בחסד השי"ת זיכני לכתוב הדברים דלקמן, ואצפה לחו"ד להעמידני על האמת.
בחסד השי"ת כסלו פ"ב
שיר השירים ד' א'
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד
ופרש"י בתו"ד:
מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים. הקילוס הזה דוגמת קילוס אשה הנאהבת לחתן, מבפנים לקישורייך שערך נאה ומבהיק כצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק. והדוגמא שדימה כנסת ישראל לכך היא: מבפנים למחנותיך ומשכנותיך אף הרקים שביך חביבין עלי כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם.
א. צריך ביאור: מה פשר ההשוואה ברמת החביבות דוקא ליעקב ובניו בשעה שגלשו לרדת מהר גלעד כשהשיגם לבן שם??
מה כתוב כאן??
ב. כתב הגר"א (תז"ח דף כ"ה א' – הובא ב'אורות הגר"א' ערך 'אבות' אות ו') :
והענין כי יעקב בלבן דוגמת ישראל במצרים כמ"ש האבות הן סימן לבנים, גלות יעקב, ואחר כך לקח את כל רכושו כמ"ש הנה ראיתי את כל אשר לבן כו', וכן וינצלו את מצרים, ובמקל לקה לבן ברכושו דוגמת מטה דמצרים...
וכמו שברח יעקב כן במצרים שאמרו דרך כו'... וכן דרך שלשת ימים, וכן ויגד ללבן ביום השלישי, וכן השיגו ביום השביעי כמ"ש וירדוף אחריו דרך כו' הכל כמו במצרים, וכן כל המעשה למי שמדקדק, ולכן אמרו בספור יציאת מצרים ודורש מארמי אובד אבי עד כו'...
כמו ביציאת מצרים דעשר מכות היו עשרה נסים לישראל כמ"ש עשרה נסים נעשו לאבותינו, וכן ביעקב ולבן לקה בממונו, ונתקיים ביעקב כמו במצרים ואחרי כן יצאו ברכוש כו' וכן ביעקב כתיב ומאשר לאבינו כו'. עכל"ק.
ג. על יסוד דברי הגר"א הנ"ל, מתפרש גם המשך הפרשה כאשר לבן משיג את יעקב בהר הגלעד. הרי ביאר לן הגר"א שמה שלבן השיגו ביום השביעי הוא כמו במצרים , ומעתה, כמו שלגבי מצרים נשלמה יציאת ישראל מהם ביום השביעי כדכתיב (בשלח י"ד י"ג): כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, הכא נמי בענין יעקב ולבן, נשלמה יציאתו של יעקב ובניו מבית לבן ביום זה, והוא ע"י הגלעד, וכדכתיב: עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה כו'.
דברים אלו הם ע"פ מה ששמעתי מהגרי"י עהרנפלד שליט"א, ושו"ר כן באפיקי מים (להגר"מ שפירא זצ"ל ) בעניני ספירת העמר (ענין כ"ג), ולשונו שם (עמ' קצ"ה):
הרי שחלה תורת הפסק ופירוד גמור בין לבן ויעקב, אשר נתבטא לדורות בתורת ניתוק החלטית בין מצרים וישראל.
ד. ויעויין שם בכל דבריו (עמ' קצ"ד-קצ"ו), ומתבאר שההקבלה ליציאת מצרים באה בכמה שלבים: יש את היציאה מבית לבן שהיא השורש, [וזה בא בב' שלבים: הבריחה מלבן – מקבילה לבריחה ממצרים, וההפרדות הגמורה מלבן ע"י הגלעד – מקבילה ל'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' שהיה ע"י קריעת ים סוף ], ויש את הגמר בהגיעו לא"י וכו' – מקביל למתן תורה שהוא הגמר והתכלית של יציאת מצרים, (והיי' מה שאמר יעקב לבני ביתו: הסירו את אלהי הנכר והטהרו והחליפו שמלותיכם, והוא כנגד ההכנה לקבלת התורה דכתיב בה: וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם).
ה. עוד מבואר שם בענין מה שאמר יעקב בנדרו 'והיה ה' לי לאלקים', ופרש"י: שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי. הרי שהתנה יעקב שאינו בא לשלימותו אלא כשיחול שמו עליו בדרך שאינו מוצא פסול בזרעו. והנה גילוי זה הוא מה שנתגלה ש"אע"פ שחטא ישראל הוא", והיינו דלעומקו של דבר לא יתכן לעקור קדושת ישראל לעולם, עכ"ל, ושם מבאר שנתקיים דבר זה בהמשך אחרי שהסיר אלהי הנכר וקיים בעצמו 'והטהרו והחליפו שמלותיכם', ואז נתגלה אליו הקב"ה וקרא שמו ישראל, ורק אח"כ כתיב "ויצב יעקב מצבה כו'", וקיים נדרו, ע"ש כי קיצרתי.
והנה זה ביאר על שעת הגמר, [שהיא היתה סימן לבנים לשעת מעמד הר סיני שפסקה זוהמתן, ע"ש], אכן י"ל שיסוד הדבר התחיל ביציאה מבית לבן, ונתבאר לן שגמר היציאה מרשותו והניתוק המוחלט ממנו היו בהר הגלעד.
