שד"ל-מי הוא היה
- Thread starter טרוצער
- תאריך התחלה
אברך
משתמש ותיק
לא ברור לי לגמרי מה ההגדרה של שד"ל. שים לב שכתבו עליו שהתנגד לכל שינוי בקיום המצוות. וכן שתלמידיו נותרו שומרי מצוות.בן ישיבה אמר:
ההתנגדות לקבלה היתה גם של עוד רבנים, כמו ר' יהודה אריה די מודינא בספריו ארי נוהם ובחינת הקבלה. ואמנם גם עליו יש פקפוקים, ראה שו"ת צי"א חי"ג סו"ס י"ב שכתב וז"ל:
שו"ת ציץ אליעזר אמר:
ואגב, מהאי טעמא, קשה לי לומר את הפיוט 'יוֹם זֶה יְהִי מִשְׁקַל כָּל חַטֹּאתַי' וכו', הנאמר בתחילת תפילת יום כיפור קטן, שמחברו הוא ר"י די מודינא הנ"ל.
אברך
משתמש ותיק
שמואל דוד לוצאטו (שד"ל)
Samuele Davide Luzzatto
לידה 22 באוגוסט 1800
טריאסטה, ממלכת הבסבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בספטמבר 1865 (בגיל 65)
שמואל דוד לוּצאטוֹ (בקיצור: שַדָּ"ל, באיטלקית: Samuele Davide Luzzatto; א' באלול ה'תק"ס, 22 באוגוסט 1800 – ליל יום הכיפורים ה'תרכ"ו, 30 בספטמבר 1865) היה משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה.
יחד עם נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק), שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט (שי"ר) ויום טוב ליפמן צוּנְץ היה שד"ל ממייסדי תנועת חכמת ישראל, שעסקה במחקר מדעי-אקדמי של ענפי היהדות. תחומי עיסוקו היו רבים ומגוונים: הוא תרגם את חמשת חומשי התורה וכמה ספרי מקרא נוספים לאיטלקית והוסיף להם ביאור עברי ומבואות, חיבר שירים, כתב ספרי דקדוק לעברית ולארמית, תרגם את סידור התפילה לאיטלקית, פרסם מחקרים בהיסטוריה יהודית, בשירת ימי הביניים, קבלה, תפילה וההגות היהודית, וערך ספרי שירה, ביוגרפיות וספרי ביבליוגרפיה. הוא פרסם מאות מאמרים בכתבי העת העבריים של תקופתו, ועמד בקשר של החלפת דעות והשפעה הדדית עם כל אנשי חכמת ישראל בני זמנו.
לשד"ל הייתה השקפת עולם מגובשת, שניזונה הן מהשכלתו הכללית הרחבה בפילוסופיה ובהגות האירופית והן מבקיאותו בהגות היהודית לתקופותיה. הוא שילב בין רציונליזם וחתירה לאמת ובין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות יהודיות. הוא ביקר את העיסוק בפילוסופיה ובעיקרי היהדות ושלל את הקבלה ואת המיסטיקה. הוא ראה ביהדות המבוססת על המוסר את היפוכה של תרבות יוון העוסקת בשלמות השכל. מבין חכמי ישראל התנגד להשקפותיהם של הרמב"ם ואבן עזרא, והעדיף על פניהם את גישתו והשקפתו של רבי יהודה הלוי (ריה"ל). תמך בהתיישבות בארץ ישראל ובדיבור עברי, והתנגד לשאיפה להשתלבות היהודים בעמי אירופה וליהדות הרפורמית.
אסכולת שד"ל לא העמידה תלמידים רבים, לא אצל אנשי תנועת ההשכלה, שבעיניהם נחשב כשמרן מדי, ולא אצל האורתודוקסים, שבעיניהם נחשב כחדשן מדי. לעומת זאת, בתפקידו כראש בית המדרש לרבנים בפדובה הייתה לו השפעה רבה על דמותה של יהדות איטליה, הן בחייו והן בדורות שאחריו. השקפותיו הלאומיות השתקפו גם בפעולותיהם של אנשי דור התחייה, לאחר שקיעתה של תנועת ההשכלה.
תוכן עניינים
1 חייו
2 הגותו
2.1 האמת
2.2 יחסו לעברית
2.3 יחסו לעלייה לארץ ישראל
2.4 יחסו לרפורמה
3 פועלו
3.1 תרגומיו ופירושיו למקרא
3.2 מחקר
3.3 שירה
4 השפעתו
5 ביקורות על שד"ל ומשנתו
6 כתביו
6.1 בעברית
6.2 באיטלקית
7 לקריאה נוספת
8 קישורים חיצוניים
9 הערות שוליים
חייו
שמואל דוד לוצאטו[1] נולד בעיר טריאסטה שבאיטליה, אז באימפריה ההבסבורגית, בא' באלול ה'תק"ס (22 באוגוסט 1800), לחזקיה ורבקה מלכה (לבית לא-לי), בני משפחת לוצאטו המפורסמת. אביו חזקיה היה חרט עץ במקצועו,[2] שעסק רבות גם במכניקה, ולדברי שד"ל, אף הכין תוכנית של מנוע קיטור, אך מחוסר אמצעים לא עלה בידו להגשימה. חזקיה היה תלמיד חכם ואיש יודע ספר, שעסק רבות בקבלה ואף ניסה כוחו בכתיבה - דבר בו לא הצליח.
שני אחיו הגדולים של שד"ל נפטרו בילדותם, ועל כן שלח חזקיה את בנו ללמוד בבית ספר יהודי כבר בגיל שלוש, משום שחשש שמא לא יספיק לקיים בו את המצווה ללמד את הבן תורה. בגיל שמונה החל שד"ל לכתוב שירים בעברית ובאיטלקית, וכבר אז החל לחשוב על כך שיש לחבר פירוש חדש למקרא. עד גיל שלוש עשרה המשיך שד"ל ללמוד בבית הספר הציבורי, אך נאלץ לעזבו עקב מחלה קשה שתקפה אותו בשל התעמקות יתרה בלימודיו. מכאן ואילך למד שד"ל בעיקר באופן עצמאי, תוך לימוד עם אביו. מלבד העברית, האיטלקית והצרפתית, שלמד בבית הספר, החל שד"ל ללמוד גם גרמנית, לטינית ושפות שמיות, בהן הגיע לשליטה טובה, ונעזר בהן רבות בחיבוריו ובמחקריו. הוא רכש ידיעות רבות מקריאה בספרים עבריים ולועזיים, לרבות ספרי פילוסופיה ובהם ספריהם של ג'ון לוק, קונדיאק, משה מנדלסון, מונטסקייה ואחרים. בתקופה זו, מקריאה בספר עין יעקב, הגיע שד"ל למסקנה כי הניקוד והטעמים מאוחרים הרבה לזמן האמוראים, דבר שהוביל אותו לפקפוק בתורת הקבלה ובספר הזוהר, שרבים מרעיונותיהם מבוססים על הניקוד. בגיל ארבע עשרה מתה אמו, והוא נאלץ להתחיל לעזור בפרנסת הבית. תחילה ניסה אביו ללמדו את מקצוע החרטות, אך שד"ל לא היה מוכשר למלאכה זו. יותר מאוחר ניסה שד"ל לעסוק בשענות ואחר כך גם בייצור ספגטי, אך גם עיסוקים אלו לא הביאו פרנסה למשפחתו. לבסוף הצליח שד"ל למצוא עבודה כמורה פרטי, דבר שפרנסו בדוחק, אך הותיר לו די זמן ללימודיו. בגיל חמש עשרה בערך החל שד"ל ללמוד אצל הרב אברהם אליעזר הלוי, רבה של טריאסטה, ובגיל שבע עשרה סיים את התלמוד. רבו זה הציע לסמוך את שד"ל לרבנות - דבר שהיה יכול להביא לו מעמד ופרנסה, אך שד"ל סירב משום שחשש שהדבר יפריע לו בלימודיו. הוא אף סייע לרבו במאבקו נגד שינוי סדרי התפילה שהציעו ראשוני הרפורמים; שד"ל כתב אז חיבור נגד הרפורמים בשם "על הערים הנדחות", שנדפס רק כמה שנים אחר כך. מאוחר יותר, עזב שד"ל את הרב הלוי בשל חילוקי דעות ביניהם. לאחר פטירתו של הרב הלוי ב-1824 כתב עליו קינה לבקשת ראשי הקהילה בטריאסטה.
עד גיל שמונה עשרה כתב כמה עשרות שירים, אותם הוציא לאור לאחר מספר שנים בשם "כנור נעים". בגיל תשע עשרה יצא לאור לראשונה בדפוס שיר של שד"ל, שנכתב לרגל ביקורו של קיסר אוסטריה פרנץ השני בטריאסטה, שהייתה אז תחת שלטונה של אוסטריה. בשנת 1819 הורה הקיסר לתרגם את סידור התפילה לאיטלקית - עבודה זו הוטלה על שד"ל, שביצעה תוך כשנה, והסידור יצא לאור בשנת 1821. בערך בתקופה זו, הכיר שד"ל את יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציאה), הם התכתבו שנים ארוכות וידידותם נמשכה עד פטירתו של יש"ר ב-1855. רג'יו, שהיה מבוגר משד"ל, חיבבו והעריכו מאוד.
בגיל עשרים ושמונה, נשא שד"ל לאישה את בלהה בת-שבע סגרה, בתו של רפאל ברוך סגרה שהיה אחד מרבותיו. באותה עת, התקבל שד"ל למשרת פרופסור בבית המדרש לרבנים שהוקם בפדובה - משרה שניתנה לו, בין היתר, בשל המלצתו החמה של יש"ר, ובשל הפרסום הרב לו זכו שיריו. שנה לאחר מכן, נולד בנו בכורו, לו קרא "אוהב גר" על שם המחקר על תרגום אונקלוס שבו היה עסוק באותו זמן. בשנת 1832 נולד בנו השני, ישעיה - על שם פירושו לספר ישעיהו שכתב באותה העת, אך הוא נפטר כעבור שנה. מעט אחר כך נולדה בתו מלכה, וב-1836 בנו חזקיה רפאל ישעיה, שנקרא על שם אביו ובנו של שד"ל. בשנת 1841 מתה אשתו של שד"ל, בלהה בת-שבע, לאחר שטיפל שנים ארוכות במחלת נפש שסבלה ממנה, והוא נשא לאישה את אחותה לאה. בכך לא מלאה סאת ייסוריו של שד"ל; משני בנים ובת שילדה לו אשתו השנייה, מת בן אחד בגיל שבע. מספר שנים אחר כך, ב-1851, נפטרה גם בתו מלכה בהיותה בת 18 בלבד. בשנת 1854 מת בנו הבכור אוהב גר, בהיותו כבן 24. אוהב גר היה במותו בלשן ידוע, עסק בחקר כתובות שעל מצבות, ונודע במחקריו בשפת סנסקריט. הידיעה על מותו של בנו גרמה לשד"ל לאבל גדול והוא מתאר שרק הימצאותם של אשתו ושאר משפחתו הצליחה להוציא אותו מאבל זה.[3]
ב-1841 קיבל הזמנה ממקס ליליינטל להשתתף בהקמת בתי הספר הממשלתיים ליהודים בתחום המושב של האימפריה הרוסית, אך השיב בשלילה, גם בשל המרחק הרב מאיטליה וגם משום שהסתייג משיתוף הפעולה עם השלטונות הרוסיים לשם כפיית השכלה על יהודי מזרח אירופה.
שד"ל נודע במחקריו ובתרגומיו גם מחוץ לעולם היהודי, והיה חבר ה"איסטיטוטו ונטו" (Istituto Veneto), שהיה מעין מכון למחקר מדעי של מחוז ונטו. הוא פרסם מאמרים בכל כתבי העת העבריים של זמנו, ביכורי העתים, כרם חמד, המגיד, אוצר נחמד ואחרים. הוא עמד בקשר מכתבים עם כל אנשי חכמת ישראל, גם כאלה שחלק על דעותיהם, ובהם רנ"ק, שי"ר, צונץ, אברהם גייגר, יהושע השל שור, משה שטיינשניידר, יצחק מרדכי יוסט ועוד. עם שי"ר היה לו סכסוך מר בשנים 1839 - 1841 על עניינים של השקפת עולם וגם של קנאת סופרים, אך לאחר מכן התפייסו ועמדו בקשר חם עד פטירתו של שד"ל.
עבודתו של שד"ל כראש בית המדרש לרבנים לא פרנסה אותו די, לעיתים איחר בית המדרש בתשלום משכורתו, והיא אף קוצצה מספר פעמים בשל קשיים תקציביים ובשל הכיבושים הזרים של צפון איטליה באותה תקופה. רוב חייו היה עני מרוד, ואת מעט הכסף שהיה לו השקיע ברכישת כתבי יד עתיקים של מדרשים וספרות חז"ל. שד"ל נפטר בפדובה בליל יום הכיפורים תרכ"ו (30 בספטמבר 1865), בגיל 65, כשהוא עני, חולה וכמעט עיוור. פורסמו עליו הספדים רבים על ידי משכילי דורו. על מצבתו בבית הקברות בפדובה נכתב רק: "שד"ל, לו דומיה תהלה, נולד בטריאסטי התק"ס, נפטר בפאדובה התרכ"ו".
