פרשת עקב: איך בוחנים חתן?
פתיחה
בפרשת השבוע, משה ממשיך את נאומו בפני בני ישראל, ומזכיר בפניהם את מעלותיה של ארץ ישראל הבאים לידי ביטוי גם בצד הגשמי שבה, ארץ שיש בה נחלי מים, רימונים, תאנים, זיתים ועוד. חז''ל במסכת ברכות (מא ע''א), דרשו את הפסוקים שאמר משה, לעניין סדר קדימויות בברכות:
''אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש.''
ככל שהפרי יותר קרוב למילה 'ארץ' בפסוק, מברכים עליו קודם. לכן במידה ומביאים לשולחן סלסלת פירות, ויש בה תאנה ורימון, יש לאכול קודם את התאנה, כי היא קרובה יותר למילה 'ארץ'. אמנם זית למשל, קודם לתאנה, כי בפסוק יש פעמיים את המילה ארץ, והזית צמוד למילה ארץ השנייה, בעוד שהתאנה במרחק שלוש מילים מהמילה ארץ.
בעקבות כך נעסוק בדף זה בשאלה, בה בחנו חתנים בעבר (כך אומרת האגדה). היו מביאים לפניהם קערת פירות וירקות, ורואים על איזה פרי הם מברכים ראשון, וכך היו בודקים האם הם תלמידי חכמים.
מחלוקת חכמים ור' יהודה
הגמרא בברכות (שם) מביאה מחלוקת בין ר' יהודה לרבנן, על מה מברכים קודם, כאשר מונחים בקערה גם פרי חביב וגם פרי משבעת המינים, והאדם רוצה לאכול את שניהם. לדעת חכמים מברכים קודם על הפרי שחביב עליו, ואילו לדעת ר' יהודה, קודם כל על הפרי משבעת המינים. הגמרא מביאה את דברי עולא, שמצמצם את המחלוקת ביניהם:
''אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: מין חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.''
אומר עולא, שבמקום שבו אין הברכות שוות, דהיינו שהחביב ברכתו אדמה ושבעת המינים ברכתם בורא פרי העץ, כולם מודים שמברך 'על זה ואז על זה', המחלוקת ביניהם היא רק על מה מברכים כאשר הברכה של שני הפירות שווה.
הגדרת חביב
עוד לפני שניכנס לבירור מחלוקת הראשונים בסוגיה, יש לברר את פירוש המושג 'חביב' שעליו מדברת הגמרא:
א. מדברי הרא''ש עולה (ו, כה) שחביב אין הכוונה מה שחביב לאדם ברגע זה, אלא שמדובר בפרי שבדרך כלל הוא אוהב. בלשונו של הרא''ש ''אם אחד מהמינים חביב תדיר עליו, אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה'', וכך פסק רבינו יונה (כח ע''ב).
ב. אומנם מהרמב''ם (ברכות ג, ח) דייקו האחרונים שלא כך. הרמב''ם כתב ''ואם אינו רוצה בזה יותר מזה'', משמע מדובר במה שהוא רוצה כעת, בלי קשר למה שהוא אוהב בדרך כלל, וכך פסק גם הב''ח (או''ח ריא).
השולחן ערוך (ריא, א – ב), הביא בהלכה א' את הגדרתו של הרא''ש, ובהלכה ב' הביא את הגדרתו של הרמב''ם, ומשמע מדבריו שפסק כדברי הרא''ש, שחביב נקרא פרי שבדרך כלל חביב, ולא מה שחביב כעת. וכך פסקו להלכה גם המגן אברהם (שם, ס''ק ב) והמשנה ברורה (שם, ס''ק ו, יג).
אומנם הט''ז (שם, ס''ק א) פסק, שמכיוון שבגמרא לא נטתה ההלכה באופן מובהק כאחת מהדעות, והיה אפשר לפרש את המושג חביב לשני הצדדים במידה שווה, אדם יכול לבחור האם הוא מגדיר חביב כמו הרא''ש או כמו הרמב''ם.
מחלוקת הראשונים – הלכה כחכמים או כרבי יהודה
שיטת הרא''ש הרשב''א והתוספות
הרא''ש (ו, כה), הרשב''א והתוספות (מובאים ברשב''א מ ע''א ד''ה ולעניין פסק) פסקו שההלכה כדברי ר' יהודה, ושבעת המינים קודמים בברכתם לחביב. מדוע? הרי בדרך כלל כאשר יחיד נחלק עם רבים, הלכה כדברי הרבים! הסיבה לכך היא גמרא נוספת בברכות (מא ע''ב), שמביאה את סיפורם של רב חסדא ורב המנונא שישבו בסעודה והביאו לפניהם קערת פירות:
''רב חסדא ורב המנונא ישבו בסעודה, אייתו לקמייהו תמרי ורמוני (= הביאו לפניהם תמרים ורימונים), שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא (= רב המנונא בירך על התמר ראשון). אמר ליה רב חסדא: לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה (= מדוע אכלת את התמר ראשון, הרי רימון קרוב יותר למילה ארץ)?! אמר ליה: זה שני לארץ, וזה חמישי לארץ.''
