בקשת עזרה. טקסט של ראשית חכמה, שער הקדושה פרקים ב-ד

שלום וברכה האם מישהו יכול בבקשה הטקסט של הנ"לץ
יישר כח
 

פרק ב
אחר שפי' הקדושה ראוי לבאר הנוגע ממנו חר למעשה, ונאמר כי ענין הקדושה שנצטוינו קדושים תהיו הוא שיפריש האדם עצמו מהדברים שהם חול ויקדש נפשו וגופו שהפך החול הוא הקדש כהפרש השבת הנקרא קדש לימי החול, וכאשר נדע קדושת שבת מה ענינה נדע שהוא ענין הקדושה שפי' לעיל. והנה בקדושת השבת נתבאר בזוהר (פרשת אמור דף צד) בחלוק שבין קדש למקראי קדש ופי' ששבת היא עצם הקדש המתגלה, ועל זה נאמר (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ואמר שסוד השבת הוא סוד הבן העולה לבית אביו בלי רשות, והיינו (שם טו, א) מי כמוכה באלים ידו"ד מי כמוכה נאדר בקדש, ואמר בקדש ודאי כבר דאתתקף באבוי נאדר בקדש ולא זמין מקודש ואמר אחר כך אמר ר"י חדוותא ונטירותא דיומא דשבת בכלא הוא בגין דהאי יומא אתעטר באבא ואימא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי, דהא הוא קדש אתעטר בקדש אוסיף קדושה על קדושתיה בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה, מלי ברכאן בכלהו עלמין כלהו מניה אתקנו, עד כאן לשונו. הרי מבואר כי קדושת שבת הוא אור קדושת אבא ואימא המתגלה בתפארת משם לכל העולמות. ועוד בענין קדושת שבת ושאר הימים נתבאר בזוהר (פרשת ויקהל דף רד ורה) בענין מציאות השבת אמרו שהיא המלכות נקודה אמצעית לכל ששה ימים, שממנה יונקים וביום השבת היא בת עין המתיחדת בשלשה אבות שהם ש' והיינו שב"ת ש' בת', ועוד יש שבת עליון שלשה אבות המתקשרים בבת עין, והם מתקשרים בעלמא דאתי, ועוד יש שבת יותר עליון כאשר יתקשר כל הנזכר בנקודה עילאה שהיא גם כן סוד בת עין, זהו קצור כוונתו. נמצא שבמקום שיעלה הבן שם תעלה הבת עמו למעלה, באופן שלעולם סוד קדושת שבת הוא אור הנשפע מאבא ואימא, ועוד יותר מלמעלה מעתיקא שהוא שורש הקדושות שהוא נקרא סבא קדש קדשיא, כמו שנתבאר לעיל. וכן נתבאר עוד בפרשת ויקהל (זוהר דף רה ע"א) אמרו שם בסוד עונת תלמידי חכמים מלילי שבת לשבת, ואמרו מאי טעמא בגין דכל יומי שבתא אית לון וחא אחרא דשרא על עלמא ובהאי ליליא אית לון אוחר אחרא קדישא עילאה דנחתא לבני קדישין וההוא רוחא נשיב מעתיקא קדישא דכל עתיקין ונחתא לגבי נקודה תתאה למיהב ביה נייחא לכלא ודא אתפליג לכל סטרין לעילא ותתא, כמה דאת אמר ביני ובין בני ישראל, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה שם יומא דשבתא חדוה איהו לכלא וכלא אתנטל עילא ותתא ונקודה תתאה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין שבעין חולקין יתיר וסבא דכל סבין אתער, עד כאן לשונו:
ואחר שהשבת הוא שורש לכל הקדושות ואחר נאמר שמה שצותה תורה קדושים תהיו כי קדוש אני הוא שנתקדש ונמשיך עלינו בכל יום ויום מאור קדושת שבת אם נקדש עצמינו מעשיית מלאכה וטהרת המחשבות ושאר פרטים שיתבארו בקדושת שבת. ויש רמז לזה בזוהר (פרשת יתרו דף פט ע"א) זה לשונו, אמר רבי יהודה ודאי כתיב (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, תאנא בהאי יומא כל נשמתהון דצדיקיא מתעדני בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין ורוחא דא מענוגא דההוא מתפשטא בכלהו עלמין וסלקא ונחתא ומתפשטא לכלהו בני קדישין לכלהו נטרי אורייתא ונייחין בנייחא שלים ומתנשי מכלהו כל רוגזין וכל דינין וכל פולחנין קשין, הדא הוא דכתיב (שם יד, ד) ביום הניח ה' לך מעצבך וגו', עד כאן לשונו. וכוונתו בריש דבריו שאמר ודאי כתיב זכור את יום השבת לקדשו פירוש כי ביום שבת הוזהרנו בבירור לקדשו וקדושתו בקדושת עצמנו, וכן אמרו ז"ל במכילתא (פרשת כי תשא) בפסוק (שמות לא, יא) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, אמר רבי אלעזר בן פרטא כל המשמר את השבת כאלו עשה את השבת, שנאמר לעשות את השבת, עד כאן לשונו. וכוונתו הוא על דרך מה שנתבאר בזוהר (פרשת בחוקותי) ועשיתם אותם אמר מאי ועשיתם אותם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל בארחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקדוש ברוך הוא כאלו עשאני ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם. ועשיתם אותם ודאי הואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתבחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי, עד כאן לשונו:
ונחזור לענין כי באומרו זכור את יום השבת ונחזור לקדשו קדושתו ודאי מבוארת אבל בשאר ימים אין לנו ראיה שצריכים אנו לקדשם, וממה שאמר הפסוק קדושים תהיו סתם הכוונה על קדושת כל הימים, והביא לקדוש ה' מכובד ללמד גזרה שוה על כי קדוש אני כי כמו שפסוק לקדוש ה' מכובד הוא על יום שבת ממה שהקדים וקראת לשבת עונג, כן מה שאמר הפסוק כי קדוש אני כוונתו כל שהוא קדוש כקדושת שבת שהשבת שורש לכל הקדושות. ולכן הביא ראיה תאנא בהאי יומא נשמתהון דצדיקיא מתעדני בתפקוני עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, ואמר שביום שבת שאור זה מתפשט בכל העולמות, ולכן יום שבת הוא קדוש מעצמו שאין קדושתו ביד בית דין כתיקון המועדים כדפי' ז"ל במכילתא, וזה שאמר הפסוק כי קדוש אני על דרך שפי' ז"ל במאמר שהעתקנו בפרק הקודם, שאמר או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני בקדושתי אני עומד בין מקדשין ובין שאינן מקדשין, נמצינו למדים מכלל דבריו שחייב אדם לקדש ששת ימים מקדושת יום שבת. וכן נתבאר גם כן בזוהר (פרשת ויקהל דף רד ע"א) זה לשונו, תא חזי רזא עלאה דמלה כל אינון שית יומין קיימא מלה דכלא אתאחדא ברא דחד נקודה קדישא וכלהו יומין אתאחדאן ביה ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא, ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבתא אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה אתאחדן בהאי בגין לנטרא לון. וכל אינון שית יומין דשבתא ההיא נקודה טמירא איהי כיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא וכלהו טמירין בגוה. תא חזי אית ימים ואית ימים, ימי חול כמא דאתמר ואלין קיימין לבר לעלמין. ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל וכד סלקא האי נקודה כלא אתגניז ואיהי סלקא, עד כאן לשונו. וכוונתו שהם שלשה מיני ימים, האחד ימי חול שהם עומדים חוץ לקדושה לעמים עובדי ע"א, הכוונה כי לאומות עובדי ע"א להם נתן ל"ט מלאכות שהם כנגד ל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה ונחש והארץ, כדפי' ז"ל והאדם אלו לא חטא לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהוא בו שיצטרך לחרוש ולזרוע, והיה בגן עדן מקיים לעבדה ולשמרה בקיום המצות עשה ולא תעשה בדרך רוחני כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה שהתורה היא ומצוותיה א' לעולם. וכאשר ירד אדם בחטאו אל הקליפה הוכרח אל המלאכות האלו, והקדוש ברוך הוא לטהרנו ולקדשנו כדי שנהיה דבקים העלנו מששה ימים החיצונים והשליט על ישראל הנהגת קדושה על ידי מטטרו"ן שהוא שר העולם, וכמו שנאמר ליהושע (יהושע ה, יג) אני שר צבא ה' עתה באתי, שאף על פי שמשה רבינו ע"ה דחהו הוא הוכרח לקבלו, וכל שכן עתה בגלות שההנהגה על ידו, כדפי' בתיקונים (דף צג) ובמקומות אחרים. וששת ימי חול ההנהגה על ידי מטטרו"ן וכן פי' ברעיא מהימנא (פרשת פנחס דף רמג ע"ב). וכן בתיקונים (דף ב ע"ב) זה לשונם, עוף דאיהו צפר דיליה איהי מטטרו"ן עליה אתמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול, קול דקריאת שמע דאיהו כליל שית יומין דחול ושליט עלייהו ונטיל ההוא קול ופרח ביה עד עמודא דאמצעיתא, עד כאן לשונו. וכן אמרו עוד לקמיה, דעל יד שליחא דא מתיחדין בשית יומי דחול ומלת שית יומי דחול אינו מדוקדק על דרך שאמרנו במאמר של פרשת