בין תלמידיו הרבים היו בנו אוהב גר, הלל דלה טורה, מרדכי מורטרה, אהוד לא-לי, אליעזר אליהו איגל ואברהם חיים מיינשטר. שד"ל היה מורה מסור לתלמידיו וביקש לעצב את רוחם כיהודים אוהבי עמם ודורשי אמת; הם מצדם העריצו אותו. תלמידיו מוזכרים פעמים רבות בפירושיו, כאשר לעיתים הוא מביא פירושים בשמם, ולעיתים מתפלמס עמם.
הגותו
"אוהב גר", מחקריו של שד"ל על תרגום אונקלוס, וינה תק"ץ 1830
הגותו של שד"ל הושפעה רבות מהגותם של גדולי תנועת ההשכלה היהודית וראשי היהדות הרפורמית, אך הוא הקפיד על קיום המצוות המעשיות לפי היהדות המסורתית. השקפותיו משלבות רציונליזם וחתירה לאמת יחד עם רומנטיקה, גאווה לאומית ושאיבה רעיונית מהוגי היהדות בימי הביניים.
לדעתו של שד"ל, אין התורה מחייבת את האדם להאמין ברעיונות דתיים ובדוֹגמות, אלא לקיים את המצוות המעשיות בלבד.[4] בעניין זה חולק שד"ל על רבים מהפילוסופים היהודים, מעצבי עיקרי האמונה היהודית, ביניהם הרמב"ם, רס"ג ועוד. עניין הגותי זה רואה שד"ל במאמר חז"ל "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". שד"ל עצמו משתמש בביטוי "דוגמה" פעמים אחדות בספריו, אך נראה שהוא מתכוון לאמונות שאפשר לאמתן שכלית, ולא לדוגמה כפירושה הנפוץ - דבר שאין לערער עליו. בנושא זה מסכים שד"ל עם משה מנדלסון, שהיה מהוגי הרעיון, אך חולק עליו בפירוש הביטוי דת - או כלשונו "ריליגיו". לדעתו של מנדלסון, הדת היא קובץ של דוגמות, וכיוון שאין ביהדות חיוב מעשי להאמין בעקרונות מסוימים, אין היהדות נחשבת דת. שד"ל, לעומתו, הבין את המושג דת דווקא כקובץ הוראות מעשיות, ולדידו היהדות היא הדת "הטהורה" ביותר.
את עקרונות היהדות רואה שד"ל כהנחות יסוד של האומה היהודית עוד טרם קבלת התורה, והם, לדעתו, הסיבה לבחירתו של האלוהים באברהם ובזרעו. לדעתו, בחר האל בקבוצה שדעותיה הקדומות מתאימות ביותר לקבלת התפקיד של היהדות. בעקרונות אלו מונה שד"ל את הרחם (רגש הרחמים) וגמול שמים (הכולל את המונותאיזם והאמונה בשכר ועונש). את הכוחות המוסריים והפילוסופיים המשפיעים על העולם מחלק שד"ל לשניים: אטיציזמוס ואברהמיזמוס. האטיציזם (נהייה אחר העבר הקלאסי, כלומר תרבות יוון העתיקה - Atticism) הוא מקור החכמה והפילוסופיה, בעלת המוסר המשתנה. האברהמיזם (היהדות, אותה מכנה שד"ל כך, כדי להדגיש שלדעתו מקור האמונה הישראלית הוא באברהם; לעיתים קרובות גם "יודאיזמוס") הוא מקור המוסר הנצחי, והאמונה בשכר ועונש. לדעתו של שד"ל, ייעודו של העם היהודי הוא להפיץ את אמונותיו וללמדן את כל העמים. לשיטתו של שד"ל, אין בבחירת עם ישראל משום הפליה לטובה. בחירתו של העם היהודי תקפה, לדעתו, כל עוד הוא מקיים את ייעודו, ואינה אינהרנטית לו.
את רעיונותיו בדבר חשיבות המוסר שאב שד"ל מכתביו של ר' נפתלי הרץ וייזל, אם כי הוא חלק עליו בדבר משמעותו של המוסר. לדידו של וייזל, מהווה המוסר נושא המאחד את היהודים עם הגויים. לדעתו של שד"ל, שהתנגד מאוד לאמנציפציה (בה תמך וייזל), היהדות נבדלת מהדתות האחרות בצורת המוסר שבה, ועל היהדות להיבדל מהנצרות כדי להישאר עם האברהיזמוס.
את התורה רואה שד"ל כספר רציונלי ומובן, נקי ממסתורין. שד"ל התנגד התנגדות רבה לקבלה ולמיסטיקה, ומתוך כך התנגד בחריפות גם לתנועת החסידות; וכן התנגד לעיסוק בפילוסופיה. במפרשים את התורה פרשנות פילוסופית רואה שד"ל "חוטאים בדקדוקים מיותרים" ואומר עליהם ש"חשבו בחסידותם לשרת את התורה... וכמעט שגרמו לה נזק, לו אפשר היה לגרום נזק לאמת".[5] הוא התנגד גם לתפיסת "שביל הזהב" של הרמב"ם, ולדעתו מקורה מחוץ ליהדות.
את התפילה והקורבנות רואה שד"ל כדבר האמור להשפיע על האדם ועל החברה, ואין בהם השפעה על החלטותיו של האלוהים. בדומה לכך רואה שד"ל את אמירת הקדיש על הנפטר. לדעתו, חז"ל לא טרחו ללמד דבר זה לכלל העם, שכן רוב העם לא יוכל להבינו כראוי, ואילו האמונה כי הקדיש והמעשים הטובים מועילים לנפטר מועילה להמון העם לקיים את המצוות.
בהשקפתו והגותו הושפע שד"ל רבות גם מפילוסופים לא-יהודים, בעיקר מאטיין דה קונדיאק, מג'ון לוק ומז'אן-ז'אק רוסו - עליו הוא כותב בהערצה רבה.[6]
מבין חכמי ישראל, מבקר שד"ל קשות את הרמב"ם בשל נטייתו לפילוסופיה, ואת רבי אברהם אבן עזרא בשל נטייתו למיסטיקה[7] ובשל נטייתו להסתיר את דבריו ודעותיו, להיחפז לחרוץ משפט ולהתכבד בקלון חבריו.[8] לרש"י (לו הוא מייחס את כל המידות ההפוכות לראב"ע - מתינות בדין, תמימות לב וענווה) ולרשב"ם, התייחס בכבוד רב, וכן העריך במיוחד את ר' יהודה הלוי - בעיקר בשל יושרם ואמונתם הפשוטה. גישה זו שונה במובהק מגישתם של רוב אנשי תנועת ההשכלה, שהעלו על נס את הרציונליזם של הרמב"ם והסתייגו משיטותיהם של רש"י וריה"ל. שד"ל גם נלחם בתוקף בשיטתו של שפינוזה, שקרנו עלתה באותה תקופה אצל המשכילים.
האמת
שד"ל ייחס חשיבות מרובה למידת האמת, כבסיס לכל פעולה של מחקר או פרשנות. לדעתו, חוקר אמיתי הוא המוכן לקבל כל תוצאה של מחקרו - תהא אשר תהא, והיכול להתנתק מכבלי הדעות הקדומות. תכונה זו הביאה את שד"ל לנקוט פעמים רבות לשון חריפה כלפי חוקרים ומלומדים בני דורו, דבר שלא תרם לקשרי הידידות שלו עם אנשים אחרים.
את יחסו לאמת, ואת מוכנותו להחזיק בה על אף המחלוקות והקשיים, מזכיר שד"ל בחיבוריו פעמים רבות, בין היתר בסונטה הידועה שלו האמת נסי:
קושט ויושר אמת בת שמים,
אותך מנוער ועד כה אהבתי.
מעוז מצר בעבורך נצבתי,
דורך הקשת וחוגר מתניים.
לפני השקר כרועי ברכיים
רבים ראיתי, ואת ריבך רבתי.
מרמה שקצתי, נכלים תיעבתי,
כבוד הנחלתי לברי כפיים.
על כן משטמה ומשאת החלה
ביני וידידי; חסר לב שמוני
ולדון קישוט המשוגע דימוני.
נאוה ושחורה, גבירתי, עד קבר
טוב לי עלייך שאת חרפת גבר.
אהיה קישוט מפני קושט סלה.
פעמים רבות יצא שד"ל בצורה חריפה נגד ידידיו, ללא משוא פנים וללא ויתור. שד"ל גם מספר כיצד עוד בהיותו נער כבן 14, כאשר הייתה אמו על ערש דווי, סירב בנמרצות להפצרותיו של אביו להתפלל עליה או לעשות לזכותה פעולות על פי שיטת הקבלה - שיטה שרק כשנה לפני כן הגיע למסקנה בדבר אי נכונותה.
יחסו לעברית
שד"ל אהב מאוד את השפה העברית, והקפיד להשתמש בה. את שיעוריו העביר בעברית, וגם את כתביו התאמץ לפרסם בעברית בלבד. הוצאתו לאור של פירושו ותרגומו לספר ישעיהו, עבודה ששד"ל עצמו ייחס לה חשיבות רבה, התעכבה שנים רבות רק בשל העובדה ששד"ל ביקש להדפיסה בעברית בלבד.[9] את ספריו בשפות אחרות הוציא שד"ל רק מחוסר ברירה. בהשפעתו, הוכנסו לבית המדרש לרבנים כללים המחייבים את המורים ללמד לפחות חלק משיעוריהם בעברית, לימוד חובה של ספרות עברית חדשה, ובחינות ההסמכה לרבנות כללו מבחן על פה בעברית בלבד, וחיבור בעברית מודרנית. בעיניו הייתה העברית לשון לאומית, ולא רק לשון ספר ותרבות. כשכתב לו רש"ר הירש מכתב בגרמנית, נזף בו שד"ל בשיר:
"מה היה לו, לבעל 'אגרות צפון'?
הנהפך להיות גייגער או האלדהיים,
כי יכתוב לשד"ל בלשון הצפון
ולא בשפת יהודה וירושלים?"
רבים רואים בשד"ל את אחד מאבותיה של השפה העברית המודרנית.[10] השפה בה כתב שד"ל את חיבוריו נאה וברורה, והיא נקראת בקלות ובבהירות גם היום. צורה זו של כתיבה בהירה ונאה אינה אופיינית כלל לחיבוריו של שד"ל באיטלקית; חיבורים אלו כתובים בשפה כבדה ואינם נוחים לקריאה. כאשר נדרש בתחילת המאה העשרים תרגום חדש של הסידור לאיטלקית, נאלצו המוציאים לאור לתרגם את הסידור מחדש, על בסיס תרגומו של שד"ל.
יחסו לעלייה לארץ ישראל
שד"ל התבטא פעמים מספר על יחסו החם לשיבת ציון ויישוב הארץ. במכתב לאברהם כהן משנת 1854 משבח שד"ל את העלייה לארץ ישראל, מטיף לחקלאות ועבודת כפיים, ומדבר על בתי דין יהודיים שיפסקו בהתאם לתורת ישראל. באיגרת אחרת, משנת 1848, מדבר שד"ל על כך שאין תקוות הלאומיות היהודית בעצמאות מדינית בלבד, אלא בעצמאות רוחנית, של התפתחות התרבות היהודית והתורה. לדעתו, כיבוש הארץ הוא כיבוש של תפילה ועבודה רוחנית, ולא רק כיבוש של עבודה והשתלטות.
למעשה, אין לראות באף אחד ממכתביו הוראה מעשית, שכן שד"ל לא ראה עצמו כרב, ולא נהג להורות הלכה למעשה בשום נושא הלכתי. יש לראות במכתבים אלו ביטויים שונים של השקפתו הלאומית, שיש הרואים בה את ניצניה הראשונים של הציונות הדתית.
בהתאמה להשקפותיו אלה, הסתייג שד"ל מקבלת אמנציפציה ליהודים, וסבר שאין תועלת, וגם אין תוחלת, בפעולה להשתלבות היהודים בעמי אירופה ולהתבוללות.
יחסו לרפורמה
שד"ל התייחס בחריפות לשינויים בהלכה אותם הנהיגו אנשי היהדות הרפורמית. את הסמכות שנותנת התורה לחכמים ראה כסמכות לפרש את התורה בלבד אך לא לשנות את חוקיה, כמו שפירשו אותה הרפורמים. לדבריו, לא ניתן לנסח קובץ חוקים כך שיענה על כל הבעיות האפשריות, והסמכות של החכמים אמורה לענות על בעיה זו.[11] לדבריו של שד"ל, הדעות השונות הניתנות בתלמוד הן כדי לאפשר פסיקה המתאימה לכל מקרה לגופו. בעניין זה מבקר שד"ל את הרמב"ם על כך שערך את משנה תורה, וטוען שאין מקום לפסיקה נוקשה אחרי התלמוד.[12] שד"ל מאפשר הוספת חוקים במקרים שיש בכך צורך. לגבי חרם דרבנו גרשום כתב שדבר כזה אפשרי בכל זמן, אם יש לכך צורך אזרחי, חברתי או כלכלי. גם לגבי התפילות ציין שייתכן שאפשר להוסיף תפילות לשלום המלכות או תפילות בשפות אחרות.
