אני לא מונח בסוגיא, אבל זכור לי בזמנו שהרב'ה הגדול רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, הועיל לי מאוד בהבנת דברי הרשב"ם, גדרי מיגו, ושאר החשבון בסוגיא ובדברי הראשונים.
חידושי ר' נחום מסכת בבא בתרא דף לב עמוד ב אות קמ - קמב ואילך.
רשב"ם ד"ה אמאי קא סמכת (בביאור ד' הרשב"ם לדרכו של הרא"ש), והנה בד' הרשב"ם מצינו דרך אחרת בביאור ד' רב יוסף וז"ל דלא דמי לשאר מה לו לשקר שבגמ' ששתי טענות יכולות להיות אמת אותה שהוא טוען ואותה שהוא היה יכול לטעון ולא טען דאמרי' מיגו, אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום עדים, שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו ע"י האי שטר הוא והיאך נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא הוא והלא מודה שהשטר פסול והודאת בע"ד כמאה עדים, ואילו באו שני עדים שאמרו שהוא פסול ליכא תו מה לו לשקר עכ"ל, ולכ' כונתו דבנידו"ד שהוא עצמו הודה שטענת המיגו היא שקר ליכא מיגו דהו"ל כאילו אתו עדים להכחיש את טענת המיגו. והדברים סתומים וחתומים מהו הדמיון לאתו עדים, דהתם ה"ט דבטל המיגו אבל הכא שהוא עצמו הודה הרי אית ליה מיגו מעליא דאיבעי הוי טעין שטרא מעליא הוא. עוד יל"ע דברשב"ם דימה ד"ז למיגו במקום עדים, ולכ' אי"ז שייך כלל למיגו במק"ע, דבמיגו במק"ע איירי כשעדים הכחישו את הטענה שטען עכשיו והכא איירי לגבי הטענה שהיה יכול לטעון, ועי' ברמב"ן שהביאו וכתב ע"ז "ואיני מבין דבריו" וצ"ע.
[וכב' מו"ר הגרא"ו זצ"ל ר"ל בביאור ד' הרשב"ם עפ"י דרכו הנ"ל דהחילוק בין הך מיגו לכל מיגו דעלמא הוא דבכל מיגו דעלמא הרי הוא נאמן בעצם הטענה, משא"כ בנידו"ד דכל כחו בקרקע הוא רק מכח העדות שבשטר נמצא דל"ל כח נאמנות כלל דכעת נתברר דהשטר פסול ול"ש דין כח הטענה, והוסיף הגרא"ו דהרמב"ן שנחלק ע"ז ס"ל שענין מיגו הוא מה לי לשקר גרידא. אמנם מלשון הרשב"ם לא משמע הכי].
ובביאור הדברים מצינו ב' דרכים בראשונים ומתחילה נבאר את דרכו של הרא"ש, דהנה ברא"ש הביא את ד' הרשב"ם וכתב ע"ז וז"ל ודעת רשב"ם דמחשב ממך זבנתה והא שטרא חד טענה כיון דאין לו כח בקרקע כי אם ע"י השטר ואותה טענה נתבטלה בהודאתו כאילו עדים מבטלין אותה, ודמי לעובדא דלעיל ז"א של אבותיו דלא מהימן למימר של אבותיו במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא ואכלית שני חזקה כיון דאיכא לאידך עדים שהיתה של אבותיו, וליתא להאי טעמא, דעיקר טענתו היינו הא דקאמר מינך זבינתא והשטר אינו כי אם לראיה בעלמא וטענתו יכול לקיים במאי דקאמר שטרא מעליא הוא או בטענה אחרת ע"י מיגו ואין הודאתו מכחשת טענתו כלל דהו"ל למימר מיגו עכ"ל, והנה מד' הרא"ש חזינן דהרא"ש הבין שפיר את ד' הרשב"ם ופירש בכונתו ד"מינך זבינתה והא שטרא" הו"ל חדא טענה, אלא שהרא"ש נחלק עליו בפרט זה דעיקר הטענה היא "מינך זבינתא" ומ"ש "והא שטרא" הוא רק לראיה בעלמא, והדברים צ"ב רב.
