לשמה ושלא לשמה במצה

בברכ"ש גיטין סימן י' הביא קו' מהסוגי' דפסחים דרקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יצא, והביא ג"כ את הירושלמי שס"ל שמחלוקת ב"ש וב"ה דסוכה ישנה (דב"ש פוסלין דבעי' לשמה וב"ה מכשירין דל"ב לשמה) היא ג"כ לגבי מצה, והעלה במסקנת דבריו דיש דין לשמה ויש דין כוונה, וכל פלוג' ב"ש וב"ה הוא אם בעי' לשמה, אבל תרוייהו מודו לגבי דין כוונה דבעי' כוונה. (והביא שם נפ"מ בהי"ת שנתכוין על תנאי, דמגדר 'לשמה' אין בזה אבל בגדר כונה יש בזה כיון שסו"ס נתכוין). עכת"ד הצריך לקושייתי, מקוה שהבאתי ברור מספיק.

ועכ"פ קשה לי, שהנה בסוגי' במנחות מב: מבואר לגבי ציצית שלשמה ושלא לשמה פסול, וביאר שם התוס' שהוא כמו בקדשים שלשמה ושלא לשמה פסול. וקשה לי אליבא דב"ש שבעי' לשמה במצה, א"כ הרי כיון שסוכ"ס נתכוין נמי למכור בשוק א"כ הוי לשמה ושלא לשמה, וא"כ אליבא דב"ש סו"ס מ"ט כשר בעשאן למכור בשוק (אא"כ נימא דדברי רבה אלו לא אתיין כב"ש, וזה צ"ע).

עריכה: הקו' ממנחות קשה על הסוגי' דרקיקי נזיר אפי' ללא ד' הברכ"ש, אך הברכ"ש מבאר ומציג את גדרי לשמה בזה ככה"ת, ולפיכך הבאתיו.

ייש"כ.

יעוין במאמר מהג"ר אוריאל אייזנטל בעל מגילת ספר שנדפס בקובץ "מסורת" ניסן תשע"ז, שהאריך טובא בהאי ענינא

chagold אמר:

בברכ"ש גיטין סימן י' הביא קו' מהסוגי' דפסחים דרקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יצא, והביא ג"כ את הירושלמי שס"ל שמחלוקת ב"ש וב"ה דסוכה ישנה (דב"ש פוסלין דבעי' לשמה וב"ה מכשירין דל"ב לשמה) היא ג"כ לגבי מצה, והעלה במסקנת דבריו דיש דין לשמה ויש דין כוונה, וכל פלוג' ב"ש וב"ה הוא אם בעי' לשמה, אבל תרוייהו מודו לגבי דין כוונה דבעי' כוונה. (והביא שם נפ"מ בהי"ת שנתכוין על תנאי, דמגדר 'לשמה' אין בזה אבל בגדר כונה יש בזה כיון שסו"ס נתכוין). עכת"ד הצריך לקושייתי, מקוה שהבאתי ברור מספיק.

ועכ"פ קשה לי, שהנה בסוגי' במנחות מב: מבואר לגבי ציצית שלשמה ושלא לשמה פסול, וביאר שם התוס' שהוא כמו בקדשים שלשמה ושלא לשמה פסול. וקשה לי אליבא דב"ש שבעי' לשמה במצה, א"כ הרי כיון שסוכ"ס נתכוין נמי למכור בשוק א"כ הוי לשמה ושלא לשמה, וא"כ אליבא דב"ש סו"ס מ"ט כשר בעשאן למכור בשוק (אא"כ נימא דדברי רבה אלו לא אתיין כב"ש, וזה צ"ע).

עריכה: הקו' ממנחות קשה על הסוגי' דרקיקי נזיר אפי' ללא ד' הברכ"ש, אך הברכ"ש מבאר ומציג את גדרי לשמה בזה ככה"ת, ולפיכך הבאתיו.

ייש"כ.

לחץ כדי להרחיב...

כוונת לקושיית המנחת חינוך במצוה י' (יעו"ש שהאריך בכל הענין ובתוך דבריו מקשה כן ולא מתרץ). אמנם הוא מקשה מזבחים למצה, ולא הוצרך להגיע לתוס' במנחות, מאחר וזבחים הוא גמ' מפורשת בפסחים ס,ב שלשמה ושלא לשמה פסול, וא"כ סתרי תרתי גמ' אהדדי, וא"צ להגיע לתוס' במנחות.

