כותח אמר:
שקוראים את כל המשא הגדול של משה בערבות מואב [פרשיות דברים עד עקב], נראה שהדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב,
ההדגשה שהיה מפגש עם הקב"ה, האזהרות החוזרות על ע"ז וחתנות, הציווי על הדבקות ואהבה, ושוב חוזר חלילה כמה פעמים,
כללו של דבר, שכל אמירה מגלה צד חדש ושונה של הדברים. (וזהו כל מה שמשה 'מספר' לישראל את כל מה שאירע עמם, כביכול אינם יודעים מזה).
וכמה נקודות קטנות שעוררוני ונתעוררתי בענין נפלא זה:
בפרשת דברים, משה פותח לישראל ב'ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם... הבו לכם אנשים חכמים וידועים... ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות' וכו'. ומיד לאחר מכן פונה למעשה המרגלים 'ותקרבו אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו... וייטב בעיני הדבר'. ונראית בעליל ההקבלה שבין שני דברים אלו, משה מביא תורה משמים לארץ ואומר לישראל ליתן 'ממוצע' בינו ובין בנ"י, וישראל עונים 'טוב הדבר', וכנגד זה ישראל שאמורים להכנס לא"י (לאחד שמיא וארעא) קרבים למשה ואומרים <אגב - דבר שלא נזכר בפר' שלח אלא כאן בלבד, ומורה על שייכותו לדידן, ועי' רמב"ן שם> ליתן 'ממוצע' בינם לכיבוש הארץ, ובעיני משה 'וייטב בעיני הדבר'. (ועדיין יש לבאר ענין ה'טוב' השייך להאי ענינא).
פרק ד' העוסק במעמד הר סיני, תורפו לכאורה לכל אורכו הוא הענין שהתורה, אף שירדה לארץ, היא 'מן השמים', ומשכך - השמר לך ושמור נפשך, ונשמרתם מאד לנפשותיכם, מלעשות תמונה, (וכך נאמר בפר' יתרו 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב'), ואולי זה ענין ה'אש' 'וההר בוער באש עד לב השמים' 'דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש' וכו', שאף מה שהיה בארץ הוא 'אש' העולה לשמים, 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך - ועל הארץ הראך את אישו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש'.
ג' פעמים נאמר 'שמע ישראל', 'שמע ישראל את החקים ואת המשפטים', 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', 'שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן'. והיינו, שחומש זה הוא חומש 'דברים', 'אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל', ד' החומשים עוסקים בגוף המעשים והציווים, ודברים הוא חומש המייחד מקום לעצם ה'דיבור', וכנגד זה 'שמע ישראל'.
ובאמת, ייחוד ה', אהבתו ויראתו, הדבקות בו, ההליכה בדרכיו, כל אלו לא מוזכרים כלל אלא בחומש דברים בלבד. ויתכן, שעל אף שכל המצוות כולן הן לאהבה את ה' ולדבקה בו וללכת בדרכיו, עשה אהבה ולא תעשה יראה, וכמו שמפורש בפרשיותינו אנו, מכל מקום ב'מרחב המעשים' אין מקום להתייחס ל'אהבה' וה'יראה' ששורה בהן, ורק ה'דיבור' מאפשר 'מרחב התייחסות' לאהבה והיראה והדבקות וההליכה בדרך, (אי אפשר 'לעשות אהבה', אבל אפשר לדבר עליה).
וזהו המרחב של הדברים, שאותם ניתן לשים על הלב, לשנן אותם, לקשור אותם על היד ולהיות לטוטפות בין העינים ולשים אותם של מזוזות הבתים, לדבר בהם ולשמוע אותם.
(שלשת ה'שמע' מזכירים אולי את החלוקה לג' רגלים?)
פר' ראה מכוונת בעיקרה את כל המקומות ל'מקום אשר יבחר ה'', ופר' שופטים 'משוה' את 'המקום אשר יבחר ה'' עם 'כל שעריך'. ועוד שם בפר' ראה, בהדי בחירת המקום אשר יבחר ה', ההפקעה מ'כל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו' (וכן הוא בשופטים, שלא באו אל הנחלה), ל'ועשית הישר והטוב בעיני ה'', ומינוי מלך (מלכים, ומלך בונה ביהמ"ק).