ברצוני לסכם את הדיון למעשה יוצא שאין לחצרות אלו דין ביהכ"נ, ואפרש מקורי:
בשו"ע סי' קנ"ד סעיף ב' "השוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין בית הכנסת" מקורו בדברי מהר"י בן חביב. ובטעם הדין ישנם 2 ביאורים וכדלהלן:
א'.) הטעם המוכח בלבוש והובא שם במשנ"ב דכיון דבכלות זמן השכירות יש ביד בעה"ב שלא להשכיר להם עוד, א"כ אינו אלא ארעי ואין בו קדושה.
ב'.) יעויין בביאור הלכה שהביא מעולת תמיד טעם אחר, דהנה דין זה אמרו מהר"י בן חביב בתוגרמה בזמן שלא היה רשות מהמלכות להזמין מקום קבוע לתפלה והיו מטמינים עצמם במרתפים להתפלל, וטעם הדין כי היום או מחר יתוודע לשלטון(ע"י המוסרים והמלשינים) ויתבטל באמצע זמן השכירות לכן חשוב כל הזמן ארעי, אבל בזמנים הרגילים, בשכירות ידועה לשנה אינו חשוב ארעי ואקראי.
והנה כל הנושא המדובר בשו"ע ונו"כ הוא בשכירות שהיא בעצם סיבה מחייבת את בעה"ב לקיים את דרישת הציבור בהעמדת המקום לתפילה וזה לכא' סיבה גדולה להחשיב את המקום לקבוע, ולמרות זאת אין למקום דין ביהכ"נ ועל כן באו הטעמים האמורים לבאר אמאי אעפי"כ אין לו דין ביהכ"נ.
והנה, הטעם הראשון מגדיר את השכירות לארעית מפני הגבול הזמני שלאחר שתכלה תקפת השכירות, שוב יהיה הדבר נתון להחלטת בעה"ב המשכיר ברצותו ימשיך ביהכ"נ וברצותו יתבטל ולכן אין לו כבר עכשיו דין ביהכ"נ,
וא"כ לכא' כ"ש במקרה דידן, היינו בהשאלה עקב חשש הקורונה, שהשכן לא התחייב לאף אחד ויכול בוקר אחד להחליט להפסיק להשאיל את החצר מאיזה טעם שיהיה, ואפילו גבול זמני אין כאן, ודאי שאין לזה דין ביהכ"נ.
ואמנם הטעם השני מחמיר יותר ומגדיר מכח מחויבותו של המשכיר בתוך זמן השכירות את ביהכ"נ כקבע, ולכך מגביל את ההיתר לאופן של שכירות מיוחדת כזו שקיים למשכיר היתר שמצוי להתממש להפסיק את השכירות מאונס המלכות, ולכאורה הוא הדין אם ההיתר של המשכיר להפסיק את השכירות אינו מטעם אונס המלכות אלא משנויי בצורך הציבור וכדומה כי העיקרון הוא שהשכירות לא יציבה גם בתוך זמן השכירות וזה גורם להגדיר ארעיות לביהכ"נ כזה.
אבל באופן הנדון דידן שאין כלל התחייבות ממשאיל המקום, א"כ בלאו הכי אין לזה חשיבות של קבע,
והנה לפי ב' הטעמים יש לומר שחצרו של השכן לא נחשבת כביהכ"נ ושיעור הזמן שעדיין נחשב ארעי מבואר שם במשנ"ב ששכירות לשנה אינה זמן מרובה עיי"ש היטב גם בשער הציון.
ואמנם אם גם קבעו לימוד שם, הובא במשנ"ב מתשו' כנה"ג דיש בו קדושה, וכתב שאינו יודע טעמו, "ואולי דכיון דנעשה קבע גמור להתפלל וללמוד בו כדרך ביהמ"ד לא מקרי ארעי" עכ"ל, אבל יעויין בתש' כנסת הגדולה עצמו שבי' הטעם משום שהשלטונות התירו ביהמ"ד ולא ביהכ"נ. וא"כ אין נפק"מ וגם אם למדו בקביעות במקום אין לו דין ביהכ"נ ולא ביהמ"ד.
ואף שאין צורך להוסיף בזה ולא מידי, ואף ידוע לי שמרן הגרי"ש הורה על מקום בעיר אלעד שהיה מושאל לתפילות וגם כולל התקיים במקום לתקופה די ארוכה, שאין למקום זה דין ביהכ"נ כלל.
בכ"ז לרווחא דמילתא אציין שנוסף לזה שכיון שכל העניין ליצירת ביהכ"נ זה, מחמת הדאגה ממצב הקורונה והחשש הידבקות, וזו היא סיבה העלולה ליפסק, מכמה מקרים שיתכן שיתהוו:
א' אם תתפשט הקורונה ויחליטו שוב על הסגר,וכו', יתכן שלבסוף יאסרו לקיים בכלל מניינים וכפי שכבר אירע,
ב' אם להיפך, שיכריזו בעז"ה שאין כלל חשש מצוי להידבקות, ממילא אף אחד לא ירצה להתפלל בחום הזה, ויתבטל המניין.
ג' יתכן מצב שיהיו חילוקי דעות ואף שרוב הציבור אומר שאין כלל חשש סביר, לעומת זאת יחידים שעדיין חוששים יתפללו בחצר זו, אזי יימצאו שכנים שיתלוננו על הרעש שלפי דעתם כבר אין סיבה מוצדקת לכך ועד עכשיו שתקו כי הבינו את הצורך, אבל היות שהפחד מוגזם, לא מעוניינים לתרום את השקט האישי שלהם.
ומכל הסיבות יחד נראה שהדבר אינו רחוק כלל שתיפסק הפעילות הקדושה במקום. ולהכי אין בו דין ביהכ"נ,
ואכן יש גם אפשרות שהמניין ימשיך ולא יקרה אפי אחת מאפשרויות אלו אבל גם במקרה של השו"ע יתכן שהשלטון לא יגלה את המקום, ומ"מ כבר לא נחשב קבע.