ויקהל שאמרו שימי חול נקראים לחיצונים. אלא הכוונה שבששת ימי החול מתנהג העולם על ידי השר הנזכר ועל ידו עולה תפלתינו, וכן אמר בתיקונים (תקוני ז"ח דף יח ע"א) כתיבת יד, שעליו נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וזה לשונו, דביומין דחול סלקא (נ"ל, שלטא) עץ הדעת טוב ורע דאיהו אדם דוייצר ביצר הטוב ויצר הרע, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ו) וייצר ה' אלהים את האדם, ואיהו עץ הדעת טוב ורע דחב ביה אדם, ודא הוא מטטרו"ן דאיהו עבד דשליט בשית סדרי משנה ואיהו גופניי ושליט בשית יומין דחול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, ומניה אתיהיבו שית סדרי משנה באסור והתר טומאה וטהרה כשר ופסול, וביה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולית עבודה אלא צלותא דביה צריך בר נש למהוי כעבד המסדר שבחיו לפני רבו וכעבד השואל פרס מרביה וכעבד המקבל פרס מרבו והלך לו, אבל בשבת מלכתא דשלטא אילנא דחיי ולא עץ הדעת טוב ורע אוקמוה דאין משתמשין באילן שום שימוש, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות כל מציאות עבודת התפלה על ידי עבד זה בששת ימי חול, אמנם בשבת שולט אור האצילות. ובזה יובן אומרו ויום השביעי שבת לה' אלהיך שכל כוונת התפלה תהיה באצילות והאצילות מלובש בבריאה, והיינו ה' אלהיך, ואגב מבואר שהעבד הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע. ואמר (תקונים דף צ) בתיקון עץ הדעת, טוב דא מטטרו"ן, ורע דא סמא"ל, וחטא אדם היה לערב הרע בטוב. ולכן במקום זה הם שית סדרי משנה להבדיל הטוב לעצמו והרע לעצמו. וכן אמר שם לקמיה ואילנא דעץ הדעת טוב ורע צריך למעבד פירוד בין טוב לרע הדא הוא דכתיב (בראשית א, ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, וצריך למעבד קיצוץ ביה למהוי בר נש בלא יצר הרע, כגוונא דדוד דקציץ ליה מניה והרגיה בגרסתיה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמ, כב) ולבי חלל בקרבי, ולקבל מ"ט מן מטטר"ון אינון מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא, עד כאן לשונו. ואגב מבואר כי סגולת גרסת המשניות להרוג היצר הרע ולהכניעו עם היות שמשניות האלו שיש לנו ממחלוקות התנאים לא היה עדיין בזמן דוד מכל מקום היה לו שש סדרי משנה מהלכות פסוקות ובהם גורסים ע"כ. והנה במציאת המבואר במאמר הזה שמטטרו"ן נקרא טוב ורע ואמר גם כן שהוא שולט על ימי החול ואמר שיש חולין דטומאה וחולין דטהרה, על דרך זה במאמר של פרשת ויקהל יש ימי חול בחיצונים ויש בפנים שש ימי השבוע שהם בטהרה להנהגת ישראל, וב' בחינות אלו הם דוגמת האילן וקליפתו טוב מבפנים ורע מבחוץ עץ הדעת טו"ב ור"ע. ואמר שש ימים אלו נאחזים בנקודה קדישא הנראה מתוך הלשון שנקודה זו היא השכינה שהיא מתעלמת בתוך מטט"רון בתוך היכל קן צפור, כדפיר' בתיקונים, ומטטרו"ן כלול משש היכלות כנגד ו' ימי המעשה ובהיכל ז' שם שכינה מתעלמת ובששת ימי המעשה השכינה היא נקודה מתעלמת בתוך ששת ימים הנזכרים והימים הם מאירים ממנה, והיא בהסתר נותנת שפע לכל אחד ואחד מהימים, ויש שש ימים באצילות שהם שש קצוות מחסד עד יסוד שהם פעלו כל מעשה בראשית שעליהם נאמר (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בששת לא נאמר כדפי' בזוהר (פרשת בראשית) ועל אלו אמר ואית שית יומין אחרנין דקיימן לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא ואמר עגולא קדישא שהם שש קצוות שהוא מציאות העגולה והוא קדישא במקום הקדש באצילות והשכינה היא נקודה פנימית להם שממנה יונקים. והנה ביום שבת המלכות שהיא למטה נקודה מתעלמת עולה למעלה באצילות, ומה שהיתה נקודה מתעלמת עתה היא מתפשטת באורה, וכל הימים מתעלמים בה, והיא באורה רב חופה עליהם, וזה שאמר כיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא וכלהו טמירין בגוה. והיינו מה שפיר' בתיקונים שהעתקתי לעיל שבימי המעשה ההנהגה על ידי מטטרו"ן וביום שבת ההנהגה על ידי אור האצילות שהוא עץ חיים, וכן ביארו בזוהר (פרשת נח דף עה ע"ב) בענין שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת וגו' (יחזקאל מד, ב). וקצור כוונתו הוא ששעשר החצר הפנימית הוא אור האצילות והוא סגור בששת ימי המעשה שהוא ההנהגה על ידי מטטרו"ן, וביום השבת הוא נפתח ואין ששת ימי המעשה שולטין כלל. ואמר אחר כך וכולהו יומין כלהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזנו מתמן דהא כדין ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחן ונייחא אשתכח לכלא לעילאי ותתאי. והמאמר הזה מבואר במה שביארו במאמר שבפרשת ויקהל שכתבנו שביום שבת הששה ימים הם מתעלמים בנקודה והנקודה שהוא אור השכינה באצילות מאירה להם וממנה יונקים. והנוגע לדרוש שלנו הוא מה שאמר במאמר שבפרשת ויקהל ישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבת אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה הכוונה שהם קושרים ששת ימי החול שבמטטרו"ן שש היכלות בשש ספירות הבנין שבאצילות, כדי שיאיר אור האצילות בהם, וזה ודאי על ידי כוונת התפלה כמבואר בפרשת פקודי שעל ידי כוונת ברכות קריאת שמע ותפלת י"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור האצילות. ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות, ובזה הם נשמרים מהרע, והטעם כי ששת ימים אפילו שהם באצילות אין להם קדושת יום שבת ממש אלא בששת ימי חול שההנהגה למטה גם שש קצוות עליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה, וכל יום ויום שולט בשליטתו חסד ביום א' גבורה ביום ב' וכו'. והנקודה מתעלמת בתוכם, מה שאין כן ביום שבת שהנקודה תתפשט באורה כדפי' ובמה שאנו צריכים לקשר שש ימים תחתונים בשש עליונים הוא כי בששת ימי החול הותרה המלאכה מפני שההנהגה על ידי עץ הדעת טוב ורע. וזה דקדק הרשב"י ע"ה בתיקונים שאמר שמטטרו"ן שולט בשית ימי חול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, והיינו ממש שית יומין דלבר חולין דטומאה, והם ל"ט מלאכות חולין דטהרה שש ימים שבפנים מטוב שבמטטרו"ן וחולין דטומאה וחולין דטהרה שניהם כאחד שולטים, ולכן הותרה המלאכה וישראל הוזהרו להתקדש כמ"ש הפסוק קדושים תהיו דהיינו שיקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קדש ואין בו מגע חול ויאירו בששת הימים העליונים הקדושה בששת ימים התחתונים, ובזה הם מתקדשים, ואור השבת שהוא השער הפונה הקדים אף על פי שהוא סגור ששת ימי המעשה, ישראל מושכים מאור שש ספירות שבאצילות לקדש מה שהוא חול. וכיוצא בזה פירשו שם שאף על פי שאנו אומרים שהוא סגור ששת ימים אין הכוונה שאור האצילות נסתם מכל וכל שזה מורה סלוק ההשגחה אלא האור העליון מתעלם מבפנים והוא כמושב המלך שהוא בהיכלו בפנים ומצווה לעבדיו שיעשו כך וכך, נמצא שכל מה שיעשה הכל במאמר המלך. עוד פירש מורי ע"ה שהוא משל למלך שפעמים משתמש בכלי כסף או בכלי נחושת ופעמים בכלי זהב, והנמשל מובן:
ועל מציאות קדושת ששת ימי החול שפי' ועל אמרו ז"ל במכילתא, זה לשונם, זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנה לשם שבת. רבי יצחק אמר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת, עד כאן לשונם. וכוונת תנא קמא ורבי יצחק שניהם לדבר אחד נתכוונו לפרש ענין זכירה זו מה היא. ועוד רבוי את הנזכר בפסוק, ולזה אמר שהכוונה לזכור קדושת שבת בכל הששה ימים שאם יתמנה לך מנה יפה מתקנה לשבת, וכמו שבגשמי מתקן ומקדש המנה יפה לשבת כן יתקן נפשו שתשרה עליה קדושת שבת, והטעם כי השבת הוא דוגמת עולם הבא וכמו שדימו ז"ל העולם הזה והעולם הבא לערב שבת, ושבת שאמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, אבל מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. וכן אמרו גם כן במכילתא (פרשת כי תשא) כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג), אמרו ז"ל כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא, וכן הוא אומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, לעולם שכולו שבת, עד כאן לשונם. ופשט המאמר שאמרו כגון קדושת שבת בעולם הזה, כוונתו לתרץ הבנת הפסוק שאמר (שמות לא, יג) את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואחר כך אמר (שם) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וגו'. ויש להרגיש ב' דברים, האחד כיצד יודע שהוא מקדשנו מפני שנשמור השבת כי בכל המצות קדשנו הוא יתברך כמו שאנו מברכים בכל המצות אשר קדשנו במצותיו. ועוד כי הוא מיותר שהרי כבר נאמר אחר כך ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, לכן פירש כי פירוש כי אני ה' מקדשכם הוא נתינת טעם לשמירת השבת, וזהו כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, פירוש כמו שקדשתי אתכם בקדושת שבת בעולם הזה אני עתיד לקדשכם בעולם הבא. וקדושת שבת בעולם הזה הוא כי על ידי שמירת האדם השבת כהלכתו ירגיש תוספת נשמה בנפשו והיינו וינפש שפי' ז"ל והוא עונג לנשמה ולגוף, עד שאמרו ז"ל שהשבת הוא אחד מששים מעין העולם הבא, כי המנוחה והתענוג שירגיש בו הצדיק הוא אחד מששים לאותו התענוג הנפלא. והטעם כי בעולם הזה מפני גשמיותו אי אפשר לנו להשיג יותר מזה, כי הנשמה מלובשת בגוף החומר הזה, אבל לאחר שיפשיט הנשמה לבוש העכור הזה ישיג עדון העולם הבא בשלמותו, והיינו אומרו נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא. ובזה נבין מה שאמר הפסוק אחר כך ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, והכוונה היא שהשבת הוא אות ומופת לנו לעולם שכלו ארוך כי מעין המנוחה הזו תהיה המנוחה הבאה. ועוד כי כמו שהשבת הוא בא אחר ו' ימים כן אחר שתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב שהוא דומה לשבת, כי כמו שהששת ימים שובתים בשבת כל הששת אלפי שנה שובתים בחד חרוב, וכמו שבששת ימים צריך להכין לשבת אם בענין האכילה אם במעשה כמו שיתבאר עוד כן אם לא יתקן מעשיו בעולם הזה אין לו מה יאכל בעולם הבא. והיינו מה שאמר כן אני עתיד לקדשכם בעולם הבא. נמצא שהפסוק מחובר עם מה שבא לפניו לדעת וגו' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ובשמירת היום שהוא קדש נדע שעתיד הוא יתברך לקדש אותנו בעולם הבא. והיינו אומרו נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא. ואחר שידענו שהשבת הוא מעין קדושת העולם הבא היה כוונה האלהית לתת לנו קדושת שבת להודיענו שאין עיקר דירת האדם בעולם הזה כי בעולם הזה הוא גר כמו שהארכנו לעיל. ועקרו הוא בעולם הנשמות שהוא עולם הבא, ולכן שובת ממלאכה המורה על עניני העולם, ומקדש יום השבת להראות שמתקדש ואין לו עסק בענייני העולם הזה, כי כל מציאות קדושה הוא פרישות כנודע:
ואחר שכוונת קדושת שבת היא זו, בכל יום ואחר חייב לחשוב ולזכור קדושת השבת, כדי שיזכור ענייני אחריתו, על דרך שאמרו (אבות פרק ג) שוב יום אחד לפני מיתתך, ישוב היום וכו', וזה שאמרו תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה וכו'. ועל דרך זה הוא שיזכור מאחד בשבת שהוא בבחרותו מה שעתיד לתקן מנה יפה לנפשו לעולם שכולו שבת וכולו ארוך. ושמעתי מכה"ר אברהם הלוי נר"ו שעל זה אמר שמאי מחד בשביך לשבתיך, כי ששה ימים הם ששים שנה, שהם חיי רוב בני אדם, ומחד בשביך שהוא היום הראשון שהם י' שנים הראשונים צריך להכי צידה לדרכו, ועל זה נאמר (שמות יז, כו) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ואומר כל מלאכתך בריבוי לך פירוש על המלאכה הרוחנית מלאכת התורה והמצות שהיא שלך ואינה לזולתך, מה שאין כן לשאר המלאכות הגופניות שכולם ישארו לזולתו. וכן על זה במן (שמות כ, ט) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו שהוא רומז לעולם שכולו שבת שאין שם עשיית תורה ומצות אלא קבלת שכר, כדפירוש רבותינו ז"ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'. ורבי יצחק אמר שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת. נתן זכירה אחרת נקלה מאד לכל הימים שאם הזכירה לכשיתמנה לו מנה יפה פעם יתמנה פעם לא יתמנה, ולזה אמר שיהא מונה לשם שבת שימנה ביום ראשון היוםן יום אחד בשבת היום יום ב' לשבת ג' לשבת וכו', נמצא מזכיר שם שבת בכל יום ויום, ולפי מה שפיר' לעיל שכל הימים יונקים מיום השבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, כזה, נמצא השבת שורש שורש לכל ששת ימי השבוע, ולכך בכל יום ויום חייב להשפיע בו מקדושת שבת כמו שיתבאר. ולטעם זה דקדק הרשב"י ע"ה בלשון המאמר שהעתקתי לעיל מפרשת ויקהל, שאמר ימי השבת דאינון ימי השבוע קיימין לישראל הרי שקראן ימי השבוע, וימי שבת, והטעם כדפיר' כי הנקודה שהיא השבת מתעלמת בימי השבוע, ולכן הם נקראים ימי השבת. וכן מצאתי שכתב הר' יוסף גיקטיליי"א ע"ה שיום שבת הוא נקודת מרכז לעגולה, זה לשונו, הבריאה כולה וכל הנמצאים שברא הקדוש ברוך הוא, כלם סוד גלגל, והכל ברא בנקודה אחת שהיא סוד שבת והיא סוד מציאות עין כל גלגל ובהמצא השבת שהיא סוד נקודת כל גלגל נמצאו ששת ימי החול סביבותיה והשבת באמצע נקראה קדש אין לה בן זוג והיא מקור כל השפע וכל הטובה לעגולה, ואין לך גלגל שאין בו סוד שבת וששת ימי החול כולם חוזרים בעגולה בשיעור מוכרח, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי כפי שיעור הנקודה האמצעית כך ששה שעורים כמותו סביב העגולה, וכולם נקראים חלל העגולה ונקרא חלל על לשון חלול, ולשון חילול מלשון חלל, וכולם לשון אחד, כי בהסתלק עין האמצעי נמצאו כלם חלולים ומחוללים וחללים, כי ימצא חלל שכבר יצאה נשמתו ממנה ונמצא הגוף חלול בלי נקודה אמצעית, וזהו סוד ששת ימי חול ויום השביעי קדש, עד כאן לשונו. והנה מטעם שכתב הרב ז"ל סעד וסמך למה שכתבתי שצריך להשפיע מקודשת יום שבת לכל יום ויום מאחר שהנקודה היא קיום הששה והששה הם ששה שעורים סביב הנקודה. ושמעתי מפי מורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל, ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש שביעי שעושה קידוש והבדלה. הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אף על פי שבאמתות אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כלם להשפיעם, וכל יום ויום יש בו מקצת שבת, ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו מפני שכל יום הוא ספק שבת. ולענין מעשה נוכל לומר כי העולם הזה הוא דומה למדבר והאדם בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש, ובעולם הזה בהיותו נמשך אחר החשך בעצת יצרו שכח יום השבת יום שכלו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו, ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא רוצה לשוב בתשובה צריך שיהיו לעולם בגדיו נקיים, ושכל יום יחשוב שהוא שבת שמא באותו יום יזדמן לעולם שכולו שבת, כמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יתר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך, כי שמא אין לו חיים אלא אותו היום לבד ואין ראוי שיטרח וידאג על עולם שאינו שלו. וכמו שאמר דוד המלך ךע"ה (תהלים לט, ו) ועזבו לאחרים חילם, וכן יצבור ולא ידע מי אוספם. ואמרו כי ריש לקיש הניח קבע דמוריקא שהוא זעפרא"ן וקרא עליה ועזבו לאחרים חילם:
ועוד אמרו במסכת עירובין (פרק ה) זה ועוד לשונם, אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ואשתי דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי. אמר ליה רב לרב המנונוא בני אם יש לך היטב לך שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה, ואם תאמר אניח לבני חוקי בשאול מי יגיד לך. ואם תאמר אניח לבני ולבנותי בני האדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין, עד כאן לשונו. ופירש רש"י חטוף אכול אם יש לך ממון לההנות עצמך אל תמתין עד למחר שמא תמות ושוב אין לך הנאה. דעלמא דאזלינן מניה גרסינן כהלולא דמי היום ישנו ולמחר איננו. אם יש לך ממון. ואין למות התמהמה עיכוב, כי פתאום האדם מת. חוק מזון, יגיד לך אם נשאר בידם שמא יאבדוהו. הללו נוצצין והללו נובלין, כלומר כשהם גדלים גדלה פרנסתם ועושרן עמהם ואינך צריך לדאג עליהם, עד כאן לשונו:
וצריך שיקדש שביעי שיום אחד בשבוע וצריך יקדשהו כולם לה' כנגד כמה ימים שהלכו לו בהבל בעבודת אל זר שבקרבו, וכבר הארכנו בשער היראה שנפרעים ממנו בגיהנם יומין על יומין על חד תרין. לכן צריך שיום אחד יקדש לעבודת קונו בקדושת יום שבת לקדושת הדבור והמלאכה המבטלת דבקות האדם בקונו, ולכן טוב שיתבודד במקום מיוחד ויקדש כל חושיו כראוי. ולא יספיק לבעל תשובה יום שבת לבד, כי יום שבת נתן לו אלו לא חטא אבל אחר שחטא ופגם כמה ימים צריך שיום אחד בשבוע לפחות יקדשהו לה' ואם אפשר לו יותר. וכן אמר בזוהר (ריש פרשת אחרי מות) שהיו שני אנשים תגרים פורשים מהישוב שני ימים בכל שבוע לעסוק בתורה, וזה לשונו שם על רבי חייא שהיה בדרך ומצא שני אנשים בבקע סלע ואמר, קריבנא גבייהו אמינא להו מאי עסקייכו באתר דא אמרו מזבני אנן ותרי יומי בשבתא בדילנא מישוב ונעסק באורייתא בגין דלא שבקין לון בני נשא בכל יומא ויומא אמינא זכאה חולקכון, עד כאן לשונו. וקדושה היא במיצוע שאפשר שיקיים אותה כל אדם ויתמיד בה שאם ירצה לפרוש עצמו כל ימי השבוע לא יתמיד ונמצא בטל מהכל. ולכן ראוי לתפוש בקדושה מעט מעט וילמוד מאנשי מעשה אלו הנזכרים כי מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואין לו בעולמו אלא מה שהוא מתקדש ופורש מענייני העולם הזה ומתדבק בשם יתברך. וכן אמרו ז"ל במכילתא (פרשת משפטים) בפסוק (שמות כב, ל) ואנשי קדש תהיון לי, רבי ישמעאל אמר כשאתם קדושים הרי אתם שלי, עד כאן לשונו. בא לפרש מלת לי שהיא מיותרת, ואמר שהפסוק פירש כשתהיו אנשי קדש תהיון לי, הרי אתם שלי, והכוונה יש לנו ייחס להתקשר כאחד כמ"ש הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני, וכמו שהארכנו לעיל בפרק הקודם שצריכים שיהיו ישראל כלי מתייחס לקבל קדושתו, וממשמע הן אתה שומע לאו שאם אינו מתקדש אינו שלו. כי מה ייחס לאדם גשמי להקשר עם:
הרוחני וקדוש בעל כל הקדושות יתעלה ויתברך אם אינו מתקדש ופורש מענייני העולם, ונמצא שהוא גשמי ומשליט עליו העשיה והרי הוא אחר ואינו שלו, כי כל מה שאדם מתקדש אפילו שיהיה קדושה מועטת בסוד נפש הרי הוא שלו יתברך בסוד אחד כמו שיתבאר בעזרת ה' ואם לאו הרי הוא אחר ולכן החי יתן אל לבו להתקדש ולהתדבק בו יתברך כל מה שיוכל:
ובזה נכלל הפרק הזה:
פרק ד'
מפני שקדם מאמרנו בפרק הקודם שקדושת מפני שבת נכללת בג' דברים שהם מחשבה דבור מעשה, ראינו לסמוך אליו בפרק זה לבאר מה שנמצא ברמז ענין זה בדברי הרשב"י ע"ה ובדברי רבותינו ז"ל ג' דברים הנזכרים בקדושה, פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (סוף תיקון כב) שהם נשמה רוח נפש. מחשבה כנגד הנשמה, דיבור כנגד רוח, מעשה כנגד נפש. זה לשונו, ארבעה יסודין דגופא בהון שריא ידו"ד ודא איהו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו דא נשמתא קדישא דאיהי עולם המחשבה. יצרתיו דא רוח ממללא דמניה חיוון ממללין. עשיתיו דא נפש דתמן עשייה דשריא ברמ"ח פקודים, עד כאן לשונו. נמצא שכוונתו יתברך לקדשנו בג' קדושות הנזכרות כדי שנקדש נפשינו ורוחנו ונשמתינו מקדושת האצילות הנשפע בכל העולמות והיינו והתקדשתם וגו' כי אני ה' אלהיכם וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. וג' תיבות אלו אני ה' אלהיכם הם נגד נפש רוח נשמה, והכוונה כי ממנו יתברך השפעת הנפש והרוח והנשמה, וכל ג' בחינות אלו הם קדושות שהם מתדבקים בו והוא בהם. והטעם שאמר בכינוי שכנגד נשמה אלהיכם מפני שאין התדבקות לאדם בשי"ת אלא על ידי הנשמה שהיא מעולם המחשבה וכשיזכה אל הנשמה העליונה שאז הוא מתדבק בבוראו אז הקדוש ברוך הוא מתכנה שהוא אלוה שלו והשכינה שורה עליו, ודרך זה צודק בכל המקומות שנזכרו בפרשת קדושים אני ה' אלהיכם, שהכוונה שהג' מדות הנזכרים שהם כלל כל העשר שוכנות על הנשמה המתקנת המצוות, ולכן בריש פרשת קדושים אמר קדושים תהיו כי קדוש אני פירוש כמו שאני קדוש כך תהיו קדושים, והכוונה על התקדש האדם עצמו בנפש רוח ונשמה על ידי המצות ותורה ותקון מחשבותיו וכוונותיו, ובזה אני ה' אלהיכם שהם המדות הנזכרות שוכנות בכם, והיינו מה שפי' בפרק קמא שצריך שיהיו הנשמות כלי מוכן לקבל קדושתו כדפי' במאמר תנחומא שבראש הפ'. וג' אלו הם משפיעים בבריאה יצירה ועשיה וכמו שיתבאר עוד לקמן בעזרת ה'. וכנגד שלשה עולמות אלו שהם בריאה יצירה עשיה הוא מה שצותה תורה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, וכן ביארו בזוהר (פרשת בלק דף קץ ע"ב) זה לשונם, שבחא עילאה דלא אתמסר למלאכי עילאי בלחודייהו אלא לישראל מאן איהו קדושה (ס"א, ברכה) אתמסר לון בלחודייהו כמא דאתמסר לישראל, אבל קדושה לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל, ואיתימא והא כתיב (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר, אימתי בזמנא דישראל מקדשי לתתא ועד דישראל לא מקדשי לתתא אינון לא אמרי קדושה בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא ולא מתרין והיינו וקרא זה האחד, אל זה תרין, ואמר הא תלתא. תלת עלמין אינון לקבלייהו תלת קדושות ובגין כך שבחא דישראל דנטלי קדושה לתתא. אמר רבי אלעזר הכי הוא ומלין אלין אוקימנא לון. ותו אוקימנא דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא מן האי קרא (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', והתקדשתם חד, והייתם קדושים תרין, כי קדוש אני הא תלתא. הכא תלת קדושין, עד כאן לשונו. ומוכרח לומר ששלשה קדושות אלו הם במקומות הנזכרים מפני שלמעלה מזה אמר דישראל נטלי עישיה לתתא משעת מתן תורה ואילך שאמרו נעשה ונשמע, וזהו (תהלים קג, כא) גבורי כח עושי דברו וגו', ולכך קדושה לא סלקא אלא מתלת עלמין דהיינו בהשתתף ישראל שהם בעשייה למטה עם המלאכים שהם ביצירה והיינו זה אל זה. ואמר עולה ומתרומם הכל ומתקשר עם הבריאה. קדוש קדוש קדוש, הוא באצילות, והיינו והתקדשתם והיינו אני ה', כי קדוש בבריאה, אני ה' הוא באצילות אותם הוויות הראשון דאיהו וגרמיה חד בהון שממנו השפעת כל הקדושות כדפי' והיינו אנ"י ה' אלהי"כם, ואם תאמר למה לא נזכרו ד' קדושות והקדושה הרביעית כנגד האצילות, ויש לומר כי האצילות מפני דקותו והעלמו שהוא סוד מחשבה נעלמה אין בנו כח להעשות לו מרכבה. והרי אפילו הבריאה היא מחשבה כל שכן האצילות, ומפני היות הבריאה מחשבה לא הזכיר הפ' בו פעולת הכנת קדושה בנו כמו שהזכיר בב' הקודמות והתקדשתם והייתם קדושים. אמנם בג' אמר כי קדוש אני מעצמי אני קדוש. ובהיות הכסא התחתוןמעשיה ויצירה מוכנת שהם כנגד נפש רוח קדושת הנשמה שהיא המחשבה שורה מאליה, והאצילות הוא מתיחד בבריאה שהרי קרא הרשב"י ע"ה בתיקונים (ג ע"ב) לבריאה לבושי שבת ויו"ט, כי אי אפשר לאור האצילות מפני העלמו להתגלות לנו אלא על ידי הבריאה. ולכן בין בריאה לאצילות לא הזכיר הכתוב קדושה ד' אלא כי קדוש בבריאה אני ה' שהוא האצילות המתלבש בתוכו וכולו יחוד ה'. ונמצינו למדים כי אי אפשר לאדם שיקדש מחשבתו להיות דבק בשם יתברך כי אם על ידי הנשמה הבאה לו מעולם המחשבה כמבואר לעיל, והנשמה לא תשרה אלא אם כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים, ולזה צריך לתקן נפשו בכל שלמות עשיית המצוות ובקדש עצמו מעשיית מלאכה שהוא בעשייה ובקדש כל כלי האיברים שבהם עשיה, ואחר כך לקדש כנגד רוח. ובהיות זה מתוקן הנשמה העליונה שורה עליו, והרי הוא קדוש דבק בו יתברך, ומכל מקום גם כן הנשמה לא תשרה מאליה כי אם על ידי קניה
