לעיתים נקודת הקושי היא המפתח להצלחה
לעיתים עלול לקרות שהאדם במהלך חייו ישנם מטרות שאף שהוא רוצה להשיגם, לאחר מספר נסיונות נמאס לו כבר לנסות, או שאפי' בטוח שאיננו מתאים לדבר אפילו שלא בדק זאת ברצינות, ואביא מדרש עם מוסר השכל בעניין.
מובא בפרקי דר"א - הכלב שהיה משמר צאנו של הבל הוא היה שומרו מכל חית השדה ומעוף השמים והיו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלי' עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוג' בקבורה. בא עורב אחד שמת לו אח' מחבריו, לקח אותו וחפר באר', וטמנו לעיניהם. אמ' אדם: כעורב אני עושה. מיד לקח נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה. ושלם הקב"ה שכר טוב לעורבים בעולם הזה. ומה שכר נתן לה'? כשהן מולידין את בניהם רואים אותם לבנים ובורחי' מפניה', וסבורים שהם בני נחש, והקב"ה נותן להם מזונם בלא חסור. ועוד אלא שהן קוראים ליתן מטר על הארץ והקב"ה עונה אותן שנאמר: נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו. (פרק כא')
הבאתי את המדרש הנ"ל לאחד מהרבנים במקום לימודי והוא שאלני מהפסוק "כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים" (תהילים מב-ב) וכותב שם רש"י - אמרו רבותינו, האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים. וא"כ מדוע אין הם מתקבצות אל העורבים ?
אח"כ חשבתי שא"ל שהם אפילו לא חולמות על כך שהרי לא לחינם הלך הזרזיר אל העורב והעורב לא ידוע בתור צדיק הדור שהרי חטא בתיבה ובשליחותו של נח ומסתמא אף העורב עצמו לא מודע ליכולותיו ואומר לעצמו מי אני ומה שאני שה' יאזין דווקא לתפילותי והוא לא יודע שבעצם הוא הכתובת העיקרית ואליו היו צריכים לפנות כדי לזכות לגשם ! ואם נדייק במדרש כתוב
שה' מעלה לחיות מים מהתהום לא מירידת גשמים שלזאת צריכים את העורבים !
וישנו יסוד של ר' צדוק הכהן מלובלין שבאותו דבר שבו החסרון של אדם,באותו דבר ועל ידיה עצמו הוא מעלתו כענין שאמרו חז"ל על ויתפרו עלה תאנה שבדבר שקלקלו בו תקנו (סנהדרין ע.) (צדקת הצדיק אות ע') וא"כ העורב שידוע מאד במידת שקרנותו כדאיתא בגיטין מה. בסוגיא של "עיליש ברח" והגמ' אומרת "עולא איקלע לבבל חזא פורחות אמר להו פנו מאני דהשתא אתי מיטרא לסוף לא אתי מיטרא אמר כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו (תענית ט:)
וא"כ העורב שדווקא ידוע במידת השקר בו טמון ירידת הגשמים שזה אכן קורא שיש אי שקר !
ומוסר השכל לנו שאף שהאדם מיואש מעצמו ולא יודע שהוא מסוגל מאד מאד להתעלות רק שהוא צריך לנסות ושבע יפול צדיק וקום ובעז"ה יצליח וייתכן שדווקא בנקודה הזאת שבה הוא חושב שהוא הכי לא מצליח, ע"י נסיונות או עצה מידיד טוב או איש מקצוע הוא עתיד להצליח וזו תהיה הנקודה החזקה שלו !