והנה לפי פשוטו כונת הרא"ש דכיון ד"מינך זבינתה והא שטרא" הו"ל חדא טענה א"כ כשחזר בו וטען "שטרא מעליא הו"ל ואירכס" הרי"ז חוזר וטוען ול"מ ליה מיגו, אכן צ"ע היאך שייך לפרש כן בכונת הרשב"ם הלא ברשב"ם כתב דה"ט דדמי למיגו במק"ע ולפי הבנה זו אי"ז שייך כלל למיגו במק"ע.
והנראה בזה הוא דבאמת יש כאן ב' נידונים, דהנה בנידו"ד שטען מתחילה "מינך זבינתא והא שטרא" ולאחמ"כ חזר בו וטען "שטרא מעליא הו"ל ואירכס" יש לדון מתרי טעמי - חדא דטענתו השניה תהיה פירוש לטענתו הראשונה דמ"ש מתחילה "מינך זבינתא" היינו בשטר אחר שנאבד [ומה שטען "והא שטרא" הוא רק כדי "דאמינא אינקיט האי בידאי כל דהו"], ומצד אחר יש לדון דגם אם כ"ז אינו פירוש לטענתו הראשונה מ"מ הרי הוא יכול לחזור ולטעון טענה אחרת. ונראה דלגבי הנידון הב' הוי פשיטא להו להרא"ש והרשב"ם שאין כאן מקום לדון כלל, דכל היכא שטענתו הב' סותרת לטענתו הראשונה הרי"ז חוזר וטוען ולא מהימנינן ליה, וכל נידון הרשב"ם והרא"ש הוא רק לבאר מ"ט לא נאמינו בטענתו הב' לפרש את טענתו הראשונה, דמתחילה כשטען "מינך זבינתא" כונתו היתה שקנאה בשטר אחר ומה שטען "והא שטרא" הוא רק כדי דאינקיט בידאי שטרא כל דהו, וע"ז כתב הרשב"ם דדמי האי מיגו למיגו במק"ע וכמשי"ת.
דהנה בראשונים לעיל דל"א פירשו דהא דס"ל לרבה דאמרי' מיגו במקום עדים אי"ז משום דמיגו עדיף מעדים אלא דמכח המיגו אנו מתרצים את דיבורו שמ"ש "של אבותי" היינו "של אבותי שלקחו מאבותיך", וכבר נתבאר לעיל דלפי דבריהם צ"ל שמ"ש אביי "מיגו במקום עדים לא אמרינן" אין הכונה דעדים אלימי ממיגו, דהרי לאחר המיגו אין כל סתירה מטענתו לדברי העדים, אלא עיקר כונתו היא שבמקום עדים לא נאמר דין מיגו כל עיקר, דדין מיגו נא' רק במקום שהטענה מצ"ע היא טענה מעלייתא אבל בטענה המוכחשת מעדים הרי"ז טענת שקר ול"ש לקיימנה ע"י מיגו, והגם שלאחר המיגו אנו נפרש את דבריו באופן שלא יסתור לעדים מ"מ מאחר והטענה כמות היא מוכחשת מעדים אי"ז טענה כלל ולא נא' בזה דין מיגו. ונראה שלפי"ז יתבארו היטב דברי הרא"ש והרשב"ם, דבנידו"ד שטען מתחילה "מינך זבינתא והא שטרא" הרי"ז דמי ממש לסוגיא לעיל, דהכא ג"כ הטענה כמות שהיא מוכחשת מהודאתו שהודה דשטרא זייפא הוא, והנידון הוא דע"י המיגו נאמין לו לפרש את טענתו באופן שלא תסתור להודאה דכונתו היתה "מינך זבינתא בשטר אחר", ולכך דימה הרשב"ם ד"ז למיגו במק"ע דיסוד דברי רב יוסף הוא דכשהטענה מצ"ע מוכחשת מהודאתו לא נא' בזה דין מיגו כל עיקר ודו"ק היטב.91