רב חסדא הקשה על רב המנונא שבירך על תמר ראשון, הרי רימונים מופיעים קרובים יותר למילה 'ארץ' בפסוק, ועליהם יש לברך קודם. תירץ לו רב המנונא, שאמנם רימונים קרובים יותר למילה 'ארץ' הראשונה, אבל יש פעמיים את המילה 'ארץ' בפסוק. התמרים רחוקים רק שתי מילים מהמילה 'ארץ' השנייה, בעוד שהרימונים רחוקים ארבע מילים מהמילה 'ארץ' הראשונה, כך שיש לברך על התמרים בהתחלה (רב חסדא בהתחלה סבר שסופרים רק מהמילה 'ארץ' הראשונה, לכן הוא חשב שמברכים על הרימון קודם).
אומר הרשב''א מכאן מוכח שהלכה כר' יהודה, ופרי משבעת המינים קודם לפרי חביב. הרי אם נפסוק שהלכה כחכמים, שחביב קודם לשבעת המינים, מדוע תמה רב חסדא תמה על רב המנונא שבחר את התמר ולא את הרימון?! אולי התמר היה חביב בעיניו, ומשום כך הוא בירך עליו ראשון! מכך שהוא כן הקשה, ברור שרב חסדא לא סבר שחביב קודם לשבעת המינים, והלכה כר' יהודה.
שיטת הרמב''ם והרא''ה
הרמב''ם (ברכות ח, יג) סבר שהלכה כחכמים משום שיחיד ורבים, הלכה כרבים, ולכן מברכים על החביב ראשון, ולא על שבעת המינים, וכך פסק גם הרא''ה. כיצד הם מתמודדים עם ראיית הרשב''א מהסיפור? הם יאמרו, שבאמת יכול להיות שהוא אכל כך משום שהוא חביב עליו יותר, אלא שרב חסדא רצה לשמוע האם הוא בירך כך בגלל שהוא יותר חביב, או בגלל סיבה אחרת.
להלכה
להלכה השולחן ערוך (ריא, א -ב) הביא את שני הדעות, אבל פסק להלכה כרוב הראשונים, שפרי משבעת המינים קודם לחביב:
''א. היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות ויש ביניהם ממין שבעה, מקדים מין שבעה, עף אל פי שאינו חביב כמו המין האחר...''
לכן במידה ויש לאדם בקערה גם מנגו שהוא אוהב יותר בדרך כלל וגם ענבים שהם משבעת המינים וכרגע הוא רוצה לאכול את שניהם במידה שווה (עיין בהערה 1 למטה), הוא יברך על הענבים ולא יברך על המנגו (כי הוא יצא ידי חובת ברכה בברכה על הענבים). המשנה ברורה (ס''ק ד) מוסיף, שאפילו אם הפרי משבעת המינים הוא חצוי והפרי החביב שלם, עדיין עדיף לברך על הפרי משבעת מינים קודם.
כאשר ברכותיהם שוות
עד כה דיברנו במקרה, שבו גם הפרי החביב ברכתו בורא פרי והעץ, וגם הפרי משבעת המינים ברכתו בורא פרי העץ. הגמרא ממשיכה ואומרת שכאשר אין ברכותיהם שוות, כולם מודים שמברך על זה ואחר כך על זה. נחלקו הראשונים מה כוונת הגמרא:
שיטת הרא''ש
הרא''ש (ו, כה) פוסק, שכאשר הגמרא אומרת 'זה ואחר כך זה, היא התכוונה שהאוכל יכול לבחור לברך על איזה פרי שהוא רוצה ראשון, על החביב שברכתו אדמה, או על הפרי משבעת המינים. הוא מנמק את פסיקתו, שמכיוון שהגמרא לא פירשה מה פירוש המשפט 'זה ואחר כך זה', משמע שאפשר לבחור. כך פסק השולחן ערוך (ריא, א):
''ואם אין ברכותיהם שוות, אפילו יש בהן ממין שבעה כגון צנון וזית, איזה מהם שירצה יקדים ואפילו אינו חביב.''
