בפרשתינו פרשת פינחס
פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי:
מלשון הפסוק, שלולא פינחס היתה כליון רח"ל על בנ"י, ונשאלת השאלה על מה ולמה, הרי הנצמדים לבעל פעור נהרגו ע"י דייני ישראל כמצוותם, ואם כן הדבר היחיד שלא היה בסדר, זה שנשיא שבט מישראל עשה מעשה מגונה, האם רק בגלל זה מתחייב כל העם בכליה רח"ל, ורק ע"י קנאת פינחס ניצל כלל ישראל.
ונלע"ד שזמרי בא בטענה מאד חזקה נגד משה רבינו, וטען כך, הרי נהרגו כאן אלפים מעם ישראל (ועיין רש"י במדבר כה ה ד"ה הרגו) כי נכשלו בעוון פעור בסיבת בנות מדין, ולכן טוען זימרי למשה, איזה סוג מנהיג אתה, הרי להלכה האיסור בבת נכר, הוא רק ע"י חיתון, אבל אין איסור זנות עם גויה בתורה, ולכן אתה חייב לדרוש שהדבר מותר, וממילא יכניסו את בנות מדין למחנה ללא הפעור, וכך עם ישראל ינצל מאיסור ע"ז, וכך עשה למעשה, להראות שאפשר לעשות בבנות מדין כרצונו, ולא להכשל בע"ז
למשה רבינו פשוט שאין הגיון להתיר בת נכר, גם כשאין איסור, ונתעלמה ממנו הלכה, והמה בוכים פתח אוהל מועד, וכדברי רש"י געו כולם בבכיה, כולם מבינים שאין צדק בדברי זימרי אבל הבעיה שאין תשובה
פינחס נגש למשה ואמר מקובלני ממך, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, וענה לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, פינחס קיבל אישור ממשה ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, וידקר את שניהם
פינחס חוץ מהמעשה הנעלה מאד שעשה, לימד אותנו דבר מאד מאד חשוב, שלא כל מה שלא אסור, בהכרח מותר, אלא יש דברים שכלל לא צריך לאסור אותם, ואם כל זה זה פשוט שאסור ז"א שיש איסורים שכלל לא צריך לדבר עליהם, וכדברי רבינו יונה בשערי תשובה שער ג קלא
והבא על השפחה דומה לחייבי מיתות בית דין בשני דרכים, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פא, ב): הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, כענין שכתוב (במדבר כה, ח): "וידקור את שניהם", ופשר הענין כי ימצאהו איש והנה תועה במקום רואים ועוד לא פירש מן העבירה בפגעו בו הוא ימיתנו. והדבר הזה חמור מכל חייבי מיתות בית דין, כי לא ימותו זולתי בעדים והתראה ועל פי סנהדרין, והחוטא הזה כל מוצאו יהרגהו בלא עדים והתראה.
ובזה יובן שהקב"ה אומר למשה, הרי לולא פינחס היה יכול לצאת חילול ה' איום ונורא, שלבית דינו של משה אין תשובה לטענת זימרי, וממילא יוצא שבת נכר מותרת מדין תורה, ואיך אתן לחלל את תורתי הקדושה שואל הקב"ה הרי לא יתכן שבתורתי תהיה כזו הפקרות, ומה האפשרות שאני יכול לעשות לשמר את תורתי שלא תתחלל, אם תאמר שאחזיר את התורה, לא יתכן שהרי כבר נתתי לכם, ולכן העצה יחידה שנשארה לי הוא רח"ל לכלות את העם וע"י כך תורתי תחזור אלי בקדושתה וטהרתה
אבל עכשיו שפינחס לימד אותנו שגם דבר שלא כתוב הוא חמור מכל חייבי מיתות בי"ד, הרי שפינחס שמר על תורתי בקדושתה וטהרתה
וראיה לזה שהשיעור כללי שפינחס מסר במעשה, נקלט מצוין אצל כלל ישראל, שהרי אחרי מעשה אמנון ותמר, בי"ד של דוד גזר על יחוד דפנויה, וכן בהרבה מקומות ראינו שכשקרתה תקלה, בי"ד הוציא גזירות למשמרת, משא"כ אחרי מעשה פינחס, לא גזרו שום גזירה, כי פשוט שזה דבר שכלל לא צריכים לדבר עליו, כי זה מובן מאיליו, ורק כשהיוונים החשיכו עיניהם של ישראל, אז גזרו בית דינם של חשמונאים איסור נשג"ז, אבל מימות משה עד החשמונאים הבינו שהאיסור מובן גם אם זה לא כתוב וגם אם לא גזרו,
פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי:
מלשון הפסוק, שלולא פינחס היתה כליון רח"ל על בנ"י, ונשאלת השאלה על מה ולמה, הרי הנצמדים לבעל פעור נהרגו ע"י דייני ישראל כמצוותם, ואם כן הדבר היחיד שלא היה בסדר, זה שנשיא שבט מישראל עשה מעשה מגונה, האם רק בגלל זה מתחייב כל העם בכליה רח"ל, ורק ע"י קנאת פינחס ניצל כלל ישראל.
