מהרב ישראל מאיר פלמן-
כתב הרמב"ם פרק ה' משבת הלכה ד':
וראיתי מביאים בשם הצפנת פענח (פ"ה משבת ה"ד) שגדר דין בין השמשות, שמעורב ומדומע בו הן מן היום הן מן הלילה, ומעתה לענין שבת אסור לעשות מלאכה כבר משקיעת החמה הואיל ומדומע בו גם מקצת מן השבת, אבל בקידוש החודש לא איכפ"ל מה שמעורב בזמן זה מקצת מן הלילה, דאין לילה פסול בהלכות קידה"ח, אלא שלקיה"ח צריך יום, וכל שיש בו תערובת יום סגי לכך. ויסוד זה נמצא כבר בריטב"א ביומא דף מ"ז ע"ב, דאין בין השמשות ספק יום הוא או לילה, אלא דהוי יחידה עצמית שיש בו מן היום ומן הלילה, אלא דאנן מספקינן אם לד"ז יש דיני יום או דיני לילה.
ובזה יתיישב קושיית העולם, דהנה איתא באבות פ"ה ובפסחים דף נ"ד ע"א עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ולכאורה למה לא נילף מכאן שכל בין השמשות הוא חול גמור, דאל"כ איך נבראו בו עשרה דברים, ולהנ"ל א"ש, דאף שבזמן בין השמשות הקב"ה לא שבת ממלאכתו, מ"מ אין זה סותר שזה זמן בפנ"ע, ויש עליו דין שבת (אף שבמציאות הוא לא מיום השבת), ובזה א"ש נמי מה שייך כלפי שמיא ספיקא דליחשב שברא בבין השמשות. ושו"מ בספרי זמנינו שהביאו דדבר זה מפורש במדרש הגדול (בראשית ב, ב) כי עלה לפניו לבוראם 'בין' יום השישי ליום השבת, ומבואר בהדיא דביה"ש הוי זמן בפני עצמו, ועב"ז עוד במהר"ל בספרו גור אריה (שבת דף לד ע"ב), ובצפנת פענח פ"ב מנזירות ה"ה.
כתב הרמב"ם פרק ה' משבת הלכה ד':
ותמהו האחרונים שהרמב"ם סתר משנתו, דבפרק ב' מקיה"ח הלכה ט' כתב וז"ל
כלומר דאין מקדשין את החודש אלא ביום, ואף אחר ששקעה חמה עדיין אפשר לקדש את החודש, כי הוא עדיין יום, ורק ביציאת ב' כוכבים הוי ספק יום ספק לילה.
וראיתי מביאים בשם הצפנת פענח (פ"ה משבת ה"ד) שגדר דין בין השמשות, שמעורב ומדומע בו הן מן היום הן מן הלילה, ומעתה לענין שבת אסור לעשות מלאכה כבר משקיעת החמה הואיל ומדומע בו גם מקצת מן השבת, אבל בקידוש החודש לא איכפ"ל מה שמעורב בזמן זה מקצת מן הלילה, דאין לילה פסול בהלכות קידה"ח, אלא שלקיה"ח צריך יום, וכל שיש בו תערובת יום סגי לכך. ויסוד זה נמצא כבר בריטב"א ביומא דף מ"ז ע"ב, דאין בין השמשות ספק יום הוא או לילה, אלא דהוי יחידה עצמית שיש בו מן היום ומן הלילה, אלא דאנן מספקינן אם לד"ז יש דיני יום או דיני לילה.
ובזה יתיישב קושיית העולם, דהנה איתא באבות פ"ה ובפסחים דף נ"ד ע"א עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ולכאורה למה לא נילף מכאן שכל בין השמשות הוא חול גמור, דאל"כ איך נבראו בו עשרה דברים, ולהנ"ל א"ש, דאף שבזמן בין השמשות הקב"ה לא שבת ממלאכתו, מ"מ אין זה סותר שזה זמן בפנ"ע, ויש עליו דין שבת (אף שבמציאות הוא לא מיום השבת), ובזה א"ש נמי מה שייך כלפי שמיא ספיקא דליחשב שברא בבין השמשות. ושו"מ בספרי זמנינו שהביאו דדבר זה מפורש במדרש הגדול (בראשית ב, ב) כי עלה לפניו לבוראם 'בין' יום השישי ליום השבת, ומבואר בהדיא דביה"ש הוי זמן בפני עצמו, ועב"ז עוד במהר"ל בספרו גור אריה (שבת דף לד ע"ב), ובצפנת פענח פ"ב מנזירות ה"ה.