תרגומיו ופירושיו למקרא
פירושיו של שד"ל למקרא הם ממפעליו החשובים ביותר. כבר בהיותו כבן שמונה, ראה שד"ל צורך בחיבור פירוש חדש למקרא, ורוב עבודות המחקר שלו מכוונות למטרה זו. פירושיו הם בשיטת הפשט, ובהם הוא חולק פעמים רבות על חז"ל ועל המפרשים הראשונים, משתמש בפרשנות חיצונית כמו תרגום השבעים, הירונימוס וחוקרים נוצרים אחרים, וכן בפרשנים בני דורו, כמו משה מנדלסון והרץ הומברג.
שד"ל עצמו[15] מסביר את השימוש שהוא עושה בכתביהם של פרשנים וחוקרים נוצריים בכך שהוא משתמש בהם לשלוש מטרות: לדחות את פירושיהם שאינם נכונים, ורבים נמשכים אחריהם, להראות שרוב פירושיהם הנכונים לקוחים מפרשנים יהודים, ואם ימצא בהם דבר נכון שאינו מוזכר במקומות אחרים, הוא מביאו בשם אומרו שכן "האמת לבדה היא מגמתי, ואמונתנו, תודה לאל, אינה מפחדת מהאמת".
את פירושיו למקרא מבסס שד"ל על עשרה יסודות, אותם הוא מזכיר בהקדמה לפירושו לישעיהו:
האמונה בבורא.
האמונה בהשגחה ובשכר ועונש.
האמונה בנבואה ובנסים.
אהבת האמת.
להשתדל להיכנס לזמנם ודעתם של כותבי המקרא.
הרגל בקריאת כתבי הקודש.
עיון בטעמי המקרא.
נפש שירית - לפירוש ספרי השירה שבמקרא.
שאין בפירושי חז"ל, או הטעמים, ראייה על פשט המקרא.
שהמקרא נשמר היטב משיבושים.
ביסודות אלו חולק שד"ל הן על הפרשנים המסורתיים - שראו בעין רעה מחלוקת על הראשונים, ושללו כמעט לחלוטין פירוש בניגוד לדעת חז"ל, והן על פרשני תנועת ההשכלה - שניסו לפרש את המקרא לפי הנחות היסוד שלהם, ולא לפי הנחות היסוד של כותבי הספר. ביסוד השישי, וכן מוזכר הנושא ביסוד השמיני,[16] מבקר שד"ל את המנסים לפרש את המקרא בלי ידיעה מספקת בלשונו, ביניהם הוא מזכיר בפירוש את משה מנדלסון.
בפירושיו מרבה שד"ל לצטט פירושים מאביו ומתלמידיו, להתפלמס עם פרשנים אחרים, ולעיתים רבות חוזר בו מפירושים אותם כתב במקומות אחרים.
הספר הראשון עליו ערך שד"ל פירוש, היה ספר ישעיהו, שיצא עם תרגום איטלקי בשנת 1851, ואחריו יצאו בשנת 1856 פירושים לירמיהו, יחזקאל, משלי ואיוב. פירושיו לתורה יצאו לאור בצורה מקוטעת בספר בשם "המשתדל" בשנת 1847, ואחר כך במהדורה שלמה יותר, עם תרגום לאיטלקית בשנת 1861. פירושיו לתורה לא נערכו מעולם כספר שלם, אלא סודרו מתוך רשימות של שיעוריו בבית המדרש לרבנים. כמו כן, פירש שד"ל את מגילת קהלת, וכתב פירוש על שני פרקים בתהילים. קטעי פרשנות אחרים מפוזרים בין שאר כתביו, איגרותיו הרבות, ומחקריו הספרותיים והבלשניים.
מחקר
בתחום המחקר עסק שד"ל בשני נושאים עיקריים: בלשנות וספרות. את מחקריו ערך שד"ל למטרות של פירוש המקרא - עבודתו העיקרית.
מחקריו בבלשנות עוסקים בשפות שמיות. על אף שהמחקר בשפות אלו היה מוגבל מאוד באותם ימים, הגיע שד"ל לתוצאות חשובות ביותר. במחקריו עסק שד"ל כמעט בכל היבטיה של השפה. הוא כתב מחקרים בפילוסופיה של השפה, באבולוציה שלה ובבלשנות השוואתית. שד"ל עסק גם בדקדוק, ואף הוציא ספר בתחום זה - "מאמר ביסודי דקדוק לשון הקודש". את מחקריו בתחום תורת הסגנון והתחביר לא הוציא שד"ל בספר, והם מפוזרים בצורת הערות ארוכות ומפורטות בשאר חיבוריו. שד"ל רצה להוציא לאור מילון חדש של השפה העברית. במחקריו בתחום המילונאות שנעשו לצורך כך עסק שד"ל בסמנטיקה, אטימולוגיה ומורפולוגיה. כמו כן, עסק שד"ל רבות בתולדותיהם ובספריהם של מדקדקי העברית בימי הביניים.
על אף שבימיו טרם ידע המחקר את השפות אוגריתית, אכדית, חלק מן השפות האתיו-שמיות, וניבים שונים של הארמית, הצליח שד"ל להבין כי מקור השפות השמיות בשפה קדומה יותר, ובכך הניח את היסודות לחקר הפרוטושמית.[17] שד"ל ערך מחקרים על השפה השומרונית, ועל פיהם פירש פסוקים רבים במקרא.
במחקריו בשפה הארמית הניח שד"ל את היסודות לקיומם של שני ניבים נפרדים בארמית - הארמית המקראית והארמית התלמודית. בנושאים אלו כתב שד"ל את "דקדוק הארמית המקראית" ו"דקדוק הארמית התלמודית" - שתורגמו מאיטלקית לאנגלית, גרמנית וכמו כן לעברית על ידי חיים צבי לרנר (1880). בנוסף, כתב שד"ל מחקר מפורט על תרגום אונקלוס בשם "אוהב גר", בו כללי התרגום לארמית, והשוואה בלשנית בין הארמית של אונקלוס לסורית. הוא גם היה מן הראשונים בתקופתו שקבעו כי לשון חז"ל הייתה שפה חיה ומדוברת.
בתחום הספרות, עסק שד"ל רבות בשירת ימי הביניים, ובתחום זה הוציא את "דיוואן רבי יהודה הלוי" וליקוטי שירים אחרים. הוא עסק רבות גם בבדיקת ייחוס השירים למחבריהם. במחקר נוסחי התפילה, כתב שד"ל את "מבוא למחזור כמנהג בני רומא". בתחום הביבליוגרפיה, ראוי לציון הקטלוג של אוסף יוסף אלמנצי, שיצא לאור בשנת 1863 בשם "יד יוסף". על פי שיעוריו בבית המדרש לרבנים בפדובה הוציא לאור שני ספרים באיטלקית על ההיסטוריה של עם ישראל. בעקבות מחקרי בנו אוהב גר, שמת בדמי ימיו, התעניין גם שד"ל בהלכות קהילת יהודי אתיופיה וביסס את דעת בנו על מוצאם היהודי.[18]
שד"ל עצמו השקיע את כל כספו הנותר לו בקניית ספרים, והייתה לו ספרייה גדולה מאוד. להוצאת ספריו לא נותר לו בדרך כלל כסף, והוא נאלץ לממן אותם מתרומות או מאנשים ששילמו מראש והתחייבו לקנות עותקים מהספר המודפס.[19] פעם אחת, התבטא שד"ל באומרו ש"היה מוכן למסור את ספרו לשטן, אילו היה מתחייב להוציאו לאור בדפוס הגיהנום".[20]
שירה
שד"ל החל לכתוב שירים בגיל ארבע-עשרה לאחר שבת דודתו, רחל מורפורגו, הראתה לו את ספר השירה "אלה בני הנעורים" שכתב אחי סבה, אפרים לוצאטו. שד"ל חשב ששירי קרובו הם שירים איטלקים בלבוש עברי, ומקנאה ללשון העברית כתב במהלך כשנה שירים שהיו כעבור שנים מספר לספר השירים "כינור נעים". בין השירים סדר עבודה ליום הכפורים. משיצא ספר שיריו לאור (1825), הוכר מיד כאחד מגדולי משוררי דורו. שד"ל היה אמון על הפיוט הקדום, על שירת יהדות ספרד ושירת יהדות איטליה. כמו כן היה בקי בשירה הלטינית והאיטלקית. לדעתו השירה היא חכמה הכוללת את כל שאר החכמות, "מלאכת התועלת והתענוג". שיריו הם בעיקר תוכחות-מוסר לבני דורו, וגם שירים לחגים, שירים אישיים, שירי ידידות ועוד.
שירתו העברית של שד"ל הושפעה רבות משירתם של רבני איטליה ומשירת משוררי משפחתו. שד"ל עצמו כותב במכתב לידידו המשורר מאיר הלוי לטריס[21] על ההבדל בין "שירת בני לוצאטו" לשירת "מנדלסון וחבריו". בעוד שירתם של משוררי ההשכלה, המושפעת מהתרבות הגרמנית ומהרומנטיקה של המאה התשע עשרה, נוטה להיות עמוסה במשחקי לשון וקשה להבנה, שירתו של שד"ל, המושפע רבות מן האסתטיקה האיטלקית, קלה יותר, ולשונה פשוטה וברורה, ובשל כך גם המסר שבה עוצמתי יותר. שד"ל מגדיר הבדל זה באפשרות לתרגם את השירה. לדעתו, אפשר לתרגם את שירתו ואת שירת הרמח"ל בקלות, כמעט לכל שפה. צורה זו של שירה אופיינית גם לשאר המשוררים בני משפחתו: אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו ורחל מורפורגו - בת דודתו של שד"ל. למעשה, מסיבה זו, יש הרואים בשירתו של שד"ל פרוזה שקולה בלבד.
את הכישרון לכתיבת שירה עברית אפשר, לדעת שד"ל, לקבל באופן טבעי או לרכוש על ידי קריאה בכתבי הקודש.[2] שד"ל גם מפרט כיצד יש לפתח את הכישרון הפואטי:[22]
"בשלושה דרכים חכמת השיר נקנית:
התמדה בקריאת התנ"ך והמשנה, המפרשים ספרי דקדוק,
התמדת הכתיבה בלשון הקודש,
והתמדת ההגהה והמחיקה, בלי חפזון ובלי רפיון."
שירתו של שד"ל מתאפיינת בדגש רב על החרוז, והוא חולק על הטוענים כי החרוז מגביל את המשורר. לדעתו, החרוז רק מעצים את החוויה האמוציונלית של הקורא. כמו כן, נותן שד"ל דגש רב למשקל בשיטה הסילאבית, תוך שימת לב גם למקומן של התנועות והיתדות.[23] בדרך כלל, יש בכל שורה משיריו אחת עשרה תנועות.
משירתו של שד"ל הושפעו רבות אד"ם הכהן ובנו מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), והאחרון אף כותב במכתב לשד"ל[24] כי מאז שמע על שיטתו, הוא כותב רק כמוה, ואף שינה חלק משיריו הישנים להיות בני אחת עשרה תנועות בשורה ובעלי חרוז עקבי. יש הרואים[25] בשירתו של שד"ל את היסודות של השירה העברית בעלת המקצב האחיד, כפי שזו ניכרת ביצירותיהם של חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי. עם זאת, היום הנטייה היא שלא לייחס ערך אמנותי רב לשירתו של שד"ל, משום שהדידקטיות שבתוכן והכבדות שבצורה מקשות עליה להתרומם לגבהים.
השפעתו
על אף פרסומו הרב ותפוצתם הגדולה של ספריו, לא הייתה להגותו של שד"ל השפעה משמעותית על תרבותם והגותם של בני דורו. הדבר נבע בין היתר בשל דעתו היחידאית והביקורות הקשות על דרכו. למעשה, אנשי שני המחנות העיקריים באותם ימים מתחו על שד"ל ביקורת חריפה: אנשי היהדות המסורתית ביקרו את שד"ל על חדשנותו, התייחסותו החיובית למחקר, דעותיו בענייני אמונה והתיקונים שתיקן במקרא, ואילו אנשי ההשכלה ראו בו שמרן המחויב למסורת הרבה יותר מאשר למחקר ולפילוסופיה המודרנית.
לעומת חוסר הצלחתו להשפיע על יהדות העולם, רבה מאוד הייתה השפעתו של שד"ל על יהדות איטליה. בית המדרש לרבנים, ששד"ל עמד בראשו, המשיך עוד שנים רבות ללמד בעברית, ותלמידיו הקפידו על קיום מצוות כמו הזרם המסורתי ביהדות האורתודוקסית. אפשר לראות בשד"ל את המשפיע העיקרי על כך שבעוד יהדות איטליה הייתה הקהילה המתבוללת ביותר באותם זמנים, נשארו מוסדות הקהילה הרשמיים כמו בתי המדרש והרבנים אורתודוקסים. רבים מייחסים לשד"ל גם את היעלמותה של הקבלה מאיטליה, שבה הייתה נפוצה מאוד לפני זמנו.