ונלע"ד שזמרי בא בטענה מאד חזקה נגד משה רבינו, וטען כך, הרי נהרגו כאן אלפים מעם ישראל (ועיין רש"י במדבר כה ה ד"ה הרגו) כי נכשלו בעוון פעור בסיבת בנות מדין, ולכן טוען זימרי למשה, איזה סוג מנהיג אתה, הרי להלכה האיסור בבת נכר, הוא רק ע"י חיתון, אבל אין איסור זנות עם גויה בתורה, ולכן אתה חייב לדרוש שהדבר מותר, וממילא יכניסו את בנות מדין למחנה ללא הפעור, וכך עם ישראל ינצל מאיסור ע"ז, וכך עשה למעשה, להראות שאפשר לעשות בבנות מדין כרצונו, ולא להכשל בע"ז
למשה רבינו פשוט שאין הגיון להתיר בת נכר, גם כשאין איסור, ונתעלמה ממנו הלכה, והמה בוכים פתח אוהל מועד, וכדברי רש"י געו כולם בבכיה, כולם מבינים שאין צדק בדברי זימרי אבל הבעיה שאין תשובה
פינחס נגש למשה ואמר מקובלני ממך, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, וענה לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, פינחס קיבל אישור ממשה ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, וידקר את שניהם
פינחס חוץ מהמעשה הנעלה מאד שעשה, לימד אותנו דבר מאד מאד חשוב, שלא כל מה שלא אסור, בהכרח מותר, אלא יש דברים שכלל לא צריך לאסור אותם, ואם כל זה זה פשוט שאסור ז"א שיש איסורים שכלל לא צריך לדבר עליהם, וכדברי רבינו יונה בשערי תשובה שער ג קלא
והבא על השפחה דומה לחייבי מיתות בית דין בשני דרכים, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פא, ב): הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, כענין שכתוב (במדבר כה, ח): "וידקור את שניהם", ופשר הענין כי ימצאהו איש והנה תועה במקום רואים ועוד לא פירש מן העבירה בפגעו בו הוא ימיתנו. והדבר הזה חמור מכל חייבי מיתות בית דין, כי לא ימותו זולתי בעדים והתראה ועל פי סנהדרין, והחוטא הזה כל מוצאו יהרגהו בלא עדים והתראה.
ובזה יובן שהקב"ה אומר למשה, הרי לולא פינחס היה יכול לצאת חילול ה' איום ונורא, שלבית דינו של משה אין תשובה לטענת זימרי, וממילא יוצא שבת נכר מותרת מדין תורה, ואיך אתן לחלל את תורתי הקדושה שואל הקב"ה הרי לא יתכן שבתורתי תהיה כזו הפקרות, ומה האפשרות שאני יכול לעשות לשמר את תורתי שלא תתחלל, אם תאמר שאחזיר את התורה, לא יתכן שהרי כבר נתתי לכם, ולכן העצה יחידה שנשארה לי הוא רח"ל לכלות את העם וע"י כך תורתי תחזור אלי בקדושתה וטהרתה
אבל עכשיו שפינחס לימד אותנו שגם דבר שלא כתוב הוא חמור מכל חייבי מיתות בי"ד, הרי שפינחס שמר על תורתי בקדושתה וטהרתה
וראיה לזה שהשיעור כללי שפינחס מסר במעשה, נקלט מצוין אצל כלל ישראל, שהרי אחרי מעשה אמנון ותמר, בי"ד של דוד גזר על יחוד דפנויה, וכן בהרבה מקומות ראינו שכשקרתה תקלה, בי"ד הוציא גזירות למשמרת, משא"כ אחרי מעשה פינחס, לא גזרו שום גזירה, כי פשוט שזה דבר שכלל לא צריכים לדבר עליו, כי זה מובן מאיליו, ורק כשהיוונים החשיכו עיניהם של ישראל, אז גזרו בית דינם של חשמונאים איסור נשג"ז, אבל מימות משה עד החשמונאים הבינו שהאיסור מובן גם אם זה לא כתוב וגם אם לא גזרו,