כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז הל' א-ב) "מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו..." כתב הרמב"ם "אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב ואין צריך לומר שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום מפני שההיכל במערב לפיכך לא יפנה למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב אלא בין צפון לדרום נפנים וישנים" ומקור דברי הרמב"ם בגמ' (ברכות סא:), הרי לנו שמדיני ומקדשי תראו הרי בכלל זה להתנהג בכבוד כלפיו בכל מקום שיהיה כנגדו, הרי שאותו פחד וירא ורעדה מהשראת השכינה במקום המקדש צריך להיות בלבבנו תמיד בכל מקום שיהיה.
ועד היכן הדברים מגיעים רואים מדברי התוס' יו"ט על המשנה (ברכות פ"ט מ"ה) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך, אפלו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך. דבר אחר בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכון כנגד בית קדשי הקדשים. לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפנדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחמר" וכתב ע"ז התוס' יו"ט בזה"ל "נ"ל הואיל והזכיר אהבת השי"ת עד היכן תגיע, בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו, שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינו בפ"ק יבמות (ו.) ומקדשי תיראו, לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו'".
ולכאו' תמוהים דברי התוס' יו"ט מה ענין מורא מקדש למצות אהבת ה', ולמה נקטו מורא מקדש לדוגמא של עד היכן מגיע היראה, יותר מהירא מהשי"ת משום מקום אחרת, והרבה פעמים כתוב בתורה מצות יראה, ויראת מאלקיך, את ה' אלקיך תירא, ועוד, ואולי זהו המקום היחידי של ירא של עמידה כנגדו ממש. אבל עכ"פ מה זה ענין של "יראה" להיות ההיפך של אהבת השי"ת ששייך בכל מקום ובכל זמן. אך נראה שיסוד דבריו מובן ע"פ הנ"ל שבאמת דין זה שייך בכל העולם כמו במפנה כנגד מקום המקדש, ובמשנה הזכיר מיקל ראש גם מחוץ להר הבית כל שהוא מכוון כנגד שער המזרח, עכ"פ יסוד יראה זה שייך בכל מקום שיהיה שעלינו להזהר ממי ששוכן עדיין במקום המקדש, ויתבאר עוד מענין זה במקומות אחרים מיד.
בספר מלכים (מלכים א פ"ח- פ"ט) כאשר השלים שלמה המלך מלאכת בנין בית המקדש התפלל שלמה המלך תפלה ארוכה וכתוב שם "וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְֹרָאֵל וַיִּפְרֹשֹ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמַר ה' אלקי יִשְֹרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אלקים... וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ... לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה... כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם... וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ. וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִֹיתָ מִשְׁפָּטָם". הרי לנו מדברי הכתובים שמעצם צורת התפלה גם בגלות הרי הוא בדרך שהוא כנגד מקום המקדש. והקב"ה השיב לשלמה, "וַיֹּאמֶר יי' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשֹוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" היינו שעד היום הזה הקב"ה נמצא שם לקבל תפלותינו.
וכן אמרו חז"ל (ברכות ל.) "היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר (שם, דה"י ב ו ל"ד) "והתפללו אליך דרך ארצם", היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר (שם) "והתפללנו אל אליך דרך העיר הזאת", היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר (דה"י שם) "והתפללו אל הבית הזה", היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי קדשים שנאמר "והתפללו אל המקום הזה... נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד אמר ר' אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קרא כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונין לו" ובירושלמי הלשון "עד כדון בביניינו בחורבנו מניין אמר רבי אבון בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו".
ומבואר במקורות רבים מאוד שיסוד דין זה הוא מחמת השכינה ששורה במקום המקדש, בספר בית אלקים (שער התפלה פ"ה) כתב בזה"ל "וענין היות התפלה נוכח ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש הוא דבר עיקרי לתפלה, וכמו שלמדו מפסוקי תפלת שלמה שנאמר והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בנית וגו' והתפללו אליך דרך ארצם וגו', כי בהיות א"י וירושלים ובהמ''ק מוכנים לקבלת התפלה כמו שאמרתי צריך האדם להתפלל נכחם להכיר ולרמוז שהוא מתפלל לאל ית' השוכן במקומות המוכנים האלו, כי המתפלל בתפלתו מדבר לנוכח כאלו מדבר עם השכינה ולזה צריך להפוך פניו אל מקומה כי מעולם לא זזה מכותל מערבי".