לדעת יוסף קלוזנר, הייתה להשקפותיו הלאומיות של שד"ל על ארץ ישראל ועל העברית השפעה על הוגי דור התחייה שאחרי תקופת ההשכלה. לדברי קלוזנר, "הוא פרשת הדרכים של ספרות ההשכלה, שכל השבילים בתוכה מובילים אליה. שהרי כשנפטר ביום הכיפורים תרכ"ו כבר היה הכול מוכן בשביל סמולנסקין ובן-יהודה, כלומר, בשביל המבשרים של דור התחיה".
ביקורות על שד"ל ומשנתו
דבריו של שד"ל, עוררו תגובות עוד בחייו. הבולט שבמבקריו הוא בן ארצו, הרב אליהו בן אמוזג, אשר בחיבורו "טעם לש"ד"[26] (שיכול אותיות השם שד"ל) הוא יוצא נגד חיבורו של שד"ל "ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים".
כתביו
מסודרים לפי זמן יציאתם לאור או תחילת יציאתם לאור בפעם הראשונה:
בעברית
סידור תפילה אשכנזי, תרגום לאיטלקית (1821)
כינור נעים - ספר שירים בן שני כרכים (1825)
סידור תפילה איטלקי, תרגום לאיטלקית (1829)
אוהב גר - מחקר ופירוש על תרגום אונקלוס (1830). מהדורת קראקא (קרקוב) תרנ"ה 1895, (153 עמודים), באתר HebrewBooks
אבני זיכרון - על כתובות של מצבות בטולדו (1840). מהדורת פראג תרנ"א 1841.
המשתדל - פירושיו הראשונים לתורה (1847)
בית האוצר - מסות ומאמרים על השפה העברית בשלושה כרכים (1847)
ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים (1852) (עותק סרוק, באתר ויקישיתוף)
ספר ישעיהו (Il Profeta Isaia) - תרגום לאיטלקית ופירוש בעברית, עם מבוא רחב בעברית (1855). מהדורת פדובה 1867.
מבוא למחזור כמנהג בני רומא (1856); מהדורת תל אביב תשכ"ו, עורך דניאל גולדשמידט, באתר HebrewBooks.
פירושי שד"ל על ירמיה, יחזקאל, משלי ואיוב (1856). מהדורת לעמברג 1876, באתר "דעת".
מאמר ביסודי דקדוק לשון הקודש (1858)
חמישה חומשי תורה - תרגום לאיטלקית ופירוש בעברית, עם מבוא רחב באיטלקית (1861)
יד יוסף - קטלוג ספרי אוסף יוסף אלמנצי (1864)
נחלת שד"ל - שלושה כרכים, רשימות גאונים ופייטנים (1878)
יסודי התורה (1880)
איגרות שד"ל - יצאו לאור בתשעה כרכים (1882)
מחקרי היהדות - שני כרכים (1913); כרך ראשון, וורשה תרע"ג, באתר HebrewBooks
ספרים שערך
הפלאה שבערכין, מאת ישעיה פיק ברלין, 1830-1859.
סדר תנאים ואמוראים - עריכה מכתב יד, תקצ"ט 1839.
בתולת בת יהודה - ליקוטי שירים מרבי יהודה הלוי, פראג ת"ר 1840.
דיואן רבי יהודה הלוי, הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ליק 1864 (המהדורה כוללת 86 שירים)
טל אורות - לקט 81 שירים בעריכתו (1881)
באיטלקית
Prolegomeni ad una Grammatica Ragionata della Lingua Ebraica. Padova, 1836 (234 עמודים)
Il Giudaismo Illustrato. Padova, 1848
Calendario Ebraico. Padova, 1849
Lezioni di Storia Giudaica. Padova, 1852
Grammatica della Lingua Ebraica. Padova, 1853
Discorsi Morali agli Studenti Israeliti. Padova, 1857
Opere del De Rossi. Milano, 1857
Lezioni di Teologia Morale Israelitica. Padova, 1862
Lezioni di Teologia Dogmatica Israelitica. Trieste, 1864
Elementi Grammaticali del Caldeo Biblico e del Dialetto Talmudico. Padova, 1865.
תורגם לגרמנית, אנגלית וחלק לעברית.
Discorsi Storico-Religiosi agli Studenti Israeliti. Padova, 1870
Introduzione Critica ed Ermenutica al Pentateuco. Padova, 1870
Autobiografia. Padova, 1882
מלבד ספרים אלו, כתב שד"ל למעלה משלוש מאות מאמרים בלמעלה משלושים כתבי עת, ביניהם הידועים והחשובים בזמנו, כמו "בכורי העתים", "המגיד", "כרם חמד", "ישורון" ו"אוצר נחמד".
רשימה חלקית של מאמריו
"מכתב על כתב השומרונים", ט' בסיוון ה'תרי"א (9 ביוני 1851), בתוך: רפאל קירכהיים, כרמי שומרון; פתיחה למסכת כותים, פרנקפורט תרנ"א, (עמ' 106–116). (הספר באתר HebrewBooks)
מכתב משד"ל, בתוך: ספר הרקמה, עורך: רפאל קירכהיים, פרקנפורט תרי"ו 1836.
לקריאה נוספת
שמואל דוד לוצאטו - כתבים, עם מבוא מפורט מאת מ"ע הרטום, ספריית דורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1976.
שמואל דוד לוצאטו - 200 שנה ללידתו, קובץ מאמרים בעריכת ראובן בונפיל, יצחק גוטליב וחנה כשר, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004. (ספר אלקטרוני, באמצעות הרשמה לאתר).
פרשנות המקרא לדורותיה, יחיאל צבי מושקוביץ, 1998.
ישעיהו לוצאטו, מאמרי שד"ל, 1881.
פ' לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, 1935, עמ' 59–73, 302-303.
יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך שני.
שאול אש, "שד"ל - האיש והרקע", בתוך: מולד (סדרה חדשה), כרך ב', 391-396.
אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 83–112, 211-227, 307-343, 415-426, 470-476, 534-538.
שמואל ורגון, שמואל דוד לוצאטו - ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013.
כתבי שד"ל בפרויקט בן-יהודה
הטקסט המלא של פירוש שד"ל לתורה ב"אתר הניווט בתנ"ך" (אמנם חסר נקודות וטעמי המקרא שהביאם שד"ל בפירושו)
שלושה יסודות בפרשנות המקרא ב"אתר הניווט בתנ"ך".
מבוא למחזור כמנהג בני רומא (1856), מהדורת תל אביב תשכ"ו, עורך דניאל גולדשמידט, באתר HebrewBooks.
מחקרי-היהדות, כרך ראשון, וורשה תרע"ג, באתר HebrewBooks
ימי אדם אשר חי - שיר של שד"ל באתר דעת
מאמרים וכתבות
"על שד"ל... שיחה עם פרופ' שמואל ורגון", בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
שד"ל - שמואל דויד לוצאטו באתר "לקסיקון לתרבות ישראל"
שמואל דוד לוצאטו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
שמואל דוד לוצאטו, במהדורת 1901–1906 של ה-Jewish Encyclopedia (באנגלית)
רשימת מאמרים על שד"ל באתר רמב"י ( עברית) ( לועזית) – רשימת תת-נושאים מפורטת ( עברית) ( לועזית)
שד"ל באתר מקרא-נט
אורי וייס, "לא כל התלמוד הוא יהדות", על דרכו של שד"ל בחיבורו: "על החמלה וההשגחה", באתר קולך
הערות שוליים
רוב הפרטים על חייו לקוחים מן האוטוביוגרפיה שלו, על חלקם האחר בא מקור נפרד.
מבוא לפירוש שד"ל לישעיהו, הוצאת דביר, עמוד י"א
הקדמת שד"ל לפירושו לישעיהו
ראה למשל את פירושו לפסוק שמע ישראל - דברים פרק ו' פסוק ד', או פסוק כ"ד - ליראה את ה' אלהינו. דוגמאות כאלו יש למכביר.
הקדמתו של שד"ל לתורה, בתרגומו של פנחס שלזינגר.
פרדס, 114
מחקרי היהדות חלק א
ראה למשל באגרתו לשי"ר מה-21/5/1841 (א' סיוון תק"א) - באגרות שד"ל מהדורת שאלתיאל גראבער, אגרת 300 (CCC), כרך חמישי עמוד 738.
הקדמתו של שד"ל לישעיהו, הוצאת דביר, עמוד י"ג
להרחבה: שלמה הרמתי, "דיבור עברי בתנועת ההשכלה", לשוננו לעם, תשמ"ח
Epistolario, קנ"ד
Epistolario, קצ"ט
"David Rudavsky, "Samuel David Luzzatto and Neo-Orthodoxy, Tradition, Volume 7, 1965. הוצאת הסתדרות הרבנים דאמריקה. עמ' 22–23, 38-41.
שמואל ורגון, "הביקורת הגבוהה לתורה בעיני שד"ל", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך י"ג, תשס"ב.
מבוא לפירושו לישעיהו, הוצאת דביר, עמוד י"ד
ראה בגוף המבוא
מכתב לר' זכריה ישעיה איש לעמבערג - פניני שד"ל, עמ' 220
מנחם ולדמן, דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה, תחומין, ד 314
הקדמתו של שד"ל לפירושו לישעיהו, הוצאת דביר, י"ג-י"ד
איגרת ליום טוב ליפמן צונץ, איגרות שד"ל 1130
הוצאת זמורה, תל אביב תש"ג, עמוד 60
תולדות שד"ל, המגיד תרכ"ו עמוד 94
איגרות שד"ל, עמוד 26
מיכה יוסף הכהן לבנזון, לשמואל דוד לוצאטו
למשל יהודה פרידלנדר, מקומה של שירת שד"ל בהתפתחות הפואטיקה העברית החדשה (מתוך שמואל דוד לוצאטו - 200 שנה להולדתו).
אליהו בן אמוזג, טעם לשד, ליוורנו 1863.
Samuele Davide Luzzatto
לידה 22 באוגוסט 1800
טריאסטה, ממלכת הבסבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בספטמבר 1865 (בגיל 65)
שמואל דוד לוּצאטוֹ (בקיצור: שַדָּ"ל, באיטלקית: Samuele Davide Luzzatto; א' באלול ה'תק"ס, 22 באוגוסט 1800 – ליל יום הכיפורים ה'תרכ"ו, 30 בספטמבר 1865) היה משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה.
יחד עם נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק), שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט (שי"ר) ויום טוב ליפמן צוּנְץ היה שד"ל ממייסדי תנועת חכמת ישראל, שעסקה במחקר מדעי-אקדמי של ענפי היהדות. תחומי עיסוקו היו רבים ומגוונים: הוא תרגם את חמשת חומשי התורה וכמה ספרי מקרא נוספים לאיטלקית והוסיף להם ביאור עברי ומבואות, חיבר שירים, כתב ספרי דקדוק לעברית ולארמית, תרגם את סידור התפילה לאיטלקית, פרסם מחקרים בהיסטוריה יהודית, בשירת ימי הביניים, קבלה, תפילה וההגות היהודית, וערך ספרי שירה, ביוגרפיות וספרי ביבליוגרפיה. הוא פרסם מאות מאמרים בכתבי העת העבריים של תקופתו, ועמד בקשר של החלפת דעות והשפעה הדדית עם כל אנשי חכמת ישראל בני זמנו.
לשד"ל הייתה השקפת עולם מגובשת, שניזונה הן מהשכלתו הכללית הרחבה בפילוסופיה ובהגות האירופית והן מבקיאותו בהגות היהודית לתקופותיה. הוא שילב בין רציונליזם וחתירה לאמת ובין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות יהודיות. הוא ביקר את העיסוק בפילוסופיה ובעיקרי היהדות ושלל את הקבלה ואת המיסטיקה. הוא ראה ביהדות המבוססת על המוסר את היפוכה של תרבות יוון העוסקת בשלמות השכל. מבין חכמי ישראל התנגד להשקפותיהם של הרמב"ם ואבן עזרא, והעדיף על פניהם את גישתו והשקפתו של רבי יהודה הלוי (ריה"ל). תמך בהתיישבות בארץ ישראל ובדיבור עברי, והתנגד לשאיפה להשתלבות היהודים בעמי אירופה וליהדות הרפורמית.
אסכולת שד"ל לא העמידה תלמידים רבים, לא אצל אנשי תנועת ההשכלה, שבעיניהם נחשב כשמרן מדי, ולא אצל האורתודוקסים, שבעיניהם נחשב כחדשן מדי. לעומת זאת, בתפקידו כראש בית המדרש לרבנים בפדובה הייתה לו השפעה רבה על דמותה של יהדות איטליה, הן בחייו והן בדורות שאחריו. השקפותיו הלאומיות השתקפו גם בפעולותיהם של אנשי דור התחייה, לאחר שקיעתה של תנועת ההשכלה.