ובביאור מש"כ הרא"ש דהרשב"ם ס"ל דמינך זבינתא והא שטרא הו"ל חדא טענה נראה דכל הביאור הנ"ל שייך רק אי נימא דמינך זבינתא והא שטרא הו"ל חדא טענה דבזה י"ל כמש"נ שטענה זו הוכחשה ע"י הודאתו ול"ש לקיימנה ע"י מיגו, אבל אי נימא שעיקר הטענה היא "מינך זבינתא" ומ"ש "והא שטרא" הוא רק לראיה בעלמא ל"ש כל מש"נ, דהא עצם הטענה שהיא "מינך זבינתא" לא הוכחשה מההודאה ושפיר שייך לקיים את הטענה ע"י המיגו ולהאמינו לפרש את דבריו דמ"ש "מינך זבינתא" היינו בשטר אחר. ולפי"ז יבוארו היטב ד' הרא"ש דברים ככתבן, דהרשב"ם סבר ד"מינך זבינתא והא שטרא" הו"ל חדא טענה וטענה זו נתבטלה ע"י ההודאה, והרא"ש נח' ע"ז דעיקר הטענה היא "מינך זבינתא" ומ"ש "והא שטרא" הוא רק לראיה בעלמא ושפיר שייך להימוני במיגו ודו"ק.
ולפי"ז נמצא דפלוג' רבה ורב יוסף בסוגיין היא אותה המח' שנח' בה אביי ורבה לעיל בדל"א, דרבה אזיל לשיטתו דאמרי' מיגו במק"ע לפרש את טענתו הראשונה, ורב יוסף ס"ל כאביי לעיל שבמקום עדים לא נא' דין מיגו כל עיקר וכמש"נ.92
קמג) בביאור ד' הרשב"ם לדרכו של הנמו"י, והנה לדרכו של הרא"ש הנ"ל נמצא שעיקר כונת הרשב"ם היא דאיכא גריעותא בטענה שטען עכשיו, דכל כחו הוא רק ע"י שיפרש את טענתו הראשונה וטענה זו הוכחשה מהודאתו. אמנם מד' הנמו"י למדנו ביאור אחר בד' הרשב"ם וז"ל וכתב הר"ש ז"ל דהאי מיגו לא דמי למיגו דעלמא דהתם שתי הטענות אפשר שיהיו אמת אבל כאן דומה למיגו במק"ע כיון שהבע"ד מודה, ונראה דלפי' הר"ש ז"ל אפילו לאוקומי ממונא לא חשיב האי מיגו דאע"ג דאמרי' מיגו כי האי דלקמן מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה דמדאמר מפלוני משמע ולא מינך מ"מ האי דמי טפי למיגו במקום עדים כיון שהודה ממש בפניו עכ"ל. ומבואר מדבריו דאין כונת הרשב"ם שהטענה שטען עכשיו מוכחשת מעדים אלא לטענת המיגו, דבכל מיגו ב' הטענות יכולות להיות אמת משא"כ בנידו"ד שהודה דהשטר הוא שטרא זייפא ל"ל נאמנות בטענה האחרת ובטל כח המיגו. ובזה הוא דחילק הנמו"י דבטוען מפלניא זבינתא דזבנא מינך ליכא הודאה מפורשת שלא קנאה מהמר"ק ולא בטל כח המיגו, משא"כ בנידו"ד דאיכא הודאה מפורשת דהאי שטרא חספא בעלמא הוא בטל כח הנאמנות.
וכעי"ז כתב הריטב"א וז"ל וי"מ דרב יוסף סבר דכיון שנתברר לנו שאותה טענה שהיה יכול לטעון היא שקר גמור כגון זו שנתברר לנו שהשטר מזויף ושקר אין לנו לבנות עליו מיגו, דל"א מיגו אלא כשהיה טענה שאינה מבוארת שנאמינהו בה מתוך טענה אחרת שהיה יכול לטעון ולא נתברר בה שום שקר וכו' והכי קאמר אמאי קא סמכת אהאי שטרא לעשות מיגו להאמינו במה שאמר ששטר היה לו ואבד האי שטרא זייפא והאי שטרא נתברר שהוא שקר ופסול ונבנה עליו מיגו עכ"ל.