אמנם באמת צדקו דבריך שהקושיא היא דווקא מהתוס' במנחות, משום שמזבחים אין קושיא כלל לפי מה שייסד הגרי"ז שמחשבת של"ש היא מחשבה הפוסלת, וממילא גם אם צירף לה מחשבת לשמה לא מהני דסו"ס יש כאן מחשבת פסול, משא"כ במצה שכל הבעיה היא רק חסרון לשמה - אם חישב לשמה אין מחשבת השל"ש פוגם. אמנם מציצית באמת קשיא, שהרי בציצית לא נתחדש דין מחשבה הפוסלת ואעפ"כ כתבו התוס' שלשמה ושל"ש פסול, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. (ובאמת בקובץ שעורים ח"ב סכ"ב כתב שהגר"ח נתקשה בדברי התוס' אלו, וכתב שלכאורה מוכח מדבריהם שמחשבת של"ש אינה מחשבה הפוסלת)

וליישוב הקושיא - האור שמח ריש הל' גירושין כתב ליישב דיסוד הפסול של לשמה ושלא לשמה הוא דווקא כשני המחשבות סותרים אהדדי, וע"כ דווקא בזבחים שמחשבת ב' קרבנות סתרי אהדדי פוסל לשמה ושל"ש, אבל במצה אין מצוות מצה סותרת לקרבן תודה, שהרי אחר הזריקה לשם זבח יכול לאכול המצה לשם מצוות מצה. וע"ש שכתב דגם לשם ציצית ולשם נסיון צבע פסול משום שבנסיון יתכן ולא יקלוט הצבע ונמצא שלא צבע בהחלט לשם מצות תכלת. (ולא זכיתי להבין דבריו, דהרי אם לא יקלוט הצמר את הצבע גם תכלת אין לו, שהרי לא נצבע כלל, וכל כוונתו שאם יקלט הצבע אזי תהא קליטה זו לשם ציצית, ומה הסתירה כאן, וצ"ע.)

אמנם מהר"ן בראש השנה לב,ב לכאורה מוכח לא כיסוד זה, שהרי כתב דהתוקע לשם מצוות הלל אינו יוצא ידי מצוות שופר אף דבתוקע לשיר יצא, משום שאם מכוון לדבר הרשות חשיב לאו מינה ולא מחריב בה, ואילו כשמכוין למצווה הוי מינה ומחריב בה. והנה אף דתקיעת הלל ותקיעת שופר אינם סתירה זה לזה מ"מ נקט הר"ן שכוונה לשם מצוה אחת מבטלת את חבירתה, וזהו שלא כדברי האו"ש. (אמנם מאידך יש להעיר דלכאורה דברי הר"ן סותרים לדברי התוס' במנחות, שהרי לשם נסיון צבע הוא דבר הרשות וא"כ היה לנו לומר דלאו מינה לא מחריב בה, ולמה יפסול).

א. ייש"כ שהסברת גם את מה שמשם לא הקשיתי (אע"ג שסוכ"ס לדברי התוס' במנחות הנ"ל שדימה את ציצית למנחות (ולקו"ש שהבאת שביארו דלא כגר"ח שהוא מחשבת אלא דלשמה הוא נמי חסרון לשמה) א"כ אפשר נמי להקשות את הקו' מזבחים).

ב. בנוגע לדברי האו"ש, אולי כונתו היא (עפ"י דבריך, כי עדיין לא עיינתי בפנים) דכיון שענין ההפקעה משם הדבר היא כאשר יש מחשבה הסותרתה (במינה מחריב בה וכו') א"כ אין נפ"מ איך יסתור אותו, אלא כל שסותר אותו א"כ הוי מחשבה העוקרתה. וא"כ לפיכך לשם ציצית ולשם נסיון פסולה שכיון שיש לו צד שהנסיון לא יצליח א"כ זה גופא חושב שבמעשה שהוא עושה עכשיו יש צד שהוא לא יהיה לציצית כלל (שהרי לא יקלוט הצמר) וא"כ על הצד הזה א"כ אפי' שסוכ"ס קלט מ"מ הלא לא הוי לשמו אלא הוי כחל ממילא (ושונה מחישב בקדשים לשם חולין שאינו מחריב, כיון שחולין הרי אינו סותר לקדושה שהרי סוכ"ס סתמו לשמו, אבל כאשר אין לו סתמא ובא לקבוע שם א"כ כאשר קביעתו היא על צד שאינו קובע שם א"כ הוי אכן עקירת השם).

ג. ואת הקו' הראשונה מהר"ן בר"ה אולי אפ' ליישב דאע"ג דאיכא התם סתמא מחמת מעשהו (דלפיכך כשתקע לשיר יצא והיינו דסוכ"ס איכא סתמא למצוה, רשום לי כך מהטורי אבן ר"ה לב: ולא עיינתי כעת), מ"מ כיון שחשב למצוה אחרת עקרה (שהוי שלא לשמה כלל), וכ"מ שצריך שיסתור היינו באין בו סתמא ובלשמה ושלא לשמה, אבל אם יש בו סתמא א"כ אף דלא יעקרנו מחשבת לשמה ושלא לשמה אא"כ סותר, מ"מ מאידך גיסא מחשבת עקירה תהני אע"ג שאינו סותר שהרי הוי מחשבה אחרת במינה.