שיטת הרשב''א והתוספות
אמנם, רוב הראשונים וביניהם הרמב''ם (ברכות ח, יג), הרשב''א ורב האי גאון (רשב''א ד''ה ולעניין) נקטו להלכה, שבמקרה כזה ר' יהודה מודה לרבנן וגם לשיטתו קודם מברכים על החביב שברכתו אדמה, ואז על הפרי משבעת המינים. מדוע? התוספות מבארים (ד''ה אבל), שהואיל והגמרא לא פירשה מי מודה למי, אלא כתבה שזה מודה לזה, עדיף לומר שר' יהודה שהוא בדעת יחיד מודה לחכמים ולא הפוך.
גם המשנה ברורה, הב''ח והגר''א פסקו להלכה כדעה זו, וחלקו על השולחן ערוך שפסק כהרא''ש. לכן לפי שיטתם, כאשר לאדם יש בקערה מלפפון שהוא מאוד אוהב בדרך כלל, הוא יברך עליו לפני שיברכו על הענבים משבעת המינים (ועיין בביאור הלכה ד''ה וי''א) .
שיטת הבה''ג
הבה''ג סובר להלכה, שכאשר הגמרא אומרת זה ואחר כך זה, כוונתה היא שאנו חזורים להלכות קדימה בברכות בדרך כלל, שברכת העץ קודמת לברכת האדמה. לפי שיטתו המחלוקת בין ר' יהודה לרבנן, היא רק כאשר יש התנגשות בין הברכות (ששני הברכות ברכתם בורא פרי העץ), אבל כאשר אין התנגשות חוזרים לכללים הרגילים, וכך נקטו להלכה גם כף החיים (ריא, ו) והבן איש חי (מטות שנה ראשונה, אות ג).
הערה
הערה 1: בלשון הבן איש חי: ''כל מיני קדימה שכתבנו, אינו אלא היכא דשניהם לפניו ורוצה לאכול משניהם, אבל אם אין שניהם לפניו אין אומרים לו המתן עד שיביאו מין זה החשוב המוקדם כדי שתברך עליו תחלה, אלא מברך על מה שלפניו, וכן אפילו אם שניהם לפניו ואינו רוצה לאכול משניהם כי אם ממין אחד דווקא יברך על מין שרוצה לאכול ממנו''.
פתיחה
בפרשת השבוע, משה ממשיך את נאומו בפני בני ישראל, ומזכיר בפניהם את מעלותיה של ארץ ישראל הבאים לידי ביטוי גם בצד הגשמי שבה, ארץ שיש בה נחלי מים, רימונים, תאנים, זיתים ועוד. חז''ל במסכת ברכות (מא ע''א), דרשו את הפסוקים שאמר משה, לעניין סדר קדימויות בברכות:
''אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש.''
ככל שהפרי יותר קרוב למילה 'ארץ' בפסוק, מברכים עליו קודם. לכן במידה ומביאים לשולחן סלסלת פירות, ויש בה תאנה ורימון, יש לאכול קודם את התאנה, כי היא קרובה יותר למילה 'ארץ'. אמנם זית למשל, קודם לתאנה, כי בפסוק יש פעמיים את המילה ארץ, והזית צמוד למילה ארץ השנייה, בעוד שהתאנה במרחק שלוש מילים מהמילה ארץ.
בעקבות כך נעסוק בדף זה בשאלה, בה בחנו חתנים בעבר (כך אומרת האגדה). היו מביאים לפניהם קערת פירות וירקות, ורואים על איזה פרי הם מברכים ראשון, וכך היו בודקים האם הם תלמידי חכמים.
מחלוקת חכמים ור' יהודה
הגמרא בברכות (שם) מביאה מחלוקת בין ר' יהודה לרבנן, על מה מברכים קודם, כאשר מונחים בקערה גם פרי חביב וגם פרי משבעת המינים, והאדם רוצה לאכול את שניהם. לדעת חכמים מברכים קודם על הפרי שחביב עליו, ואילו לדעת ר' יהודה, קודם כל על הפרי משבעת המינים. הגמרא מביאה את דברי עולא, שמצמצם את המחלוקת ביניהם:
''אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: מין חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.''
אומר עולא, שבמקום שבו אין הברכות שוות, דהיינו שהחביב ברכתו אדמה ושבעת המינים ברכתם בורא פרי העץ, כולם מודים שמברך 'על זה ואז על זה', המחלוקת ביניהם היא רק על מה מברכים כאשר הברכה של שני הפירות שווה.