והנה מד' הריטב"א והנמו"י מבואר להדיא שיסוד דין מיגו הוא מדין כח הטענה, דאי נימא שמיגו הוא מה לי לשקר גרידא אין הבנה לדבריהם מה אכפ"ל שטענת המיגו היא שקר הא סו"ס היה באפשרותו לטעון שטרא מעליא הוא ואית לן הוכחה שאינו משקר, ואדרבה לגבי הוכחת המיגו מסתבר איפכא דכל היכא שהבע"ד הודה בפירוש שטענת המיגו היא שקר איכא הוכחה טפי שאינו משקר דהוא הודה בפירוש וחייב את עצמו. וע"כ חזינן מד' הראשונים דיסוד דין מיגו הוא זכות כח הטענה, ובזה הוא דחילקו הריטב"א והנמו"י דהיכא דאיכא הודאה מפורשת שטענת המיגו היא שקר בטל כח נאמנותו, משא"כ בטוען "מפלניא זבינתא דזבנא מינך" ליכא הודאה שלא קנאה מהמר"ק, דהגם שמשמע מדבריו שלא קנאה מהמר"ק מ"מ סו"ס אי"ז הודאה גמורה ולא בטל כח נאמנותו.
אמנם בעיקר ד' הנמו"י צ"ע דדבריו נסתרים ממשנה ערוכה בכתובות דט"ו דהאומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דהתם ג"כ איכא הודאה מפורשת שמתחילה היתה השדה של אביו ובטל המיגו דלהד"ם. וכמובן שצריך לחלק בזה בין מיגו להפשא"ס, דהפשא"ס הוא דין בפ"ע דא"א לדון מכח הודאתו כלפי מה שהוא עצמו התירה, וזה שייך גם בגונא שהודה דהשדה היתה של אביו דסו"ס מפיו אנו חיים וא"א לחייבו יותר מהתירו. אמנם צ"ב מ"ט בסוגיין ל"ש דין הפשא"ס, דהרי לולא הודאתו הוי מחזקינן להשטר כשטר כשר וכל פסולו של השטר נודע רק מכח הודאתו, ומ"ט לא נימא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ובישוב הך קו' מצינו כמה דרכים וכעת נראה לבאר באופן זה, דהנה כבר נתבאר כ"פ שענין הפשא"ס הוא דא"א לדון עפ"י ה"אסר" יותר ממה שהוא עצמו התיר, ולפי"ז י"ל דכל ענין הפשא"ס שייך רק לגבי עצם הממון, דבטענת ה"אסר" הוא מחזיק את המר"ק בקרקע ובטענת ה"התיר" הוא מגרע את כח ה"אסר" וטוען שהקרקע שלו, דלגבי זה אמרי' דהוא עצמו הודה שהממון שלו וא"א לדון מכח הודאתו שהקרקע אינה שלו. אבל בנידו"ד שכל כחו בקרקע הוא רק מכח השטר (דהרי ידעי' בודאות שהיתה הקרקע בחזקת המר"ק ובלא שטר ל"ל כח בהאי ארעא) והוא עצמו הודה שהשטר חספא בעלמא ל"ש דין הפשא"ס, דטענת ה"התיר" אינה מגרעת את הודאתו לגבי השטר דגם בטענת ההתיר הוא מודה שהשטר הוי חספא אלא שבא עליו מצד אחר ודו"ק היטב.
כללו של דבר נמצינו למדים ב' דרכים בהבנת ד' הרשב"ם, דהרא"ש פי' שהגריעותא היא בטענה שטען עכשיו דהו"ל כמיגו במקום עדים, והנמו"י פירשו באו"א דאיכא גריעותא בטענת המיגו דהוא הודה שהטענה האחרת היא שקר ובטל כח המיגו.93
והנה ברשב"ם בתו"ד כתב דדמי האי מיגו למיגו במקום עדים, וצ"ע לדרכו של הנמו"י מה ענין זה למיגו במק"ע הא התם איירי כשהעדים הכחישו את הטענה שטען עכשיו ובד' הרשב"ם הנידון הוא על טענת המיגו, ובשלמא לדרכו של הרא"ש א"ש דלדבריו הנידון הוא על הטענה שטען עכשיו אולם לד' הנמו"י צ"ע.
