משום ענינים סגוליים ועניני קדושה, וכל המושג של תקנת חז"ל בעניני סכנה לא שייך כאן).