הגדרת חביב
עוד לפני שניכנס לבירור מחלוקת הראשונים בסוגיה, יש לברר את פירוש המושג 'חביב' שעליו מדברת הגמרא:
א. מדברי הרא''ש עולה (ו, כה) שחביב אין הכוונה מה שחביב לאדם ברגע זה, אלא שמדובר בפרי שבדרך כלל הוא אוהב. בלשונו של הרא''ש ''אם אחד מהמינים חביב תדיר עליו, אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה'', וכך פסק רבינו יונה (כח ע''ב).
ב. אומנם מהרמב''ם (ברכות ג, ח) דייקו האחרונים שלא כך. הרמב''ם כתב ''ואם אינו רוצה בזה יותר מזה'', משמע מדובר במה שהוא רוצה כעת, בלי קשר למה שהוא אוהב בדרך כלל, וכך פסק גם הב''ח (או''ח ריא).
השולחן ערוך (ריא, א – ב), הביא בהלכה א' את הגדרתו של הרא''ש, ובהלכה ב' הביא את הגדרתו של הרמב''ם, ומשמע מדבריו שפסק כדברי הרא''ש, שחביב נקרא פרי שבדרך כלל חביב, ולא מה שחביב כעת. וכך פסקו להלכה גם המגן אברהם (שם, ס''ק ב) והמשנה ברורה (שם, ס''ק ו, יג).
אומנם הט''ז (שם, ס''ק א) פסק, שמכיוון שבגמרא לא נטתה ההלכה באופן מובהק כאחת מהדעות, והיה אפשר לפרש את המושג חביב לשני הצדדים במידה שווה, אדם יכול לבחור האם הוא מגדיר חביב כמו הרא''ש או כמו הרמב''ם.
מחלוקת הראשונים – הלכה כחכמים או כרבי יהודה
שיטת הרא''ש הרשב''א והתוספות
הרא''ש (ו, כה), הרשב''א והתוספות (מובאים ברשב''א מ ע''א ד''ה ולעניין פסק) פסקו שההלכה כדברי ר' יהודה, ושבעת המינים קודמים בברכתם לחביב. מדוע? הרי בדרך כלל כאשר יחיד נחלק עם רבים, הלכה כדברי הרבים! הסיבה לכך היא גמרא נוספת בברכות (מא ע''ב), שמביאה את סיפורם של רב חסדא ורב המנונא שישבו בסעודה והביאו לפניהם קערת פירות:
''רב חסדא ורב המנונא ישבו בסעודה, אייתו לקמייהו תמרי ורמוני (= הביאו לפניהם תמרים ורימונים), שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא (= רב המנונא בירך על התמר ראשון). אמר ליה רב חסדא: לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה (= מדוע אכלת את התמר ראשון, הרי רימון קרוב יותר למילה ארץ)?! אמר ליה: זה שני לארץ, וזה חמישי לארץ.''
רב חסדא הקשה על רב המנונא שבירך על תמר ראשון, הרי רימונים מופיעים קרובים יותר למילה 'ארץ' בפסוק, ועליהם יש לברך קודם. תירץ לו רב המנונא, שאמנם רימונים קרובים יותר למילה 'ארץ' הראשונה, אבל יש פעמיים את המילה 'ארץ' בפסוק. התמרים רחוקים רק שתי מילים מהמילה 'ארץ' השנייה, בעוד שהרימונים רחוקים ארבע מילים מהמילה 'ארץ' הראשונה, כך שיש לברך על התמרים בהתחלה (רב חסדא בהתחלה סבר שסופרים רק מהמילה 'ארץ' הראשונה, לכן הוא חשב שמברכים על הרימון קודם).
אומר הרשב''א מכאן מוכח שהלכה כר' יהודה, ופרי משבעת המינים קודם לפרי חביב. הרי אם נפסוק שהלכה כחכמים, שחביב קודם לשבעת המינים, מדוע תמה רב חסדא תמה על רב המנונא שבחר את התמר ולא את הרימון?! אולי התמר היה חביב בעיניו, ומשום כך הוא בירך עליו ראשון! מכך שהוא כן הקשה, ברור שרב חסדא לא סבר שחביב קודם לשבעת המינים, והלכה כר' יהודה.
שיטת הרמב''ם והרא''ה
הרמב''ם (ברכות ח, יג) סבר שהלכה כחכמים משום שיחיד ורבים, הלכה כרבים, ולכן מברכים על החביב ראשון, ולא על שבעת המינים, וכך פסק גם הרא''ה. כיצד הם מתמודדים עם ראיית הרשב''א מהסיפור? הם יאמרו, שבאמת יכול להיות שהוא אכל כך משום שהוא חביב עליו יותר, אלא שרב חסדא רצה לשמוע האם הוא בירך כך בגלל שהוא יותר חביב, או בגלל סיבה אחרת.