ולנ"ל באות ב' נתבאר נמי הטעם דל"ק הקו' הב' מהר"ן, כיון שאכן אף בדבר הרשות מ"מ ככל והוא סותר את הדבר יעקרנו.

נחפשה דרכינו אמר:

יעוין במאמר מהג"ר אוריאל אייזנטל בעל מגילת ספר שנדפס בקובץ "מסורת" ניסן תשע"ז, שהאריך טובא בהאי ענינא

לחץ כדי להרחיב...

האם יש למישהו אפשרות להפנות אותי למאמר? (אוצה"ח שלי הוא מגירסה ישנה יותר משנה זו). תודה.

chagold אמר:

א. ייש"כ שהסברת גם את מה שמשם לא הקשיתי (אע"ג שסוכ"ס לדברי התוס' במנחות הנ"ל שדימה את ציצית למנחות (ולקו"ש שהבאת שביארו דלא כגר"ח שהוא מחשבת אלא דלשמה הוא נמי חסרון לשמה) א"כ אפשר נמי להקשות את הקו' מזבחים).

ב. בנוגע לדברי האו"ש, אולי כונתו היא (עפ"י דבריך, כי עדיין לא עיינתי בפנים) דכיון שענין ההפקעה משם הדבר היא כאשר יש מחשבה הסותרתה (במינה מחריב בה וכו') א"כ אין נפ"מ איך יסתור אותו, אלא כל שסותר אותו א"כ הוי מחשבה העוקרתה. וא"כ לפיכך לשם ציצית ולשם נסיון פסולה שכיון שיש לו צד שהנסיון לא יצליח א"כ זה גופא חושב שבמעשה שהוא עושה עכשיו יש צד שהוא לא יהיה לציצית כלל (שהרי לא יקלוט הצמר) וא"כ על הצד הזה א"כ אפי' שסוכ"ס קלט מ"מ הלא לא הוי לשמו אלא הוי כחל ממילא (ושונה מחישב בקדשים לשם חולין שאינו מחריב, כיון שחולין הרי אינו סותר לקדושה שהרי סוכ"ס סתמו לשמו, אבל כאשר אין לו סתמא ובא לקבוע שם א"כ כאשר קביעתו היא על צד שאינו קובע שם א"כ הוי אכן עקירת השם).

ג. ואת הקו' הראשונה מהר"ן בר"ה אולי אפ' ליישב דאע"ג דאיכא התם סתמא מחמת מעשהו (דלפיכך כשתקע לשיר יצא והיינו דסוכ"ס איכא סתמא למצוה, רשום לי כך מהטורי אבן ר"ה לב: ולא עיינתי כעת), מ"מ כיון שחשב למצוה אחרת עקרה (שהוי שלא לשמה כלל), וכ"מ שצריך שיסתור היינו באין בו סתמא ובלשמה ושלא לשמה, אבל אם יש בו סתמא א"כ אף דלא יעקרנו מחשבת לשמה ושלא לשמה אא"כ סותר, מ"מ מאידך גיסא מחשבת עקירה תהני אע"ג שאינו סותר שהרי הוי מחשבה אחרת במינה.

ולנ"ל באות ב' נתבאר נמי הטעם דל"ק הקו' הב' מהר"ן, כיון שאכן אף בדבר הרשות מ"מ ככל והוא סותר את הדבר יעקרנו.

לחץ כדי להרחיב...

לא הבנתי הסברא בזה, וכי אם אופה מצה בתנור ואינו בטוח אם תאפה כהוגן או תחרך אינו נחשב לשמה?

בנוגע לדברי הר"ן, לא הבנתי דבריך, שהרי הן במצה והן בתקיעה אין סתמא לשמה קבוע בחפצא כמו בקדשים, אלא צריך מחשבת לשמה, ואעפ"כ במצה עירוב מחשבות אינו פוסל ואילו בתקיעה פוסל.

כאשר אופה מצה וספק שמא יצליח אכן לא הוי חסרון בלשמה, אבל כאשר אופה מצה לבדיקת התנור אם הוא ראוי לאפיה, והיינו שעל הצד הזה א"כ אפי' יאפה מ"מ לגבי המצה יהיה 'ממילא' א"כ הרי זה לשמה ושלא לשמה.

בנוגע לר"ן, איפה כתוב בתקיעה שעירוב מחשבות פוסל (שם מיירי על תוקע רק לשיר או רק לחינוך דהיינו עקירה, לא כשתוקע למצוה ולחד מינייהו דהיינו כלשמה ולא לשמה).