במעשיו ותורתו כמבואר בריש פרשת משפטים, דקאמר זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכורסיא. אמנם אפילו אם יעשה הכנות לקנייתם הנשמה לא תשרה בו אם אין כסאה שהם נפש ורוח מתוקנים כראוי. ובזוהר (פרשת ויקרא דף כה ע"א) ביארו שמי שהוא זוכה אל הנשמה נשמתו עולה למעלה בכל לילה בעולם הנשמות והוא דבק ונצרר בצרור החיים יותר ממי שזכה אל הרוח כי בקניית הרוח עולה אל עולם המלאכים לבד, זה לשונו, כיון דקנה רוחא ההוא רוחא נפיק מתבר טורין וטינרין סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי עילאי קדישי ותמן ידע מה דידע ואוליף מילין ואתהדר לאתריה, כדין הוא קשורא דבר נש בקדושה עד דזכי בנשמה וקני לה כיון דקנה נשמה היא סלקא לעילא לעילא ונטורי פתחין לא מעכבי לה ואזלא ומתפשטא בין אינון צדיקיא דצרירן בצרורא דחיי ותמן חמי ענוגא דמלכא ומתהניא מן זיוא עלאה, עד כאן לשונו:
עוד נמצא הכרח למציאות ג' קדושות אלו עוד בדברי רבותינו ז"ל ביומא (פרק ג) ] זה לשונם, תנו רבנן (ויקרא כ, ו) והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, עד כאן לשונו. וקודם לזה סמוך לו אמרו שם זה לשונם, תנו רבנן אל תטמאו בהם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, עד כאן לשונם. והנה בהקדמה שהקדמנו מענין הקדושות הנזכרות אפשר לומר שלזה כוון בעל המאמר בענין ג' חלוקות מקדש עצמו מעט, מלמטה, בעולם הזה. שהם כנגד בריאה יצירה עשייה מלמטה למעלה. ופי' במה שפי' בתיקונים (ריש דף יט) דאימא עילאה מקננא בכורסיא בתלת ספירן עילאין, עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרו"ן. אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה והנה אופן אחד בארץ, עד כאן לשונו. והכוונה כי כפי התקדש אדם עצמו במדרגות התחתונות יושפע בו הקדושה מהמדרגות העליונות שבאצילות, והיינו כי קדוש אני ה' אלהיכם, כמו שפי' לעיל. כיצד מקדש עצמו מעט דהיינו קדושת העשיה שהוא אופן מקדשין אותו הרבה, ביען כי הענף מעורר השרש העליון שבאצילות ושכינה שהיא אנ"י מקננת באופן משפיע שם מקדושתה, שהוא הרבה בערך הענף הקטן שהוא האופן. ועוד בשכינה צודק ענין רבוי כמו שנאמר (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה וגו', פירוש על ידי מ"ה שהיא שכינה, רבו מעשיך, וכן בהיכל לבנת הספיר, שהוא כנגד השכינה אנו אומרים ביוצר אור מ"ה רבו מעשיך ה', כדפי' הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת פקודי). מלמטה מקדשין אותו, הכוונה שבקדש עצמו עוד במטטרו"ן שהוא למטה וכינהו בכינוי למטה שפי' בתיקונים ורעיא מהימנא שמטטרו"ן הוא סוס שבו רוכב התפארת, וכשם שהסוס הוא למטה והרוכב עליו מלמעלה, כן הוא מטטרו"ן, וזה לשונו (רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רכח ע"ב), מטטרו"ן סוס דתפארת דביה כל ספירן מתלבשין והאי איהו כגופא לנשמתא, עד כאן לשונו. ומקדשין אותו מלמעלה היינו שיאיר התפארת שהוא ידו"ד במטטרו"ן כנשמה בגוף. בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, הוא קדושה הג' שבבריאה, ויקרא עולם הזה שכל מה שלמטה מהשכינה נקרא העולם הזה כמו שהיא נקראת עולם הזה כענין בהבראם בה"א בראם, כי על ידי ה' אחרונה היה בריאת כל התחתונים, ומקדשין אותו לעולם הבא היינו הארת אימא עילאה הנקרא אלהיכם בתלת ספירן עילאין מקננן בכורסייא, זהו דרך אחד במאמר זה לפי ההקדמה שהקדמנו:
ולענין הטומאה שביאר ג' מדרגות בה, גם כן ולענין הם על דרך זה, אלא שמה שאמר מטמאין אותו הרבה למעלה בעולם הבא הכוונה מטמאין הוא סגירת השפע שלא יושפע למטה בבי"ע (בריאה יצירה עשיה), כי שלש מדרגות הנזכרים במאמר בטומאה, הם על פסוק (ויקרא יא, מג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ודרשו ביומא (פרק יום הכפורים) כי ונטמתם לשון טמטום, ואמרו ז"ל תנא דבי רבי ישמעאל מטמטם לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם, עד כאן לשונו. ובזוהר (פרשת צו דף לא ריש ע"ב) פי' מטמאין אותו מלמעלה שממש מלמעלה משפיעין עליו טומאה, זה לשונם, כתיב (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים, מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא, מאן דמסאיב גרמיה מלרע מסאבין ליה מלעילא. מקדשין ליה מלעילא יאות דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה מאן אתר, ואי תימא מלעילא וכי מסאבותא שריא לעילא. אמר רבי חייא היינו דתנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, אי עובדא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה, ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה, דהא בעובדא תליא מילתא, דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, עד כאן לשונו:
ויש לפרשו באופן ב' והוא קרוב לדרך הקודם ויש בקצת, וראיתי להרחיב בו ביאור מפני התועלות שימשכו ממנו לענין מעשה הקדושה. אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, בשער היראה פרק ה ובשער האהבה פרג ג פירשנו בו ב' עניינים אבל כדי לקשר המאמר כולו נראה שהכוונה במה שאמרו ז"ל (אבות פרק ד) מצוה גוררת מצוה וכו' הרי בתחלת עניינו הוא מעט מצוה אחת וכיון שהראשונה גוררת שניה והשניה שלישית והשלישית רביעית וכן עד אין מספר, נמצא שהקדושה מתרבה, ולכך מקדשין אותו הרבה שיבאו לידו קדושות ממצות הרבה. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, כל תענוגי העולם הזה נמשכו מהקליפות שם בעשיה התחתונה כדפי' בזוהר, והנה האדם שוה בענין האכילה ושתיה והתשמיש לבהמה, כדפי' ז"ל במסכת חגיגה (פרק ב) ששה דברים בבני אדם שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה, הולכין בקומה זקופה ומדברים בלשון הקודש ויש בהם דעת ובינה כמלאכי השרת, וג' כבהמה אוכלין ושותין ופרין ורבין ומוציאין רעי כבהמה, עד כאן לשונם. והנה הליכת האדם בקומה זקופה וכן להיותו מוציא רעי, אינו ברשותו כי זה טבע אנושי מאדם הראשון ואילך, אמנם ענין האכילה ושתיה ופריה ורביה שבהם משתוה לבהמה צריך שיתקדש ולא יהא אוכל למלאות תאותו כבהמה ולא יהא נמשל כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. וכיוצא לענין פריה ורביה, אמר שאם מקדש עצמו מכל הדברים שהם למטה כבהמות מזוהמת הקליפות כדפי' בפרשת פקודי בענין היכלות הטומאה, שבכמה דברים מטעים לבני אדם בתענוגי העולם, מקדשין אותו למעלה שאומרים עליו ומכריזין בכל הרקיעים פלוני קדוש הוא ושום טמא לא יתקרב אצלו. וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת פקודי דף רכה ע"ב) כי בכל מקום שיש קדושה אין הקליפה נוגעת, זה לשונו, כל אינון בריין דעלמא כלהו אשתמודען לעילא בין לסטרא דא ובין לסטרא אחרא, אינון דלסטרא קדושה אשתמודען לעילא לגביה ואשגחותא דההוא סטרא עלייהו, ואינון דלסטרא מסאבא אשתמודען לגביה ואשגחותא דיליה תדיר עילייהו. ובאתר דשלטא ההיא אשגחותא דסטרא דקדושה לא אשגח עליה סטרא אחרא, ולא יקרב לגביה לעלמין ולא יכיל לדחייא ליה מאתריה בכלא, בכל מה דהוא עביד, ועל דא (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים וגו', בגין דסטרא אחרא לא יכיל לשטאה עליה, עד כאן לשונו:
ועוד ירצה בענין מקדשין אותו למעלה גם כן ועוד שבעלות נשמתו בכל לילה למעלה עולה למקום קדושה ואין הטמאים נוגעים בו, מה שאין כן לשאר בני אדם, כמבואר בזוהר (פרשת לך לך דף פג, וגם בפרשת חיי שרה דף קל) בפסוק (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, בארוכה, ועוד בפרשת חיי שרה זה לשונו, ותא חזי הא אתמר דאפילו בהאי עלמא כד בר נש נאים על ערסיה ונשמתין אצטריכו לאתשוטטא בעלמא ונפקי מגו גופא לאו כל נשמתא ונשמתא סלקא ושטיא למחזי ביקר סבר אפיה דעתיק יומין, אלא כמא דאתמשך תדיר וכפום עובדוי הכי נשמתיה סלקא, ואי אסתאב איהו נאים ונשמתא נפקא וכל אינון רוחין מסאבין נקשין לה ואתדבקת בה באינון דרגין תתאין דשטיין בעלמא, ואינון מודיעין לה מלין דאינון קריבין למיתי בעלמא ולזמנין דמודיעין לה מלין כדיבן וחייכן בה והא אוקמוה. ואי זכי בר נש כד איהו נאים ונשמתיה סלקא אזלא ושטיא ובקעת בין אלין רוחין מסאבין וכולהו מכריזין ואמרין פנון אתר פנון לאו דא מסטרנא ואיהי סלקא בין אינון קדישין ומודיעין לה מלה חדא דקשוט עד כאן לשונו. וכן פירש גם כן בזוהר (ריש ויקהל דף קצה ע"ב) שעל זה נאמר (תהלים כד, ב) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, עיין שם. ואפשר שעל בחינה זו שפי' בענין מלמטה, אמר בזוהר (פרשת אחרי מות דף ע ע"ב) זה לשונו, אמר רבי יצחק זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי דהא כלהו קדישין גופא דילהון קדישא, נפשא דילהון קדישא רוחא דילהון קדישא, נשמתא דילהון קדש קדשים, עד כאן לשונו. ולעיל מזה דבר בעונש הרשעים שהם נעשים מזיקי עולם, ואמר אחר כך זכאין אינון צדיקיא, והטעם כי הרשעים כל רעתם תבא להם מחמת טומאת גופם בתאוות העולם, אמנם הצדיקים כל טובתם תמשך מחמת קדושת גופם שעל ידי כך יזכו אל נפש קדושה וכו', אמנם בהיות כלי איברי הגוף פגומים אפילו נפש קדושה אינה שורה בגוף כי כל אשר בו מום לא יקרב. והנה על ידי מאמר זה נוכל לפרש פירוש אחר בענין מלמטה מקדשין אותו מלמעלה לשישפיעו לו נשמה קדושה שהיא באה מלמעלה ממנו יתברך, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, פירוש כי הקדושה האמורה היא קדושת כלי האברים כלם וטהרתם מכל מיני פגם, אבל הוא עוסק באיבריו בענייני העולם ונושא ונותן שאין בזה חטא כלל ומחשבתו מתפשט בכלי האיברים לראות מה שהם צריכים מהעולם, אבל קדושה זו שהיא קדושת העולם הזה פי' שהוא מתקדש ופורש מענייני העולם הזה כאלו אינו בן העולם הזה, וקדושה זו תלויה בקדושת המחשבה ודבקותה לעולם למעלה. הא כיצד הקדושה הקודמת בענין האכילה יפרוש מהמותרות ומהתענוג אבל יכוון לבריאות גופו לעבודת הבורא, ובקדושה יכוון באכילה שהוא אוכל מהשלחן העליון אשר לפני ה' ומזונו נשפע לו מהימין, וכמה פרטים שיתבארו בענייני האכילה. וכיוצא לשאר כל פרטי ענייני העולם ועסק התורה והמצות, אין מחשבתו לעולם אלא ליחד למעלה נמצא שאדם כזה אף על פי שהוא בעולם הזה מחשבתו אינה בעולם הזה אלא בעולם הבא ולכך מקדשין אותו בעולם הבא שאפילו בעולם הבא הוא קדוש ולא תהיה מדרגתו כשאר העם העוסקים בתורה ובמצות סתם שמדרגתם הוא בגן עדן התחתון, והצדיקים האלו מסתלקים למעלה על ידי העמוד שבאמצע הגן, ונקרא מקראיה, שנאמר (ישעיה ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן וגו', ופירש הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת ויקהל דף ריח) שמציאות זה נאמר בגן עדן. והעמוד הוא ענן ועשן ונגה, ענן ועשן מבחוץ ונגה מבפנים, והטעם פירש למה ענן ועשן מבחוץ, כדי שלא יסתכלו שאר הצדיקים שבגן כשאלו מסתלקים למעלה. ומקראיה הם הצדיקים שתקנו בחשבתם כראוי, שפי' שם (דף רי) שמכוונת התורה והתפלה נעשה לבוש לנשמה להעלותו לגן עדן עליון, ונקרא מקראיה שהם נקראים ומזומנים לקשוט השכינה. ואמר שם שכאשר הנשמות האלו עולים למעלה ליחוד כל חילא דשמיא פתחי בההיא שעתא ואמרין זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא זכאין אינון דמשתדלין באורייתא דהא חדוותא דמאריכון הוי בכון דהא עטרא דמאריכון מתעטרא בכון כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא תרין נהורין מתחברן כחדא ונהרין לבתר אינון נחתן ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתאן דצדיקיא ומתקני לון לעטרא לעילא. ועל דא אתמר (ישעיה סד, ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, עד כאן לשונו. ומה שאמר כיון דנהרין נהורא בנהורא מבואר לעיל מזה שהוא הארת אור ישר מצדיק ואור חוזר משכינה, מסוד מיין נוקבין מהצדיקים, עיין שם. נמצא היות מעלת קדושה זו קדושת העולם הזה שהיא קדושת המחשבה יתירה על הקודמת, כי הקודמת אף על פי שיהיה קדוש למעלה כדפי' לא בשביל זה יזכה להיות מכת מקראיה כדפי', וזה יזכה לה, והטעם כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, האדם שהוא בעולם הזה ופורש עצמו מהעולם הזה, אם בבדידות אם בדיבורו ושאר כל הדברים שנבאר בשער זה בעזרת ה' נמצא אינו מתנהג כדרך בני העולם הזה גם בעולם הבא מקדשין אותו שיהיה פרוש וקדוש יותר משאר בני העולם הבא שבגן עדן. והכוונה שיזכה להיות מבני עליה שעליהם אמר רבי שמעון אם אלף הם אני ובני מהם ואם שנים הם אני ובני הם. ודרך זה מתישב ומדוקדק אומרו בעולם הזה שהכוונה היא שמאחר שהעולם הזה הוא גשמי הוא דירת עראי אל הנשמה שהיא רוחנית, כי אין קשר והתייחסות לנשמה בעולם הזה והראיה שלסוף היא פושטת לבוש העליון הזה, ולכן כל כוונתו אל עולם העיקרי הרוחני הבא אחר העולם הזה שהוא גשמי הכלה ואבד. נמצא מלת עולם הזה מורה ב' דברים האחד שהוא גשמי ומושג, דהיינו זה מורה באצבע, ועוד שאינו קבע, כי אחר זה יבא אחר, ולכן יפרוש באמיתות מקנייני העולם ומתענוגיו ומקנאה ושנאה ותחרות ומדבר בענייני העולם, כי מאחר שחושב שאינו מבני העולם הזה אינו מדבר בו וכל דיבורו בעסק תורה ומצות שהם מעולם העליון. וכן כל מחשבותיו בעולם העליון שהוא העיקר אל הנשמה, כי למה יטריד מחשבתו במה שלא יועילהו לנשמתו, אלא אדרבא יזיק לה, ולכן טוב לאדם בעת שהוא עוסק בתפלה או בתורה שיחשוב שאינו עומד בעולם הזה אלא בגן עדן לפני השכינה ובזה יטהר מחשבותיו:
והקדמה זו היא מפתח לכל הפרישות והקדמה שנבאר בשער זה וזוכרה כדי שלא נצטרך לכפול הדברים בכל פעם, כי מטעם האמור לא יראה מה שאינו צורך לו, לא ישמע מה שיטרידהו, לא ידבר וכו', וכן באכילתו ושאר הדברים שיתבארו בעזרת ה', בפרט בענין האכילה הוא היותר גדול להכנעת הקליפה בעולם הזה ובעולם הבא כמו שפירשו בזוהר (פרשת תרומה דף קמא) גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי בהאי עלמא אלא מתענוגי דמצוה וסעודתי שבתין וחגין וזמני ההוא רוחא מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו דהא לא אתענגא מדיליה כלום, עד כאן לשונם. ושאר לשונו העתקנו בפרק טו, וקדושה זו היא מקדושות העולם הזה בכלל שאר קדושות שבעולם הזה והיא מסייעת לקדושת הגוף בעולם הבא שלא תשלוט עליו רוח טומאה מפני שהחומר הוא בשר שכר נמשך מהקליפה, וכיון שממעט באכילה ולא נהנה אלא מסועדת מצוה, נמצא החומר והבשר עצמו מתקדש ואין קליפה שולטת בו. ובודאי שיצטרך גם כן לקדש שאר חושיו כדבור ושאר ההנאות כתענוג שינה ותשמיש וכיוצא, שהעולם הזה מלובש בכל קליפות אלו. ועל המתקדשים בקדושה זו אמר הרשב"י ע"ה (שם דף קנא) דהא לית לך כל צדיק וצדיק בעלמא דלית ליה דינא דקברא בגין וכו' בר מאינון חסידי קיימין דעלמא דאינון אתחזון לסלקא למאריהון בנשמתהון לההוא אתר עילאה דאתחזי לון וזעירין אינון בעלמא, עד כאן לשונו. ואלו הם אותם הצדיקים שלא שלטה בהם רמה מפני התקדש כל חושיהם כראוי באופן שלא יהיה לקליפה חלק בהם והוא קדושת העולם הזה שבהיותם בעולם הזה הם בעולם הבא, כמו שאמרו דאינון אתחזון לסלקא למאריהון בנשמתהון, ולכך בעולם הבא עולים במדרגה על כל שאר הצדיקים, כדפי':