להלכה
להלכה השולחן ערוך (ריא, א -ב) הביא את שני הדעות, אבל פסק להלכה כרוב הראשונים, שפרי משבעת המינים קודם לחביב:
''א. היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות ויש ביניהם ממין שבעה, מקדים מין שבעה, עף אל פי שאינו חביב כמו המין האחר...''
לכן במידה ויש לאדם בקערה גם מנגו שהוא אוהב יותר בדרך כלל וגם ענבים שהם משבעת המינים וכרגע הוא רוצה לאכול את שניהם במידה שווה (עיין בהערה 1 למטה), הוא יברך על הענבים ולא יברך על המנגו (כי הוא יצא ידי חובת ברכה בברכה על הענבים). המשנה ברורה (ס''ק ד) מוסיף, שאפילו אם הפרי משבעת המינים הוא חצוי והפרי החביב שלם, עדיין עדיף לברך על הפרי משבעת מינים קודם.
כאשר ברכותיהם שוות
עד כה דיברנו במקרה, שבו גם הפרי החביב ברכתו בורא פרי והעץ, וגם הפרי משבעת המינים ברכתו בורא פרי העץ. הגמרא ממשיכה ואומרת שכאשר אין ברכותיהם שוות, כולם מודים שמברך על זה ואחר כך על זה. נחלקו הראשונים מה כוונת הגמרא:
שיטת הרא''ש
הרא''ש (ו, כה) פוסק, שכאשר הגמרא אומרת 'זה ואחר כך זה, היא התכוונה שהאוכל יכול לבחור לברך על איזה פרי שהוא רוצה ראשון, על החביב שברכתו אדמה, או על הפרי משבעת המינים. הוא מנמק את פסיקתו, שמכיוון שהגמרא לא פירשה מה פירוש המשפט 'זה ואחר כך זה', משמע שאפשר לבחור. כך פסק השולחן ערוך (ריא, א):
''ואם אין ברכותיהם שוות, אפילו יש בהן ממין שבעה כגון צנון וזית, איזה מהם שירצה יקדים ואפילו אינו חביב.''
שיטת הרשב''א והתוספות
אמנם, רוב הראשונים וביניהם הרמב''ם (ברכות ח, יג), הרשב''א ורב האי גאון (רשב''א ד''ה ולעניין) נקטו להלכה, שבמקרה כזה ר' יהודה מודה לרבנן וגם לשיטתו קודם מברכים על החביב שברכתו אדמה, ואז על הפרי משבעת המינים. מדוע? התוספות מבארים (ד''ה אבל), שהואיל והגמרא לא פירשה מי מודה למי, אלא כתבה שזה מודה לזה, עדיף לומר שר' יהודה שהוא בדעת יחיד מודה לחכמים ולא הפוך.
גם המשנה ברורה, הב''ח והגר''א פסקו להלכה כדעה זו, וחלקו על השולחן ערוך שפסק כהרא''ש. לכן לפי שיטתם, כאשר לאדם יש בקערה מלפפון שהוא מאוד אוהב בדרך כלל, הוא יברך עליו לפני שיברכו על הענבים משבעת המינים (ועיין בביאור הלכה ד''ה וי''א) .
שיטת הבה''ג
הבה''ג סובר להלכה, שכאשר הגמרא אומרת זה ואחר כך זה, כוונתה היא שאנו חזורים להלכות קדימה בברכות בדרך כלל, שברכת העץ קודמת לברכת האדמה. לפי שיטתו המחלוקת בין ר' יהודה לרבנן, היא רק כאשר יש התנגשות בין הברכות (ששני הברכות ברכתם בורא פרי העץ), אבל כאשר אין התנגשות חוזרים לכללים הרגילים, וכך נקטו להלכה גם כף החיים (ריא, ו) והבן איש חי (מטות שנה ראשונה, אות ג).
הערה
הערה 1: בלשון הבן איש חי: ''כל מיני קדימה שכתבנו, אינו אלא היכא דשניהם לפניו ורוצה לאכול משניהם, אבל אם אין שניהם לפניו אין אומרים לו המתן עד שיביאו מין זה החשוב המוקדם כדי שתברך עליו תחלה, אלא מברך על מה שלפניו, וכן אפילו אם שניהם לפניו ואינו רוצה לאכול משניהם כי אם ממין אחד דווקא יברך על מין שרוצה לאכול ממנו''.