וז"ל המקור חיים (או"ח סי' צ"ד א') "תל שהכל פונים אליו, וצ"ע על מלת תל דקרי ליה שאינו לפי כבודו. ונ"ל דאפילו בחורבנו כשהוא תל עולם יפנו אליו הכל של זזה שכינה מכותל מערבית".
ומצינו דבר נפלא בדברי הכסף משנה (הל' תפלה פ"א הל' ג) דהנה הרמב"ם כתב בזה"ל "אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכין שהוא צריך להן בבקשה ובתחנה... והכל היו מתפללים נוכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא" וכתב ע"ז הכ"מ "והכל יהיו מתפללים נוכח המקדש: נ"ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו, וכן כתב רבינו בס"מ אשר לו".
וכוונת הכסף במשנה בציון שלו לספר המצות, הוא דברי הרמב"ם שם (מצוה ה') שכתב "והמצוה החמישית הוא שצונו לעבוד יתעלה... ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה בתוך המצוות מהכא את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו, כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום".
ויוצא מזה דבר נפלא, שהדין להתפלל נגד מקום המקדש הוא דין דאורייתא מאותו תעבוד, והיינו להקב"ה ששכינתו עדיין שרויה במקום המקדש, וזהו ממש כדין ומקדשו תראו שלא מן המקדש אתה ירא אלא ממי משכינתו יתברך השורה במקום המקדש.
ועד כמה חמור ענין זה שעלינו לרומם מקום שכינתו יתברך בהר קדשינו, וליקר אותו בלבנו ולירא מלפניו גם כשאנו שלא במקום המקדש מצינו דברים נוראים בדברי החת"ס בדרוש הספד על מיתת צדיקים בחורבן צפת (פר' אמר תקצ"ז) וז"ל "אך לפי דברי אליהו זכור לטוב שרעידת הארץ הוא מקנאת ירושלי' נ"ל כי צדיק הוא אלקינו וקנאת ירושלים עשתה זאת כי שם שער השמים עיר שחוברה לה יחדיו שם הר המורי' עקידת יצחק שם שכב יעקב וחלם לו סולם שם הר בית ה' ותל שכל פיות עליו פונים ולא זזה שכינה מכותל מערבי, והנה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת כי שם קבר איש אלקי הרשב"י במירון, והאר"י בצפת, וכל העולים לא"י לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה וירושלים נשכחה לגמרי, והוא עיר שם ה' שמה, שם בזה"ז מצוה לעלות לרגל לירושלים, והוכיח כן בשיל"ת יעב"ץ ח"א, לא שם איש על לב אלא לעלות לצפת להילולא דרשב"י... וצדיק ד' המביט לארץ ותרעד אותיות עדר ירושלים הקודש" ודברי החת"ס ידועים אך מה שלא ידוע הוא שכשנשים לב נראה שעיקר הנקודה בחומר של בחירת צפת מעל ירושלים הוא במה שמבזה השכינה השוכן בעיקר קדשינו, שעל האדם להיות בלבו גודל החשיבות במה ששורה כעת השכינה שם, ובהעלם לב ובוחר מקום אחר הגם שהוא ג"כ מקום קדוש, היות שזהו עיקר תכליתנו בעולמו להתקרב אל השכינה ושום דבר אחר אין ערך אליו, לכן יש עונש ע"ז שכחת השי"ת רח"ל, הקב"ה ישימנו באלו הזוכרים אותו תמיד.
ונסיים עם מה שאיתא בספר לעבדו בלבב שלם איתא "פעם הגיע לארץ ידידו (של הג"ר זיידל אפשטיין זצ"ל) המשגיח דלייקווד הגה"צ רבי נתן וואכטפויגל, רבינו שאל אז את אחד מתלמידיו לאיזה צורך הגיע המשגיח לארץ, והשיב התלמיד שאינו יודע. אמר לו רבינו, אומר לך, רבי נתן בא לומר לשכינה שלום לך אחותי" עכ"ל, נפלא מאוד עד כמה הבינו גדולי ישראל שכדאי לבא מארץ רחוקה לדרוש השכינה כמו שכתוב "לתשכנו תדרשו", ולאמר שלום להשכינה הקדושה השורה אחר כותלינו עד היום הזה.