תוכן עניינים
1 חייו
2 הגותו
2.1 האמת
2.2 יחסו לעברית
2.3 יחסו לעלייה לארץ ישראל
2.4 יחסו לרפורמה
3 פועלו
3.1 תרגומיו ופירושיו למקרא
3.2 מחקר
3.3 שירה
4 השפעתו
5 ביקורות על שד"ל ומשנתו
6 כתביו
6.1 בעברית
6.2 באיטלקית
7 לקריאה נוספת
8 קישורים חיצוניים
9 הערות שוליים
חייו
שמואל דוד לוצאטו[1] נולד בעיר טריאסטה שבאיטליה, אז באימפריה ההבסבורגית, בא' באלול ה'תק"ס (22 באוגוסט 1800), לחזקיה ורבקה מלכה (לבית לא-לי), בני משפחת לוצאטו המפורסמת. אביו חזקיה היה חרט עץ במקצועו,[2] שעסק רבות גם במכניקה, ולדברי שד"ל, אף הכין תוכנית של מנוע קיטור, אך מחוסר אמצעים לא עלה בידו להגשימה. חזקיה היה תלמיד חכם ואיש יודע ספר, שעסק רבות בקבלה ואף ניסה כוחו בכתיבה - דבר בו לא הצליח.
שני אחיו הגדולים של שד"ל נפטרו בילדותם, ועל כן שלח חזקיה את בנו ללמוד בבית ספר יהודי כבר בגיל שלוש, משום שחשש שמא לא יספיק לקיים בו את המצווה ללמד את הבן תורה. בגיל שמונה החל שד"ל לכתוב שירים בעברית ובאיטלקית, וכבר אז החל לחשוב על כך שיש לחבר פירוש חדש למקרא. עד גיל שלוש עשרה המשיך שד"ל ללמוד בבית הספר הציבורי, אך נאלץ לעזבו עקב מחלה קשה שתקפה אותו בשל התעמקות יתרה בלימודיו. מכאן ואילך למד שד"ל בעיקר באופן עצמאי, תוך לימוד עם אביו. מלבד העברית, האיטלקית והצרפתית, שלמד בבית הספר, החל שד"ל ללמוד גם גרמנית, לטינית ושפות שמיות, בהן הגיע לשליטה טובה, ונעזר בהן רבות בחיבוריו ובמחקריו. הוא רכש ידיעות רבות מקריאה בספרים עבריים ולועזיים, לרבות ספרי פילוסופיה ובהם ספריהם של ג'ון לוק, קונדיאק, משה מנדלסון, מונטסקייה ואחרים. בתקופה זו, מקריאה בספר עין יעקב, הגיע שד"ל למסקנה כי הניקוד והטעמים מאוחרים הרבה לזמן האמוראים, דבר שהוביל אותו לפקפוק בתורת הקבלה ובספר הזוהר, שרבים מרעיונותיהם מבוססים על הניקוד. בגיל ארבע עשרה מתה אמו, והוא נאלץ להתחיל לעזור בפרנסת הבית. תחילה ניסה אביו ללמדו את מקצוע החרטות, אך שד"ל לא היה מוכשר למלאכה זו. יותר מאוחר ניסה שד"ל לעסוק בשענות ואחר כך גם בייצור ספגטי, אך גם עיסוקים אלו לא הביאו פרנסה למשפחתו. לבסוף הצליח שד"ל למצוא עבודה כמורה פרטי, דבר שפרנסו בדוחק, אך הותיר לו די זמן ללימודיו. בגיל חמש עשרה בערך החל שד"ל ללמוד אצל הרב אברהם אליעזר הלוי, רבה של טריאסטה, ובגיל שבע עשרה סיים את התלמוד. רבו זה הציע לסמוך את שד"ל לרבנות - דבר שהיה יכול להביא לו מעמד ופרנסה, אך שד"ל סירב משום שחשש שהדבר יפריע לו בלימודיו. הוא אף סייע לרבו במאבקו נגד שינוי סדרי התפילה שהציעו ראשוני הרפורמים; שד"ל כתב אז חיבור נגד הרפורמים בשם "על הערים הנדחות", שנדפס רק כמה שנים אחר כך. מאוחר יותר, עזב שד"ל את הרב הלוי בשל חילוקי דעות ביניהם. לאחר פטירתו של הרב הלוי ב-1824 כתב עליו קינה לבקשת ראשי הקהילה בטריאסטה.
עד גיל שמונה עשרה כתב כמה עשרות שירים, אותם הוציא לאור לאחר מספר שנים בשם "כנור נעים". בגיל תשע עשרה יצא לאור לראשונה בדפוס שיר של שד"ל, שנכתב לרגל ביקורו של קיסר אוסטריה פרנץ השני בטריאסטה, שהייתה אז תחת שלטונה של אוסטריה. בשנת 1819 הורה הקיסר לתרגם את סידור התפילה לאיטלקית - עבודה זו הוטלה על שד"ל, שביצעה תוך כשנה, והסידור יצא לאור בשנת 1821. בערך בתקופה זו, הכיר שד"ל את יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציאה), הם התכתבו שנים ארוכות וידידותם נמשכה עד פטירתו של יש"ר ב-1855. רג'יו, שהיה מבוגר משד"ל, חיבבו והעריכו מאוד.
בגיל עשרים ושמונה, נשא שד"ל לאישה את בלהה בת-שבע סגרה, בתו של רפאל ברוך סגרה שהיה אחד מרבותיו. באותה עת, התקבל שד"ל למשרת פרופסור בבית המדרש לרבנים שהוקם בפדובה - משרה שניתנה לו, בין היתר, בשל המלצתו החמה של יש"ר, ובשל הפרסום הרב לו זכו שיריו. שנה לאחר מכן, נולד בנו בכורו, לו קרא "אוהב גר" על שם המחקר על תרגום אונקלוס שבו היה עסוק באותו זמן. בשנת 1832 נולד בנו השני, ישעיה - על שם פירושו לספר ישעיהו שכתב באותה העת, אך הוא נפטר כעבור שנה. מעט אחר כך נולדה בתו מלכה, וב-1836 בנו חזקיה רפאל ישעיה, שנקרא על שם אביו ובנו של שד"ל. בשנת 1841 מתה אשתו של שד"ל, בלהה בת-שבע, לאחר שטיפל שנים ארוכות במחלת נפש שסבלה ממנה, והוא נשא לאישה את אחותה לאה. בכך לא מלאה סאת ייסוריו של שד"ל; משני בנים ובת שילדה לו אשתו השנייה, מת בן אחד בגיל שבע. מספר שנים אחר כך, ב-1851, נפטרה גם בתו מלכה בהיותה בת 18 בלבד. בשנת 1854 מת בנו הבכור אוהב גר, בהיותו כבן 24. אוהב גר היה במותו בלשן ידוע, עסק בחקר כתובות שעל מצבות, ונודע במחקריו בשפת סנסקריט. הידיעה על מותו של בנו גרמה לשד"ל לאבל גדול והוא מתאר שרק הימצאותם של אשתו ושאר משפחתו הצליחה להוציא אותו מאבל זה.[3]
ב-1841 קיבל הזמנה ממקס ליליינטל להשתתף בהקמת בתי הספר הממשלתיים ליהודים בתחום המושב של האימפריה הרוסית, אך השיב בשלילה, גם בשל המרחק הרב מאיטליה וגם משום שהסתייג משיתוף הפעולה עם השלטונות הרוסיים לשם כפיית השכלה על יהודי מזרח אירופה.
שד"ל נודע במחקריו ובתרגומיו גם מחוץ לעולם היהודי, והיה חבר ה"איסטיטוטו ונטו" (Istituto Veneto), שהיה מעין מכון למחקר מדעי של מחוז ונטו. הוא פרסם מאמרים בכל כתבי העת העבריים של זמנו, ביכורי העתים, כרם חמד, המגיד, אוצר נחמד ואחרים. הוא עמד בקשר מכתבים עם כל אנשי חכמת ישראל, גם כאלה שחלק על דעותיהם, ובהם רנ"ק, שי"ר, צונץ, אברהם גייגר, יהושע השל שור, משה שטיינשניידר, יצחק מרדכי יוסט ועוד. עם שי"ר היה לו סכסוך מר בשנים 1839 - 1841 על עניינים של השקפת עולם וגם של קנאת סופרים, אך לאחר מכן התפייסו ועמדו בקשר חם עד פטירתו של שד"ל.
עבודתו של שד"ל כראש בית המדרש לרבנים לא פרנסה אותו די, לעיתים איחר בית המדרש בתשלום משכורתו, והיא אף קוצצה מספר פעמים בשל קשיים תקציביים ובשל הכיבושים הזרים של צפון איטליה באותה תקופה. רוב חייו היה עני מרוד, ואת מעט הכסף שהיה לו השקיע ברכישת כתבי יד עתיקים של מדרשים וספרות חז"ל. שד"ל נפטר בפדובה בליל יום הכיפורים תרכ"ו (30 בספטמבר 1865), בגיל 65, כשהוא עני, חולה וכמעט עיוור. פורסמו עליו הספדים רבים על ידי משכילי דורו. על מצבתו בבית הקברות בפדובה נכתב רק: "שד"ל, לו דומיה תהלה, נולד בטריאסטי התק"ס, נפטר בפאדובה התרכ"ו".
בין תלמידיו הרבים היו בנו אוהב גר, הלל דלה טורה, מרדכי מורטרה, אהוד לא-לי, אליעזר אליהו איגל ואברהם חיים מיינשטר. שד"ל היה מורה מסור לתלמידיו וביקש לעצב את רוחם כיהודים אוהבי עמם ודורשי אמת; הם מצדם העריצו אותו. תלמידיו מוזכרים פעמים רבות בפירושיו, כאשר לעיתים הוא מביא פירושים בשמם, ולעיתים מתפלמס עמם.
הגותו
"אוהב גר", מחקריו של שד"ל על תרגום אונקלוס, וינה תק"ץ 1830
הגותו של שד"ל הושפעה רבות מהגותם של גדולי תנועת ההשכלה היהודית וראשי היהדות הרפורמית, אך הוא הקפיד על קיום המצוות המעשיות לפי היהדות המסורתית. השקפותיו משלבות רציונליזם וחתירה לאמת יחד עם רומנטיקה, גאווה לאומית ושאיבה רעיונית מהוגי היהדות בימי הביניים.
לדעתו של שד"ל, אין התורה מחייבת את האדם להאמין ברעיונות דתיים ובדוֹגמות, אלא לקיים את המצוות המעשיות בלבד.[4] בעניין זה חולק שד"ל על רבים מהפילוסופים היהודים, מעצבי עיקרי האמונה היהודית, ביניהם הרמב"ם, רס"ג ועוד. עניין הגותי זה רואה שד"ל במאמר חז"ל "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". שד"ל עצמו משתמש בביטוי "דוגמה" פעמים אחדות בספריו, אך נראה שהוא מתכוון לאמונות שאפשר לאמתן שכלית, ולא לדוגמה כפירושה הנפוץ - דבר שאין לערער עליו. בנושא זה מסכים שד"ל עם משה מנדלסון, שהיה מהוגי הרעיון, אך חולק עליו בפירוש הביטוי דת - או כלשונו "ריליגיו". לדעתו של מנדלסון, הדת היא קובץ של דוגמות, וכיוון שאין ביהדות חיוב מעשי להאמין בעקרונות מסוימים, אין היהדות נחשבת דת. שד"ל, לעומתו, הבין את המושג דת דווקא כקובץ הוראות מעשיות, ולדידו היהדות היא הדת "הטהורה" ביותר.
את עקרונות היהדות רואה שד"ל כהנחות יסוד של האומה היהודית עוד טרם קבלת התורה, והם, לדעתו, הסיבה לבחירתו של האלוהים באברהם ובזרעו. לדעתו, בחר האל בקבוצה שדעותיה הקדומות מתאימות ביותר לקבלת התפקיד של היהדות. בעקרונות אלו מונה שד"ל את הרחם (רגש הרחמים) וגמול שמים (הכולל את המונותאיזם והאמונה בשכר ועונש). את הכוחות המוסריים והפילוסופיים המשפיעים על העולם מחלק שד"ל לשניים: אטיציזמוס ואברהמיזמוס. האטיציזם (נהייה אחר העבר הקלאסי, כלומר תרבות יוון העתיקה - Atticism) הוא מקור החכמה והפילוסופיה, בעלת המוסר המשתנה. האברהמיזם (היהדות, אותה מכנה שד"ל כך, כדי להדגיש שלדעתו מקור האמונה הישראלית הוא באברהם; לעיתים קרובות גם "יודאיזמוס") הוא מקור המוסר הנצחי, והאמונה בשכר ועונש. לדעתו של שד"ל, ייעודו של העם היהודי הוא להפיץ את אמונותיו וללמדן את כל העמים. לשיטתו של שד"ל, אין בבחירת עם ישראל משום הפליה לטובה. בחירתו של העם היהודי תקפה, לדעתו, כל עוד הוא מקיים את ייעודו, ואינה אינהרנטית לו.
את רעיונותיו בדבר חשיבות המוסר שאב שד"ל מכתביו של ר' נפתלי הרץ וייזל, אם כי הוא חלק עליו בדבר משמעותו של המוסר. לדידו של וייזל, מהווה המוסר נושא המאחד את היהודים עם הגויים. לדעתו של שד"ל, שהתנגד מאוד לאמנציפציה (בה תמך וייזל), היהדות נבדלת מהדתות האחרות בצורת המוסר שבה, ועל היהדות להיבדל מהנצרות כדי להישאר עם האברהיזמוס.
