ספר השל"ה הקדוש - ספר במדבר דברים - במדבר נשא בהעלותך תורה אור (יא)
והנה אמרו רז"ל (זח"א נד, א) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. ועל זה נסמך אחר כך פרשת סוטה. ועבר עליו רוח קנאה, כבר כתבתי מענין רוח, ורוח קנאה היא רוח הטומאה מצד הנחש שהיה באדם כשראה אותו משמש עם חוה. וכבר כתבו המקובלים שהפירוד שנעשה למטה על ידי הנחש מכח שבא עליה נחש, נעשה גם כביכול בזיווג שלמעלה, סוד ד"ו פרצופין קיצוץ. זהו שאמר איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. כבר פירשתי לעיל ענין מעל. ואמר איש איש שני פעמים, וכתב רש"י על פי רז"ל ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה ואישה מלמטה. וסוד הענין כמו שכתבתי, כי גרמה פירוד בין הדבקים שלמעלה, כי נכנס הקליפה במקום קודש, וכמו שכתבו המקובלים על בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, רומז על חוה שלמעלה. וכבר כתב הפרדס שלמעלה חלילה אין הדברים כפשטן שנכנס הטומאה אל הקודש פנימה, אלא הענין הוא קול קטרוג הקליפות נשמע למעלה. והדיין אמת ברוך הוא צריך לעשות דין אמת, והקב"ה חפץ חסד הוא ולהטיב לזולתו, אבל מכח הקטרוג צריך לעמוד מכסא רחמים לכסא דין, ומונע השפע הטוב הראוי להיות נשפע להדבקים בו, ונשפע אל החצונים. ודבר זה נקרא כניסת הקליפה בתוך הקדושה, והארכתי בזה בהקדמה שלי תולדות אדם. זהו סוד ועבר עליו רוח קנאה והיא נטמאה, או עבר רוח קנאה וגו' והיא לא נטמאה, וכביכול מדבר מחוה של מעלה שנכנסת שם הקליפה בטומאה, זהו והיא נטמאה. אבל באמת היא לא נטמאה, כי אין כניסה ממש חס ושלום כדפירשתי:
והנה משביע הכהן אותה בשבועת האלה, כי הם לקללה ולא לברכה, והקללה מצד ארור הנחש. והיה לוקח הכהן מים בכלי חרס, ומן העפר אשר בקרקע המשכן. כן היתה יצירתו של אדם, היה עפר מהאדמה ממקום מזבח האדמה, ואחר כך אד יעלה להשקות ונעשה מעפר ומים. וכשקילקל וחטא נעשה כלי חרס, כי הוא חרס מחרסי אדמה מצד העפר שבו, ומן המים שבו נעשה עלול לקבל טומאה, כי המשקין עלולין הן לקבל טומאה להיותן תחילה. על כן והשקה את הסוטה מתוך כלי חרס. והנה האדם מצד שנעשה מהעפר היה ראוי להיות בטבע נכנע, נפשו כעפר לכל. אמנם מצד המים שבאים מלמעלה ונובעים ומתפשטים, נתלבש בקנאה ותאוה וכבוד שהוציאו אדם קדמאה מהעולם. זהו סוד שהמשקים עלולים לקבל טומאה: וכו'.
ואמר מנחת קנאות מזכרת עון, רצה לומר מזכיר עון הראשון של אדם שבא מחמת קנאה. ואמרה האשה אמן אמן, כי משביעה על ידי גלגול.
ומכאן למדו רבותינו ז"ל (קדושין כז, ב) גלגול שבועה. דע כי יש בזה סוד, אלו לא היה חטא אדם הראשון שגרם לחוה להיות סוטה שבא הנחש כו', אז תמיד היו נשמות חדשות ולא היו צריכין לבוא לידי גלגול, אבל בעו"ה הם מגולגלים, והם גלגול שבועה, כי משביעים להנשמות טרם בואן לגוף, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה ל, ב):
ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. לכאורה מאחר שאמר ואם לא נטמאה ממילא היא טהורה, ומה צריך לומר אחר כך וטהורה היא. אבל לפי הסוד רומז, אף מי שנטמא בעון ונעשה טהור על ידי תשובה, אז ונזרע זרע, כי גדולה תשובה שזדונות נעשים זכיות (יומא פו, ב):
אחר כך נסמכה פרשת נזיר, ואמרו רז"ל (ברכות סג, א), הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל, והוא סוד הפרי של אדם היה גפן. וחוה סחטה אשכול של ענבים והוא יין המשכר, על כן ענבים לחים ויבשים לא יאכל, לחים מורה על מדת הדין הקשה, יבשים מדת הדין הרפה. ומיין שסחטה חוה באה מיתה לעולם, על כן הנזיר על כל נפשות מת לא יבוא:
והנה כתיב אצל הנזיר כי נזר אלהיו על ראשו, כמו שכתוב בכהן כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. כי הנזיר הוא כמו כהן שלא יטמא למת, ונקרא קדוש. אמנם יש יותר מעלה בנזיר, כי הכהן לא זכה להנזר אלא על ידי שמן המשחה, אבל הנזיר נזר אלהיו עליו. ודבר זה צריך ביאור. ויתבאר גם כן בזה מה שאמר כי יפליא לנדור נדר נזיר, ויהיה מופלא פירוש מכוסה ונעלם, כמו כי לא נפלאת היא ממך. והענין כי אלו לא חטא אדם היה גופו קדוש כתנות א ור, ועתה נעשה כתנות ע ור, ובשר חמרי. והושם בגן עדן לעבדה ולשמרה, כי היה ראוי לעבודה כי לא היה זר. ועתה בהתלבשות כתנות עור נעשה זר, עד בוא אהרן שהוא במקום אדם, ונתקן הזרות שבו על ידי שמן.