ועד היכן הדברים מגיעים רואים מדברי התוס' יו"ט על המשנה (ברכות פ"ט מ"ה) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך, אפלו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך. דבר אחר בכל מאדך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכון כנגד בית קדשי הקדשים. לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפנדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחמר" וכתב ע"ז התוס' יו"ט בזה"ל "נ"ל הואיל והזכיר אהבת השי"ת עד היכן תגיע, בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו, שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינו בפ"ק יבמות (ו.) ומקדשי תיראו, לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו'".
ולכאו' תמוהים דברי התוס' יו"ט מה ענין מורא מקדש למצות אהבת ה', ולמה נקטו מורא מקדש לדוגמא של עד היכן מגיע היראה, יותר מהירא מהשי"ת משום מקום אחרת, והרבה פעמים כתוב בתורה מצות יראה, ויראת מאלקיך, את ה' אלקיך תירא, ועוד, ואולי זהו המקום היחידי של ירא של עמידה כנגדו ממש. אבל עכ"פ מה זה ענין של "יראה" להיות ההיפך של אהבת השי"ת ששייך בכל מקום ובכל זמן. אך נראה שיסוד דבריו מובן ע"פ הנ"ל שבאמת דין זה שייך בכל העולם כמו במפנה כנגד מקום המקדש, ובמשנה הזכיר מיקל ראש גם מחוץ להר הבית כל שהוא מכוון כנגד שער המזרח, עכ"פ יסוד יראה זה שייך בכל מקום שיהיה שעלינו להזהר ממי ששוכן עדיין במקום המקדש, ויתבאר עוד מענין זה במקומות אחרים מיד.
בספר מלכים (מלכים א פ"ח- פ"ט) כאשר השלים שלמה המלך מלאכת בנין בית המקדש התפלל שלמה המלך תפלה ארוכה וכתוב שם "וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְֹרָאֵל וַיִּפְרֹשֹ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמַר ה' אלקי יִשְֹרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אלקים... וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ... לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה... כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם... וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ. וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִֹיתָ מִשְׁפָּטָם". הרי לנו מדברי הכתובים שמעצם צורת התפלה גם בגלות הרי הוא בדרך שהוא כנגד מקום המקדש. והקב"ה השיב לשלמה, "וַיֹּאמֶר יי' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשֹוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" היינו שעד היום הזה הקב"ה נמצא שם לקבל תפלותינו.
וכן אמרו חז"ל (ברכות ל.) "היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר (שם, דה"י ב ו ל"ד) "והתפללו אליך דרך ארצם", היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר (שם) "והתפללנו אל אליך דרך העיר הזאת", היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר (דה"י שם) "והתפללו אל הבית הזה", היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי קדשים שנאמר "והתפללו אל המקום הזה... נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד אמר ר' אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קרא כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונין לו" ובירושלמי הלשון "עד כדון בביניינו בחורבנו מניין אמר רבי אבון בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו".
ומבואר במקורות רבים מאוד שיסוד דין זה הוא מחמת השכינה ששורה במקום המקדש, בספר בית אלקים (שער התפלה פ"ה) כתב בזה"ל "וענין היות התפלה נוכח ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש הוא דבר עיקרי לתפלה, וכמו שלמדו מפסוקי תפלת שלמה שנאמר והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בנית וגו' והתפללו אליך דרך ארצם וגו', כי בהיות א"י וירושלים ובהמ''ק מוכנים לקבלת התפלה כמו שאמרתי צריך האדם להתפלל נכחם להכיר ולרמוז שהוא מתפלל לאל ית' השוכן במקומות המוכנים האלו, כי המתפלל בתפלתו מדבר לנוכח כאלו מדבר עם השכינה ולזה צריך להפוך פניו אל מקומה כי מעולם לא זזה מכותל מערבי".