את התורה רואה שד"ל כספר רציונלי ומובן, נקי ממסתורין. שד"ל התנגד התנגדות רבה לקבלה ולמיסטיקה, ומתוך כך התנגד בחריפות גם לתנועת החסידות; וכן התנגד לעיסוק בפילוסופיה. במפרשים את התורה פרשנות פילוסופית רואה שד"ל "חוטאים בדקדוקים מיותרים" ואומר עליהם ש"חשבו בחסידותם לשרת את התורה... וכמעט שגרמו לה נזק, לו אפשר היה לגרום נזק לאמת".[5] הוא התנגד גם לתפיסת "שביל הזהב" של הרמב"ם, ולדעתו מקורה מחוץ ליהדות.
את התפילה והקורבנות רואה שד"ל כדבר האמור להשפיע על האדם ועל החברה, ואין בהם השפעה על החלטותיו של האלוהים. בדומה לכך רואה שד"ל את אמירת הקדיש על הנפטר. לדעתו, חז"ל לא טרחו ללמד דבר זה לכלל העם, שכן רוב העם לא יוכל להבינו כראוי, ואילו האמונה כי הקדיש והמעשים הטובים מועילים לנפטר מועילה להמון העם לקיים את המצוות.
בהשקפתו והגותו הושפע שד"ל רבות גם מפילוסופים לא-יהודים, בעיקר מאטיין דה קונדיאק, מג'ון לוק ומז'אן-ז'אק רוסו - עליו הוא כותב בהערצה רבה.[6]
מבין חכמי ישראל, מבקר שד"ל קשות את הרמב"ם בשל נטייתו לפילוסופיה, ואת רבי אברהם אבן עזרא בשל נטייתו למיסטיקה[7] ובשל נטייתו להסתיר את דבריו ודעותיו, להיחפז לחרוץ משפט ולהתכבד בקלון חבריו.[8] לרש"י (לו הוא מייחס את כל המידות ההפוכות לראב"ע - מתינות בדין, תמימות לב וענווה) ולרשב"ם, התייחס בכבוד רב, וכן העריך במיוחד את ר' יהודה הלוי - בעיקר בשל יושרם ואמונתם הפשוטה. גישה זו שונה במובהק מגישתם של רוב אנשי תנועת ההשכלה, שהעלו על נס את הרציונליזם של הרמב"ם והסתייגו משיטותיהם של רש"י וריה"ל. שד"ל גם נלחם בתוקף בשיטתו של שפינוזה, שקרנו עלתה באותה תקופה אצל המשכילים.
האמת
שד"ל ייחס חשיבות מרובה למידת האמת, כבסיס לכל פעולה של מחקר או פרשנות. לדעתו, חוקר אמיתי הוא המוכן לקבל כל תוצאה של מחקרו - תהא אשר תהא, והיכול להתנתק מכבלי הדעות הקדומות. תכונה זו הביאה את שד"ל לנקוט פעמים רבות לשון חריפה כלפי חוקרים ומלומדים בני דורו, דבר שלא תרם לקשרי הידידות שלו עם אנשים אחרים.
את יחסו לאמת, ואת מוכנותו להחזיק בה על אף המחלוקות והקשיים, מזכיר שד"ל בחיבוריו פעמים רבות, בין היתר בסונטה הידועה שלו האמת נסי:
קושט ויושר אמת בת שמים,
אותך מנוער ועד כה אהבתי.
מעוז מצר בעבורך נצבתי,
דורך הקשת וחוגר מתניים.
לפני השקר כרועי ברכיים
רבים ראיתי, ואת ריבך רבתי.
מרמה שקצתי, נכלים תיעבתי,
כבוד הנחלתי לברי כפיים.
על כן משטמה ומשאת החלה
ביני וידידי; חסר לב שמוני
ולדון קישוט המשוגע דימוני.
נאוה ושחורה, גבירתי, עד קבר
טוב לי עלייך שאת חרפת גבר.
אהיה קישוט מפני קושט סלה.
פעמים רבות יצא שד"ל בצורה חריפה נגד ידידיו, ללא משוא פנים וללא ויתור. שד"ל גם מספר כיצד עוד בהיותו נער כבן 14, כאשר הייתה אמו על ערש דווי, סירב בנמרצות להפצרותיו של אביו להתפלל עליה או לעשות לזכותה פעולות על פי שיטת הקבלה - שיטה שרק כשנה לפני כן הגיע למסקנה בדבר אי נכונותה.
יחסו לעברית
שד"ל אהב מאוד את השפה העברית, והקפיד להשתמש בה. את שיעוריו העביר בעברית, וגם את כתביו התאמץ לפרסם בעברית בלבד. הוצאתו לאור של פירושו ותרגומו לספר ישעיהו, עבודה ששד"ל עצמו ייחס לה חשיבות רבה, התעכבה שנים רבות רק בשל העובדה ששד"ל ביקש להדפיסה בעברית בלבד.[9] את ספריו בשפות אחרות הוציא שד"ל רק מחוסר ברירה. בהשפעתו, הוכנסו לבית המדרש לרבנים כללים המחייבים את המורים ללמד לפחות חלק משיעוריהם בעברית, לימוד חובה של ספרות עברית חדשה, ובחינות ההסמכה לרבנות כללו מבחן על פה בעברית בלבד, וחיבור בעברית מודרנית. בעיניו הייתה העברית לשון לאומית, ולא רק לשון ספר ותרבות. כשכתב לו רש"ר הירש מכתב בגרמנית, נזף בו שד"ל בשיר:
"מה היה לו, לבעל 'אגרות צפון'?
הנהפך להיות גייגער או האלדהיים,
כי יכתוב לשד"ל בלשון הצפון
ולא בשפת יהודה וירושלים?"
רבים רואים בשד"ל את אחד מאבותיה של השפה העברית המודרנית.[10] השפה בה כתב שד"ל את חיבוריו נאה וברורה, והיא נקראת בקלות ובבהירות גם היום. צורה זו של כתיבה בהירה ונאה אינה אופיינית כלל לחיבוריו של שד"ל באיטלקית; חיבורים אלו כתובים בשפה כבדה ואינם נוחים לקריאה. כאשר נדרש בתחילת המאה העשרים תרגום חדש של הסידור לאיטלקית, נאלצו המוציאים לאור לתרגם את הסידור מחדש, על בסיס תרגומו של שד"ל.
יחסו לעלייה לארץ ישראל
שד"ל התבטא פעמים מספר על יחסו החם לשיבת ציון ויישוב הארץ. במכתב לאברהם כהן משנת 1854 משבח שד"ל את העלייה לארץ ישראל, מטיף לחקלאות ועבודת כפיים, ומדבר על בתי דין יהודיים שיפסקו בהתאם לתורת ישראל. באיגרת אחרת, משנת 1848, מדבר שד"ל על כך שאין תקוות הלאומיות היהודית בעצמאות מדינית בלבד, אלא בעצמאות רוחנית, של התפתחות התרבות היהודית והתורה. לדעתו, כיבוש הארץ הוא כיבוש של תפילה ועבודה רוחנית, ולא רק כיבוש של עבודה והשתלטות.
למעשה, אין לראות באף אחד ממכתביו הוראה מעשית, שכן שד"ל לא ראה עצמו כרב, ולא נהג להורות הלכה למעשה בשום נושא הלכתי. יש לראות במכתבים אלו ביטויים שונים של השקפתו הלאומית, שיש הרואים בה את ניצניה הראשונים של הציונות הדתית.
בהתאמה להשקפותיו אלה, הסתייג שד"ל מקבלת אמנציפציה ליהודים, וסבר שאין תועלת, וגם אין תוחלת, בפעולה להשתלבות היהודים בעמי אירופה ולהתבוללות.
יחסו לרפורמה
שד"ל התייחס בחריפות לשינויים בהלכה אותם הנהיגו אנשי היהדות הרפורמית. את הסמכות שנותנת התורה לחכמים ראה כסמכות לפרש את התורה בלבד אך לא לשנות את חוקיה, כמו שפירשו אותה הרפורמים. לדבריו, לא ניתן לנסח קובץ חוקים כך שיענה על כל הבעיות האפשריות, והסמכות של החכמים אמורה לענות על בעיה זו.[11] לדבריו של שד"ל, הדעות השונות הניתנות בתלמוד הן כדי לאפשר פסיקה המתאימה לכל מקרה לגופו. בעניין זה מבקר שד"ל את הרמב"ם על כך שערך את משנה תורה, וטוען שאין מקום לפסיקה נוקשה אחרי התלמוד.[12] שד"ל מאפשר הוספת חוקים במקרים שיש בכך צורך. לגבי חרם דרבנו גרשום כתב שדבר כזה אפשרי בכל זמן, אם יש לכך צורך אזרחי, חברתי או כלכלי. גם לגבי התפילות ציין שייתכן שאפשר להוסיף תפילות לשלום המלכות או תפילות בשפות אחרות.
תרגומיו ופירושיו למקרא
פירושיו של שד"ל למקרא הם ממפעליו החשובים ביותר. כבר בהיותו כבן שמונה, ראה שד"ל צורך בחיבור פירוש חדש למקרא, ורוב עבודות המחקר שלו מכוונות למטרה זו. פירושיו הם בשיטת הפשט, ובהם הוא חולק פעמים רבות על חז"ל ועל המפרשים הראשונים, משתמש בפרשנות חיצונית כמו תרגום השבעים, הירונימוס וחוקרים נוצרים אחרים, וכן בפרשנים בני דורו, כמו משה מנדלסון והרץ הומברג.
שד"ל עצמו[15] מסביר את השימוש שהוא עושה בכתביהם של פרשנים וחוקרים נוצריים בכך שהוא משתמש בהם לשלוש מטרות: לדחות את פירושיהם שאינם נכונים, ורבים נמשכים אחריהם, להראות שרוב פירושיהם הנכונים לקוחים מפרשנים יהודים, ואם ימצא בהם דבר נכון שאינו מוזכר במקומות אחרים, הוא מביאו בשם אומרו שכן "האמת לבדה היא מגמתי, ואמונתנו, תודה לאל, אינה מפחדת מהאמת".
את פירושיו למקרא מבסס שד"ל על עשרה יסודות, אותם הוא מזכיר בהקדמה לפירושו לישעיהו:
האמונה בבורא.
האמונה בהשגחה ובשכר ועונש.
האמונה בנבואה ובנסים.
אהבת האמת.
להשתדל להיכנס לזמנם ודעתם של כותבי המקרא.
הרגל בקריאת כתבי הקודש.
עיון בטעמי המקרא.
נפש שירית - לפירוש ספרי השירה שבמקרא.
שאין בפירושי חז"ל, או הטעמים, ראייה על פשט המקרא.
שהמקרא נשמר היטב משיבושים.
ביסודות אלו חולק שד"ל הן על הפרשנים המסורתיים - שראו בעין רעה מחלוקת על הראשונים, ושללו כמעט לחלוטין פירוש בניגוד לדעת חז"ל, והן על פרשני תנועת ההשכלה - שניסו לפרש את המקרא לפי הנחות היסוד שלהם, ולא לפי הנחות היסוד של כותבי הספר. ביסוד השישי, וכן מוזכר הנושא ביסוד השמיני,[16] מבקר שד"ל את המנסים לפרש את המקרא בלי ידיעה מספקת בלשונו, ביניהם הוא מזכיר בפירוש את משה מנדלסון.
בפירושיו מרבה שד"ל לצטט פירושים מאביו ומתלמידיו, להתפלמס עם פרשנים אחרים, ולעיתים רבות חוזר בו מפירושים אותם כתב במקומות אחרים.
הספר הראשון עליו ערך שד"ל פירוש, היה ספר ישעיהו, שיצא עם תרגום איטלקי בשנת 1851, ואחריו יצאו בשנת 1856 פירושים לירמיהו, יחזקאל, משלי ואיוב. פירושיו לתורה יצאו לאור בצורה מקוטעת בספר בשם "המשתדל" בשנת 1847, ואחר כך במהדורה שלמה יותר, עם תרגום לאיטלקית בשנת 1861. פירושיו לתורה לא נערכו מעולם כספר שלם, אלא סודרו מתוך רשימות של שיעוריו בבית המדרש לרבנים. כמו כן, פירש שד"ל את מגילת קהלת, וכתב פירוש על שני פרקים בתהילים. קטעי פרשנות אחרים מפוזרים בין שאר כתביו, איגרותיו הרבות, ומחקריו הספרותיים והבלשניים.
מחקר
בתחום המחקר עסק שד"ל בשני נושאים עיקריים: בלשנות וספרות. את מחקריו ערך שד"ל למטרות של פירוש המקרא - עבודתו העיקרית.
מחקריו בבלשנות עוסקים בשפות שמיות. על אף שהמחקר בשפות אלו היה מוגבל מאוד באותם ימים, הגיע שד"ל לתוצאות חשובות ביותר. במחקריו עסק שד"ל כמעט בכל היבטיה של השפה. הוא כתב מחקרים בפילוסופיה של השפה, באבולוציה שלה ובבלשנות השוואתית. שד"ל עסק גם בדקדוק, ואף הוציא ספר בתחום זה - "מאמר ביסודי דקדוק לשון הקודש". את מחקריו בתחום תורת הסגנון והתחביר לא הוציא שד"ל בספר, והם מפוזרים בצורת הערות ארוכות ומפורטות בשאר חיבוריו. שד"ל רצה להוציא לאור מילון חדש של השפה העברית. במחקריו בתחום המילונאות שנעשו לצורך כך עסק שד"ל בסמנטיקה, אטימולוגיה ומורפולוגיה. כמו כן, עסק שד"ל רבות בתולדותיהם ובספריהם של מדקדקי העברית בימי הביניים.