ו. ומעתה יאירו לן דברי רש"י:
אף הרקים שביך חביבין עלי כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם
לאמור: אף הריקים שבך חביבין עלי, שכן מובדלים ומנותקים הם מטומאת לבן ומטומאת מצרים [המקבילות זו לזו כמבואר בהגר"א הנ"ל], ו"אע"פ שחטא ישראל הוא", ושורש גילוי קדושה זו היה בעת שגלשו יעקב ובניו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם, דהיינו לאחר שהשיגם לבן, ונפרדו ממנו פרידה עולמית, היא היא ה'ירידה' מהר הגלעד – לאחר שהוצב הגלעד ביניהם.
ושוב ציינוני לתרגום כאן: ואפילו שאר בני כנשתך ועמא דארעא אנון צדיקין כבנוי דיעקב די לקטו אבנין ועבדו גלשושיתא [היי' גל] בטורא דגלעד.
וזהו הענין במשל, "כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק", כך כשיצאו מתחת רשות לבן, הרי הם לבנים ומבהיקים בלי שמץ פסול.
[ויתכן לבאר עוד לפי זה לשונות רש"י, שכתב במשל: מבפנים לקישורייך שערך נאה ומבהיק, ובנמשל: מבפנים למחנותייך ומשכנותייך אף הרקים שביך חביבין עלי כו'.
דהיינו, אף שהרקים מצד עצמם רקים הם, אך כיון שהם קשורים כחלק מכלל ישראל, ונתונים בתוך מחנה ישראל, שכבר הובדל מרשות לבן ומצרים, וקבע שם ומהות לעצמו, הרי שגם הם בכלל החביבות. ועדיין יל"ע. (וגם יש לדקדק כפילות 'מחנותייך' 'ומשכנותייך')].
ז. ויש להוסיף ולהטעים. הנה לבן רצה לאבד הכל ככתוב בהגדה של פסח – דהיי' גם את הרקים, שלא יהיו אף רקים של ישראל. ו'מאויבי תחכמני' ללמוד מזה כמה חביבים אף הרקים שבישראל, ולכן צד הטומאה אינו סובלם, [כמדובר בפורים, שממה שרצה המן לאבד גם הגופים של ישראל (אחר שימותו) – למדנו קדושת הגוף של ישראל].
וכשהצעתי לפני הגרא"י הכהן קוק שליט"א, הוסיף, שמאותם רקים יכול לצאת כלל ישראל, עכ"ד, והיי' שגם ברקים מונחת כל מעלת ישראל, והן הן הדברים שנתבארו – קדושת ישראל אף ברקים, שלא ימצא פסול בזרעי, אע"פ שחטא ישראל הוא.
ח. והנה רש"י כאן מוסיף:
ד''א כאותן שצבאו על מדין בעבר הירדן שהיא בארץ גלעד ולשון זה במדרש שיר השירים.
גם זה צ"ב, מה פשר הדמיון בין הריקים אליהם.
ט. ולמבואר, אולי ניתן להציע שהדברים משלימים זה לזה.
דהנה איתא במדרש תנחומא (סוף פר' ויצא):
עֵד הַגַּל הַזֶּה, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר. הַגַּל הוּא הַקִּיר. לְפִי שֶׁעָבַר בִּלְעָם אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא תַעֲבֹר אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה, וּבִלְעָם זֶה לָבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וְעַל שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרָא אֲרַמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִפְרַע הַקִּיר מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁהוּא הָעֵד עַל הַשְּׁבוּעָה, כְּדִכְתִיב, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה.
הרי שבלעם רוצה לעבור את הגל ולאבד את ישראל כדרך שביקש לעשות לבן 'ארמי אובד אבי', ואף שלא עלה זממו בידו, הרי הצליח במידת מה במה שיעץ להחטיא את ישראל בבנות מואב, ועי"ז חרה אף השם בישראל ובאה עליהם מגפה. [ע' בכל זה באפיקי מים שם בהמשך דבריו, ובספר ממעמקים פר' ויצא].
י. והנה ראשית התיקון לזה היה במעשה פנחס שהשיב את חמת השם מעל בני ישראל בקנאו את קנאת השם, אכן נראה בחסד השי"ת שגמר התיקון הוא במלחמת מדין, וכדכתיב (פר' מטות ל"א ב'): נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, [ובפס' הבא נקראת גם 'נקמת השם במדין'], וידוע שענין הנקמה הוא להקים בחזרה את המעמד הקדום שהתערער ולהשיבו למקומו. ונמצא שאותם הצובאים על מדין מחזירים את כלל ישראל למעמדו המושרש בניתוק יעקב ובניו מלבן, [וכעת גם מעצת בלעם], וחזרה וניעורה החביבות לכל ישראל, אף הרקים שביך חביבין עלי כיעקב ובניו שגלשו לרדת מהר הגלעד כשהשיגם לבן שם.