וכאשר תדקדק בשלש חלוקות אלו שפירשנו וכאשר שהם הרב"ה למעל"ה בעול"ם הבא, תמצאם כנגד נפש רוח נשמה. שקדושה הראשונה היא כנגד קדושת המצות שבעשיה כנגד נפש כדפי' בתיקונים. שלמעלה כנגד רוח וכן פי' הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת ויקרא) במאמר שהעתקנו לעיל כשבא לדבר בקניית האדם נפש רוח ונשמה לענין מדרגת החלום, אמר שכאשר זוכה אל הרוח ועולה למעלה בלילה ההוא רוחא נפיק מתבר טורין וטנרין סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי עלמא קדישי וכו' ואמר אחר כך כדין הוא קשורא דבר נש בקדושה. וכוונת מתבר טורין וטנרין הוא על שבירת הקליפות הנקראים הרים וסלעים, כדכתיב (מלכים-א יט, יב) והנה ה' עובר ורוח וגו' מפרק הרים ומשבר סלעים. ופירש מורי ע"ה שהם הרים מסמא"ל וסלעים מלילי"ת, ואמר וכדין הוא קשורא דבר נש בקדושה, פירוש מה שאין כן מי שלא זכה אלא בנפש שאינו קשור עדיין בקדושה כמו שכתבנו לעיל מזה וההוא דלא זכי יתיר אלא בנפש וההוא נפש בעי לאתתקנא לקבלא רוחא עד לא רווח ליה נפקא מה דנפקא מההוא נפש ואתפשט בעלמא ובעא לסלקא ולא בעי עד דיערע בהו באינון דאוירא ואינון מודיעין ליה מילין מנהון קריבין מנהון רחיקין יתיר, ובההוא דרגא אזיל ואתקשר בחלמיה עד דקני רוח כיון דקני רוח וכו' ומ"ש באינון דאוירא ביאר לעיל מזה שהם קליפות דקות התלויות באויר. נמצא שכאשר יזכה אל הרוח שהוא על ידי התקדשו למטה כדפי' אז מקדשין אותו למעלה שהוא קשור בקדושה ואין לו חלק בקליפה. וביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת ויקרא דף כה ע"ב) שעל ידי עסק התורה זוכה האדם אל הרוח ואל הנשמה, זה לשונו, אמר רבי שמעון זכאן אינון מארי דנשמתא מארי דאורייתא בני פולחנא דמלכא קדישא ווי לאינון חייביא דלא זכאן לאתדבקא במאריהון ולא זכאן באורייתא, דכל מאן דלא זכי באורייתא לא זכי לא ברוח ולא בנשמה, ואתדבקותא דילהו בההוא סטרא דזיינין בישין וכו', ודקדק בלשונו שאמר לא זכי לא ברוח ולא בנשמה, ולא אמר לא זכי בנפש, כי הנפש נקנית על ידי עסק המצות כמבואר בתיקונים במאמר שהעתקנו בראש הפרק, שהמצות עשה הם בסוד העשיה, אמנם התורה עניינה על ידי דבור והדבור מיצירה כמ"ש לעיל דמניה חיוון ממללן. וכן פירש הרשב"י ע"ה (זוהר פרשת בראשית דף יב) פקודא למלעי באורייתא שעל ידי עסק התורה זוכה האדם אל הנשמה, זה לשונו, פקודא חמישאה כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה, בהאי קרא אית תלת פקודין, חד למלעי באורייתא וחד וכו', למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא ולא תתנשי מניה כדקא יאות, דכתיב ישרצו המים דא אורייתא דאצטריך לאשתדלא בה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב שרץ נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא דכד בר נש לא אתעסק באורייתא לית ליה נפשא קדישא, קדושה דלעילא לא שריא עלוי. וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין, דכתיב (תהלים קג, ב) ברכו ה' מלאכיו, אלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרון מלאכיו בארעא וכו', וסוף דברי המאמר ועל דא אמר דוד (תהלים נא, יג) לב טהור ברא לי אלהים, למלעי באורייתא, וכדין ורוח נכון חדש בקרבי, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שזכיית הנשמה הקדושה ואפילו הרוח הכל הוא על ידי עסק התורה. וביאר בעסק התורה התנאים שצריך מי שרוצה לזכות אל הנשמה, חד אומרו למלעי באורייתא ולאשתדלא בה, וכפל לשונו באומרו ולאשתדלא בה, לרמוז שצריך שישתדל בה להשיגה בתוכיותה בעומק הדבר שהוא עוסק בו, אפילו בהלכה, כמו שנאמר (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ואל זה כוונו רבותינו ז"ל באומרם ליגריס אינשי והדר ליטחן, דכתיב (תהלים קיט, כ) גרסה נפשי וגו', ואמר עוד ולאפשא לה בכל יומא שישתדל לפרות ולרבות בה כמו שצריך לפרות ולרבות במין הגשמי כך צריך שיפרה וירבה ברוחני, ולא יהיה שכלו שכל עקר שאינו מוציא פירות, ואל זה כיוונו באמרם (אבות פרק א) ודלא מוסיף יסיף, שלא יהיה אדם לומד היום מה שלמד אתמול ונמצאו כל ימיו עוסק בהלכה אחת ונכנס ויוצא לבית המדרש ואין בידו חדוש, ואם ח"ו אינו מוסיף כדי להוציא פירות הרי הוא כעץ יבש שאינו עושה פירות שכורתים אותו שאין בו תועלת אלא לאור. ואמר בכל יומא שכשם שהימים הם מחודשים שאין יום זה מה שהיה אמש, זהו שאנו אומרים ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כך צריך שבכל יום ילמוד חידוש שלא ידע אותו מקדמת דנא, ובזה נמצאו הימים מאירים ומתתקנים פירוש אור התורה. ואמר ולא תתנשי מניה, כי הלומד ושוכח הוא כמו המוליד וקובר וכשם שבניו הגשמיים אין אדם רוצה לקבור אותם אלא שיעמוד הווייתם בעולם, כך צריך בענין התורה. ואמרו רבותינו ז"ל שמיתת הבנים הוא בעון ביטול תורה, שנאמר (הושע ח, יד) ותשכח תורת אלהיך אשכך בניך גם אני. ולכן צריך שישתדל ללמד חידוש דהיינו פריה ורביה ולהשתדל לחזור על כל מה שיהיה לו שלא ישכח ממנו, אבל הלומד ושוכח אין נותנים לו חדוש כדי שלא יקבר כדרך שקבר את הקודם. ובהיות האדם לומד התורה על הפנים האלו מורה על חשקו הגדול בתורה ואז הקדוש ברוך הוא משפיע לו נשמה קדושה, ואז הוא כמלאך מופשט מהחומר. והטעם היות קניית הנשמה על ידי התורה מפני שהנשמה מקורה מלמעלה מבינה, כמו שנאמר (איוב לב, ט) ונשמת שדי תבינם, והתורה נמשכה משם כדפירשו בזוהר (פרשת ויצא), ולכך מזון הנשמה הוא על ידי התורה, וכן מצינו שנקראת לחם שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, ואמר ברעיא מהימנא (פרשת פנחס דף כז שלהי ע"א) שמטעם זה צריך למטחן מלי דאורייתא שכמו שהגוף נזון מהלחם הגשמי אחר שנטחן החטה ונבררו הסובין ונבררו הסובין והמוץ והתבן ונשאר סולת נקיה, כך צריך למזון הנשמה למטחן מלין דאורייתא, ולשונו נעתיק לקמן בעזרת ה':
וכן אמר בתקונים (דף מג ע"א) שהתורה היא וכן הנותנת כח וחוזק לנשמה ורוח ונפש, זה לשונו, זכאה איהו דכליל נשמתא ורוחא עם נפשא בקלא דאורייתא דאתקפון דכל מאן דלא אתעסק באורייתא חליש נשמתיה רוחיה ונפשיה, עד כאן לשונו:
עוד טעם לקניית הנשמה על ידי התורה פני עוד שהתורה נקנית במ"ח דברים (אבות פרק ו) בשמיעת האוזן וכו', באימה, במיעוט שינה, במיעוט תענוג, במיעוט דרך ארץ, שכל ההכנות האלו הן הרחקת אהבת העולם מלב האדם. והטעם כי התורה מפני רוחניותה תשרה באדם עד שיקנה בלבו קנינים אלו ויתרחק מטוב אהבת העולם הזה ויפשיט כמעט לבוש החומר עד שידמה למלאך בענין זכוך נשמתו וגופו. ואפשר לדקדק בזה מלת והתורה נקני"ת מה שלא אמר כן בכהונה ובמלכות, שלשון הברייתא כפי הנמצ ביינו הוא גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות בל' מעלות והכהונה בכ"ד, ולא אמר בהם לשון קנין ובתורה הזכיר לשון קנין. והטעם כי התורה נקראת בת מלך, והנה הדין הוא שהאשה נקנית בג' דרכים וקנין הוא קידושין, כן מציאות התורה הנקראת בת מלך וקידושיה שיתן לה האדם עד שתהא נשואה לגלות לו סתריה הוא על ידי מ"ח דברים הנזכרים, וכאשר האדם זוכה לתורה בקניית דברים האמורים, אז זוכה אל הנשמה, ולכך קרא הרשב"י לבעלי הנשמה בעלי תורה. זה לשונו שם בפרשת ויקרא, אמר רבי שמעון זכאי אינון מארי דנשמתא מארי דאורייתא בני פולחנא דמלכא קדישא וכו', ומפני שאין אדם זוכה אל התורה אלא על ידי המעשה לכן אמר בני פולחנא דמלכא קדישא, והזוכה אל הנשמה הוא הזוכה ליחד למעלה בספירות העליונות ויחודו יחוד גמור. וכן פירשו בזוהר (פרשת תרומה דף קמא ע"ב) זה לשונם בענין הנשמה, וקודם לזה פירש ענין נפש ורוח, אמר, נשמה איהי סלקא מיד לאתרהא לההוא אתר דנפקת מתמן, ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא לאנהרא לעילא, עד כאן לשונו לעניננו. ומפני שאין