וכעין הך קו' תיקשי בד' הרשב"א, דברשב"א בסו"ד הק' מהא דאיתא בתוספתא דהאוכל את השדה מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה חזקתו בטלה ומ"ט בנידו"ד מהניא חזקתו, ותי' דהתם איירי בשהכחישוהו עדים והו"ל מיגו במק"ע משא"כ בנידו"ד דהשטר אינו פסול אלא על פיו אמרי' מיגו, ודבריו צע"ג מאי קשיא ליה מהתם הא התם איירי כשהכחישוהו עדים על מה שטען עכשיו ולכך אמרי' דבטלה חזקתו אבל בנידו"ד אין כל סתירה לטענה שטען עכשיו דכעת הוא טוען ששטר אחר הו"ל ואירכס ומ"ט לא נימא מיגו.
והנה בד' הרשב"א היה אפ"ל דכונתו למש"נ בד' הרא"ש דמינך זבינתה והא שטרא הו"ל חדא טענה, וזהו דקשיא ליה מ"ט להלכה קיי"ל כרבה בארעא הא הו"ל כמיגו במקום עדים דגם בנידו"ד הנידון הוא לקיים את טענתו הראשונה וטענה זו הוכחשה מההודאה, ובזה תי' הרשב"א דיש לחלק בין עדים להודאת פיו דכשהוא עצמו סתר את הודאתו יש לנו לקיים את דבריו בכל מאי דאפשר ולהאמינו במה שאמר שטרא מעליא הו"ל ואירכס, אמנם ד' הנמו"י לא יתיישבו בזה דהא בנמו"י פי' שנידון הרשב"ם הוא לגבי טענת המיגו וצ"ב מה ענין זה למיגו במקום עדים.
קמ) אמר רבה מה לו לשקר וכו' א"ל רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, ד' הגמ' צ"ב רב מה הוק' ליה לרב יוסף דהאי שטרא חספא בעלמא הוא הא מ"מ אית ליה מיגו דאיבעי אמר שטרא מעליא הוא, וכבר עמד בזה הריטב"א וז"ל קשיא לכולהו רבנן דהא רבה לא סמך אהאי שטרא אלא אשטרא מעליא דהוה ליה שהוא נאמן דאירכיס ליה במיגו עכ"ל, ויעו"ש מש"כ בזה ודבריו יבוארו להלן בהמשך הסוגיא (אות קמ"ג).
והנה בתוס' הק' ג"כ מ"ט לא מהימנינן ליה במיגו דאיבעי אמר שטרא מעליא הוא, אולם מכל דבריהם משמע שלא הוק' להם על עצם ד' הגמ' וכל קושיתם היא רק קו' מן הצד מ"ט לא נאמינו במיגו, וצ"ע דלכ' זהו גופא הנידון בסוגיין אי מהני מיגו או לא, ועדיפא הו"ל להק' מאי קאמר רב יוסף האי שטרא חספא בעלמא הוא הא סו"ס אית ליה מיגו וכמשה"ק הריטב"א.
ולפני שנבא לבאר את ד' הגמ' עלינו להקדים לבאר את עיקר דין מיגו, דהנה ידועים ד' רבותינו שביארו דאיכא ב' עניני מיגו - דמלבד ההוכחה שאינו משקר נא' דין נוסף להאמינו בכח הטענה שהיה יכול לטעון. והדברים צ"ב מהו הטעם לדין זה דמה"ת להאמינו בזכות הטענה שהיה יכול לטעון, וביותר צ"ב דבכתובות דכ"ב אמרי' שהמקור לדין מיגו הוא מסברא, וצ"ב איזו סברא יש כאן.