על אף שבימיו טרם ידע המחקר את השפות אוגריתית, אכדית, חלק מן השפות האתיו-שמיות, וניבים שונים של הארמית, הצליח שד"ל להבין כי מקור השפות השמיות בשפה קדומה יותר, ובכך הניח את היסודות לחקר הפרוטושמית.[17] שד"ל ערך מחקרים על השפה השומרונית, ועל פיהם פירש פסוקים רבים במקרא.
במחקריו בשפה הארמית הניח שד"ל את היסודות לקיומם של שני ניבים נפרדים בארמית - הארמית המקראית והארמית התלמודית. בנושאים אלו כתב שד"ל את "דקדוק הארמית המקראית" ו"דקדוק הארמית התלמודית" - שתורגמו מאיטלקית לאנגלית, גרמנית וכמו כן לעברית על ידי חיים צבי לרנר (1880). בנוסף, כתב שד"ל מחקר מפורט על תרגום אונקלוס בשם "אוהב גר", בו כללי התרגום לארמית, והשוואה בלשנית בין הארמית של אונקלוס לסורית. הוא גם היה מן הראשונים בתקופתו שקבעו כי לשון חז"ל הייתה שפה חיה ומדוברת.
בתחום הספרות, עסק שד"ל רבות בשירת ימי הביניים, ובתחום זה הוציא את "דיוואן רבי יהודה הלוי" וליקוטי שירים אחרים. הוא עסק רבות גם בבדיקת ייחוס השירים למחבריהם. במחקר נוסחי התפילה, כתב שד"ל את "מבוא למחזור כמנהג בני רומא". בתחום הביבליוגרפיה, ראוי לציון הקטלוג של אוסף יוסף אלמנצי, שיצא לאור בשנת 1863 בשם "יד יוסף". על פי שיעוריו בבית המדרש לרבנים בפדובה הוציא לאור שני ספרים באיטלקית על ההיסטוריה של עם ישראל. בעקבות מחקרי בנו אוהב גר, שמת בדמי ימיו, התעניין גם שד"ל בהלכות קהילת יהודי אתיופיה וביסס את דעת בנו על מוצאם היהודי.[18]
שד"ל עצמו השקיע את כל כספו הנותר לו בקניית ספרים, והייתה לו ספרייה גדולה מאוד. להוצאת ספריו לא נותר לו בדרך כלל כסף, והוא נאלץ לממן אותם מתרומות או מאנשים ששילמו מראש והתחייבו לקנות עותקים מהספר המודפס.[19] פעם אחת, התבטא שד"ל באומרו ש"היה מוכן למסור את ספרו לשטן, אילו היה מתחייב להוציאו לאור בדפוס הגיהנום".[20]
שירה
שד"ל החל לכתוב שירים בגיל ארבע-עשרה לאחר שבת דודתו, רחל מורפורגו, הראתה לו את ספר השירה "אלה בני הנעורים" שכתב אחי סבה, אפרים לוצאטו. שד"ל חשב ששירי קרובו הם שירים איטלקים בלבוש עברי, ומקנאה ללשון העברית כתב במהלך כשנה שירים שהיו כעבור שנים מספר לספר השירים "כינור נעים". בין השירים סדר עבודה ליום הכפורים. משיצא ספר שיריו לאור (1825), הוכר מיד כאחד מגדולי משוררי דורו. שד"ל היה אמון על הפיוט הקדום, על שירת יהדות ספרד ושירת יהדות איטליה. כמו כן היה בקי בשירה הלטינית והאיטלקית. לדעתו השירה היא חכמה הכוללת את כל שאר החכמות, "מלאכת התועלת והתענוג". שיריו הם בעיקר תוכחות-מוסר לבני דורו, וגם שירים לחגים, שירים אישיים, שירי ידידות ועוד.
שירתו העברית של שד"ל הושפעה רבות משירתם של רבני איטליה ומשירת משוררי משפחתו. שד"ל עצמו כותב במכתב לידידו המשורר מאיר הלוי לטריס[21] על ההבדל בין "שירת בני לוצאטו" לשירת "מנדלסון וחבריו". בעוד שירתם של משוררי ההשכלה, המושפעת מהתרבות הגרמנית ומהרומנטיקה של המאה התשע עשרה, נוטה להיות עמוסה במשחקי לשון וקשה להבנה, שירתו של שד"ל, המושפע רבות מן האסתטיקה האיטלקית, קלה יותר, ולשונה פשוטה וברורה, ובשל כך גם המסר שבה עוצמתי יותר. שד"ל מגדיר הבדל זה באפשרות לתרגם את השירה. לדעתו, אפשר לתרגם את שירתו ואת שירת הרמח"ל בקלות, כמעט לכל שפה. צורה זו של שירה אופיינית גם לשאר המשוררים בני משפחתו: אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו ורחל מורפורגו - בת דודתו של שד"ל. למעשה, מסיבה זו, יש הרואים בשירתו של שד"ל פרוזה שקולה בלבד.
את הכישרון לכתיבת שירה עברית אפשר, לדעת שד"ל, לקבל באופן טבעי או לרכוש על ידי קריאה בכתבי הקודש.[2] שד"ל גם מפרט כיצד יש לפתח את הכישרון הפואטי:[22]
"בשלושה דרכים חכמת השיר נקנית:
התמדה בקריאת התנ"ך והמשנה, המפרשים ספרי דקדוק,
התמדת הכתיבה בלשון הקודש,
והתמדת ההגהה והמחיקה, בלי חפזון ובלי רפיון."
שירתו של שד"ל מתאפיינת בדגש רב על החרוז, והוא חולק על הטוענים כי החרוז מגביל את המשורר. לדעתו, החרוז רק מעצים את החוויה האמוציונלית של הקורא. כמו כן, נותן שד"ל דגש רב למשקל בשיטה הסילאבית, תוך שימת לב גם למקומן של התנועות והיתדות.[23] בדרך כלל, יש בכל שורה משיריו אחת עשרה תנועות.
משירתו של שד"ל הושפעו רבות אד"ם הכהן ובנו מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), והאחרון אף כותב במכתב לשד"ל[24] כי מאז שמע על שיטתו, הוא כותב רק כמוה, ואף שינה חלק משיריו הישנים להיות בני אחת עשרה תנועות בשורה ובעלי חרוז עקבי. יש הרואים[25] בשירתו של שד"ל את היסודות של השירה העברית בעלת המקצב האחיד, כפי שזו ניכרת ביצירותיהם של חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי. עם זאת, היום הנטייה היא שלא לייחס ערך אמנותי רב לשירתו של שד"ל, משום שהדידקטיות שבתוכן והכבדות שבצורה מקשות עליה להתרומם לגבהים.
השפעתו
על אף פרסומו הרב ותפוצתם הגדולה של ספריו, לא הייתה להגותו של שד"ל השפעה משמעותית על תרבותם והגותם של בני דורו. הדבר נבע בין היתר בשל דעתו היחידאית והביקורות הקשות על דרכו. למעשה, אנשי שני המחנות העיקריים באותם ימים מתחו על שד"ל ביקורת חריפה: אנשי היהדות המסורתית ביקרו את שד"ל על חדשנותו, התייחסותו החיובית למחקר, דעותיו בענייני אמונה והתיקונים שתיקן במקרא, ואילו אנשי ההשכלה ראו בו שמרן המחויב למסורת הרבה יותר מאשר למחקר ולפילוסופיה המודרנית.
לעומת חוסר הצלחתו להשפיע על יהדות העולם, רבה מאוד הייתה השפעתו של שד"ל על יהדות איטליה. בית המדרש לרבנים, ששד"ל עמד בראשו, המשיך עוד שנים רבות ללמד בעברית, ותלמידיו הקפידו על קיום מצוות כמו הזרם המסורתי ביהדות האורתודוקסית. אפשר לראות בשד"ל את המשפיע העיקרי על כך שבעוד יהדות איטליה הייתה הקהילה המתבוללת ביותר באותם זמנים, נשארו מוסדות הקהילה הרשמיים כמו בתי המדרש והרבנים אורתודוקסים. רבים מייחסים לשד"ל גם את היעלמותה של הקבלה מאיטליה, שבה הייתה נפוצה מאוד לפני זמנו.
לדעת יוסף קלוזנר, הייתה להשקפותיו הלאומיות של שד"ל על ארץ ישראל ועל העברית השפעה על הוגי דור התחייה שאחרי תקופת ההשכלה. לדברי קלוזנר, "הוא פרשת הדרכים של ספרות ההשכלה, שכל השבילים בתוכה מובילים אליה. שהרי כשנפטר ביום הכיפורים תרכ"ו כבר היה הכול מוכן בשביל סמולנסקין ובן-יהודה, כלומר, בשביל המבשרים של דור התחיה".
ביקורות על שד"ל ומשנתו
דבריו של שד"ל, עוררו תגובות עוד בחייו. הבולט שבמבקריו הוא בן ארצו, הרב אליהו בן אמוזג, אשר בחיבורו "טעם לש"ד"[26] (שיכול אותיות השם שד"ל) הוא יוצא נגד חיבורו של שד"ל "ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים".
כתביו
מסודרים לפי זמן יציאתם לאור או תחילת יציאתם לאור בפעם הראשונה:
בעברית
סידור תפילה אשכנזי, תרגום לאיטלקית (1821)
כינור נעים - ספר שירים בן שני כרכים (1825)
סידור תפילה איטלקי, תרגום לאיטלקית (1829)
אוהב גר - מחקר ופירוש על תרגום אונקלוס (1830). מהדורת קראקא (קרקוב) תרנ"ה 1895, (153 עמודים), באתר HebrewBooks
אבני זיכרון - על כתובות של מצבות בטולדו (1840). מהדורת פראג תרנ"א 1841.
המשתדל - פירושיו הראשונים לתורה (1847)
בית האוצר - מסות ומאמרים על השפה העברית בשלושה כרכים (1847)
ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים (1852) (עותק סרוק, באתר ויקישיתוף)
ספר ישעיהו (Il Profeta Isaia) - תרגום לאיטלקית ופירוש בעברית, עם מבוא רחב בעברית (1855). מהדורת פדובה 1867.
מבוא למחזור כמנהג בני רומא (1856); מהדורת תל אביב תשכ"ו, עורך דניאל גולדשמידט, באתר HebrewBooks.
פירושי שד"ל על ירמיה, יחזקאל, משלי ואיוב (1856). מהדורת לעמברג 1876, באתר "דעת".
מאמר ביסודי דקדוק לשון הקודש (1858)
חמישה חומשי תורה - תרגום לאיטלקית ופירוש בעברית, עם מבוא רחב באיטלקית (1861)
יד יוסף - קטלוג ספרי אוסף יוסף אלמנצי (1864)
נחלת שד"ל - שלושה כרכים, רשימות גאונים ופייטנים (1878)
יסודי התורה (1880)
איגרות שד"ל - יצאו לאור בתשעה כרכים (1882)
מחקרי היהדות - שני כרכים (1913); כרך ראשון, וורשה תרע"ג, באתר HebrewBooks
ספרים שערך
הפלאה שבערכין, מאת ישעיה פיק ברלין, 1830-1859.
סדר תנאים ואמוראים - עריכה מכתב יד, תקצ"ט 1839.
בתולת בת יהודה - ליקוטי שירים מרבי יהודה הלוי, פראג ת"ר 1840.
דיואן רבי יהודה הלוי, הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ליק 1864 (המהדורה כוללת 86 שירים)
טל אורות - לקט 81 שירים בעריכתו (1881)
באיטלקית
Prolegomeni ad una Grammatica Ragionata della Lingua Ebraica. Padova, 1836 (234 עמודים)
Il Giudaismo Illustrato. Padova, 1848
Calendario Ebraico. Padova, 1849
Lezioni di Storia Giudaica. Padova, 1852
Grammatica della Lingua Ebraica. Padova, 1853
Discorsi Morali agli Studenti Israeliti. Padova, 1857
Opere del De Rossi. Milano, 1857
Lezioni di Teologia Morale Israelitica. Padova, 1862
Lezioni di Teologia Dogmatica Israelitica. Trieste, 1864
Elementi Grammaticali del Caldeo Biblico e del Dialetto Talmudico. Padova, 1865.
תורגם לגרמנית, אנגלית וחלק לעברית.
Discorsi Storico-Religiosi agli Studenti Israeliti. Padova, 1870
Introduzione Critica ed Ermenutica al Pentateuco. Padova, 1870
Autobiografia. Padova, 1882
מלבד ספרים אלו, כתב שד"ל למעלה משלוש מאות מאמרים בלמעלה משלושים כתבי עת, ביניהם הידועים והחשובים בזמנו, כמו "בכורי העתים", "המגיד", "כרם חמד", "ישורון" ו"אוצר נחמד".