ומובא בספר בישישים חכמה מובא בשם הרה"ק רבי שאול ידידיה ממאדזיץ' זצ"ל לפרש את המאמר הגמרא (ב"ב טו.) "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" - דרך העולם כשאדם רוצה להסביר דבר לחבירו, מסביר לו זאת דרך משל, ואם כי דבר הבשל איננו בנמצא עתה, האדם מביא זאת היטב, ברם, כשהאקב"ה רוצה להסביר דבר מה, הוא בורא את המשל בעצמו, והנה ידוע הענין שכל אדם שנברא בעולם הזה בא לתקן דבר מה, כמו שאמר זקיני הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זצ"ל שאם האדם רוצה לדעת מה בא לתקן בעולם הזה, יראה את המצוה שיש לו ע"ז התנגדות גדולה מהיצר, ובוודאי זהו הדבר שבא לתקן, מה שאין כן בענינינו איוב לא נברא לתקן כי לא היה לו מה לתקן, רק נברא כדי להיות משל ולא יותר, וזהו פי' הגמרא "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה"
וכתוב חכמה בגוים תאמין, אז אביא סיפורון יפה שקשור לנושא שקראתי לפני מספר שנים וכתבו סופר ארגנטינאי בשם חורחה בוקאי.
כשהייתי קטן, אהבתי מאוד את הקרקס.
במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל.
במשך ההופעה הציג
היצור הענקי הזה הציג
את כישוריו.
בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה.
היתד לא היתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.
למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.
התעלומה היתה ברורה וגלויה לעין:
מה מחזיק אותו שמה?
כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף.
שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה צריך בכלל לקשור אותו?
לא זכור לי שקבלתי תשובה הגיונית.
עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד,
אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה:
הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד."
עצמתי את עיניי ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...
אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכל להשתחרר, אבל לשווא!
היתד היתה חזקה ממנו.
אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים,
כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.
עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון,
שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
מוסר השכל – לא לפילים בלבד!
הפיל הגדול והחזק הזה שאנחנו רואים בקרקס,
לא בורח – כי הוא מאמין שהוא לא יכול.
הוא זוכר את אי היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים
שהפנים מעט אחרי שנולד.
הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו.
הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...
המלצה:
לערוך רשימה של אותם דברים שאיננו מעיזים לעשותם,
ולעשות כל יום משהו אחד מתוך רשימת ה - "לא מעז".
לעיתים עלול לקרות שהאדם במהלך חייו ישנם מטרות שאף שהוא רוצה להשיגם, לאחר מספר נסיונות נמאס לו כבר לנסות, או שאפי' בטוח שאיננו מתאים לדבר אפילו שלא בדק זאת ברצינות, ואביא מדרש עם מוסר השכל בעניין.
מובא בפרקי דר"א - הכלב שהיה משמר צאנו של הבל הוא היה שומרו מכל חית השדה ומעוף השמים והיו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלי' עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוג' בקבורה. בא עורב אחד שמת לו אח' מחבריו, לקח אותו וחפר באר', וטמנו לעיניהם. אמ' אדם: כעורב אני עושה. מיד לקח נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה. ושלם הקב"ה שכר טוב לעורבים בעולם הזה. ומה שכר נתן לה'? כשהן מולידין את בניהם רואים אותם לבנים ובורחי' מפניה', וסבורים שהם בני נחש, והקב"ה נותן להם מזונם בלא חסור. ועוד אלא שהן קוראים ליתן מטר על הארץ והקב"ה עונה אותן שנאמר: נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו. (פרק כא')
הבאתי את המדרש הנ"ל לאחד מהרבנים במקום לימודי והוא שאלני מהפסוק "כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים" (תהילים מב-ב) וכותב שם רש"י - אמרו רבותינו, האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים. וא"כ מדוע אין הם מתקבצות אל העורבים ?
אח"כ חשבתי שא"ל שהם אפילו לא חולמות על כך שהרי לא לחינם הלך הזרזיר אל העורב והעורב לא ידוע בתור צדיק הדור שהרי חטא בתיבה ובשליחותו של נח ומסתמא אף העורב עצמו לא מודע ליכולותיו ואומר לעצמו מי אני ומה שאני שה' יאזין דווקא לתפילותי והוא לא יודע שבעצם הוא הכתובת העיקרית ואליו היו צריכים לפנות כדי לזכות לגשם ! ואם נדייק במדרש כתוב
שה' מעלה לחיות מים מהתהום לא מירידת גשמים שלזאת צריכים את העורבים !