ולבאר את דבריהם צריך להקדים ולבאר את גדר דין טענה בדיני ממונות, דהנה ז"פ שטענה אינה נאמנות וצריך לבאר א"כ מהו הגדר בזה. והנה בטענת להד"ם וכדו' אין כלל מקום לדון דהתם פשוט שהמלוה הוא המוציא וכל עוד לא נתברר חיובו עליו להביא ראיה על ההלואה, אמנם בטענת פרעתי וכדו' שהחוב מבורר יש לדון מ"ט מהניא טענת הלוה דלכ' בכה"ג על הלוה להביא ראיה שפרע. ונראה שגדר הדין הוא זכות מחודשת בדיני טו"נ לתבוע מבע"ד לברר את חיובו, דבלא טענה אין המלוה צריך להוכיח שלא נפרע החוב דאדרבה החוב מבורר ועל הלוה להביא ראיה שפרע, ובדיני טו"נ נתחדש דאית ליה זכות לתבוע מהמלוה בירור ולהצריכו להביא עדים על כך ודו"ק [ומו"ח (שליט"א) [זצ"ל] ביאר דהך זכות היא מתנאי ההלואה דבתנאי ההלואה נכלל שהלוה יהיה נאמן לטעון פרוע, אמנם ד"ז אינו מספיק דהרי מצינו טענת פרוע בגזלן ובשאר חובות (עי' בראשונים לקמן דל"ד) והתם ל"ש לומר כדבריו וע"כ חזינן שזכות זו היא מעיקר הדין]. ונראה שלפי"ז יש לבאר את ד' האחרונים דמיגו הוא זכות טענה, דכל היכא שהנתבע אית ליה זכות לתבוע ראיה בטענה אחרת הרי הוא יכול לתבעו ראיה בכל טענות שירצה וזהו ענין מיגו ודו"ק. ובזה יתבאר ג"כ מש"כ התוס' ריש גיטין דטענינן ליתמי בטענה הצריכה מיגו דאף דהיתומים אינם יודעים כלום ול"ש בזה מה לי לשקר מ"מ גדר הדין הוא דב"ד תובעים מהמלוה להביא ראיה [ואגב נראה שכ"ה הגדר בכל טענינן שבש"ס, דב"ד טוענים עבורם לתבוע ראיה מהתובע ואכ"מ].
אמנם אכתי צ"ב מ"ט בעינן לדין כח הטענה ולא סגי בהוכחה שאינו משקר, וביותר יל"ע דבכתובות די"ג אמרי' דבטוענת משארסתני נאנסתי מהימני' לה במיגו דאיבעי אמרה מוכת עץ אני, וביארו הראשונים דאע"ג דבטענת מוכ"ע גופא ל"ל נאמנות מ"מ מאחר ועדיף לה לטעון מוכ"ע אני אית לה מיגו, וחזינן מזה שבדין מיגו סגי בהוכחת מה לי לשקר וא"צ לדין כח הטענה. אכן באמת משם גופא יש ללמוד דבעלמא בעי' גם לדין כח הטענה, דהנה ברשב"א בקידושין ד"נ כתב דכל מאי דמהני הך מיגו הוא רק במקום שהבע"ד אינו מכחישו או בברי ושמא אבל בברי וברי בעי' שתהיה לו נאמנות בטענה האחרת, ובביאור הדברים ביאר כב' מו"ר הגרא"ו זצ"ל89 דמה לי לשקר אינו ראיה מספקת במקום הכחשה ולכך בעי' לדין כח הטענה. וכעי"ז מצינו בתוס' בגיטין די"ז לענין בעל שאמר גירשתי את אשתי, דבתוס' שם נסתפקו דלמא במקום הכחשה ל"מ בידו לגרשה, ולכ' כונתם ע"ד מש"כ הרשב"א הנ"ל דדין בידו לגרשה הוא מה לי לשקר גרידא ובמקום הכחשה ל"ש הך דינא.