וז"ל המקור חיים (או"ח סי' צ"ד א') "תל שהכל פונים אליו, וצ"ע על מלת תל דקרי ליה שאינו לפי כבודו. ונ"ל דאפילו בחורבנו כשהוא תל עולם יפנו אליו הכל של זזה שכינה מכותל מערבית".
ומצינו דבר נפלא בדברי הכסף משנה (הל' תפלה פ"א הל' ג) דהנה הרמב"ם כתב בזה"ל "אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכין שהוא צריך להן בבקשה ובתחנה... והכל היו מתפללים נוכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא" וכתב ע"ז הכ"מ "והכל יהיו מתפללים נוכח המקדש: נ"ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו, וכן כתב רבינו בס"מ אשר לו".
וכוונת הכסף במשנה בציון שלו לספר המצות, הוא דברי הרמב"ם שם (מצוה ה') שכתב "והמצוה החמישית הוא שצונו לעבוד יתעלה... ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה בתוך המצוות מהכא את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו, כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום".
ויוצא מזה דבר נפלא, שהדין להתפלל נגד מקום המקדש הוא דין דאורייתא מאותו תעבוד, והיינו להקב"ה ששכינתו עדיין שרויה במקום המקדש, וזהו ממש כדין ומקדשו תראו שלא מן המקדש אתה ירא אלא ממי משכינתו יתברך השורה במקום המקדש.
ועד כמה חמור ענין זה שעלינו לרומם מקום שכינתו יתברך בהר קדשינו, וליקר אותו בלבנו ולירא מלפניו גם כשאנו שלא במקום המקדש מצינו דברים נוראים בדברי החת"ס בדרוש הספד על מיתת צדיקים בחורבן צפת (פר' אמר תקצ"ז) וז"ל "אך לפי דברי אליהו זכור לטוב שרעידת הארץ הוא מקנאת ירושלי' נ"ל כי צדיק הוא אלקינו וקנאת ירושלים עשתה זאת כי שם שער השמים עיר שחוברה לה יחדיו שם הר המורי' עקידת יצחק שם שכב יעקב וחלם לו סולם שם הר בית ה' ותל שכל פיות עליו פונים ולא זזה שכינה מכותל מערבי, והנה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת כי שם קבר איש אלקי הרשב"י במירון, והאר"י בצפת, וכל העולים לא"י לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה וירושלים נשכחה לגמרי, והוא עיר שם ה' שמה, שם בזה"ז מצוה לעלות לרגל לירושלים, והוכיח כן בשיל"ת יעב"ץ ח"א, לא שם איש על לב אלא לעלות לצפת להילולא דרשב"י... וצדיק ד' המביט לארץ ותרעד אותיות עדר ירושלים הקודש" ודברי החת"ס ידועים אך מה שלא ידוע הוא שכשנשים לב נראה שעיקר הנקודה בחומר של בחירת צפת מעל ירושלים הוא במה שמבזה השכינה השוכן בעיקר קדשינו, שעל האדם להיות בלבו גודל החשיבות במה ששורה כעת השכינה שם, ובהעלם לב ובוחר מקום אחר הגם שהוא ג"כ מקום קדוש, היות שזהו עיקר תכליתנו בעולמו להתקרב אל השכינה ושום דבר אחר אין ערך אליו, לכן יש עונש ע"ז שכחת השי"ת רח"ל, הקב"ה ישימנו באלו הזוכרים אותו תמיד.
ונסיים עם מה שאיתא בספר לעבדו בלבב שלם איתא "פעם הגיע לארץ ידידו (של הג"ר זיידל אפשטיין זצ"ל) המשגיח דלייקווד הגה"צ רבי נתן וואכטפויגל, רבינו שאל אז את אחד מתלמידיו לאיזה צורך הגיע המשגיח לארץ, והשיב התלמיד שאינו יודע. אמר לו רבינו, אומר לך, רבי נתן בא לומר לשכינה שלום לך אחותי" עכ"ל, נפלא מאוד עד כמה הבינו גדולי ישראל שכדאי לבא מארץ רחוקה לדרוש השכינה כמו שכתוב "לתשכנו תדרשו", ולאמר שלום להשכינה הקדושה השורה אחר כותלינו עד היום הזה.