בתלמוד (שבת קג א) מבואר כי התולש כדי לייפות את הקרקע חייב בכלשהו.
ושואל מכמה דינים שבהם התולש חייב בשיעורים שונים לפי מטרותיו - "אטו כולהו לאו לייפות את הקרקע נינהו".
ומתרץ: ר"ש היא דדבר שאינו מתכוון מותר.
ושוב שואל: ממה שהסכימן אביי ורבא שמודה ר"ש בפס"ר.
ומתרץ: שמדובר בתלוש מקרקע של חבירו שלא אכפת לו ליפותה.
בתוס' (ד"ה ל"צ) הביאו את שיטת הערוך הסובר שמלאכה הנעשית בפס"ר דלא ניחא ליה היא מותרת.
אך התוס' כתבו שהדבר אסור מדרבנן, כדין מלאכה שאינה צריכה לגופה.
לבסוף הקשו התוס' ממה שנאמר בסוכה (לג ב) שר"א בר"ש סובר שמותר למעט את ענבי ההדס ביום טוב כשיש לו הדס אחר.
והקשו התוספות: הרי סו"ס פסיק רישיה שמתקן בכך את ההדס, ואף כי יש לו אחר ואין לו הנאה בכך - הוי משאצ"ל.
ותירצו: במיעוט ענבי ההדס אינו ממש מתקן ולכן אינו אסור אלא מדרבנן, וכשאינו נהנה - לא גזרו חכמים.
וכאן הבן שואל - הלוא גם מלאכה שאינה צריכה לגופה היא מדרבנן ומדוע גזרו בה כשהיא נעשית בפס"ר דלא ניחא ליה.
וחשבתי ליישב ע"פ הר"ן על הרי"ף (שבת צד) לגבי הוצאת מת שהתירו לכרמלית ואסרו לרה"ר, שאע"פ שר"ש סובר שמלאכה שאצ"ל אסורה מדרבנן, מי מפייס דאינו מוציאו לכלבו דחייב. או כדבריו (שבת מד) שהתירו מוקצה כדי להציל מתו מהדליקה דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, וכתב הר"ן דלר"ש כיבוי חמור יותר מפני שעיקרו איסור תורה.
אולם מצאתי דבר פליאה במאירי (שבת כט, ב)
...ומ"מ יש אומרים שדבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה חלוק לשלשה דרכים:
מבואר לכאורה שהמאירי נוקט איפכא מהתוס', שפס"ר במלאכה שא"צ לגופה - מותר (הדרך הראשונה), ופס"ר בדאורייתא כשלא ניחא ליה - אסור (הדרך השניה).
ויש להקשות על דבריו - הלוא כל לא ניחא הו"ל מלאכה שאצ"ל. ואולי יש לחלק בין מלאכה שעיקרה דאורייתא גם בצורתה, שאז היא נחשבת כדבר של תורה דלא ניחא ליה (כתולש ליפות הקרקע), לבין מלאכה שבצורתה היא מדרבנן, כגון חימום מקווה - שאף אחד לא מצרף את כליו בתוך המקווה המקדשי, שאז הדבר מותר לכתחילה.
ואולי יש להבין באופן הקרוב לכך את דברי התוס' הנ"ל. ואפשר שגם לשיטתם ישנה היתכנות דפס"ר במשאצ"ל יהיה מותר. אך יש לעיין בההיא דאוסריתא דנזייתא דאסור להדוקה (כתובות ו א) ובעוד מקומות שנדונה האי סוגיה.
ושואל מכמה דינים שבהם התולש חייב בשיעורים שונים לפי מטרותיו - "אטו כולהו לאו לייפות את הקרקע נינהו".
ומתרץ: ר"ש היא דדבר שאינו מתכוון מותר.
ושוב שואל: ממה שהסכימן אביי ורבא שמודה ר"ש בפס"ר.
ומתרץ: שמדובר בתלוש מקרקע של חבירו שלא אכפת לו ליפותה.
בתוס' (ד"ה ל"צ) הביאו את שיטת הערוך הסובר שמלאכה הנעשית בפס"ר דלא ניחא ליה היא מותרת.
אך התוס' כתבו שהדבר אסור מדרבנן, כדין מלאכה שאינה צריכה לגופה.
לבסוף הקשו התוס' ממה שנאמר בסוכה (לג ב) שר"א בר"ש סובר שמותר למעט את ענבי ההדס ביום טוב כשיש לו הדס אחר.
והקשו התוספות: הרי סו"ס פסיק רישיה שמתקן בכך את ההדס, ואף כי יש לו אחר ואין לו הנאה בכך - הוי משאצ"ל.
ותירצו: במיעוט ענבי ההדס אינו ממש מתקן ולכן אינו אסור אלא מדרבנן, וכשאינו נהנה - לא גזרו חכמים.
וכאן הבן שואל - הלוא גם מלאכה שאינה צריכה לגופה היא מדרבנן ומדוע גזרו בה כשהיא נעשית בפס"ר דלא ניחא ליה.
וחשבתי ליישב ע"פ הר"ן על הרי"ף (שבת צד) לגבי הוצאת מת שהתירו לכרמלית ואסרו לרה"ר, שאע"פ שר"ש סובר שמלאכה שאצ"ל אסורה מדרבנן, מי מפייס דאינו מוציאו לכלבו דחייב. או כדבריו (שבת מד) שהתירו מוקצה כדי להציל מתו מהדליקה דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, וכתב הר"ן דלר"ש כיבוי חמור יותר מפני שעיקרו איסור תורה.
אולם מצאתי דבר פליאה במאירי (שבת כט, ב)
...ומ"מ יש אומרים שדבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה חלוק לשלשה דרכים:
מבואר לכאורה שהמאירי נוקט איפכא מהתוס', שפס"ר במלאכה שא"צ לגופה - מותר (הדרך הראשונה), ופס"ר בדאורייתא כשלא ניחא ליה - אסור (הדרך השניה).
ויש להקשות על דבריו - הלוא כל לא ניחא הו"ל מלאכה שאצ"ל. ואולי יש לחלק בין מלאכה שעיקרה דאורייתא גם בצורתה, שאז היא נחשבת כדבר של תורה דלא ניחא ליה (כתולש ליפות הקרקע), לבין מלאכה שבצורתה היא מדרבנן, כגון חימום מקווה - שאף אחד לא מצרף את כליו בתוך המקווה המקדשי, שאז הדבר מותר לכתחילה.
ואולי יש להבין באופן הקרוב לכך את דברי התוס' הנ"ל. ואפשר שגם לשיטתם ישנה היתכנות דפס"ר במשאצ"ל יהיה מותר. אך יש לעיין בההיא דאוסריתא דנזייתא דאסור להדוקה (כתובות ו א) ובעוד מקומות שנדונה האי סוגיה.