רשימה חלקית של מאמריו
"מכתב על כתב השומרונים", ט' בסיוון ה'תרי"א (9 ביוני 1851), בתוך: רפאל קירכהיים, כרמי שומרון; פתיחה למסכת כותים, פרנקפורט תרנ"א, (עמ' 106–116). (הספר באתר HebrewBooks)
מכתב משד"ל, בתוך: ספר הרקמה, עורך: רפאל קירכהיים, פרקנפורט תרי"ו 1836.
לקריאה נוספת
שמואל דוד לוצאטו - כתבים, עם מבוא מפורט מאת מ"ע הרטום, ספריית דורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1976.
שמואל דוד לוצאטו - 200 שנה ללידתו, קובץ מאמרים בעריכת ראובן בונפיל, יצחק גוטליב וחנה כשר, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004. (ספר אלקטרוני, באמצעות הרשמה לאתר).
פרשנות המקרא לדורותיה, יחיאל צבי מושקוביץ, 1998.
ישעיהו לוצאטו, מאמרי שד"ל, 1881.
פ' לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, 1935, עמ' 59–73, 302-303.
יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך שני.
שאול אש, "שד"ל - האיש והרקע", בתוך: מולד (סדרה חדשה), כרך ב', 391-396.
אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 83–112, 211-227, 307-343, 415-426, 470-476, 534-538.
שמואל ורגון, שמואל דוד לוצאטו - ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013.
כתבי שד"ל בפרויקט בן-יהודה
הטקסט המלא של פירוש שד"ל לתורה ב"אתר הניווט בתנ"ך" (אמנם חסר נקודות וטעמי המקרא שהביאם שד"ל בפירושו)
שלושה יסודות בפרשנות המקרא ב"אתר הניווט בתנ"ך".
מבוא למחזור כמנהג בני רומא (1856), מהדורת תל אביב תשכ"ו, עורך דניאל גולדשמידט, באתר HebrewBooks.
מחקרי-היהדות, כרך ראשון, וורשה תרע"ג, באתר HebrewBooks
ימי אדם אשר חי - שיר של שד"ל באתר דעת
מאמרים וכתבות
"על שד"ל... שיחה עם פרופ' שמואל ורגון", בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
שד"ל - שמואל דויד לוצאטו באתר "לקסיקון לתרבות ישראל"
שמואל דוד לוצאטו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
שמואל דוד לוצאטו, במהדורת 1901–1906 של ה-Jewish Encyclopedia (באנגלית)
רשימת מאמרים על שד"ל באתר רמב"י ( עברית) ( לועזית) – רשימת תת-נושאים מפורטת ( עברית) ( לועזית)
שד"ל באתר מקרא-נט
אורי וייס, "לא כל התלמוד הוא יהדות", על דרכו של שד"ל בחיבורו: "על החמלה וההשגחה", באתר קולך
הערות שוליים
רוב הפרטים על חייו לקוחים מן האוטוביוגרפיה שלו, על חלקם האחר בא מקור נפרד.
מבוא לפירוש שד"ל לישעיהו, הוצאת דביר, עמוד י"א
הקדמת שד"ל לפירושו לישעיהו
ראה למשל את פירושו לפסוק שמע ישראל - דברים פרק ו' פסוק ד', או פסוק כ"ד - ליראה את ה' אלהינו. דוגמאות כאלו יש למכביר.
הקדמתו של שד"ל לתורה, בתרגומו של פנחס שלזינגר.
פרדס, 114
מחקרי היהדות חלק א
ראה למשל באגרתו לשי"ר מה-21/5/1841 (א' סיוון תק"א) - באגרות שד"ל מהדורת שאלתיאל גראבער, אגרת 300 (CCC), כרך חמישי עמוד 738.
הקדמתו של שד"ל לישעיהו, הוצאת דביר, עמוד י"ג
להרחבה: שלמה הרמתי, "דיבור עברי בתנועת ההשכלה", לשוננו לעם, תשמ"ח
Epistolario, קנ"ד
Epistolario, קצ"ט
"David Rudavsky, "Samuel David Luzzatto and Neo-Orthodoxy, Tradition, Volume 7, 1965. הוצאת הסתדרות הרבנים דאמריקה. עמ' 22–23, 38-41.
שמואל ורגון, "הביקורת הגבוהה לתורה בעיני שד"ל", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך י"ג, תשס"ב.
מבוא לפירושו לישעיהו, הוצאת דביר, עמוד י"ד
ראה בגוף המבוא
מכתב לר' זכריה ישעיה איש לעמבערג - פניני שד"ל, עמ' 220
מנחם ולדמן, דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה, תחומין, ד 314
הקדמתו של שד"ל לפירושו לישעיהו, הוצאת דביר, י"ג-י"ד
איגרת ליום טוב ליפמן צונץ, איגרות שד"ל 1130
הוצאת זמורה, תל אביב תש"ג, עמוד 60
תולדות שד"ל, המגיד תרכ"ו עמוד 94
איגרות שד"ל, עמוד 26
מיכה יוסף הכהן לבנזון, לשמואל דוד לוצאטו
למשל יהודה פרידלנדר, מקומה של שירת שד"ל בהתפתחות הפואטיקה העברית החדשה (מתוך שמואל דוד לוצאטו - 200 שנה להולדתו).
אליהו בן אמוזג, טעם לשד, ליוורנו 1863.
אברך אמר:
לגבי ר' י'הודה ארי' די מודינא, כמדומני שיש על זה אשכול ארוך באוצר החכמה, (אך אין לי גישה מאחר שזה חסום בנטפרי),
בכל מקרה הדבר אינו פשוט כ"כ כפי מה שהנך מביא מהציץ אליעזר, החיד"א בשם הגדולים מביאו,
וז"ל החיד"א בשם הגדולים
מהר"ר יהודה אריה ממודינא - אחד מרבני וויניציא מדקדק ומשורר ודרשן, חיבר בית לחם יהודה תוס' על עין יעקב ויתר חבורים מדרשות ומפתחות.
אף הוא דרש דרך צחות ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם [משלי א, כה] וכתיב [שם ח, לג] שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו, הוא היה אומר כי כשאדם קונה חפץ אחד במעותיו הוא רשאי לזלזל בחפץ ההוא ולהשליכו ולאבדו ואין מי יאמר לו מה תעשה כי כספו הוא ולא חייש במעי"ה. אך אם אדם חשוב נותן לחברו חפץ במתנה אין המקבל רשאי לזלזל בחפץ כחפצו כי הדברים מגיעים לכבוד הנותן, ומשום כבוד הנותן צריך להשתמש בחפץ ההוא כהלכת גוברין כפי מהות החפץ השלם שבפנים. ואנכי הרואה אשר הן בפי תוכחות יום יום ואתה מבזים תוכחתי ואין איש שם על לב, ונראין הדברים כי כיון שאתם קובעים לי שכר על הדרשות א"כ נראה בעיניכם שאתם קונים התוכחות שאני דורש באשר כספכם בא אלי, והנה כי כן הו"ל כאלו קניתם חפץ ורשאים אתם לשברו ולאבדו, וז"ש ותפרעו כל עצתי ניתנה פריע"ה על עצתי שהם הדרשות והתוכחות ובכסף מלא קניתם אותם, ועל כן תוכחתי לא אביתם כי אתם רשאים בחפץ שקניתם לעשות רצונכם. לכן אני אומר מכאן ולהבא לא תתנו מאומה ונמצא שאני נותן לכם מתנה אלו התוכחות, וצריך לקבלם בסבר פנים יפות ולא לבזותם מאחר שהם מתנה, וז"ש שמעו מוסר וחכמו שתקבלוהו ותתחכמו לקיימו ואל תפרע"ו לא תפרעו הדרשות והיו לכם נתונים נתונים המה. אלו דבריו דרך צחות.
ראיתי ספר חיי יהודה בכ"י להרב הנזכר יודיע דרכיו שכותב שם על העבר עליו בימי חייו הן למוטב. וראיתי לכתוב דבר פרטי, כתב הרב הנזכר שהוא בתחלה לא היה מאמין בגלגול. ויקר מקרה ששכנתו ילדה בן וכמעט בתוך חדש ללידתו חלה הילד בחלאים קשים שונים ולסוף ששה חדשים ללידתו הגיע קצו והיה גוסס, ושכנתו קראה להרב הנזכר שיאמר פסוקים ודברי תורה בצאת נפשו כמנהג המורים באיטליא, והוא הלך וראה הילד מצטמק ורע הוא גוסס וקרא איזה מזמורים, והילד פתח עיניו ואמר שמע ישראל ה"א ה' אחד ויצאה נשמתו באחד והוא פלא. ומהיום ההוא והלאה האמין בגלגול כי עין בעין ראה ילד בן ששה חדשים חולה תדיר מצטמק ורע והוא אומר כגדול בבטוי שפתים פ' שמע כלו בקול רם. ע"כ דבריו שראיתי בכ"י בספר הנזכר.
וכן מובא בעוד ספרים לא זכור לי כרגע אבל מובא בפורום אוצר החכמה שחזר בו מדבריו והודה על האמת,
גם זכור לי שיש הטוענים כי הרבה מן הכתוב בספרו ארי נוהם הוסיפו המשכילים אשר הדפיסו את ספרו, ולא יצא מתחת ידי המחבר
יש גם בפורומנו: https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=68&t=15134
כמעיין המתגבר
משתמש ותיק
הוא כפר בזוהר.בן ראם אמר:
אולי הוזכר בכמה ספרים ע"י כמה חכמים
אך רוב חכמי ישראל לא הזכירוהו כלל
ושתיקתם כפירושם, בפרט שדבק בו שמץ.
לגבי לעיין בדבריו זה סוגיא בפני עצמה
לשיטת החסידים בל יראה לא תגע בו יד
ככל ספרי כל אשר נגע ההשכלה פרח במצחו
ורוח הטומאה שנגע במחבר משפיעה על הקורא
אצל הליטאים יש סוברים שמותר ללקט תבן מבר
ואצל הספרדים יותר מצוי מתירים בכגון זה.
מה שברור לכל בר דעת שזה רק ביחיד אך המעתיקו
הלומדו ברבים, הדן בדבריו עלי ספר וכל כיוצא בזה
הריהו מכניסו לכרם בית ישראל ורבים עתה עם הארץ
שלא ידעו לחלק ויכשירו דעותיו שיש מהם בתכלית הפסול.
אך רוב חכמי ישראל לא הזכירוהו כלל
ושתיקתם כפירושם, בפרט שדבק בו שמץ.
לגבי לעיין בדבריו זה סוגיא בפני עצמה
לשיטת החסידים בל יראה לא תגע בו יד
ככל ספרי כל אשר נגע ההשכלה פרח במצחו
ורוח הטומאה שנגע במחבר משפיעה על הקורא
אצל הליטאים יש סוברים שמותר ללקט תבן מבר
ואצל הספרדים יותר מצוי מתירים בכגון זה.
מה שברור לכל בר דעת שזה רק ביחיד אך המעתיקו
הלומדו ברבים, הדן בדבריו עלי ספר וכל כיוצא בזה
הריהו מכניסו לכרם בית ישראל ורבים עתה עם הארץ
שלא ידעו לחלק ויכשירו דעותיו שיש מהם בתכלית הפסול.
שמעתי מאחד מגדולי ההיסטוריונים:
לענין הדיון על האדם עצמו יש לדעת כי הוא חי במקום של פוקרים ומשכילים,
זה היה החינוך שהוא קיבל, וזו היתה התורה שהוא ינק מרבותיו, הוא לא הכיר משהו אחר
בכח אמונתו הוא יישר את דעותיו, ונצמד מה שיותר להשקפה הנכונה, בכוחות עצמו בלבד
ויקרא בשם ה', פירסם דעותיו לרבים, לחזק ולאמץ ברכים כושלות, לקנא קנאת ה' צבקות, ולהכשיל דעת משכילי עם
לענין לימוד ספריו - ראה בהודעה הקודמת וייש"כ לכותבו
לענין הדיון על האדם עצמו יש לדעת כי הוא חי במקום של פוקרים ומשכילים,
זה היה החינוך שהוא קיבל, וזו היתה התורה שהוא ינק מרבותיו, הוא לא הכיר משהו אחר
בכח אמונתו הוא יישר את דעותיו, ונצמד מה שיותר להשקפה הנכונה, בכוחות עצמו בלבד
ויקרא בשם ה', פירסם דעותיו לרבים, לחזק ולאמץ ברכים כושלות, לקנא קנאת ה' צבקות, ולהכשיל דעת משכילי עם
לענין לימוד ספריו - ראה בהודעה הקודמת וייש"כ לכותבו
כמעיין המתגבר
משתמש ותיק
כמדומני שלא כפר בתורה מן השמים, אלא רק בנוסח המצוי בידינו וטען שלא ניתן בדקדוק כך מן השמים.משיב דבר אמר:
גביהא בן פסיסא
משתמש ותיק
אם מאן־דהו יכול להעלות כאן (או לשלוח לי פרטית) את האשכול בפורום אוצה"ח, אודה לו מאוד.
נושאים דומים
דף צז
החושד בכשרים