היחוד העליון נעשה אלא על ידי הכוונות הראויות ואין הנשמה שורה באדם אלא בקניית המחשבה, לכן מי שיש לו נשמה הוא המיחד וגורם שיאיר אור השכינה על ידה למעלה. אבל בעוד שהאדם משותף לענייני החומר אין לו נשמה ואין יחודו יחוד, ועל בעלי הנשמה נאמר במאמר שלפנינו אדם מקדש עצמו בעולם הזה וכו' מקדשין אותו לעולם הבא, והוא עולם המחשבה כנגד נשמה כדפי'. ואפשר לומר כי מקדשין אותו לעולם הבא הוא שישפיעו לו נשמת האצילות, כי מי שיש לו נשמה דאצילות הוא הקדוש לעולם הבא והוא הוא הענין בעצמו שפי' לעיל מאותם שנקראו מקראיה, ואי אפשר להשיג אותה המעלה אלא על ידי התקדש עצמו בזכיית נשמה דאצילות, כי הזוכה לנשמה דאצילות היא העליונה שבמעלות, כדפי' בזוהר (פרשת ויקרא דף כד) זה לשונו, זכאין אינון צדיקיא דאית לון חולקא עילאה בקודשא בריך הוא חולקא קדישא בקדושי מלכא בגין דאינון מקדשי גרמייהו בקדושה דמאריהון וכל מאן דאתקדש קודשא בריך הוא מקדש ליה, דכתיב (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים. בר נש מקדש גרמיה מלרע ומקדשי ליה מלעילא, וכד אתקדש בר נש בקדושה דמאריה מלבישין ליה נשמתא קדישא אחסנא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וכדין ירית כלא. ואלין דאקרון בנין לקודשא בריך הוא כמא דכתיב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והא אוקמוה, עד כאן לשונו:
וכאשר תדקדק בדברי המאמר הזה תמצא וכאשר שהזכיר הג' קדושות שנזכרו במאמר רבותינו ז"ל שאנו עסוקים בו, שאמר כל מאן דאתקדש קודשא בריך הוא מקדש ליה כנגד אדם מקדש עצמו מעט וכו' מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, נזכרה בפירוש בר נש מקדש גרמיה מלרע וכו', כנגד הב' שאמר בעולם הזה מקדשין אותו בעולם הבא, דקדק באומרו וכד אתקדש בקדושה דמאריה, וזו היא ודאי קדושת המחשבה בפרישותה מכל דברי העולם ודבקותה לעולם למעלה על ידי כוונתו במדות העליונות, והיינו קדושה דמאריה אז ילבישוהו נשמה דאצילות כמפורש, באופן שבזה יהיה קדוש בעולם הבא כדפי'. ודקדק באומרו מלבישין ליה ולא אמר יהבין ליה נשמתא וכו', במה שפי' לעיל בפרק ב מקדושה, שבענין הקדושה ב' בחינות, הא' הוא הלבוש הנעשה לנשמה מהמשכת הקדושה עליו, והב' הוא פרישות, כמו שהארכתי שם, ולכך אמר מלבישין. וכיוצא בזה מצאתי בזוהר (פרשת חיי שרה דף קנה ריש ע"ב) זה לשונו, ובגין כך אתי בר נש לאתדכאה מסייעין ליה מלעילא וסיועא דמאריה סחרא ליה ואסתמר ואקרי קדוש, עד כאן לשונו. וממה שאמר סחרא ליה, נראה לפרש כי הוא כמו לבוש שיקיף האדם מכל סביביו, וכן מבואר גם כן ברעיא מהימנא (פרשת פנחס דף רמה ע"ב) זה לשונו, ואמר בכוס שצריך הדחה מבחוץ ושטיפה מבפנים, ורזא דמלה וטהרו וקדשו, טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ. ומה כוס לאו טהרתיה וקדושתיה מלגו ומלבר בלא מיא אוף הכי נשמתא לאו טהרתה וקדושתה בלא אורייתא. ובגין דא אמר רבן גמליאל מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, בגין דלאו איהו מאילנא דחיי אלא מעץ הדעת טוב ורע, עד כאן לשונו. הרי מבואר היות קדושה מבחוץ, ואגב למדנו שקניית האדם טהרה וקדושה הכל הוא על ידי עסק התורה, וכן ביארו בפרשת קדושים. ונמצינו למדים שלהתדבק האדם בקדושה הוא שישתדל לזכות נפש רוח ונשמה, שהם נקנים על ידי מעשה המצות ודבור תורה וטהרת המחשבות וכוונת התורה והמצוה. וברעיא מהימנא (דף רכט ע"א) פירש שגם אלו הנזכרים הם ג' שמות אהי"ה ידו"ד אדנ"י שעולים יב"ק. ואלו הג' שמות הם שורש לנשמה רוח ונפש, אם בסוד האצילות אם למטה בכסא חיה ואופן, דהיינו אהי"ה שהוא אימא עילאה מקננא בכורסייא בתלת ספירן עילאין. ידו"ד מקננא במטטרו"ן בשית ספירן, אדנ"י שכינתא מקננא באופן עיין בתיקונים (סוף דף יח וריש דף יט). ועל דרך זה ביארו בזוהר (פרשת וירא דף צט) שלהמשיך אדם קדושה עליו הוא על ידי ג' דברים אלו הנזכרים, מחשבה דבור מעשה, זה לשונו, רבי אבא פתח (תהלים כג, ד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, תא חזי כל בני עלמא לא חמאן על מה קאי עלמא ויומין אזלין וסלקין וקיימי קמי קודשא בריך הוא, כל אינון יומין דבני נשא קיימי בהאי עלמא דהא כלהו אתבריאו וכלהו קיימי לעילא, ומנלן דאתבריאו, דכתיב (תהלים קלט, טז) ימים יוצרו. וכד מטאן יומין לאסתלקא מהאי עלמא כלהו קריבן קמי מלכא עילאה, הדא הוא דכתיב (מלכים-א ב, א) ויקרבו ימי ישראל למות, בגין דכד בר נש איהו בהאי עלמא לא אשגח ולא אסתכל על מה קאים אלא כל יומא ויומא חשיב כאלו הוא אזיל בריקניא דהא כד נשמתא נפקת מהאי עלמא לא ידעת לאן אורחא סלקן לה, דהא ארחא לסלקא לעילא לאתר דנהירו דנשמתין עילאין נהרין לא אתייהיב לכלהו נשמתין, דהא כגוונא דאיהו אמשיך עליה בהאי עלמא הכי אתמשכת בתר דנפיק מניה, תא חזי אי בר נש אתמשך בתר קודשא בריך הוא ותיאובתא דיליה אבתריה בהאי עלמא, לבתר כד נפיק מניה איהו אתמשיך אתבריה ויהבין ליה אורח לאסתלקא לעילא בתר ההוא משיכו דאתמשיך ברעותא כל יומא בהאי עלמא.
אמר רבי אבא יומא חד אערענא בחד מתא דהוו מבני קדם, ואמרו לי מההיא חכמתא דהוו ידעי מיומי קדמאי והוו אשכחן ספרין דחכמתא דילהון וקריבו לי חד ספרא והוה כתיב ביה דהא רעותא דבר נש איכוון ליה בהאי עלמא הכי אמשיך עליה רוחא מלעילא כגוונא דההוא רעותא דאתדבק ביה. אי רעותיה איכוון במלה עילאה קדישא, איהו אמשיך עליה לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה. ואי רעותיה לאתדבקא בסטרא אחרא ויכוון ביה, איהו אמשיך לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה, והוו אמרי דעקרא דמלתא תליא במלין ובעובדא וברעותא לאתדבקא, ובדא אתמשך מלעילא לתתא ההוא סטרא דאתדבק ביה, ואשכחנא ביה כל אינון עובדין ופולחנין דככביא ומזלי ומלין דאצטריכו לון, והיאך רעותא לאתכוונא בהו בגין לאמשכא לון לגבייהו. כגוונא דא כל אינון רוחין ושדין דסטרא דמסאבא כל אינון דבעאן לאתדבקא בסטרא דמסאבא. כגוונא דא מאן דבעי לאתדבקא לעילא ברוחא קודשא דהא בעובדא ובמלין וברעותא דליבא לכוונא בההיא מלה תליא מלתא, לאמשכא ליה לגביה מעילא לתתא ולאתדבקא בההיא מלה, והוו אמרי כמה דבר נש אתמשך מהאי (ס"א, בהאי) עלמא הכי נמי משכין ליה כד נפיק מהאי עלמא, ובמה דאתדבק בהאי עלמא ואתמשך אבתריה הכי אתדבק בההוא עלמא, אי בקודשא בקודשא, ואי במסאבא במסאבא. אי בקודשא משכין לה לגביה ההוא סטר ואתדבק בה לעילא ואתעביד ממנא שמשא לשמשא קמי קודשא בריך הוא בין אינון שאר מלאכין, כמה דהכי אתדבק לעילא, וקאים בין אינון קדישין, דכתיב (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הכי נמי כגוונא דא אי במסאבא הרי מבואר כי הדבקות נקנה על ידי מעשה הרי ודבור ומחשבה, והטעם כדפי' כי אלו מדרגות עליית הסולם, וכן פירשו בזוהר (פרשת בשלח דף כה ע"ב) בביאור פסוק (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב, שפיר' שם שהוא הקדוש ברוך הוא, מדוקדק בדבריו שהדבקות בו יתברך על ידי אלו הנזכרים והעושה אלו אינו עוזב אותו, והמאמר נעתיק אותו לקמן בעזרת ה'. ועל ג':
דברים אלו אמרה תורה (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, בפיך הרי דבור, ובלבבך מחשבה, לעשותו הרי מעשה. ועל ג' אלו נאמר (בראשית כח, יב) והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו'. ואגב מבואר במאמר במעלת הדבקות בקדושה כמה הוא וכמה אדם חייב לרדוף אחריו, כמו שאמרנו כי באופן שהוא מתדבק בעולם הזה כן יתדבק בעולם הבא:
ובזה נכלל הפרק הזה:

יישר כח גדול תזכה למצוות

תודה רבה עכשיו ראיתי שטעיתי ואני באמת צריך פרק ז משער הקדושה אם אפשר בבקשה לשלוח תודה

שלום וברכה האם מישהוא יכול להעלות טקסט של ראשית כחמה שער התשובה פרק ג
יישר כח