וישנו יסוד של ר' צדוק הכהן מלובלין שבאותו דבר שבו החסרון של אדם,באותו דבר ועל ידיה עצמו הוא מעלתו כענין שאמרו חז"ל על ויתפרו עלה תאנה שבדבר שקלקלו בו תקנו (סנהדרין ע.) (צדקת הצדיק אות ע') וא"כ העורב שידוע מאד במידת שקרנותו כדאיתא בגיטין מה. בסוגיא של "עיליש ברח" והגמ' אומרת "עולא איקלע לבבל חזא פורחות אמר להו פנו מאני דהשתא אתי מיטרא לסוף לא אתי מיטרא אמר כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו (תענית ט:)
וא"כ העורב שדווקא ידוע במידת השקר בו טמון ירידת הגשמים שזה אכן קורא שיש אי שקר !
ומוסר השכל לנו שאף שהאדם מיואש מעצמו ולא יודע שהוא מסוגל מאד מאד להתעלות רק שהוא צריך לנסות ושבע יפול צדיק וקום ובעז"ה יצליח וייתכן שדווקא בנקודה הזאת שבה הוא חושב שהוא הכי לא מצליח, ע"י נסיונות או עצה מידיד טוב או איש מקצוע הוא עתיד להצליח וזו תהיה הנקודה החזקה שלו !
ומובא בספר בישישים חכמה מובא בשם הרה"ק רבי שאול ידידיה ממאדזיץ' זצ"ל לפרש את המאמר הגמרא (ב"ב טו.) "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" - דרך העולם כשאדם רוצה להסביר דבר לחבירו, מסביר לו זאת דרך משל, ואם כי דבר הבשל איננו בנמצא עתה, האדם מביא זאת היטב, ברם, כשהאקב"ה רוצה להסביר דבר מה, הוא בורא את המשל בעצמו, והנה ידוע הענין שכל אדם שנברא בעולם הזה בא לתקן דבר מה, כמו שאמר זקיני הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זצ"ל שאם האדם רוצה לדעת מה בא לתקן בעולם הזה, יראה את המצוה שיש לו ע"ז התנגדות גדולה מהיצר, ובוודאי זהו הדבר שבא לתקן, מה שאין כן בענינינו איוב לא נברא לתקן כי לא היה לו מה לתקן, רק נברא כדי להיות משל ולא יותר, וזהו פי' הגמרא "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה"
וכתוב חכמה בגוים תאמין, אז אביא סיפורון יפה שקשור לנושא שקראתי לפני מספר שנים וכתבו סופר ארגנטינאי בשם חורחה בוקאי.
כשהייתי קטן, אהבתי מאוד את הקרקס.
במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל.
במשך ההופעה הציג
היצור הענקי הזה הציג
את כישוריו.
בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה.
היתד לא היתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.
למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.
התעלומה היתה ברורה וגלויה לעין:
מה מחזיק אותו שמה?
כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף.
שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה צריך בכלל לקשור אותו?
לא זכור לי שקבלתי תשובה הגיונית.
עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד,
אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה:
הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד."
עצמתי את עיניי ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...
אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכל להשתחרר, אבל לשווא!
היתד היתה חזקה ממנו.
אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים,
כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.
עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון,
שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
מוסר השכל – לא לפילים בלבד!
הפיל הגדול והחזק הזה שאנחנו רואים בקרקס,
לא בורח – כי הוא מאמין שהוא לא יכול.
הוא זוכר את אי היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים
שהפנים מעט אחרי שנולד.
הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו.
הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...
המלצה:
לערוך רשימה של אותם דברים שאיננו מעיזים לעשותם,
ולעשות כל יום משהו אחד מתוך רשימת ה - "לא מעז".