ונראה להוסיף עוד בזה, דהנה מכ"ד חזינן דכח הטענה לחוד ל"מ ובעי' ג"כ להוכחת המיגו, והדברים צ"ב לאידך גיסא מהו הצירוף בין ב' הדינים ומ"ט לא סגי בדין כח הטענה. ונראה דכל זמן דאיכא חשש משקר ל"ש ליתן כח לטענתו דטענת שקר אינה טענה כלל, ורק לאחר דידעי' שאינו משקר דעכ"פ יש כאן טענה שייך ליתן לו כח מחמת הטענה האחרת שהיה יכול לטעון ודו"ק. ולפי"ז נמצא דבאמת עיקר ענין המיגו הוא דין כח הטענה (עכ"פ במקום ברי וברי וכמש"כ הרשב"א הנ"ל), והא דבעי' להוכחת מה לי לשקר הוא רק כדי לסלק חסרון מן הצד שמא הוא משקר, דכל זמן דאיכא חשש משקר אי"ז טענה כלל, ולאחר דידעי' שאינו משקר שוב שייך ליתן לו כח טענה מזכות הטענה שהיה יכול לטעון ודו"ק. ומצאתי שהדברים מבוארים ברמב"ם בפיה"מ בשבועות פ"ו מ"ב בסו"ד שכתב בזה"ל שהתנאי במיגו שנטעון מה לו לשקר עכ"ל, ומדויק מדבריו דעיקר דין מיגו אינו מדין מה לי לשקר וכל ענין מה לי לשקר הוא רק כתנאי בעלמא. ונראה שכונתו למש"נ דעיקר ענין מיגו הוא דין כח הטענה והא דבעי' להוכחה שאינו משקר רק בתורת תנאי דעי"ז נקטינן שטענתו אמת ואית ליה זכות כח הטענה ודו"ק. וע"ע במש"נ בזה לעיל (אות פ"ט) בתוה"ד.
ולאחר שנתבאר דבכל מיגו בעי' לב' הענינים יתבארו היטב ד' הגמ', דלפי"ז י"ל דמ"ש רבה "מה לו לשקר" אין כונתו למה לי לשקר גרידא דבאמת ד"ז אינו מועיל בפ"ע וודאי שבנידו"ד בעי' ג"כ לדין כח הטענה (ומ"ש רבה "מה לו לשקר" הוא משום דבכל מיגו בעי' גם להוכחת המיגו וכנ"ל), וס"ל לרבה שבנידו"ד ג"כ אית ליה כח הטענה דהרי המלוה היה יכול לטעון שטרא מעליא הוא ולזכות בשדה מכח השטר, וע"ז שפיר הק' רב יוסף "האי שטרא חספא בעלמא הוא" דכיון שנתברר דהשטר הוא שקר נמצא דל"ל כח בשטר זה ול"ש דין מיגו כלל ודו"ק, וכן ביאר כב' מו"ר הגרא"ו זצ"ל [ויש שביארו את סברת רב יוסף באו"א דדין כח הטענה נא' רק בגונא שהמחזיק היה יכול לזכות ע"י עצם הטענה אבל בנידו"ד דבעי' לכח השטר ל"ש ענין כח הטענה כלל, אכן מלשון הגמ' "האי שטרא חספא בעלמא הוא" לא משמע הכי, דמלשון הגמ' משמע דאלמלא שהיה השטר חספא שפיר היה שייך להימוני במיגו, וע"כ צ"ל שגם בשטר שייך ענין כח הטענה וכל קו' רב יוסף היא רק דהשטר הוי כחספא ובטל כח נאמנותו וכנ"ל]. ובדעת רבה י"ל בב' אופנים, דהנה הגרא"ו זצ"ל פי' דרבה ס"ל שבכל מיגו סגי במה לי לשקר גרידא ולדבריו נמצא שמח' רבה ורב יוסף היא בכל מיגו שבש"ס אי סגי במה לי לשקר או דבעי' גם לכח הטענה, ויותר נראה לומר דרבה ס"ל שגם בנידו"ד שייך דין כח הטענה דסו"ס היה באפשרותו לטעון שהשטר הוא שטרא מעליא ולזכות עי"ז בקרקע.
והנה ברשב"ם הביא ב' פירושים בד' הגמ' אי איירי בשטר מזויף או בשטר אמנה, ועי' ברי"ף בסוגיין שפי' דאיירי בשטר אמנה והוסיף דכל מ"ש רבה דמהני ליה מיגו הוא רק בשטר אמנה אבל בשטר מזויף גם רבה מודה דהאי שטרא חספא בעלמא הוא "ולא אמרינן ביה מה לי לשקר". והנה העולם מפרש בכונת הרי"ף דבשטר מזויף ליכא מיגו דהמחזיק ירא שמא לא יתקיים השטר, אמנם לדעתי אי"ז כונת הרי"ף דבאמת משכח"ל היכ"ת דעדים מצויים לקיימו וכמש"כ הרשב"ם, ומד' הרי"ף שלא חילק בזה משמע דבכל גונא ל"א מיגו. ולהנ"ל נראה לבאר את ד' הרי"ף באו"א, דהרי"ף ס"ל שביסוד הדין גם רבה מודה לרב יוסף דכשהשטר הוא חספא בעלמא ל"ש דין מיגו וכמש"נ, אלא דרבה ס"ל שגם שטר אמנה הוי שטר לענין זה דסו"ס השטר מצ"ע נכתב כדין ויש לו כח של שטר, משא"כ במזויף שהשטר הוא ניירא בעלמא כו"ע מודו דל"ש דין מיגו דכיון שהשטר חספא בעלמא ל"ש בזה דין כח הטענה ודו"ק.90
ונראה דהתוס' ג"כ מודו לכל מש"נ דנידון הגמ' הוא בהל' כח הטענה ולכך לא הוק' להו על עצם ד' הגמ' מאי קאמר רב יוסף, ובביאור קושיתם נראה דהתוס' ס"ל דמה לי לשקר גרידא ג"כ מהני (ודלא כהרשב"א בקידושין הנ"ל) ולזה הוק' להו דדל מהכא כח הטענה מ"מ מ"ט לא יהיה המחזיק נאמן מדין מה לי לשקר, ועי' במשי"ת בזה להלן (אות קמ"ה) דגם בתירוצו לא חזר בו הריב"ם מעצם הפשט בגמ' ומש"כ הריב"ם בתירוצו דהוי מיגו להוציא הוא רק סברא במה לי לשקר.
קמא) מכת"י רבינו: כתובות די"ב - בהא דסבר ר"ג דמהני מיגו דמוכת עץ אף דל"ל נאמנות בהך טענה, ע"כ צ"ל דהיינו מדין מה לי לשקר דאיכא ראיה שהאמת כדבריה, ויתכן לומר שבכל דוכתי ל"מ מיגו כי האי בלא כח הנאמנות של הטענה הקודמת רק הכא דהוי ברי ושמא מהני הך מיגו, והגדר בזה הוא דבמקום שיש להאמין לדבריה אמרי' דברי ושמא ברי עדיף. ובאו"א י"ל דהכא מעיקר הדין הבעל חייב לה כתובה אלא שע"י הפ"פ נתעורר ספק אם היתה בתולה וע"ז מהני הבירור לסלק את הספק שנולד לנו ע"י הפ"פ. ועי' בתוס' בכתובות דט"ז שכתבו דבזה גופא פליג רבי יהושע דלא מפיה אנו חיים, דע"י דבריה אין מסתלק לנו הספק, אבל כשיש כח הנאמנות מודה ר"י דאמרי' מיגו.
אבל בכל דוכתא אפ"ל דל"מ סברת מה לי לשקר לחודה בלא כח נאמנותו בטענה שהיה יכול לטעון. וכן היכא דהחסרון הוא בעצם הטענה ולא בכח הטענה אז שפיר מהני מה לי לשקר שלא תגרע הטענה כגון באין אדם פורע תו"ז דזהו גריעותא בעצם הטענה ולא בכח הטענה מהני מה לי לשקר שלא תהיה טענה גרועה גם בלא כח הנאמנות של הטענה האחרת, וזהו דקאמר רב יוסף אמאי קסמכת אהאי שטרא היינו דכל כח הנאמנות שלו מכח האי שטרא והוא חספא בעלמא ואין לו כח נאמנות בהך שדה. ע"כ.
